שלום מהו בדיוק האיסור לחתוך נייר טואלט או שקיות אשפה לפי המידת חיתוך שלהם ומהו האיסור כאשר חותכים לא באותו קו חיתוך מיוחד שלהם
תשובה:
שלום רב.
קריעת נייר טואלט בשבת שלא במקום המסומן, הדבר אסור משום מלאכת קורע, וכשהוא קורע במקום המסומן, יש שהחמירו שעובר בכך גם משום מלאכת מחתך, אלא אם כן אינו מקפיד על המידה כלל, שכן כל ענינה של מלאכת מחתך הוא שמקפיד על מידה מסוימת וחותך על פיה.
אדם שנמצא במקום שאין נייר חתוך ונצרך להפנות, רשאי להקל לחתוך נייר שלא במקום המסומן כלאחר יד ובשינוי, כלומר על ידי המרפק, משום שמלאכה בשינוי אינה אסורה אלא מדרבנן, ובמקום כבוד הבריוצת הקילו בכך חכמים. דין זה נוהג רק כשהוא נקלע למקום אחר מחוץ לביתו, אבל אם הוא נמצא בבית אינו רשאי להקל בכך אף בשעת הדחק, משום שהיה לו לזכור להכין זאת מבעוד יום.
מקורות:
ראה ס' ארחות שבת ח"א פרק יא הערה לב, שלדעת רוב הפוסקים איסור קורע באופן זה הוא מדאורייתא, משום שיש בכך תיקון ולא קילקול. על הנידון אם יש בכך מלאכת מחתך כאשר הוא חותך במקום המסומן, ראה שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' יב. על ההיתר לחתוך נייר בשינוי בשעת הדחק, ראה ארחות שבת שם סעי' כב.
לדעת פוסקים רבים אין בכך שום איסור.
ראה משפטי עוזיאל חלק ח שמביא הוכחה מחולין שחיבור המדולדל לא שמיה חיבור ולכן מן הדין מותר לחתוך נייר טואלט במקום המסומן שהוא חיבור מדולדל.
וכן פוסק הרב משה מלכה בשות מקווה מים.
ומסיבות אחרות פוסק )מן הדין( להתיר הרב משה לוי מנוחת אהבה פרק טז הערה 29
מוכיח שאין חשש קורע, מחתך או מתקן מנא.
וכן פוסק הרב קפאח בפירושו.
לכן תמוהה החומרה שאם הוא בביתו ושכח שאסור לחתוך
אמת שכך פסק בשו"ת משפטי עוזיאל, במקורות האחרים שציינת לא עיינתי, אבל מה בכך?! וכי בפסיקת ההלכה בכל נושא שנמצא איזו דעת יחיד נוכל לסמוך על כך ולהקל? הרי הפסיקה גורפת כמעט מקיר לקיר שלא כדבריו, של רוב ככל גדולי הפסוקים במאה השנים האחרונות.
תודה רבה על התשובה. מסכים שרוב הפוסקים לא סוברים להתיר כדעת הרב עוזיאל.
ובודאי שצריך להכין מראש נייר חתוך. עם זאת,
עדיין רוב ככל הפוסקים סוברים שייש להתיר משום כבוד הבריות אם שכח, ללא חילוק בין אם הוא בביתו או לא. כפי שלא חילקו בגמרא במקנח בצרורות שמותר מפני כבוד הבריות
שהרי השו"ע והרמ' פסקו "שנראה כמתקן" כלומר דרבנן, ובעקבותיו רוב ככל הפוסקים סוברים שיש בכך איסור דרבנן ולא דאורייתא וכן פוסק בבה"ל וכן בשו"ע הרב שזו מלאכה דרבנן. וכן בחז"ע חלק ה'.
לכן במחילה מכבוד תורתו לא התבאר לי מדוע מדגיש "אסור משום מלאכת קורע" כאילו זה דאוריתא וכן שאם הוא בביתו אין היתר…
חזק וברוך על זיכוי הרבים
כל טוב
מעתיק מתוך מאמר ארוך שכתבתי בענין כבוד הבריות בהקשר אחר:
לענין אדם המוצא בשבת שטליתו פסולה [וממילא אינו רשאי להלך עמה משום טלטול חוטי הציצית] כתב השו"ע (סי' יג סעי' ג): "אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית [שאינו אסור לטלטל בה אלא מדרבנן בעלמא] שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות". אולם במג"א (שם ס"ק ח) מסייג את הדברים ומוסיף, דדין זה אינו אמור אלא באופן שהוא אנוס בדבר, אבל אם היה יודע מאתמול שהטלית פסולה, חייב לפושטה מיד, משום דהוי ליה לתיקוני מאתמול. ויעוי"ש שייסד דבריו אהא דשנינו בשבת (פא ע"ב): "רבי אליעזר אומר, נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו, וחכמים אומרים, לא יטול אלא מן האבוס של בהמה". ומפרשינן התם לדעתייהו דרבנן, דאף שהלכה פסוקה היא בכל מקום דכבוד הבריות דוחה כל איסורים דמדרבנן, הכא שאני, שכן דרכו של אדם שיש לו מקום קבוע לסעודתו, וידע מאתמול שיהא צריך לקיסם במקום זה ופשע ולא הכינו, ולכך אין להתיר לו לעשות כן בשבת. משא"כ לענין אבנים מקורזלות לבית הכסא, שהואיל ואין אדם קובע לו מקום לעשיית צרכיו ולא ידע שיהא צריך להם, מותר לטלטלם בשבת אף שלא הכינם מאתמול , וכ"פ שו"ע (או"ח סי' שכב סעי' ד) עיי"ש.
ולדבריהם נראה דה"ה נמי הכא, דכיון שפשיעתו גרמה לו שהעני מחייבינן ליה לחזר על פתחי נדיבים לקיום המצוה המוטלת עליו, ואינו נחשב כאנוס על הדבר.
שיטת החכמת שלמה בזה
אכן, בהגהות חכמת שלמה לשו"ע (שם סי' יג) נקט שאין כל חילוק בדבר, ואף שפשיעתו גרמה לו ומשום דהו"ל לתקוני מאתמול, רשאי הוא להמנע מקיום המצוה משום כבודו.
ויעויי"ש שהביא ראיה לדבריו, מסוגית הגמ' בברכות [הובאה בריש הדברים] גבי דינו של רב דהמוצא כלאים בבגדו יפשטנו מעליו אפילו בשוק, דהקשו בגמ' מהא דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה איסורי תורה וכדלעיל, ולכאורה צ"ב מאי קושיא, הא שאני מוצא כלאים בבגדו שבפשיעתו בא לו הדבר, שהיה לו לעיין בבגדיו קודם לבישתם לידע אם יש בהם כלאים.
ומדלא משני הכי ש"מ שאין כל חילוק בדבר, ואף שבפשיעתו בא לו אינו צריך לבזות עצמו בכדי להמנע מאיסור זה.
ראיה נוספת הביא לדבריו, מסוגית הגמ' בערובין (מא ע"ב), דא"ר נחמן, "יצא (חוץ לתחום) לדעת – אין לו אלא ד' אמות". והקשו בגמ', מה חידוש יש בדבריו, הרי הלכה פסוקה היא שאפי' הוציאוהו נכרים בעל כרחו נמי אין לו אלא ד' אמות לכל רוח, וכ"ש בזה שיצא בפשיעתו.
ולכאורה, היה מקום ליישב הקושיא בפשיטות, דנפק"מ באופן שנצרך לנקביו וכדו', דזה שהוציאוהו נכרים בעל כרחו רשאי לילך לצורך זה אף חוץ לד' אמותיו משום כבוד הבריות, ואילו זה שפשע ויצא מדעתו אסור לצאת מד' אמותיו אף בכהאי גוונא. ומדלא משני הכי ש"מ שאין כל חילוק בדבר [וכן פסק מג"א סי' תו ס"ק ב, ועי' מש"כ הר"י לוניל על סוגית הגמ' בעירובין שם].
חילוק בזה בין פשיעה גמורה לשכחה בעלמא
אמנם, כל עיקרה של הלכה זו צ"ב, שהרי בגמרא מבואר, שאסור לקטום קיסם בשבת לחצוץ בו שיניו משום דפשיעתו גרמה לו וכדלעיל, ואילו מסוגית הגמ' בברכות ועירובין מוכח שאין חילוק בדבר וכדכתב בחכמת שלמה, ונראים הדברים סותרים זה לזה.
ונראה, דקיסם שאני שהוא חלק מצרכי הסעודה, וכיון שאדם קובע מקום לסעודתו ידע מאתמול שיזדקק לכך ופשיעה גמורה היא מה שלא הכינו מערב שבת, משא"כ לענין סוגית הגמ' בעירובין, דאף שפשע בכך שיצא חוץ לתחום, מכל מקום לא ידע מאתמול שיהא צריך לנקביו בשעה זו דוקא, ולא נחשב הדבר פשיעה לענין זה כלל.
כמו כן לענין המוצא כלאים בבגדו, דאף שהיה מוטל עליו לבדוק בגדו מבעוד יום קודם שילבשנו, מכל מקום אין זו פשיעה גמורה אלא שכחה בעלמא, ולכך דקדק המג"א וכתב שאם היה יודע בבגדו שיש בו כלאים ולבשו דמחוייב לפושטו מעליו, משום שהיא פשיעה גמורה, אולם, אם לא ידע מן הכלאים ומצאו בשוק, רשאי הוא להקל בכך משום כבודו.
אם השתדל וחתך לפני שבת כשהוא בביתו כמות נייר טואלט שחשב שהיא מספקת והתברר שלא.
זו פשיעה לפי זה?
יש הבדל בין אשכנזים לספרדים בנושא זה?
לכאורה זו ודאי לא פשיעה.
השאר תגובה