פדיון כפרות עכשיו

וורטים לפרשת "שמות"

לעילוי נשמת מחבר הספר הר"ר יחיאל ציק ב"ר אברהם אליעזר זצ"ל

וימת יוסף וכל-אחיו וכל הדור ההוא (א', ו')

  איתא במדרש רבה שמות פרשה א' פסקא ז', על פסוק זה, ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שיעבדו המצריים את ישראל.

  וקשה שהרי שתיים מאלו שירדו למצרים עם יעקב אבינו, היו עדיין בחיים, והן, יוכבד ושרח בת אשר.

  וי"ל, דיוכבד, אינה נקראת מיורדי מצרים, כיון שנולדה כבר בין החומות, דהיינו במצרים גופא וא"כ אולי איננה נחשבת מיורדי מצרים, אף שלמעשה נכללה בין השבעים נפש, שבאו מצרימה, ולגבי שרח בת אשר, י"ל, שמכיון דלא מתה לעולם, א"כ לא שייך לומר עליה "וכל הדור ההוא", כיון שהיא לא היתה שייכת לדור מסויים, שהרי היא המשיכה לחיות בכל הדורות הבאים.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א

וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את-פתם ואת-רעמסס (א', י"א)

  פירש"י את פיתום ואת רעמסס, שלא היו ראויות מתחילה לכך ועשאום חזקות ובצורות לאוצר. ורש"י הוכרח לפרש כן שהרי מפרשת ויגש (בראשית מ"ז, י"א) מוכח דרעמסס כבר עמדה על תילה עוד קודם שהגיעו ישראל למצרים, שהרי מיד כשהגיעו יעקב ובניו למצרים, ציוה פרעה ליוסף להושיבם ברעמסס, אלא על כרחך מה דכתיב הכא ויבן אין הכונה לבנות מלכתחילה, אלא רק להכשירה לאוצרות.

  ברם בפירוש האבן עזרא כתב, דבאמת תרי רעמסס הוו, דהעיר רעמסס האמורה בפרשת ויגש מנוקדת בשווא תחת האות עין, רעמסס, ואילו רעמסס האמורה כאן מנוקדת בפתח תחת העין, רעמסס וא"כ הרעמסס הנזכר בפסוקנו נבנה מלכתחלה ע"י בני ישראל וזה לא כפירש"י דישראל רק חיזקוהו וביצרוהו.

  והנה מתרגום יונתן בן עוזיאל מוכח כפירוש רש"י, שהרי בין את רעמסס האמור בפרשת ויגש ובין את רעמסס האמור כאן, את שניהם מתרגם בשוה, פילוסין, וא"כ שמע מינה דסבירא ליה, דבאמת מקום אחת נינהו, אלא שכעת חיזקוהו וביצרוהו, כדי שתהיה ראויה לאוצרות כפירש"י.

  והנה איכא נפק"מ לדינא, בין פירוש רש"י לבין פירוש האבן עזרא, דמבואר בשו"ע או"ח סימן קמ"ב סעיף א' דאם טעה הבעל הקורא בקריאת התורה בטעות שעל ידו משתנה פירוש הענין, לא יצאו הציבור ידי חובתם. וא"כ אם טעה הבעל קורא בפרשת ויגש וקרא רעמסס בפתח במקום רעמסס בשווא וכן היפכא אם קרא כאן רעמסס בשווא במקום רעמסס בפתח, לפי פירושו של רש"י דס"ל דמקום אחד הוא, יצא ידי חובתו, שהרי לא השתנה המשמעות דשתיהן הינו הך, ואילו לפי פירושו של האבן עזרא, דס"ל דתרי מקומות נינהו ולא הרי זה כהרי זה, לא יצא ידי חובתו, שהרי אין לך שינוי ענין גדול מזה.

  ברם לעיל בפרשת וישלח (בראשית ל"ו, כ"ו) כתב הרמב"ן דאע"ג דדישון ודישן תרי גברא נינהו, מ"מ אם הם כתובים בשני פסוקים נפרדים אין קפידא לקרוא לדישון דישן ולדישן דישון ורק אם הם בפסוק אחד דוקא, אז צריך להקפיד לקרוא לכל אחד ואחד בשמו הנכון, כדי שנוכל להבדיל בין שניהם, אבל אם הם בשני פסוקים נפרדים אין קפידא בכך. וא"כ י"ל דגם לשיטת האבן עזרא, דתרי רעמסס נינהו, מכל מקום יצא ידי חובתו אפילו אם טעה וקרא לרעמסס בפתח, בשווא ולרעמסס בשווא, בפתח, וזאת מאחר ואינם כתובים בפסוק אחד וא"כ אין קפידא בכך.

  אך יש לדחות ולומר דיתכן, דכל מה שכתב הרמב"ן דאין קפידא לקרוא לידשון דישן ולדישן דישון, היינו דוקא התם דחזינן שהתורה גופא לא הקפידה בכך וכפי שהוכיח שם הרמב"ן מגופא דקרא, והטעם בזה, אף דתרי גברא נינהו דיתכן שגם במציאות היו רגילים לקוראם כך או כך ומשום הכי, לא הוי שינוי שמשתנה על ידו הענין, מה שאין כן לגבי רעמסס דחזינן שהתורה הקפידה לקוראם בשמם הנכון, דיתכן דזהו משום שגם במציאות היו רגילים להקפיד לקוראם כך וא"כ ממילא אם יטעה בקריאתם יהיה בכך, לפי האבן עזרא, משום שינוי שמשתנה על ידי זה הענין ולא יצא ידי חובתו.

חדות יוצר

 

ויהי כי-יראו המילדת את-האלהים ויעש להם בתים (א', כ"א)

  פירש"י בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים.

  ויש להבין מה מדה כנגד מדה יש בשכר שקבלו המילדות, וי"ל דגם אם המילדות היו שומעות בקול פרעה והיו ממיתות את הבנים הזכרים והיו נשארות רק הבנות, גם אז היה ממשיך כלל ישראל להתקיים, דגם אם בנות ישראל היו נישאות למצריים, הרי קיי"ל (יבמות מ"ה.) דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר, וכפי שנפסק בשו"ע אהע"ז סימן ד' סעיף ה', רק שבמקרה כזה לא היו לכלל ישראל כהנים ולויים ומלכים דבכל אלה אזלינן בתר יחוס האב. (לגבי מלך כתבו התוס' בסוטה מ"א: ד"ה אותו היום, אבל מלך חזר ושנה עליו מקרב אחיך תשים עליך מלך דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל – המלקט) וכיון שעי"ז שהחיו את הילדים גרמו, שיהיו בעם ישראל, כהנים לוים ומלכים לכן זכו במדה כנגד מדה לבתי כהונה לויה ומלכות.

שי לתורה

בשם הגרי"ד בן מרן הגרי"ז מבריסק

  ויש לדון בזה, דיתכן והדין שהולכים אחר האם ואם האם ישראלית אפילו שהאב עכו"ם הולד דינו כישראל, זה רק לאחר מתן תורה שנתהוה כבר כלל ישראל דאז הולכים אחר האם, אבל כאן במצרים היה צריך להוצר הכלל ישראל והאומה הישראלית ובזה נראה דגם האב וגם האם צריכים להיות מישראל דלא יתכן ליצור את כלל ישראל מאב עכו"ם אפילו שהאם ישראלית.

הגאון רבי צבי רוטברג

  והיה נראה להביא ראיה, דלפני מתן תורה הולד היה הולך אחרי האב ולא אחרי האם, מדכתיב (ויקרא כ"ד, י') בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה… ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. בן איש מצרי פירש"י, הוא המצרי שהרג משה ובפרשתנו לקמן (ב', י"א) ויראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, איש מצרי פירש"י נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם, מכה איש עברי מלקהו ורודפו ובעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא אל אשתו, כסבורה שהוא בעלה וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר. וא"כ רואים מפורש שהמקלל היה בנה של שלומית בת דברי שנולד לה מהמצרי וכתיב שם בפרשת המקלל, בתוך בני ישראל, ופירש"י מלמד שנתגייר, ולכאורה קשה, דאם היה בנה של שלומית בת דברי כפי שכותבת התורה א"כ הגם שאביו היה איש מצרי, מה היה צריך להתגייר הרי אמו היתה ישראלית ואיתא ביבמות מ"ה: והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכן כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות אסורי ביאה ה"ג, אלא ע"כ, דלפני מתן תורה עכו"ם שבא על בת ישראל כמו המצרי שבא על שלומית בת דברי הולד היה עכו"ם ולפיכך היה צריך להתגייר וממילא אם המילדות היו שומעות בקול פרעה, אם בן הוא והמתן אותו, לא היה יכול להוצר עם ישראל כל עיקר.

