לתרומות לחץ כאן

פרשת וירא – גדרים והלכות במידת סדום

כפייה לכתחילה או בדיעבד

טרם נפנה לפסק ההלכה, יש להקדים דיון נוסף שדנו בו הראשונים. גם אם נניח שכופים על מידת סדום, כלומר, שבמקום ש"זה נהנה וזה לא חסר" אין הנהנה חייב לשלם על הנאתו, עדיין יש לדון אם ניתן לחייב את בעל הבית לכתחילה לאפשר את חבירו ליהנות מנכסיו. הכפייה על מידת סדום אמנם קובעת שאין אדם רשאי לגבות תשלום על טובה שקיבל חבירו, אבל האם האדם חייב לכתחילה לעשות טובה לחבירו, במקום שאין לו שום הפסד וחיסרון?

נחלקו הראשונים בנידון זה. התוספות הכריעו שאין הכפייה על מידת סדום אלא בדיעבד, אבל לכתחילה רשאי הבעלים למנוע אחר מנטילת הנאה מנכסיו (ב"ב, שם): "דפשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, דהוה זה נהנה וזה לא חסר". כדעה זו נקט גם הרא"ה, בקובעו כי הכלל של "כופין על מידת סדום" מוגבל למקרים בהם אין האדם בא להשתמש בשל חבירו, אבל כשבא להשתמש בנכסי חבירו, אין כופין על מידת סדום.

מאידך, המרדכי (ב"ק, פ"ב, סימן טז) מביא דעה הסוברת שכופים על מידת סדום אפילו במישור של לכתחילה: "כתב רבינו אבי העזרי: שמעתי דמצי למיכפייה, דהא כופין על מדת סדום". לדעת האבי עזרי, דין כפייה על מידת סדום נלמדת כפשוטה: במקום שאינו מפסיד בכך, כופים את בעל הבית לאפשר את הנאת חבירו, ואינו רשאי למנוע את הנאתו אפילו לכתחילה. המרדכי הוסיף להביא דעה אחרת, הסוברת שכופים את בעל הבית לכתחילה רק באופן שאין לו אפשרות להרוויח מדירתו. במקום שיש לו אפשרות של רווח ממון, כגון בית הראוי להשכיר, אזי אפילו באופן שכעת אין הבית עומד לשכירות, אין כופים אותו לכתחילה ((בנוסף לכך, הביא המרדכי מחלוקת בדין "זה אינה נהנה וזה חסר", שלדעה אחת חייב, משום שחיסר את הלה, ולדעת אחרת פטור כי מה שחיסר את חבירו אינו אלא גרמא בלבד. דעת התוספות (כ ע"א ד"ה וזה) בנידון זה שפטור, כיון שלא נהנה, ובביאור הגר"א ציין שלדעת הרי"ף חייב.)). ויתכן שכך היא גם דעת התוס'.

פסקי השולחן ערוך והרמ"א

להלכה, פסק השו"ע (חו"מ סי' שסג סעיף ו) כדעות הראשונים הסוברים שזה נהנה וזה לא חסר פטור, אבל לכתחילה רשאי בעל הבית למנוע אותו: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר". וביאר הסמ"ע (ס"ק יד) שאין אומרים כופין על מידת סדום באופן שמוחה בו בהדיא, וכשיטת תוספות והרא"ה שאין כופין לכתחילה לתת לו לדור.

הרמ"א הוסיף להעתיק את דברי ה"יש מפרשים" שהביא המרדכי, וז"ל: "ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות, אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרוויח להשכיר חצרו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם". לדעת הרמ"א, ניתן לכוף את בעל הבית לאפשר את הנאת חבירו, בתנאי שאינו חסר, ובתנאי שאין לו שום אפשרות של הרווחת ממון מדירתו ((ייתכן שכך היא גם דעה השולחן ערוך, ומה שפסק שאין כופין לכתחילה, הכוונה במקום שיש לבעלים אפשרות של הנאה. אך מצאנו פוסקים הסוברים שלעולם אין כופין לכתחילה, כמו שהביא הפתחי תשובה מתשובת נודע ביהודה, שכתב שלשיטת הרא"ש פשיטא שאין כופין על מידת סדום בכל גווני, ואף כשאינו יכול להרוויח כלום.)).

העולה להלכה הוא שאין אפשרות לכפות את המוחזק בנכסיו להשתמש בשלו, גם במצב של "זה נהנה וזה לא חסר". גם בדיעבד, במקום שהקפיד בעל הבית על נכסיו, שלא ישתמשו בהם אחרים, ובאו אחרים והשתמשו בנכסיו בניגוד לציוויו, חייב המשתמש לשלם לדעת השולחן ערוך. אבל לדעת הרמ"א, במקום שאין לבעל הבית שום אפשרות של רווח ממון מאותו נכס, לא יהיה המשתמש חייב לשלם, גם במקום שהשתמש שלא ברשות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *