איסור והיתר בשיכרות
הציווי בפורים הוא ש"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ופשטות ההוראה היא שחובה על האדם להגיע לשיכרותו של לוט – מידת שיכרות שאין האדם מודע למה שאומר ועושה. ונראה שרק בדרגה זו העיר הארחות חיים שלא ייתכן להבין את הדברים כפשטן, כי איסור חמור הוא להשתכר במידה זו שמאבד אדם את דעתו לגמרי, ונעשה כשוטה ופטור מכל המצוות.
ובזה לא קשה מה שהקשינו מדברי הגמרא בכמה מקומות, ומדברי הכתוב בעניין יוסף ואחיו, כי נראה ודאי שמה שהשתכרו השבטים והתלמידים אין הכוונה לשיכרותו של לוט, ולכן לא עברו על שום איסור. וראיה לדבר ממה שהיו יכולים התלמידים לעשות לעצמם רפואה להפיג את יינם, ואילו היו מגיעים לשיכרותו של לוט לא בודאי לא היו יכולים לעשות כן, אלא ודאי שלא הגיעו לשיכרותו של לוט, ואין סתירה מדבריהם לדברי הארחות חיים.
וכך כתב הגר"ל מינצברג בספר תורתי בקרבם (ח"א עמוד רמב), שלכל הדעות אסור לאדם להגיע לידי שיכרות לוט בכל ימות השנה, ולהתהפך בכך לשוטה, שהרי מפקיע בכך מעצמו את כל מצוות ה', ומאבד מעליו את ה'צלם אלקים' שבו. ואע"פ שסתם השולחן ערוך (סימן תרצה, ס"ב) ופסק שחייב אדם להשתכר בפורים "עד שלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי", י"ל שגם בפורים, אין כוונתו להגיע לשיכרותו של לוט ממש, ובס"ד נאריך בדיני שיכרות בפורים בהזדמנות אחרת ((ואף ביום הפורים, שבו מדבר הארחות חיים, מצינו בגמרא (מגילה ז ב) שרבה ורבי זירא ערכו את סעודת הפורים יחדיו, וקם רבה ושחטו לרבי זירא במהלך הסעודה מחמת שיכרותו, ולמחרת החייהו, אולם כבר הביא הבית יוסף מדברי הר"ן שאכן מחמת חשש זה של מעשהו של רבה נדחה הדין של חיוב השיכרות בפורים שהרי הדבר יכול להביא לידי שפיכות דמים, והענין ידובר במאמר על פורים.)).
ונסיים בדברי השל"ה (שם), שלימד זכות על מי שכן נוהג להשתכר ביינו: "ואני מלמד זכות לקדושים אשר בארץ, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ומשרתיו, ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות, בפרט בסעודות מצוה, בודאי היתה כוונתם בזה לשם שמים, כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובה, ומתוך כך אומרים דברי תורה על השלחן הרבה מאוד, וכפליים לתושיה". על כך אמרו חז"ל ש"אדם ניכר בכוסו" (עירובין סה ע"ב) – ויה"ר שיהא חלקנו עימהם.
