השכרת דירות לגויים

שאלה:
לאחרונה יש הרבה שומרי תורה ומצוות שקונים דירות להשקעה, ומעוניינים לדעת האם הם רשאים להשכיר את הדירות לגויים – ערבים או עובדים זרים או גויים מברית המועצות.

תשובה:
לעניין להשכיר לעובדים תאילנדיים או לגויים אחרים, שקיים חשש שיכניסו בדירה עבודה זרה, רבים האוסרים בפרט בארץ ישראל אך המיקל יש לו על מי לסמוך. לערבים מוסלמים מותר להשכיר, אך אם ברצונו לצאת מכל חשש יתנה שמשכירו כדין תורה. [ובשכונה יהודית יש אופנים שאסור להשכיר ראה בגוף המאמר].

איסור לא תביא תועבה אל ביתך בהשכרת דירה לגוי

בעבודה זרה דף כא ע"א שנינו "אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים, שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך". והיינו שבעל הדירה חייב להיזהר שלא לגרום שיכניסו בביתו עבודה זרה, אף בהיותו מושכר לאחר. אלא שהתוספות שם שאלו "יש לפקפק על מה היו סומכים בני אדם למכור ולהשכיר בתים לעובדי כוכבים ואף לבית דירה".

התירוצים בראשונים על ההיתר הנהוג

תוספות מתרצים בשלוש דרכים, ומצינו תירוצים נוספים בעוד ראשונים, ומהם נבוא לדון על השאלה.
א. האיסור הוא רק אם הגוי מכניס עבודה זרה בקביעות, אבל בזמנם לא היו הגויים מכניסים בקביעות. התוספות מוכיח כן מהמבואר בתוספתא שמותר להשכיר להם אורוות, אוצרות ופונדקאות, ושוב דוחה את ההוכחה שטעם ההיתר בתוספתא הוא שאין איסור הכנסת עבודה זרה רק לבית דירה.
ב. רבינו חיים כהן מתרץ שהאיסור הוא רק בארץ ישראל, אבל דירה בחו"ל אינו נקרא 'ביתך'. התוספות דחו תירוץ זה שאם כן בית בחו"ל יהי פטור ממזוזה, אבל הריטב"א מיישב שלעניין מזוזה דורשים 'ביתך' – 'דרך ביאתך'.
ג. רבינו אלחנן מבאר שהאיסור מדאורייתא הוא רק למכניס תועבה לבית שהוא גר בו, אבל האיסור להשכיר לגוי שיביא תועבה לבית המושכר הוא רק מדרבנן, ובחו"ל לא גזרו. וכן העלו הר"ן והריטב"א.
ד. בפסקי הרא"ש עבודה זרה פרק א סי' כב מביא, בנוסף לתירוץ הראשון של תוס', סברא נוספת, כיון שבדיניהם שכירות ליומיה ממכר הוא, כל דירה שכורה דינה כמכורה, ולא קיים האיסור שבמשנה. נראה שסברתו שכיון שהשכיר לגוי ידע שתנאי השכירות הוא על פי דיניהם שמחשיבים שכירות כמכר. [ולקמן יבואר למאי נפקא מינה ששכירות חשובה כמכר].
ה. הב"ח ביו"ד סי' קנא מביא סברת הראב"ן בסי' רצא להתיר להשכיר לגוי כשיש חיובי מסים על הקרקע שברשותו, משום שחשוב 'יד גוי באמצע' ואין עובר משום 'לא תביא תועבה אל ביתך' שאינו ביתו המיוחד לישראל. עוד מוסיף טעם להיתר שהגויים במקומו אינם אדוקים כל כך בעבודה זרה, כמו הגויים ביוון שעושים עבודה זרה על פתחי הבתים, ותולים להקל שהגוי השוכר לא יכניס עבודה זרה לבית. הב"ח מסביר בדעת הראב"ן, שניתן להסתמך גם על הסברא ש'יד גוי באמצע' ולהתיר להשכיר גם לגויים אדוקים.
ו. בספר התרומה סי' קמד ובשו"ת בנימין זאב סי' קסד כתבו עצה להשכיר לגוי, שיקנה את גוף הבית לגוי למשך זמן השכירות, ובדרך זו אין זה 'ביתך' ומותר.