  ועיין לעיל (א', ט"ז) בשם הדרכי שלום דבזה נחלקו רבותינו הצרפתיים והרמב"ן בעכו"ם הבא על בת ישראל לפני מתן תורה, דלרבותינו הצרפתיים הולד הוא עכו"ם וטעון גירות (וזה כפירוש רש"י הנ"ל דבנה של שלומית בת דברי נתגייר) ואילו הרמב"ן סבירא ליה דגם קודם מתן תורה היה בכהאי גונא הולד מתיחס אחר אמו הישראלית ולא אחר אביו הגוי וא"כ פלוגתת הגרי"ד זצ"ל ויבלח"א הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א תליא בפלוגתת רבותינו הצרפתיים והרמב"ן.

המלקט

ויצו פרעה לכל-עמו לאמר כל-הבן הילוד היארה תשליכהו (א', כ"ב)

  ויש להבין מדוע ציוה פרעה להשליך את הילדים דוקא ליאור ולא ציוה להורגם בדרך אחרת.

  וי"ל עפ"י מה דאיתא בסנהדרין ע"ז: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (קשר ידיו ורגליו על שפת הים או הנהר והפנה את מרוצת המים עליו) גירי דידיה הוא ומחייב (הרי הם כחיציו וחייב), הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא, דהיינו מתי הוא חייב כשהניחו ממש ליד המים והשטף הראשון של המים הרגוהו, אבל אם הניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתם מגדרותיהם עליו, אלא לאחר מכן הלכו אל המקום שהוא שם, הרי זו גרמא, כי המים שהרגוהו לא באו ישירות מכוחו ופטור.

  וא"כ י"ל דפרעה ציוה להמית את הילדים דוקא במיתה זו כיון שבאופן כזה היה אפשר להמית את הילדים ע"י, גרמא דיכלו להניח אותם על שפת היאור במקום שהמים לא באים לשם מידית, אלא רק מכח שני וממילא יהיו פטורים.

פנים יפות

  וכיון דבכהאי גונא אף דפטורים מדיני אדם אבל חייבים מדיני שמים לכן כתיב ותיראן המילדות את האלוקים דיראו מדיני שמים.

המלקט

ותאמר אחתו אל-בת-פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את-הילד (ב', ז')

  פירש"י והוא מסוטה י"ב: מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה.

  וכתב הרמ"א ביו"ד סימן פ"א סעיף ז' דחלב מצרית כחלב ישראלית ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית, דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד טבע רע וכן לא תאכל המינקת ואפילו ישראלית דברים האסורים (הגהות אשר"י). והלשון אפילו ישראלית אינו מבואר כלל, שהרי ישראלית בין כך אסורה לאכול דברים האסורים. ותירצו דאע"פ שאסור לה בלאו הכי לאכול דברים האסורים, מ"מ בשביל התינוק לא תאכל ונפק"מ אם המינקת הישראלית חולה באופן שצריכים להאכילה דברים האסורים, דבמקרה כזה שלא תניק וישכרו מינקת שאינה אוכלת דברים אסורים.

  אך מ"מ קשה מדוע סתם הרמ"א דבריו ולא פירש דמיירי בכהאי גונא, וי"ל דאיכא טעות סופר בדברי הרמ"א, כי המקור לדינו של הרמ"א כפי שמצוין בהגה, הוא מהגהות אשר"י בפרק ב' דעבודה זרה סימן ו' ומבואר שם שצריכים לומר, וכן לא תאכל המינקת אפילו "כותית" דברים האסורים, ורצה לומר דבמקום שהתינוק יונק מגויה יזהרו שלא תאכל בתקופה זו דברים טמאים, אבל בישראלית פשיטא דלא תאכל.

תורה תמימה

ותאמר אחתו אל-בת-פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את-הילד (ב', ז')

  פירש"י והוא מסוטה י"ב: מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירוהו על כל המצריות לינק ולא ינק, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב (ישעיהו כ"ב, ט') את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים.

  וקשה, שהרי איתא במתניתין כתובות נ"ט: אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה מניקה את בנה, ואיתא שם בגמ' דאם נתגרשה ובנה היה מכירה, ואינו רוצה לינק מאחרת, נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה, ומבארת הגמ' עד כמה חדשים אית לן למימר, שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת, אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב, שלשה חדשים, ושמואל אמר, שלושים יום ורבי יצחק אמר רבי יוחנן חמישים יום וא"כ משרע"ה שהיה כבר תחת אמו במשך שלושה חושים, כדכתיב (ב', ב') ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים, א"כ לכו"ע, ודאי שהתרגל כבר ליוכבד אמו וא"כ יש לומר, דמשום הכי לא רצה לינק מאחרת ואפילו מישראלית לא היה יונק, אלא רק מאמו, וא"כ מנא ליה להש"ס, דלא ינק מהמצריות משום שעתיד היה לדבר עם השכינה, דלמא לא ינק מהן, כיון שהתרגל כבר לינק מאמו במשך שלושה חדשים, ולכן לא ינק מאשה אחרת.

