אני בחור ממוצא אשכנזי מבית די חילוני לא ידעתי מה זה תפילה ועוד הרבה דברים שאני יודע אותם היום
אני נשוי לבחורה ממוצא ספרדי
את תפילותי אני מתפלל לרוב בבתי כנסת ממוצא מרוקאי
כל אחד אומר לי בצורה שונה איך עלי להתנהג
הבית כנסת האשכנזי מרוחק מביתי זה לגבי שבתות
לגבי יום חול אני מתפלל בעבודה משום שמקום עבודתי מרוחק מביתי
בחגי ישראל אני בדרך כלל כן הולך לבתי כנסת אשכנזיים
אך שלא יוצא ואני מתפלל שלושת הרגלים בבתי כנסת ספרדיים אפשר להגיד יזכור איך משתלב לתוך היזכור
סליחה שהארכתי אני רוצה לדעת אני צמא לדת
החסרתי הרבה דברים בנושאי הדת בחיי
הייתי שמח לקבל הדרכה
יום טוב וחג חנוכה שמח
תשובה:
שלום רב וחנוכה שמח.
באופן כללי, כל חלקי התפילה אותם אתה אומר בשקט בינך לבין עצמך, יש לומר אותם לפי נוסח אשכנז שהוא הנוסח שלך מאבותיך, וכל מה שאתה אומר מכח הציבור, כמו קדיש וקדושה יש לומר אותם כפי מנהג המקום.
מקורות:
יסוד החיוב לנהוג כפי מנהגי המקום בענינים אלו, הוא מסוגית הגמרא ביבמות יד ע"א, שם נתבאר בארוכה שאין לנהוג בעיר אחת בשני מנהגים שונים כדי שלא תרבה המחלוקת בין בני העיר וכדי שלא יראה כשתי תורות. אולם, דין זה אינו אמור אלא בעיר שמגובשת לקהילה אחת עם בית דין אחד וכו', אבל אם יש בעיר קהיחלות שונות, כל קהילה רשאית לנהוג בענינים אלו כפי מנהגיה. בשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' קעט הוסיף, שדין זה אמור גם כששתי הקהילות נשמעים להוראות בית דין אחד, כיון שסוף סוף ידוע לכל שהן שתי קהילות נפרדות ומנהגיהם חלוקים.
בספרי האחרונים נחלקו אם דין זה נוהג דוקא בחילוקי הלכות או גם בענינים שאינם אלא מנהג בעלמא, כמו נוסח אמירת הקדושה וכו'. באשל אברהם בוטשאטש סי' נא כתב, שבעניני מנהגים לא נוהג איסור זה וכל אחד יכול לעשות כמנהגו. וכ"כ בס' חסד לאברהם תאומים מהדו"ק או"ח סי' ט. אולם, מדברי המגן אברהם סי' תצג ס"ק ו מבואר שאף בענינים אלו יש להחמיר לעשות כמנהג המקום, וכך הכריע בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' פו, וכדבריהם נראה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקלב.
בס' כתר ראש הובא, שהגר"א הורה לרבי ישראל משקלוב תלמידו , שבעת נסיעתו בין הספרדים יתפלל כמותם גם את התפילות שהוא אומר בלחש בינו לבין עצמו. וכ"כ רבי ישראל משקלוב בספרו פאת השולחן פ"ג סי' יד. אולם, להלכה לא נוהגים כך, כמבואר בשו"ת משיב דבר סי' יז, ואת התפילות בלחש נוהגים לכו"ע שכל אחד עושה כמנהגו.
בזמנינו נהגו להקל מאוד בכל הענין הזה מכמה טעמים: א. בזמנינו בכל עיר יש הרבה קהילות מכל הסוגים, וממילא כל אחד רשאי לנהוג כמנהגו כאמור לעיל. ב. בשו"ת פרשת מרדכי סי' ד כתב, שדין זה אינו נוהג מעיקר הדין אלא לענין שאלות המתחדשות במשך הדורות, אולם דבר שכבר נחלקו בו גדולי הדורות, ויש נוהגים כך ויש כך, אין בכך חשש מחלוקת וממילא כל אדם רשאי לנהוג בזה כמנהג אבותיו. ג. דעת המהרש"ג ח"ב סי' יב, שדין זה נאמר בעיקרו לרב המורה הלכה ברבים, אולם יחיד רשאי לנהוג לעצמו כמנהג אבותיו [ואף שלא הסכימו עמו בזה גדולי הדורות, מ"מ יש בכך צירוף נוסף להקל].
להלכה, כתב בשו"ת אגרות משה ח"ב סי' כד, שכל מה שאדם מתפלל בלחש לעצמו רשאי הוא לומר כמנהג אבותיו, אבל מה שנאמר מכח הציבור או באופן בולט במיוחד יש לעשות כמו הציבור. ומשום כך כתב, שספרדי המתפלל אצל אשכנזים לא יכה על ליבו בעת שהוא אומר אשמנו כיון שהם אינם מתודים, וכמו כן להיפך, אשכנזי שמתפלל אצל ספרדים לא יפול על פניו. אולם, אם יש בבית הכנסת יהודים מכמה קהילות וכל אחד מתפלל כדרכו בלי מנהג קבוע וברור, אף שהמקום הוא בבעלות קהילה מסוימת כל אחד רשאי לנהוג כמנהגו.
בענין אמירת יזכור יש לנהוג כמנהג המקום, כיון שזהו דבר הנאמר מכח הציבור.