פסק השו"ע ונושאי כליו

בשו"ע סי קנא סעיף י פסק המחבר "אף במקום שהתירו להשכיר, לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו, אבל לא לדירה, מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים בקבע". ומוסיף הרמ"א "והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה, כיון שאין נוהגים להכניס עבודת כוכבים בבתיהם". ובש"ך שם ס"ק יז כתב שלדבריהם יוצא שאם מכניס עבודה זרה בקביעות יהא אסור, והקשה שהלא המנהג הוא שבכל אופן משכירים, ומסקנתו להתיר על סמך ההיתרים של הרא"ש, הראב"ן, רבינו חיים כהן ורבינו אלחנן.
והנה בארץ ישראל לא שייך ההיתר של רבינו חיים כהן ורבינו אלחנן, שהרי הם לא התירו רק בחו"ל, ומכל מקום כתב בספר דינא דחיי (לבעל הכנסת הגדולה) על הסמ"ג דף נט טור ד שניתן להסתמך על ההיתר של הרא"ש, שלדבריו יוצא שמותר להשכיר אף בארץ ישראל, כיון שבדיניהם שכירות כמכר ((בביאור הגר"א שם ס"ק יח מביא סברת הרא"ש לחומרא, היינו שאסור לשכור דירה של גוי שיש בה עבודה זרה, כיון שבדיניהם שכירות כממכר ליומא, משמע קצת שנקט סברא זו רק לחומרא ולא לקולא להתיר להשכיר לגוי.)). וכהכרעת הכנסת הגדולה פסקו בשו"ת יש"א איש יו"ד סי' ב ובשו"ת פני יצחק יו"ד ח"ב סי' א להקל להשכיר דירות לגויים, על פי ההיתר של הרא"ש ששכירות כמכר ושל הראב"ן שאם יש מסים על הקרקע דינו כ'יד גוי באמצע', והוסיפו שכדאי להקנות את הבית לגוי, כעצת ספר התרומה, או להפקיר בפני שלושה.

להסתמך על הקולות – שומר נפשו ירחק ממנו

בספר דרכי תשובה סי' קנא ס"ק לג מביא בשם ספר שולחן גבוה שמסיק להקל, אלא שסיים שמכל מקום יש להחמיר, ומוסיף "וכן ראיתי פה שאלוניקי לשני בעלי בתים שהשכירו בתיהם לגוים מערי פראנקיא"ה, אך לא עלתה על ידם יפה שירדו מנכסיהם עד נודד ללחם ואין, לכן שומר נפשו ירחק ממנו". וכן בספר רוח חיים למהר"ח פלאג'י הביא דברי השולחן גבוה וכתב "שמכאן תוכחת מגולה לכמה בעלי בתים שאינם נזהרים בזה ומשכירין בתיהם לגוים וכו', ושומר נפשו ירחק מהם, וגם אנכי הצעיר ראיתי כי כל מי שעשה כאלה לא נשאר הבית לעצמו ותרד פלאות ומכרו הבית לאחרים". הרי שבעל שולחן גבוה ומהר"ח פלאג'י סברו שעדיף לא להסתמך על הקולות הנ"ל ולהשכיר לגוי. בשו"ת פני יצחק שם מביא את הדברים ומוסיף שלאחר שראה דברי השולחן גבוה שאוסר נרתע מלהקל, מכל מקום, כיון שהמנהג רווח להקל בכך ((וזה לשונו שם: "וגם בזמנינו זה פשט המנהג, גם בא"י תוב"ב, להשכיר בתיהם של ישראל לעכו"ם. וזכורני עוד קרוב למ' שנה שבעיה"ק ירושלם ת"ו שכרו המינים הללו חצר ובתים לדירתם ולעבודתם כמה שנים רצופים, בזמן גאוני ורבני עיה"ק ת"ו הקודמים ואשר הם חיים עדנה, ולא מיחו חכמים ביד המשכירים". ועיין שם עוד.)), גדול כוח המנהג.

דעות המחמירים – בארץ ישראל ממה נפשך יש איסור

ומאידך מצינו בשו"ת יש מאין (מחכמי טבריה) יו"ד סי' יז, שהביא סברות המקילים להשכיר לגוי, ומאריך לדחותם. בתחילה מבאר שאך לפי דעת רבינו אלחנן האיסור הוא מדרבנן, אבל לפי שני התירוצים הראשונים בתוספות האיסור הוא דאורייתא. עוד מקשה קושיא עצומה, שבארץ ישראל לא ניתן להסתמך על סברת הרא"ש דשכירות כמכר, או על העצה של ספר התרומה ושו"ת בנימין זאב שיקנה את הבית לגוי, שהרי אף שימלט מאיסור הכנסת עבודה זרה לבית, מכל מקום ייכשל באיסור 'לא תחנם' שאסור לתת לגוי בארץ ישראל 'חניה' בקרקע. ובהכרח שדברי הרא"ש וספר התרומה אמורים רק בחו"ל שאין איסור 'לא תחנם'. גם על סברת הראב"ן שמיקל כשנותנים מס למלך, כתב שאם אין המלך לוקח את הקרקע בחוב המס לא חשיב 'יד גוי באמצע ((וכסברא זאת מצינו בספר צפיחית בדבש סי' מט. עיי"ש שתמה, הרי מצינו שגם בזמן התלמוד המלך היה גובה מסים על הקרקעות, ואף על פי כן לא התירו להשכיר לגוי, וכתב שלא התיר הראב"ן רק אם המלך יכול לקחת את הקרקע עצמה כשלא משלמים מסים, ואז המלך כשותף בקרקע ויש היתר זה. אבל אם המלך מעניש את המשתמט מלשלם בעונשים אחרים ולא לוקח את הקרקע, אין היתר ש'יד גוי באמצע'. וכתב שבזמנו שלא היה המלך לוקח את הקרקע אין ההיתר של הראב"ן. אמנם נראה שבזמנינו שיש שלטון של יהודים בארץ ישראל בלאו הכי אין להתיר משום 'יד גוי באמצע', שהדבר דומה לשני שותפים יהודים שאין היתר להכניס עבודה זרה לבית המשותף.))'. ובדוחק מתיר שם במקום הפסד אם יפקיר את הבית בפני שלושה, בצירוף הסברות שיש שהתירו במקום שאינם אדוקים ויש לתלות שלא יכניסו עבודה זרה לבית, ויש שהתירו במקום שיש פסידא אם לא ישכירו לגוי ((כסברא זאת שבמקום פסידא לא נאסר להשכיר לגוי הוכיחו בשו"ת פני יצחק ובשו"ת ישא איש שהובאו בגוף המאמר, אמנם בשו"ת יש מאין שם פקפק בזה שאין הדבר מוסכם, עיין שם.)).

איסור 'לא תחנם' בשכירות שדינה כמכר

אמנם לפי זה יש לעיין שיהא איסור בזמנינו להשכיר בארץ ישראל, אפילו לגוי שאינו עובד עבודה זרה, מצד איסור 'לא תחנם'. אף שנפסק בשו"ע יו"ד סי' קנא סעיף ח כדעת רבי יוסי במשנה בעבודה זרה כא ע"א שמותר להשכיר בתים לגוי בארץ ישראל, ולא נאסר משום 'לא תחנם' רק מכירה, מכל מקום יש לחוש לסברת הרא"ש שבדיניהם שכירות נחשבת למכר אינו עובר משום 'לא תביא תועבה', אם כן יהיה שייך איסור 'לא תחנם' בשכירות, וכפי שכתב בשו"ת יש מאין הנ"ל. ועיין בביאור הגר"א יו"ד סי' קנא ס"ק יח שכתב שיש לחוש לסברת הרא"ש לחומרא. אמנם יש מקום להקל מכמה טעמים.