  וי"ל כיון שכבר נגזרה גזירת פרעה, של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, א"כ יוכבד ידעה כבר בעת לידתו שהיא תצטרך להצפינו במקומות סתר שונים והיא בעצמה לא תוכל להניקו במשך עשרים וארבע חודש, כפי שיש להניק תינוק שנולד, כדאיתא בכתובות (שם) ת"ר יונק תינוק והולך עד עשרים וארבע חודש, וא"כ גם באותם שלושת החודשים שמשרע"ה היה תחת אמו, לא היא שהניקתו במשך כל התקופה הזאת, כדי שלא יתרגל אליה וכאשר יצטרך לפרוש ממנה ושוב לא תוכל להניקו, שיוכל לינוק משאר הנשים ולא יסתכן וא"כ מפני מה לא רצה משרע"ה לינק מהנשים המצריות, אלא על כרחך, משום שפה העתיד לדבר אם השכינה יינק דבר טמא.

  ועל פי האמור יש לבאר את דברי הפסוק שמביאה הגמ' מישעיהו (כ"ח, ט'), את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, דהיינו למי הקב"ה יורה דעה ויבין לו שמועה, למשרע"ה שעתיד לקבל את התורה, דהוי דעה ושמועה, מפי הקב"ה, לו הקב"ה נותן דעה שלא לינק דבר טמא, ולא משום שהיה מכיר כבר בחלב אמו, שהרי משרע"ה היה עתיק משדים דהועתק והוסר משדי אמו, כדי שלא יתרגל אליה ויסתכן וא"כ אמאי לא ינק מהמצריות, אלא על כרחך בגלל שהקב"ה הורהו דעה והבינו שמועה דעתיד הוא לדבר עם השכינה, במתן תורה ולהכי לא ינק מהמצריות.

פניני קדם

בשם הגאון רבי יהושע פלק זצ"ל בעמח"ס עמק יהושע

 

ותאמר לה בת-פרעה היליכי את-הילד הזה והינקהו לי ואני אתן את-שכרך ותקח האשה הילד ותניקהו (ב', ט')

  איתא בסוטה י"ב: א"ר חמא ב"ר חנינא, לא דיין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם, אלא, שנותנין להם שכרן, והכוונה ליוכבד אמו של משרע"ה שלא די שבת פרעה החזירה לה את משה, אלא אף שילמה לה שכר עבור הנקתו.

  ויש לדון כיצד נטלה יוכבד את שכר ההנקה עבור הנקת משרע"ה, שהרי בין כך ובין כך היתה חייבת להניקו, כדאיתא במתניתין בכתובות נ"ט: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה וכן נפסק ברמב"ם בפכ"א מהלכות אישות ה"ב ובשו"ע אהע"ז סימן פ' סעיף ו'.

  והנה איתא בב"ק קי"ג: דגזל עכו"ם אסור, דאמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא, גזל כנעני אסור, אבדתו מותרת וכפי שנפסק ברמב"ם בפ"א מהלכות גניבה ה"א ובפ"א מהלכות גזילה ה"ב.

  ואף שכאן יש לדמות את תשלום דמי ההנקה, ע"י בת פרעה, ליוכבד שהיתה למעשה אמו של משרע"ה והיתה מניקתו גם ללא קבלת שכר, לטעות גוי דס"ל לשמואל בב"ק קי"ג. דטעות גוי מותרת וכן נפסק ברמב"ם פי"א מהלכות גזלה ה"ד והרי כאן בת פרעה נתנה את דמי ההנקה לדעתה ומרצונה, רק שטעתה בזהותה של יוכבד, דסברה שהיא אשה מינקת בעלמא וא"כ טעותה מותרת, כדין טעות גוי שמותר.

  אבל זה אינו, דבת פרעה לא היתה בגדר עכו"ם, דאיתא בסוטה י"ב: ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, ונראה דמדפרשה מגלולי בית אביה ע"י רחיצה בדוקא שמע מינה דטבלה לשם גירות והיה לה דין של ישראל גמור.

