תמים תהיה עם ה' אלקיך (דברים יח, יג)

רבים הם, הן אצל אומות העולם והן בקרב ישראל, המיחסים חשיבות לסימנים שונים בהקשר לדרישת עתידות. ידוע בקרב אומות העולם שחתול שחור העובר לפני האדם נחשב לסימן רע; מאידך, מצאנו בגמרא כמה סימנים, כגון ליקוי חמה וליקוי לבנה, שזה סימן טוב לישראל, וזה סימן רע (סוכה כט ע"א), ועוד. בנוסף, בעבר יש מגדולי הדורות שהיו מרבים להשתמש בגורלות שונים, כגון "גורל הגר"א" הידוע, וגורלות אחרים הנהוגים עד היום. בס"ד נעסוק במאמר זה על פרשת השבוע בפנים ההלכתיים של סימנים וגורלות אלו: האם אין בהם משום חשש ניחוש, ומשום חובת הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך"?

מצוות "תמים תהיה"

מצאנו בפרשת שופטים את ציווי התורה על תמימות: "תמים תהיה עם ה' אלקיך. כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך" (דברים יח, יג-יד). הפסוק ממשיך שכנגד דרישת הגוים על הקוסמים והמעוננים, נתן הקב"ה לישראל עמו את מתנת הנבואה, דברי אלקים חיים, כדי שנוכל ללכת לאור ה', ולא לאור הניחוש והכישוף.

הרמב"ם לא מנה מצוות "תמים תהיה" במניין מצוותיו, והשיג עליו הרמב"ן (שכחת מצוות עשה, מצוה ח) שיש למנות מצווה זו בקרב תרי"ג מצוות. בדרוש תורת ה' תמימה ביאר הרמב"ן את תוכן המצווה, וז"ל: "והנה פירש טעם איסורן בישראל מפני זה שיהיו כלם לה, על כן תמים תהיה עם ה' אלהיך, ופירוש תמים, שלם, כלומר שיהיו כלם שלמים להקב"ה ולא יהיה מהם חלק לכוכבים ומזלות או לשדים".

לדעת הרמב"ם כתב המגילת אסתר שאין למנות מצווה זו בכלל תרי"ג מצוות משום שהיא מצווה הכוללת את איסור ניחוש ואיסור מעונן (שעניינם מבואר סמוך לציווי "תמים תהיה"), ואין הרמב"ם מונה "איסור כולל" בכלל תרי"ג מצוות ((המלבי"ם (התורה והמצוה, אות סו) פירש את דעת הרמב"ם באופן אחר, ע"פ דברי הספרי שדרש את הפסוק כהבטחה, ולא כציווי: "כשאתה תם חלקך עם ה' אלקיך" (ועל דרך זה פירש רש"י על הפסוק), ומשום שכוונת הפסוק להבטחה לא מנאו הרמב"ם כמצווה.)). בהמשך דברינו יבואר היטב שלדעת הרמב"ן ציווי הכתוב "תמים תהיה" מרחיק לכת מעבר לאיסור מנחש ומעונן, וכוונתו שאין לדרוש כלל בעתידות גם באופנים שאינם כלולים באיסורים הנ"ל, ואילו לדעת הרמב"ם כוונת הכתוב הוא לפעולות שנאסרו באיסור מנחש ומעונן.

דעת הרמב"ם בדרישת הכוכבים

מצאנו מחלוקת יסודית בין הראשונים בדין הדרישה אל הכוכבים. הרמב"ם פסק (הלכות ע"ז פרק יא, הלכה ח-ט): "אסור לקבוע יום או שעה להצלחה או להיפך על פי איצטגנינות", וייחס למעשה זה איסור "מעונן". בפיה"מ (ע"ז פ"ד מ"ז) הוסיף שיש בזה משום איסור ניחוש, וכך נקט בשו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש (סימן צא), שיש במעשה משום שני האיסורים, חוץ מביטול מצוות "תמים תהיה" ((וכך הביא בשם הרמ"ה (סנהדרין סו ע"א) ור' יונה (שערי תשובה, שער ג, אות פו), וגם מדברי רש"י על התורה (בפרשתנו). וכן הביא הב"י (יו"ד סימן קעט) מדברי הסמ"ג (ל"ת נג).)). מכאן מבואר היטב האיסור לדרוש בחוזי הכוכבים, ולעשות מעשה על פיהם.

שיטת הרמב"ם בדין דרישת הכוכבים היא כשיטתו הכללית באיסור מנחש ומעונן וכישוף, ונעתיק את דבריו המפורסמים בהלכות עבודה זרה (סוף פרק יא): "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת… אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך".

לפי דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו, מה שאסרה התורה בניחוש, ובכלל האיסור הדרישה בכוכבים, הוא משום שהם דברי שקר וכזב, ואינו מן הראוי שנימשך אחר אלו ההבלים. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (ע"ז שם), ע"ש שאין הענין כאשר חושבים רבים שהם (הדרישה בכוכבים) דברים אמיתיים אלא שהתורה אסרתם, אלא הם דברים בטלים וכוזבים, וכתב שם שהיא עיקר עבודה זרה וענפיה.

דעת הרמב"ן ופסק השו"ע בדרישה בכוכבים

לעומתו, דעת הרמב"ן (שו"ת המיוחסות סימן רפג) היא שהעושים ושואלים על-פי חכמת האיצטגנינות אינם עוברים על איסור "לא תעוננו", ולא על איסור ניחוש, אלא על איסור "תמים תהיה" בלבד. בניגוד לדעת הרמב"ם, לדעת הרמב"ן חכמת האיצטגנינות היא חכמה, ענף של "מדע" ולא כישוף וניחוש, אולם לעולם נאסר עלינו לשאול בה משום חובת "תמים תהיה". והוסיף הרמב"ן שאם שמע דבר מאנשי חכמה זו צריך לחוש לדבריהם בריבוי מצוות וזכויות, ולא לסמוך על הנס.

על דרך דברי הרמב"ן כתב המלבי"ם (התורה והמצוה, אות סו) בביאור דברי הכתוב "תמים תהיה", שבזה נכלל כל דרישת העתידות "ואף לא על ידי האופן המותר, כי תסמוך על ה' כי הוא יכון העתידות עליך לטוב".

המלבי"ם סיים בהביאו את דברי הגמרא פסחים (דף קיג ע"א), וז"ל הגמרא: "מניין שאין שואלין בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך". לפי דעת כמה ראשונים (תוספות שבת קנו ע"ב, רמב"ן בתשו' הנ"ל, ערוך), הביאם הבית יוסף (יו"ד סימן קעט), כלדיים הינם חוזים בכוכבים, ולדבריהם עולה מדברי הגמרא שנאסרה דרישה בכוכבים משום חובת "תמים תהיה", כדעת הרמב"ן הנ"ל ושלא כדעת הרמב"ם שיש בו משום איסור מעונן ומנחש. וכבר דייק כן ר' דוד בחידושיו לפסחים, ונזכיר דבריו עוד להלן.

לאור המחלוקת הנ"ל מבואר היטב מה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן באם למנות מצוות "תמים תהיה" בכלל תרי"ג מצוות, כי לדעת הרמב"ן המצווה באה לצוות גם על האופן המותר (כלשון המלבי"ם), שכן דרישת העתידות מרחקת את האדם מהיותו חלק ה' לבדו, ועל-כך בא הציווי "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (כלשון הספרי שהביא רש"י, שעל-ידי הליכה בתמימות נעשה חלק ה'). ואילו לדעת הרמב"ם אין "חכמה אמיתית" שיכולה לנבאות את העתיד, אלא כולם שקרים וכזבים הם, ולדעתו אין תחום שיכול להיכלל במצוות "תמים תהיה" שאינו כלול כבר באיסור מנחש ומעונן, ולכן מצווה כוללת היא (כמו שכתב במגילת אסתר) ולא נמנית בכלל תרי"ג מצוות.

איסור ניחוש

גם באיסור ניחוש מצאנו מחלוקת יסודית בין הראשונים.

הגמרא (סנהדרין סה ע"ב) מביאה שתי ברייתות בביאור איסור מנחש. האחת מבארת סימנים העולים מתוך מאורעות שונים: "תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך (רש"י: היה הולך ממזרח למערב, והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו) נחש מימינו ושועל משמאלו (רש"י: סימן רע הוא לו) אל תתחיל בי (רש"י: כשבא הגבאי לגבות מס ממנו וכו' אומר לו בבקשה אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד וכו') שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא".

ברייתא שנייה מביאה דוגמאות לאיסור ניחוש מתופעות הטבע: "תנו רבנן לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים".

לעומת האיסור המבואר בסוגיא זו, מצאנו סוגיא נוספת בה הובאו מעשי אמוראים של עשיית שימוש בסימנים. ביניהם מבואר שם (חולין צה ע"ב): "רבי יוחנן בדיק בינוקא" (רש"י: דשאיל ליה פסוק לי פסוקך), והביאו שם מעשה ברבי יוחנן שהיה בודק בפסוקי התינוקות. עוד מבואר שם: "תנאי רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן אמר ר"א והוא דאתחזק תלתא זמני". מדברי הגמרא מבואר שישנם סימנים שמותר להשתמש בהם, וצריכים ליישב שימוש זה עם איסור ניחוש המבואר בסוגית הגמרא בסנהדרין.

הרמב"ם יישב סתירה זו בביאור מחודש למעשי חכמי התלמוד. לדעת הרמב"ם, השימוש שנעשה בסימנים אינו לעניין עשיית מעשה בעתיד, אלא לשם בירור דבר שבעבר. וזה לשון הרמב"ם (שם, הלכה ה): "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה – מעת שקניתיה עשרתי; וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד, אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה, הרי זה מותר".

נמצא שלדעת הרמב"ם מה שמותר לשאול תינוק "לפסוק את פסוקיו" היינו רק בשביל לשמוח על מה שהיה. כמו כן, מתוך בנין הדירה ונישואי האשה רואה האדם סימן ברכה. בניגוד לכך, עשיית מעשה בעתיד על-פי סימנים לעולם אסורה לדעת הרמב"ם – אפילו אם יעשה סימן כמו שעשה אליעזר עבד אברהם, וכדבריו שם בהלכה ד: "אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו. כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום… וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה". הרמב"ם אף השמיט את מה שחילקה הגמרא בין סימן שהוחזק ג' פעמים לבין סימן שלא הוחזק, שכן לדעתו אין בזה נפק"מ להלכה, כיון שלעולם אסור לסמוך על סימן כלפי העתיד, ועניין החזקת הסימן הוא רק עצה טובה בנוגע לאמינות הסימן.

מאידך, הראב"ד (שם, הלכה ד) חלק בתקיפות על הרמב"ם, וסבר שמה שאסר הרמב"ם עשיית מעשה ע"פ סימן ומה שכתב הרמב"ם "שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא… ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה". לדעת הראב"ד, מה שמבואר שבית תינוק ואשה "יש סימן", הכוונה שראוי לסמוך על סימן זה (שהוא סימן אמין), ולא דיברה הגמרא כלל בנוגע לאיסור והיתר. בנוגע לאיסור ניחוש, דעת הראב"ד תתבאר היטב לאור דברי הרד"ק (שמואל א, יד, ט), שאיסור ניחוש נאמר רק בסימנים "שנהגו בהם בעלי הדיעות הרעות, וקבעום חק ומנהג עליהם, וחושבים כי הם המטיבים והמריעים, זה הוא שאסרה התורה", ואילו סימנים "אישיים" שהשתמשו בהם תנאים ואמוראים, וכן אליעזר ויהונתן, אין בהם איסור.

דרישה בסימנים

יסוד המחלוקת הנ"ל הוא על דרך המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן במצוות "תמים תהיה". כמו שלדעת הרמב"ם אין חכמות המנבאות את העתיד, כך לדעתו אין "סימנים" המנבאים את העתיד, שכן דבריו שבסוף פרק יא הנ"ל כוללים גם איסור ניחוש בסימנים. אי-לכך, הוצרך הרמב"ם לפרש את הסימנים עליהם סמכו חז"ל כמורים על העבר, ולא על העתיד. לפי דעת הרמב"ם, הסימנים שעשו אליעזר ויהונתן (שמואל א, יד, ט, ע"ש בנוגע ליציאה למלחמה שדרש יהותנן בסימן) הם אסורים (ועי' ב"ח, יו"ד סימן קעט, מה שכתב בעניין זה).

בניגוד לכך, לדעת הרמב"ן כמו שאיסורי מנחש ומעונן אינם כוללים דרכי חכמה אמיתית (כגון אצטגנינות), כך לעניין ניחוש האיסור כולל רק סימנים שאין בהם מהלך טבעי, כגון "פתו נפלה מפיו" וכדומה, המבוארים לאיסור. לפי שיטתו, סימנים שיש בהם היגיון ומהלך על דרך השכל, או שהוכחו על-ידי שהוחזקו שלש פעמים (כדברי הגמרא חולין הנ"ל), אין בהם משום איסור ניחוש – ורק שלפעמים יש לדון בהם משום חובת "תמים תהיה". ובזה יש לומר שחובת "תמים תהיה" היא עניין לחיבור בין ישראל לבין אביהם שבשמים, כדברי הרמב"ן וכדברי הספרי שהבאנו לעיל, ולכן כל ניחוש שאינו מאיים על הזיקה בין ישראל לבין הקב"ה, כגון ניחוש שקשור להשגחת ה' עלינו (חוויה אישית, וכדו'), או ניחוש שיש בו מהלך שכלי ואינו קשור לכוחות אחרים, אין בו איסור.

יתרה-מזו, הרי שכבר הבאנו את דברי הרמב"ן שאיסור "תמים תהיה" אינו אוסר אלא שאלת חכמי הכוכבים על העתידות, אבל אם יאמרו לו חכמי הכוכבים דבר העתיד יש לחוש לדבריהם, ואין סומכים על הנס, ולדבריו יש לומר כן אף לעניין הסימנים, שכיון שאירע לאדם סימן מסוים שוב יש לחוש אליו ולנהוג על-פיו. ומה שמסופר בגמרא על שאלת פסוקים לתינוקות, ומבואר שבאופן זה מותר לכתחילה לדרוש סימנים, הרי בודאי שבאופן זה לא יעבור על איסור "תמים תהיה", שכן נוטל את הסימן מתוך התורה עצמה שהיא דבר ה', וכמו שכתבו הט"ז (יו"ד סימן קעט סק"ד) והש"ך (שם סק"ה) שדבר זה נחשב כנבואה קטנה.

ועל דרך זה ממש מבואר בר"ן בחידושיו לסנהדרין (הו"ד בכסף משנה), שהביא בשם ר' דוד שלא אסרו משום ניחוש אלא "דברים בטלים, שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה, כמו פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך וחביריו", ואילו דברים של חכמה אין בהם איסור כלל, ובאופן זה היו הסימנים של אליעזר ויהונתן. וביאר שם שאיסור דרישת הכוכבים משום "תמים תהיה" הוא בשביל שלא יסיר האדם את ההשגחה והבחירה מעצמו, אבל לא נאסר אלא הדרישה בכוכבים כמבואר בפסחים קיג (לפי פירוש "כלדיים" כחכמי הכוכבים), ולא עניין סימנים ((וראה גם בדברי הרד"ק בפירושו לשמואל א, שם.)).

סיכום

נסכם בקצרה את מה שלמדנו, ומשם נמשיך לכללים העולים לדינא:

• לדעת הרמב"ם כל ניבוי העתידות, בדרך של ראייה בכוכבים, בדרך של סימנים, או בכל דרך אחרת שאינה נבואת אמת, הרי הוא שקר וכזב, ואינו ראוי לישראל שהם "חכמים שבחכמים". בנוסף, כל פעולות ניבוי העתיד הם אסורות, מדין ניחוש, מדין מעונן, או משאר איסורים המבוארים שפרשתנו, שכן היו עובדי עבודה זרה הקדמונים עושים.

• לדעת הרמב"ן ועוד ראשונים, לא נאמרו איסורי לאו אלא על מהלכים מיסטיים ואל-טבעיים, שיש להם זיקה לעבודה זרה, לכישוף, לאוב וידעוני, וכדו'. בניגוד לכך, פעולות שיש בהן חכמה והיגיון, כגון לחזות בכוכבים, אין בהן משום איסורים הללו. אולם, כיון שאמצעים אלו מרחיקים את האדם מהשגחת הבורא ית', אסורים הם משום ציווי התורה "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
• אולם הסתמכות על סימנים שיש בהם שכל והיגיון, כגון חוויה אישית של האדם (שיש בו משום השגת ה'), או סימנים אחרים, אין בהם איסור כלל לדעת הרמב"ן ועוד ראשונים, והם מותרים לגמרי. אלא שכפי שנראה, יש שסברו שאין להסתמך על סימנים אלו בצורה מוחלטת, ורק כ"סימן" בלבד.

העולה להלכה: סימנים

בשולחן ערוך (יו"ד סימן קעט, ס"א) הביא את איסור דרישה בכוכבים בזה הלשון: "אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות", והרמ"א ביאר: "משום שנאמר, תמים תהיה עם ה' אלקיך". והוא כדעת הרמב"ן הנ"ל שאין הדרישה אל הכוכבים דומה לאיסור ניחוש וכישוף וכדו', אלא שחכמה אמיתית היא, אך נאסרה  משום ציווי תמים תהיה עם ה' אלקיך.

בנוגע לסימנים, הבית יוסף הביא שני ביאורים בהיתר שימוש בסימנים. שיטת רש"י (חולין צה ע"ב) היא שמותר להשתמש בסימן כ"סימן בעלמא", ואין בכך איסור, כיון שלא סמך עליו בהחלט. לאחר שהביא את דברי רש"י, הביא הבית יוסף את דברי הרמב"ם, אך הקשה עליו מכמה מקומות שמצאנו שגדולי האמוראים עשו מעשה וכיוונו מלאכתם על-פי סימנים (כגון פסוק שבפי התינוק), ותירץ שלא סמכו על זה בהחלט, אלא היה להם עוד סיבות אחרות, ולא עשאום עיקר לסמוך עליהם ממש. ולפי דבריו שיטת הרמב"ם ושיטת רש"י שווים הם, ומותר לעשות סימן לעתיד, ורק אסור לעשות מעשה מוחלט על-פיו.

להלכה פסק השולחן ערוך (יו"ד סימן קעט, ס"ד): "בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן", ולפי דבריו הנ"ל היינו כדברי רש"י וגם כדעת הרמב"ם, אך שלא כדעת הרד"ק והר"ן הנ"ל שלדבריהם מותר לעשות מעשה מוחלט על-פי סימן. והוסיף הרמ"א: "י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן, ויש אוסרין". וסיים שם: "וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו". ה"יש אוסרים" שהביא הרי היא דעת הרמב"ם, וכן כתב הטור, ואילו המתירים הם הר"ן והרד"ק הנ"ל.

ונמצא שזה ברור שכל אופני הניחוש שסומך עליהם בהחלט, והם דברים שאין בהם טעם וסברא, אסורים הם לכל הדעות משום איסור ניחוש – מי שמשנה את סדר היום בגלל שחתול שחור עבר בפניו, עובר על לאו ועשה, כמו שכתב גם רש"י בפירוש החומש. יתרה-מזו, אם אין בסימנים שום סברא והיגיון, וגם לא הוחזקו על-פי הטבע (שפעלו שלש פעמים), הרי אין לחוש להם כלל.

אבל סימנים שהוחזקו במציאות, או שיש בהם היגיון וסברא, מותר לדעת רוב הראשונים לסמוך עליהם, עכ"פ לענין לחוש לסימן שיבוא (כדעת רש"י), ורק לדעת הרמב"ם ייתכן ויש בהם איסור (לדעת הב"ח, שפירש את דעת הרמב"ם שלא כב"י הנ"ל). וכן סימנים מעין סימני אליעזר ויהונתן, שהם סימנים לעתיד התלויים במאורע אישי, מותר לדעת כמה ראשונים, אבל לדעת הרמב"ם והטור (שהעתיק את דבריו), אסור.

גורלות

ויש לדון במה שנהגו לעשות גורלות שונים לשם ידיעת העתיד. לדעת הרמב"ם לכאורה אין היתר בדבר, כי לדעתו אפילו פסיקת הפסוקים לא נאמרה כלפי ידיעת העתיד ועשיית מעשה, אלא בנוגע לעבר, ויחול איסור לעשות שום מעשה על-פיו. ורק שלדעת הבית יוסף הנ"ל יהיה מותר "לעשות בהם סימן", אלא שאסור להחליט בהם מעשה.

וראוי לציין שדעת הגר"א, שעל שמו קרוי אחד הגורלות המפורסמים, מבוארת (סימן קעט) שלא כדעת הרמב"ם (וחלק בתקיפות על שיטת הרמב"ם במה שהכחיש את אמיתת עניינים על-טבעיים שמופיעים בדברי חז"ל), אלא סבר שמותר לעשות מעשה ע"פ סימנים בתנאים הנ"ל, וה"ה להשתמש בגורלות. וכמו שאין איסור של "תמים תהיה" בפסיקת פסוקי התינוק, כך לעניין עשיית גורלות בספרי קודש למיניהם, יש לומר שהוא מעין "נבואה קטנה", ואין בכך משום אי-הליכה בתמימות עם ה' אלקיך. ועל דרך זה כתב המרדכי בתחילת מסכת יומא בעניין הסימנים שעושים בראש השנה, שאין בהם משום ניחוש משום שמקורם בפסוקים, עיי"ש בדבריו.

הרמ"א כתב בפשיטות (ס"ד) שמותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקך, וכתב הש"ך (סק"ה) דהיינו אפילו לעשות מעשה על-פיו, משום שנחשב קצת נבואה. ובשלטי הגבורים בשם ריא"ז (סנהדרין סה ע"ב) כתב שנכלל בזה גם לראות פסוקים, והוא מעין "גורל" כנהוג. וכן כתב להדיה בשיורי ברכה (שם, אות ו) בשם מהריק"ש, שלכל הדעות מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו, והביא ראיה לזה מדברי הילקוט שמעוני, ומדברי בעל שבט המוסר שהעיד ש"כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים … היו נוטלים חומש או תנ"ך והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוצא כו'".

אולם בספר חיים שאל (ח"ב סימן לח, אות מא) הקשה ממה שכתב במעשה רוקח בשם הרמב"ם שאין ראוי לפתוח חומש על דרך גורלות הגוים, ושוב כתב לחלק ביניהם. ולדברינו דעת הרמב"ם היא דעה מיוחדת, שלדעת כל דרישה לעתיד אסורה, אפילו בדרך של פסוקים, ולשאר ראשונים שרי.

קיצרנו הרבה בסוגיות עמוקות הנ"ל, וישנן השלכות רבות שלא הספקנו לדבר בהם, ובס"ד עוד חזון למועד.