איסור 'לא תחנם' בגויים שאינם עובדי עבודה זרה

ראשית, יש סוברים שאף איסור 'לא תחנם' לא נאמר בגוי שמאמין בקל אחד ואינו עובד עבודה זרה ((ולענין אם המוסלמים נידונים כמאמינים בקל אחד ואינם עובדי עבודה זרה, עיין ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ז שכתב לעניין יין נסך שמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה, וכן כתב הרמב"ם בתשובה (מקיצי נרדמים סי' תמח) שאין להם שום שיתוף ומיחדים לאל ואין דינם כעובדי עבודה זרה, וכן כתב בשו"ת הרדב"ז סי' אלף קסג. מאידך מצינו בספר פרי תואר יו"ד סי' יט (לבעל האור החיים) שכתב לענין שוחטים שהיו אומרים לפני השחיטה 'אללה ואכבר' כדי שגם המוסלמים יוכלו לאכול ממנה, ופסק הפרי חדש שכוונת הדברים היא אל כביר ואין בכך חשש, והוא חולק עליו וכתב שהפרי חדש לא היה בקי בלשון ישמעאל שהרי נולד בערי אדום, ואם הגויים הסבירו לו פירוש הדברים אי אפשר להסתמך עליהם, וגם אם כוונתם לאל כביר, לא ידוע למי מתכוונים. ואף שהרמב"ם כתב שהם מייחדים לקל, מכל מקום אפשר שהם משתפים נבואת נביאם, ומשמע שסובר שיש לחוש לכוונת עבודה זרה אצל המוסלמים, ובשו"ת דברי יצי"ב או"ח סי' צ הביא דבריו והחמיר לדונם כעובדי עבודה זרה. אבל דעת רוב הפוסקים אינה כן, וסוברים שאין דינם כעובדי עבודה זרה. ועל כל פנים בנדון דידן ודאי יש להקל כיון שאינם גרועים מגויים שאינם אדוקים בעבודה זרה, וכן מתיר בשו"ת יש מאין יו"ד סי' יז בפשיטות. חשוב לציין שאף אם מוסלמים אינם עובדי עבודה זרה מכל מקום כתב בחידושי הריטב"א פסחים דף כה ע"ב "והוי יודע שאמונת הישמעאלים, אף על פי שהם מייחדים את השם, עבודה זרה גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בו עבודה זרה היא". ובחידושי הר"ן סנהדרין דף סא כתב "ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אע"פ שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות דין עבודת אלילים יש להן לכל דבר אסור של ע"א שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם שאין הדור למתים אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן". ומכל מקום נראה שלא כתבו כן רק לענין שיש חיוב למסור נפש ושלא לקבל את דת האיסלם, אבל לא לענין שאר דברים, שהרי הריטב"א עצמו כתב בעבודה זרה שמוסלמי אינו אוסר את היין בהנאה כיון שאינו עובד עבודה זרה. ועיין עוד בספר האשכול ח"ג סי' נח ובהערת הנחל אשכול שם. ולענין נוצרים המאמינים בשיתוף ראה פתחי תשובה יו"ד סי' קמז שנראה שהכרעת הפוסקים שחשובים כעובדי עבודה זרה.)). ומקור החידוש הוא בספר מזבח אדמה יו"ד סי' קנא שתמה על מה סמכו כמה רבנן למכור את בתיהם לגוי ולא חששו לאיסור 'לא תחנם', וכתב שבהכרח לומר שלא נאמר איסור 'לא תחנם' רק בגוי עובד עבודה זרה אבל לא לישמעאלים שבזמנינו שאינם עובדי עבודה זרה, וכן נראה דעת הב"ח בחו"מ סי' רמט ומשמעות המאירי בעבודה זרה דף כא ע"א. אמנם רבו הפוסקים שחלקו על זה, עיין בבית יוסף חו"מ סי' רמט, וכן משמעות השו"ע שם שבכל גוי יש איסור 'לא תחנם' לגבי זה שאסור לתת לו מתנה חינם. וכן פסקו בשו"ת בית יהודה (עייאש) יו"ד סי' ד, בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' מז והחזון איש בשביעית סי' כד. והאריך בזה בשו"ת יביע אומר ח"י סי' מא. אמנם היתר זה לא יועיל בעובד עבודה זרה אף שאינו מכניס עבודה זרה לביתו, והדעת נוטה שאף בכופר בבורא עולם, לכולי עלמא יש איסור 'לא תחנם'.

