וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה (בראשית ט, כא)
גנות היין והשיכרות
לאחר המבול, אחר שקיבל הקב"ה את קרבנות נח ובירך אותו ואת זרעו, מתחילה התורה לספר את תולדות נח. הראשונה שבהם – המעשה שבו חנך נח את ה"עולם החדש" של אחר המבול – הוא נטיעת כרם ענבים: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט, כ). התורה ממשיכה לתאר את הקלקול שנגרם עקב נטיעת הכרם: "וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלה; וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ".
הרמב"ן, בפירוש התורה, מבאר שהתורה הזכירה את עניין היין בשביל שנבין את גנותו: "ונכתב ענין היין בנח כי יש בו אזהרה ממנו יותר מפרשת נזירות, כי הצדיק תמים אשר צדקו הציל כל העולם, גם אותו החטיא היין והביא אותו לידי בזיון וקללת זרעו" (פי' לבראשית ט, כו). וכבר מצאנו את גנות היין במדרש (תנחומא, שמיני ה) שהאריך ברעת היין והשיכרות, ובעניין נח השווה את היין לנחש הקדמוני: "כנחש ישך, ודאי כנחש: מה הנחש נתקללה אדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג) ארורה האדמה בעבורך כך היין נתקלל כנען בעבורו".
והאריכו בגנות היין והשיכרות בספרי מוסר, ר' בארחות צדיקים (שער השמחה) ובשל"ה הק' (של"ה, שער האותיות, עמק ברכה, סעיף ג). והלא כבר דיבר שלמה המלך ע"ה בגנות היין, באמרו "אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו" (קהלת כג, כ), וכן מצאנו בפסוקים נוספים, כפי שהעיר המשנה ברורה (ביאור הלכה, סימן תרצה) "שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול".
לא נאריך כעת בגנות היין ותוצאותיו הקלילות, אלא ננצל את ההזדמנות לבאר כמה גדרים הלכתיים בשתיית יין.
איסור חמור להשתכר – האומנם?
הארחות חיים (הל' פורים, אות לח, הביאו בבית יוסף, או"ח, סימן תרצה) כתב לאסור את השיכרות בתכלית האיסור: "חייב אינש לבסומי בפוריא, לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט". הנה מבואר בדבריו שיש "איסור גמור" להשתכר, ומתוך תפיסה זו פירש את דברי הגמרא המחייבת שתיית יין בפורים שלא כפשוטם – אין חובה להשתכר, ורק לשתות "יותר מלימודו מעט".
ויש להעיר בדבריו, שהרי בכמה מקומות הובאו סיפורי מעשה על גדולי תורה ששתו יין ואף השתכרו, כגון בגמרא שבת (דף סו ע"ב): "מותר לסוך שמן ומלח בשבת, כי הא דרב הונא מבי רב, ורב מבי רבי חייא, ורבי חייא מבי רבי, כי הוו מיבסמי מייתי משחא ומילחא, ושייפי להו לגוייתא דידייהו וגוייתא דכרעייהו, ואמרי 'כי היכי דציל הא מישחא, ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא'". ופירש רש"י (ד"ה מבסמי): "שכורין, שהיו משקין את התלמידים, ואלו מפני שחשובין הן היו עושין להן דבר להפג את יינן".
מבואר בגמרא שהיו הרבנים משקים את התלמידים עד שהיו "שיכורים" (כלשון רש"י), והחשובים מבין התלמידים היו עושים מעשה רפואה בשביל להפיג את יינם. ובאמת אין אנו צריכים למעשי חז"ל, כי כבר סיפרה התורה על יוסף ואחיו ששתו והשתכרו יחד: "וישבו לפניו, הבכר כבכרתו והצעיר כצערתו… וישתו וישכרו עמו" (בראשית מג, לג-לד) ((אולם הרב שמשון רפאל הירש (בפירושו לחומש) פי' שלא השתכרו מרוב שתייה, אלא משום שלא שתו במשך שנים רבות, ולא היו מורגלים לשתיית יין, ולכן השתכרו. ובספרנו פירש שיוסף השקה אותם בכוונה בשביל שיוכל להוציא לפועל את תוכניתו של החבאת גביע הכסף באמתחת בנימין.)).
ולכאורה דברי הארחות חיים תמוהים מאד, במה שכתב לאסור את השיכרות באיסור גמור (והוסיף שהוא מהעבירות החמורות ביותר), והרי מצאנו לגדולי ישראל שהשתכרו, והתורה מעידה על שבטי י-ה עצמם שהשתכרו בישבם לסעוד עם אחיהם יוסף, ואיך כתב לאסור את השיכרות באיסור חמור?
ואע"פ שמצאנו שהרמב"ם גינה את השיכרות, כדבריו בהלכות דעות (פ"ה, ה"ג): "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי הוא חוטא ומגונה, ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עם הארץ הרי זה חילול השם". אולם, לא כתב הרמב"ם את דבריו כאיסור הלכתי מעיקרא דדינא, אלא כדבר רע ומגונה, ועדיין צ"ע איך ניתן לומר שהוא אסור מן דין, שהרי מצאנו חכמים שהשתכרו, וכנ"ל.
גם בשו"ע משמע שאין איסור להשתכר, שכך הורה המחבר (או"ח, סימן צט, סעיף א): "שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל עד שיסיר יינו; ואם שתה יותר… ואם אינו יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו". מתוך סתימת הדברים משמע שאין כאן איסור במה שהשתכר, ורק שמי שהשתכר אסור לו להתפלל ((אם כי יש מקום לדחות שהשו"ע דיבר בהווה, שאנשים משתכרים, אבל לא התכוון להורות שום היתר בדבר. ור' להלן בעניין שיכרותו של לוט.)).
ונמצא שגם לאחר ההנחה שהשיכרות מהווה פגם מוסרי, וכמו שהבאנו בפתח הדברים וכמו שכתב הרמב"ם, הרי שדברי הארחות חיים (שיש בדבר איסור הלכתי) צריכים עיון.
