"שתוי" "שיכור" "שיכור כלוט"
בכדי לעמוד על יישוב אפשרי לדברי האחרות חיים, נקדים כמה גדרים הלכתיים שמצאנו בעניין היין והשיכרות.
למדנו מסכת עירובין (סד ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה". ובגמרא כריתות (דף יג ע"ב) הוסיפו חז"ל פרטים בדין זה, ומבואר שם שכל הוראה אסורה בשיכרות, למעט דברים שהם "זיל קרי בי רב", דהיינו דברים פשוטים הידועים לכל כגון "שרץ טמא וצפרדע טהור". מבואר בדברי הגמרא שגם באופן שלא הגיע אדם לדרגה של "שיכרות", כל ששתה רביעית יין, אסור לו להורות.
שורש האיסור מבואר בגמרא בכריתות (שם) לעניין איסור כניסת שיכור למקדש, כפי שנפסק ברמב"ם (הלכות ביאת מקדש, פ"א, הלכה א): "כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים… והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום… שתה יתר מרביעית מן היין אע"פ שהיה מזוג ואף ע"פ שהפסיק ושהה מעט מעט, חייב מיתה ופוסל העבודה". בגמרא (וברמב"ם, שם, הלכה ב) מבואר שהוא הדין לשאר משקים המשכרים (אלא שאין בהם חיוב מיתה), וגם "שתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש, לוקה".
ומדין זה נלמד גם לענין הוראה, כדברי הרמב"ם (ביאת מקדש פ"א, ה"ג): "כשם שאסור לכהן להיכנס למקדש מפני השיכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה".
מכאן למדנו דין "שתוי", דהיינו מי ששתה יין המשכר ואע"פ שלא השתכר, שאסור לו להורות, ואם כהן הוא אסור לו להיכנס למקדש.
דין שתוי ודין שיכור
לעניין תפילה לאחר שתיית יין מצאנו חילוק בין השתוי לבין השיכור. חילוק זה מבואר בגמרא עירובין (שם): "אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה; שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה… היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור: שתוי, כל שיכול לדבר לפני המלך; שיכור, כל שאינו יכול לדבר לפני המלך". וכן פסק הרמב"ם (הל' תפילה, פ"ד, הלכה יז).
ונמצא מבואר שישנם שני מצבים שונים של שיכרות, מצב קל של "שתוי" ((וראה במשנה ברורה, סימן צט, ס"ק ד, שמשמע קצת שאם היין כלל לא השפיע על האדם, אזי מותר לכתחילה להתפלל, גם אם שתה רביעית יין, ועי' באשי ישראל, פרק כב, הע' נד.)), בו אסור לאדם להורות הלכה, ואסור לכהן להיכנס למקדש, וכמו כן אסור לאדם להתפלל בו – אבל אם התפלל יצא ידי חובתו (שו"ע, סימן צט, ס"א), ומצב כבד של "שיכור", שאז תפילו תועבה ולא יצא ידי חובתו. ובמקום שרואה אדם שאם ימתין יעבור זמן תפילה, אזי אם הוא רק "שתוי", מותר לו להתפלל בשביל שלא יפסיד זמן תפילה (מ"ב, סי' צט, סק"ג ו-יז) ((וטוב שיקפיד להתפלל מתוך סידור, עי' ברמ"א, שם, ס"ג.)), אבל אם הוא "שיכור", דהיינו, שאינו יכול לדבר בפני המלך או בפני אדם נכבד, אסור לו להתפלל אפילו באופן שיעבור זמן תפילה, ויתפלל תפילת תשלומין לאחר שתעבור שיכרותו (ועי' מ"ב סק"ו מתי נחשב שוגג, שיכול להשלים, ומתי נחשב מזיד שאין לו תשלומין).
אך גם כשמגיע אדם לדרגה של "שיכור", אין הכוונה שאין דיבורו נחשב לדיבור ע"פ הלכה, ואין מעשיו מעשים ע"פ הלכה. דבר זה למדנו מדין ברכת המזון, שנפסק (שו"ע, או"ח, סימן קפה) שיש לאדם לברך ברכת המזון גם כשהגיע למצב שיכרות שאינו יכול לדבר. הסיבה לחילוק בין תפילה לבין קריאת שמע היא שברכת המזון היא דין תורה, ולכן אע"פ שצריך להקפיד שלא יבוא למצב כזה (כמבואר במ"ב, שם, סק"ו), אם הגיע למצב זה יש לו לברך, ולא להפסיד את המצווה דאורייתא ((מתוך טעם זה, כתבו המאמר מרדכי (שם, סק"ד) וקצות השולחן (סימן מד, סעיף ז) דהיינו רק אם אכל כדי שביעה, שחיובו בברכת המזון הוא מדאורייתא. אולם במשנה ברורה לא כתב חילוק זה, ומשמע שבכל אופן מברך.)).
מטעם זה, אע"פ שאסור לקרוא קר"ש במצב של שיכרות (ולדעת המ"ב והגר"א, אפילו במצב של "שתוי"), אם רואה שעובר זמן קר"ש יש לקרוא קר"ש אפילו במצב שאינו יכול לדבר בפני אדם נכבד (מ"ב, סימן צט, סק"ח, וסימן קפה, סק"ו, וביאור הלכה שם ס"ה) ((לעניין שאר ברכות ר' במשנה ברורה, סימן צט, סקי"א, ובביאור הלכה, סימן קפה, ס"ה.)).
שיכרותו של לוט
בנוסף על הדרגות הנ"ל, ישנה דרגה שלישית של שיכרות, והיא "שיכרותו של לוט". וכך למדנו בגמרא בדיני מקח וממכר (עירובין סה ע"א): "שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו. כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה. אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשיכרותו של לוט, אבל הגיע לשיכרותו של לוט פטור מכולם".
מבואר בגמרא ששיכור יש לו דין פיקח לכל דבר, והדברים מתאימים למה שנתבאר לעיל, שדיבורו נחשב ל"דיבור הלכתי", ומעשיו "מעשים הלכתיים", והוא נושא באחריות מלאה לכל דיבוריו ולכל מעשיו.
אולם, כל זה באופן שלא הגיע ל"שיכרותו של לוט", דהיינו, לדרגה כזו שאינו מודע למה שעושה, ואין לו שום שליטה במה שעושה. אם הגיע למצב של "שיכרותו של לוט", אזי אין דינו כפיקח, אלא דינו כשוטה, והוא פטור מכל התורה. וכן כתב המשנה ברורה (סימן צט, סקי"א) בדיני ברכות: "וכל זה כשלא הגיע לשיכרותו של לוט, דאל"ה כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע ופטור אז מכל המצות, ע"כ אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך, שהרי פטור היה באותה שעה, וחייב אח"כ לחזור ולקרות ולברך".
מי שהגיע למצב של "שיכרותו של לוט" מאבד את כל המעמד ההלכתי של אדם פיקח, באופן שדיבורו אינו דיבור הלכתי, מעשיו אינם מעשים הלכתיים, ואין הוא נושא באחריות על מעשיו.