איסור 'לא תחנם' במכירה לזמן

עוד יש לדון אם יש איסור 'לא תחנם' במכירה לזמן. עיין בספר מנחת חינוך מצוה תכו שנסתפק בזה. והחזון איש בשביעית סי' כד אות ד מוכיח מהסוגיא בעבודה זרה שגם במכירה לזמן יש איסור. וכן כתב בשו"ת שאילת יוסף יו"ד ח"ד קונטרס השמיטה דף מז ומשום כך תמה על סברות המתירים להשכיר דירה לגוי מדין שכירות כמכר ליומא או שיקנה את הבית לגוי, שהרי יכשלו באיסור 'לא תחנם'. וידוע שהמצדדים ב'היתר מכירה' סברו שאין איסור במכירה לזמן, עיין בשו"ת משפט כהן סי' סג ובמעדני ארץ שביעית סי' א.
אלא שעדיין יש מקום לומר שאף אם יש איסור במכירה לזמן, מכל מקום בשכירות אין איסור, אף אם בדיניהם שכירות כמכר, משום שעל כל פנים אינו מכר גמור. ונראה להוכיח מהסוגיא בעבודה זרה דף טו ע"א שלא כל קנין שמפקיע איסור 'לא תביא תועבה' גורר שיהיה איסור 'לא תחנם'. שהגמרא דנה השכירות קניא או לא קניא, ונפקא מינה לכהן ששכר פרה מישראל אם יכול להאכילה תרומה, או לגוי ששכר פרה מישראל אם יש איסור שביתת בהמתו בשבת. ומוכיחה הגמ' ששכירות לא קניא מהמשנה בדף כא ע"א שאסור להשכיר דירה לגוי משום איסור 'לא תביא תועבה', ואם שכירות קונה הרי הבית של הגוי ואין איסור, ודוחה הגמ' שמשום חומרא דעבודה זרה החמירו, אף שמן הדין שכירות קניא. ולכאורה קשה למה לא הוכיחה הגמ' מהמשך המשנה שם שמותר להשכיר בית (לא לדירה) לגוי בארץ ישראל ואין בו משום איסור 'לא תחנם' הרי ששכירות לא קניא. אלא על כרחך שאפילו אם נאמר ששכירות קניא ואין בו איסור 'לא תביא תועבה', מכל מקום אין בשכירות איסור 'לא תחנם. וכן הוכיח בספר אבי עזרי הלכות שמיטה ויובל פ"ג מסוגיא זו שאין איסור 'לא תחנם' במכר לזמן ושלא כהחזון איש. ואף אם נדחה ראייתו נגד החזון איש ונחלק בין שכירות למכר לזמן, וכמו שמוכיח החזון איש בשביעית סי' כא אות ד ששכירות קנינה קלוש, שהרי בשכירות יש חיוב של גניבה ואבידה מה שאין כן בקנין לזמן. אבל על כל פנים מצינו שכדי לעבור על איסור 'לא תחנם' צריך יותר קנין מאשר להפקיע איסור 'לא תביא תועבה אל ביתך'.
ומשום כך יש לומר שהן אמנם שכתב הרא"ש ששכירות בדיניהם חשוב כמכר, אך מכל מקום אין דבריו אמורים אלא לגבי להפקיע איסור לא תביא תועבה, אך עדיין לא יצא מגדר שכירות ואין בו איסור לא תחנם ((והן אמת שבדעת החזו"א (שביעית סי' כא סק"ח וסו"ס כד) נראה שלא כדברינו, שכתב שם שלפי מה שכתבו התוס' ביבמות דף סו ע"א שכהן המאכיל עבדו צריך שיהא לו קנין הגוף בעבד, הוא הדין כהן המאכיל בהמתו צריך שיהיה לו קנין הגוף בבהמה ולא יהני קנין לזמן, ולפ"ז כתב שה"ה לגבי שביתת בהמתו בשבת ואיסור לא תביא בעינן שיהא לגוי קנין הגוף ולא יהני מכירה לזמן. ולדבריו על כרחך אי שכירות קניא חשוב כקנין הגוף. וזה דלא כדברינו שאי שכירות קניא הוא קלוש ממכר לזמן. אך דבריו צ"ע לומר ששכירות קניא חשוב כקנין הגוף. אך גם אם נחוש לשיטתו הרי באמת תמה לפי שיטתו על הרא"ש שהיקל מחמת שבדיניהם שכירות כמכר שהרי אין כאן קנין הגוף. ובעיקר הוכחתו מתוס' ביבמות ראה במעדני ארץ שביעית (סי' טז סק"ו) שסובר שאף בקנין פירות מאכיל כהן בהמתו כדמוכח בסוגיא בע"ז, ומה שכתבו תוס' ביבמות דקנין פירות לא מאכיל מיירי דוקא לגבי אכילת עבד דשם צריך קנין גמור ע"ש טעמו. ויש לציין לחידוש הנחל אשכול הלכות מזוזה סי' כה שהביא דברי הרא"ש ששכירות בדיניהם ממכר הוא, וחידש דלפ"ז שכירות בזה"ז חייב במזוזה מיד כיון דהוי כמכר, ומבואר שנקט סברת הרא"ש לחומרא דהוי כמכר ממש.)).