  וא"כ יש לדון האם מותר לאדם לקחת שכר על דבר שבין כך מוטל עליו לעשותו.

  ונראה דחובתה של אשה להניק את בנה הוי חובה כלפי בעלה דוקא, כדאיתא בכתובות נ"ט: ואלו מלאכות שהאשה "עושה לבעלה" טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה וכפי שנפסק בשו"ע אהע"ז סימן פ' סעיף ו', יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים ואלו הם מטחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה, אבל אין זו חיוב עצמי של האשה כלפי בנה כמו החובות המוטלות על האב שצריך לעשותן לבנו כמבואר בקידושין כ"ט, כל מצוות הבן על האב, אלא ההנקה היא חובה המוטלת על האשה כלפי בעלה, כמבואר בשו"ע אהע"ז שם סעיף ח' דאם הכניסה האשה לבעלה שתי שפחות או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות או שהיו לו לבעל שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה. וא"כ כשיוכבד נטלה את שכר ההנקה מבת פרעה, היא לא נטלה שכר עבור דבר שהיתה ממילא חייבת לעשותו, כיון שיוכבד לא היתה מעולם חייבת להניק את בנה כחובה עצמית שלה, אלא לכל היותר אם עמרם לא היה ביכולתו לשכור מינקת, היתה היא חייבת להניק את בנה את משרע"ה, כחיוב כלפי עמרם בעלה וא"כ שפיר היתה רשאית ליטול שכר הנקה מבת פרעה ומה שעמרם נהנה מזה, כי עי"כ חסך שכר מיינקת אין בכך כלום, דבת פרעה הוי כמבריח ארי מעמרם, דע"י התשלום שלה נפטר עמרם מתשלום דמי מיינקת והוי כמבריח ארי מנכסי חבירו דאינו זכאי לשכר.

חילך לאורייתא

ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את-המצרי ויטמנהו בחול (ב', י"ב)

  איתא במדרש רבה פרשה א' פסקא ל"ג הובא ברש"י כאן, דפעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו ועמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר המצרי ובא על אשתו והיתה סבורה שהוא בעלה וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר וכשראה, אותו מצרי שהרגיש בדבר החזירו לעבודת פרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו וכשראה משרע"ה, מה עשה לו בבית ומה שעתיד לעשות לו בשדה אמר ודאי זה חייב מיתה כמו שנאמר (ויקרא כ"ד) מכה אדם יומת.

  והנה כאן המצרי רק ביקש להרוג את הישראל אך טרם הרגו וא"כ צ"ע מה שאמר משרע"ה דודאי זה חייב מיתה, מדכתיב, מכה אדם יומת הרי המצרי לא הרג עדיין את הישראל וא"כ מה זה שייך למכה אדם יומת המדבר במי שהרג בפועל.

  וצריכים לומר, דכיון שהמצרי ביקש להרוג את הישראל היה לו דין רודף ולכן אמר משרע"ה דודאי דזה חייב מיתה. והנה הנודע ביהודה במהדורא תניינא חו"מ סימן ס' עלה ונסתפ"ק בעיקר דינא דרודף, האם הריגת הרודף הוא בשביל הצלת הנרדף לחוד, או שמא זהו בגדר עונש על הרודף עבור מעשה הרדיפה, והעלה דבהאי ספיקא פליגי רב הונא ורב חסדא בסנהדרין ע"ב: דרב הונא ס"ל דגם קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכן ס"ל לרב הונא דרודף אינו צריך התראה, והרי קטן לא הוי בר עונשין וגם קיי"ל דאין עונשין אלא א"כ מתרין ביה, אלא ע"כ דס"ל לרב הונא דדינא דרודף אינו עונש על הרודף כי אם בשביל הצלת הנרדף לחוד ואילו רב חסדא דס"ל דרודף צריך התראה ואין בקטן דין של רודף על כרחך דס"ל דדינא דרודף, הוא עונש על הרודף וקטן לאו בר עונשין הוא ואין עונשין אלא אם כן מתרין.

