פרק רביעי -לשנות מנהג כשהולך ממקום למקום – נא.-נב

[1] למלבי"ם פ' בא סקס"ט חייב כרת רק אם נתערב בעיסה דאל"כ הוי שלכד"א אבל במנ"ח י"ט חולק אבל בעירב בו דבר מר מודה דפטור.

[2] ר"מ פ"א ה"ה מחו"מ. והנה בדעת הר"מ ע"ע בב"י כ' ב' אנפי בד' הר"מ. או דהר"מ מודה שיש כרת כשאוכל כזית חמץ בכא"פ ולא פטר מכרת רק בד' מיני מדינה כיון דאם אכל בכא"פ הוי שלכד"א. ועי"ל דהר"מ פסק כחכמים וגזה"כ שאין כרת בכל תערובת חמץ אף כשאוכל כזית חמץ בכא"פ. והנה מסתבר דכל מחלוקת ר"א וחכמים אי עירובו בלאו או בולא כלום הוא רק כשהחמץ הוא המיעוט אבל כשהחמץ רוב לכו"ע חייב ע"ז כרת.

[3] וע"ע אבנ"ז תקמ"ב דיתכן שהר"מ לא פטר ביותר מכא"פ רק בד' מיני מדינה שאין בהם טעם גמור כמוש"כ הטור תמ"ב אבל כשיש טעם חמץ חייב כרת משום טעכ"ע. ומש"כ לע' ח"ש נחלקו ר"ן וריטב"א ע"ע מג"א ריש תמ"ב ואכמ"ל.

[4] ע"ע משכ"ל למה אין בכל תערובת חמץ משום טעכ"ע. ולטור תמ"ב בד' מיני מדינה אין בו טעם אלא טעם חימוץ. ואם נסבור כשי' ר"י ט"ע דבטעכ"ע אין רק עשה א"ש בלא"ה.

[5] וכ"ד רז"ה ר"ן ריטב"א מהר"ם חלווה ומאירי להקל.

[6] ע"ע שיעורי ר' שמואל סי' י' ד"ה אמנם באמרי בינה וד"ה והנה מסתימת

[7] הנה רש"י נב. מפרש דמותר לבן א"י לעשות מלאכה ביו"ט שני בחו"ל בצנעא כשדעתו לחזור. ומה שמבואר בגמ' נא. דרבב"ח אכל דייתרא כיון שהיה דעתו לחזור היינו נמי בצנעא ואף אלמלא דשוינהו ככותאי היה ממשיך לאכול לפניהם לא נחשב זה לפרהסיא כיון שהם נכנסו לביתו א"צ להפסיק. ומעתה קו' הגמ' על רי"ה נב. מפירות שביעית לכ' בהכרח דקיימי' התם בדעתו לחזור דאל"כ למה קאמר התם בתר הכי דההולך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו בעירו דצריך להחמיר מפני חומרי מקום שיצא משם והרי אם אין דעתו לחזור ל"ש זה א"ו דמיירי בדעתו לחזור וא"כ מה מקשה מאכילת פירות שביעית שאסור לאכול במקום שכלו מפמי חומרי המקום שבא לשם. ובהכרח דקו' הגמ' דמשמע מתני' דאף בפרהסיא מותר לו לאכול.

הארות והערות יתקבלו בשמחה