בביאור דעת הרא"ש שבדיניהם שכירות כמכר

ויש להוסיף שיש לתמוה בעיקר סברת הרא"ש שבדיניהם שכירות כמכר, שהרא"ש שם מוכיח שבדיניהם חשוב כמכר מכך שבדינינו אם נפל ביתו של משכיר הרי הוא יכול לפנות את השוכר, אבל בדיניהם אינו יכול לפנות את השוכר, ועל כרחך משום שנחשב כמכר. ובחזון איש שביעית סוף סי' כד תמה על זה, שהרי דעת הרא"ש בב"מ פ"ח סי' כה שאף בדינינו אין יכול המשכיר שנפל ביתו להוציא את השוכר תוך זמן השכירות. וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' שיב, ולפי זה לא מצינו שבדיניהם חשוב כמכר יותר מדינינו ((אמנם מצינו ברמב"ם מכירה פכ"ג ה"ח נפקא מינה נוספת בין קונה שדה לפירות לשוכר שדה, שאם הוא שוכר אינו רשאי להשכירה לאחר ואם הוא כקונה שדה לפירות רשאי להקנות לאדם אחר. וכתב בפתחי תשובה חו"מ סי' ריב סק"ו שקונה לפירות יכול להעביר אף לבעל משפחה יותר גדולה. ולפי זה בזמנינו שלפי החוק (חוק השכירות סעיף 22) אף בשכירות רגילה ניתן להעביר למשפחה יותר גדולה אולי השכירות נידונה כמכר.)). ועיין שם עוד תמיהות על הרא"ש. ולפי טענה זאת לא יהא ניתן להסתמך על סברת הרא"ש ולהתיר להשכיר לגוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל.

העולה מהנ"ל שבגוי שאינו עובד עבודה זרה יש מקום להקל להשכיר אף בארץ ישראל ולא לחוש לסברת הרא"ש שבדיניהם שכירות כמכר. אמנם אם ברצונו לצאת מכל חשש יתנה בשעת השכירות משכירו כדין תורה ואז ודאי לא יהא דינו כמכר.
אולם יש להדגיש שכל האמור הוא רק באזור שמאוכלס בגויים, אבל במקום שדרים בו יהודים יש אופנים שאסור, כנפסק בשו"ע יו"ד סי' קנא סעיף ט על פי הגמ' בעבודה זרה דף כא ע"א שלא ישכיר לשלושה גויים ביחד בשכונת היהודים. ועיין שם בט"ז שהטעם הוא משום שיש בכך סכנה ליהודים וכן הוא בתוס' ומרדכי בע"ז שם. ובריטב"א שם כתב טעם אחר כיון שהוא יותר קביעות גזרו חכמים. וכן יש מקרים שיש טענה שהגויים לא יקפידו בהלכות נזקי שכנים, ועיין בשו"ע חו"מ סי' קעה סעיף מ שאם השכיר או מכר דירה לגוי באזור יהודי מחרימים אותו עד שיקבל על עצמו כל נזקין שיגרמו מהשוכר הגוי. ומכל מקום איסור זה קיים רק אם יכול להשכיר ליהודי באותו מחיר, אבל אם צריך להשכיר ליהודי במחיר זול יותר אין טענה זו, ויכול להשכיר או למכור לגוי כמבואר שם בסעיף מא, ועיין בכסף הקדשים שם.