התקשר קליינט ואמר שהוא ובת זוגתו עולים מרוסים, וכתוב
בתעודת הזהות שהם יהודים. אבל כשהם רצו להתחתן ברבנות
הרבנות אמרה להם שהם צריכים להוכיח שהם יהודים.
הקליינט ביקש לעשות הסכם ממון או הסכם נישואין ע"י עו"ד.
האם מותר לעורך הדין לעשות זאת?
תודה.
תשובה:
שלום רב.
ראשית כדאי להבהיר. מאחר שבעיקר בראשית שנות התשעים היו בעיות קשות ברישום יהדותם של העולים מחבר העמים, כיום כל יוצאי חבר העמים שבאים להנשא ברבנות עוברים בדיקת יהדות אצל חוקר יהדות. בדרך כלל הם נמצאים יהודים כשרים. (למיטב ידיעתי בים 80-90 אחוזים נמצאים יהודים.
הזוג הזה ככל הנראה נדרש לעבור בדיקה כזו. אנני יודע מדוע הם מסרבים, האם הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים…בכל אופן, אם הם ירצו אוכל להפנות אותם לחוקר יהדות, שחוות הדעת שלו מקובלות ברבנות.
לעצם השאלה, אמת יתכן מאד שיש איסור בנישואין אלו. אם אחד מהם יתברר כאינו יהודי. בכל זאת אין לך כעו"ד כל איסור לערוך להם הסכם כזה.
מקורות:
ראשית יש לדון מצד איסור 'לפני עיור לא תתן מכשול' ובמקרה זה לפי המפורש בגמרא בעבודה זרה (ו,ב) שאין איסור לפני עיור אם יש לעיור דרך נוספת לחטוא חטא זה, גם כאן לכאורה אין איסור זה כיון שהלקוח יכול למצוא אדם אחר שימכור לו מכשיר זה.
אמנם נחלקו הפוסקים אם כשהאחר שיתן את המכשול הוא גם ישראל נחשב הדבר כחד עברא דנהרא או לא, ודעת המשנה למלך הלכות מלוה ולוה פ"ד ה"ב שעובר על 'לפני עיור' בכה"ג, ובשדי חמד מערכה ו' כלל כו אות ט' כתב שגדולי האחרונים הכריעו כמשנה למלך ואם כן לכאורה כאן ייאסר.
אך מטעם אחר פשוט שבנדון זה אין איסור 'לפני עיור', מכיון שכתבו הפוסקים שהיכא שנותן לאדם דבר שיכול להשתמש בו לאיסור, אך אין בזה הכרח שיעשה כך אין איסור 'לפני עיור', וכן כתב הביאור הלכה סי' קס"ג ד"ה ואסור שמותר ליתן לחם למי שאינו נוטל ידיו אם הולך לאכול לחם זה בביתו, כי מי יודע שיאכל שם בלא נטילת ידים, וכן בכל מכירת מוצר שניתן להשתמש בו בשבת אין איסור 'לפני עיור' כיון שאין זה מוכרח, ולכן גם בכה"ג אין איסור 'לפני עיור'.
ויש לציין שבשו"ת מהר"ל דיסקין קונ"א סי' קמ"ה כתב שליכא 'לפני עיור' כשיש הפסד ממון.
ואף שכתבו תוספות בשבת (ג,א ד"ה בבא) והר"ן (בע"ז שם) שאף כשאין 'לפני עיור' דאורייתא יש איסור דרבנן של 'מסייע לידי עוברי עבירה', מכל מקום הרבה ראשונים חלקו על זה וכן פסק הרמ"א ביו"ד קנא,א, אך הביא שם את הדעות המחמירות וכתב שלבעל נפש ראוי לחוש בזה. ובנדון זה יש מקום לומר שגם לבעל נפש אין צורך להחמיר בזה על פי מה שכתב הבנין ציון (סי' ט"ו) שאיסור מסייע נאמר רק אם מסייע בשעת האיסור ממש, וכן על פי מה שכתב המהרש"ם (חלק ב' סי' קפ"ד) שאיסור מסייע הוא רק כשנותן לו את גוף הדבר שנעשה בו איסור, ואם כן במקרה זה אין איסור מסייע לידי עוברי עבירה.