  ומפשטות דברי המדרש נראה, דמשרע"ה יכול היה להציל את הישראל באחד מאבריו של המצרי ובכל זאת הרגו, דס"ל כרבנן דר"י בן שאול (בסנהדרין ע"ד.) דרודף אע"פ שניתן להצילו באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו וא"כ י"ל דהמדרש ס"ל דמשרע"ה הרג את המצרי מדין רודף עבור שהיה מבקש להרוג את האיש עברי וס"ל להמדרש כרב חסדא, דעיקר דינא דרודף הוא בתורת עונש על הרודף וזה מה שאומר המדרש זה ודאי "חייב" מיתה כמו שכתוב מכה אדם יומת, פירוש, שהתורה חייבה את הרודף מיתה, בשעת רדיפתו, כאילו כבר הרג את חבירו, דאי נימא דדינא דרודף הוא רק כדי להציל את הנרדף, הרי כאן יכול היה משרע"ה להצילו ע"י אחד מאבריו של המצרי. ואף דמשרע"ה לא התרה במצרי ורודף הרי צריך התראה לרב חסדא, אך י"ל דרק ישראל הרודף צריך התראה, אבל בן נח נהרג בלא התראה, כפי שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים הי"ד.

  והנה יש לבאר את המדרש גם אליבא דרב הונא. דקיי"ל כוותיה ודס"ל דמה שניתן להרוג את הרודף אינו בתורת עונש, אלא רק כדי להציל את הנרדף, דהנה באחיעזר, אהע"ז סימן י"ח הוכיח דשיטת רש"י היא דלרב הונא, יש ברודף שני דינים, חדא להציל את הנרדף בדמו של הרודף ולכן אף בקטן ועובר (שצריך להורגו כדי להציל את האם) דלא הוו ברי עונשין, מ"מ איכא לדין רודף, כדי להציל את הנרדף, ודין שני, דהיכא דהרודף בר עונשין הרי הוא מחויב מיתה מעיקר הדין כל זמן שלא כלה רדיפתו לגמרי ואע"ג, שאי אפשר להציל כבר את הנרדף מ"מ ישנו לדין עונש על הרודף, אך כל זה רק ברודף להרגו בידים, בענין שאם הורגו יתחייב מיתת בי"ד, אבל מי שרודף אחר חבירו להרגו בגרמא אינו חייב מיתה מדין רודף, ולפי דבריו י"ל דהמדרש קאי גם אליבא דרב הונא דקי"ל כותיה, דכיון שהמצרי היה רודף אחרי הישראל להרגו בידים, הרי הוא חייב מיתה וזה מה שאמר משרע"ה, זה "ודאי" חייב מיתה, רצה לומר אליבא דכו"ע.

גבורת יצחק

ונתתי את-חן העם-הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי-כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על-בניכם ועל-בנתיכם ונצלתם את-מצרים (ג', כ"א-כ"ב)

  ויש לבאר עפ"י מה דאיתא בב"מ ק"ג. אמר רב נחמן, שואל אדם בטובו לעולם ופירש"י שם, אם ראה אדם כלי לחבירו ואמר השאילני בטובו וא"ל הן, שאול לו לעולם, כל זמן שהוא ראוי למלאכה, דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא טוב.

  וכן נפסק בשו"ע חו"מ סימן שמ"א סעיף ו', השואל כלי מחבירו להשתמש בו, א"ל השאילני דבר פלוני בטובתך, כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין, אלא כפי טובת לבך ונידבותיך שאינך מקפיד על הזמן, הרי השואל משתמש בו לעולם, עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו ויחזיר שברו.

  וא"כ י"ל דלהכי כתיב תחילה ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים, דהקב"ה יתן את חן ישראל בעיני מצרים באופן כזה ששאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות וההשאלה תהיה באופן כזה שושמתם על בניכם ועל בנותיכם, דהיינו שהמצריים ישאילו להם בטובתם, כך שהכלי והבגד יהיו שאולים לעולם ולכן יוכלו לתתו אף על בניהם ועל בנותיהם, כך שהשאילה תחשב למעשה כמתנה, שלא יצטרכו להחזירה לעולם.

  ועפ"י האמור יש לבאר דכשהמצרים באו להתדיין עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון, טענו, תנו לנו את הכסף ואת הזהב, שנטלתם, אך הם לא תבעו את כלי הכסף ואת כלי הזהב עצמם ואת השמלות והיינו טעמא, כיון שהכלים היו שאולים לישראל לעולם ולכן את הכלים עצמם לא היו יכולים המצריים לתבוע חזרה מישראל. וכל תביעתם יכולה היתה להיות רק על השברים שנשארו לאחר שהכלים נפסדו, והבגדים לאחר שנתבלו ונקרעו והרי במצב כזה הם לא היו שוים כלום.

יעלת חן

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *