לתרומות לחץ כאן

מלאכת דש בשבת

 

גדר המלאכה

כתב רבינו חננאל (שבת ע"ד ע"א): "הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל, ומכינתן לברירה או כברה, בזרייה או בהרקדה". והמאירי (שבת ע"ג ע"א) פירש: "הדש, כלומר שדש בבהמות או במקל להוציא התבואה מתוך השבלים". מלאכת דש שייכת רק בפירוק של חיבור טבעי, כמו כתב רש"י (שם קמ"ה ע"א): "שאין זה מפרק… שלא גדל בתוכן".

למדנו מדבריהם, שאב מלאכת דש הוא ניתוק אוכל מחיבורו הטבעי לפסולת[1].

מתוך כך מתבאר החילוק שבין מלאכת דש למלאכת זורה, בורר ומרקד, שגדר כולן הפרדת אוכל מפסולת, כמו שכתב רבינו חננאל (שם): "זורה והבורר והמרקד, כולן מעבירין פסולת המעורבת באוכל ואינה מחוברת, ואינה כגון קליפה שצריכה פירוק… אלא מעורבת בלבד". והיינו שמלאכת דש הינה הפרדת פסולת המחוברת לאוכל, משא"כ זורה, בורר ומרקד, שהפסולת אינה מחוברת להם[2].

והנה בפמ"ג (במש"ז ר"ס ש"כ) כתב: "מפרק שייך באוכל מפסולת הטמון בו ונתגדל בו, כעין חטה במוץ או משקה מאוכל, או סמנין מתוך שרביטין שלהם, שזה היה במשכן… דבר שתלוי בפסולת ואין מכוסה בו, לית מפרק, כבסי' של"ו סעי' ח' – יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן, ובו פירות, מותר לתלוש הפירות". והביא ראיה מלשון רש"י (שבת ע"ד ע"א): "כותש חטין במכתשת להסיר קליפתן… דמיא לדש… דהא נמי מיפרקה מלבוש היא", וכן (שם צ"ה ע"א): "חולב חייב משום מפרק, כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש".

אבל באגלי טל (דש ס"ק ב') הוכיח להיפך, מדברי רש"י (שם ע"ג ע"ב), על דברי הגמ' – "אמר רב פפא, האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי, חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר, אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך". ופירש"י: "דשדא פיסא לדיקלא, זרק פיסת רגבים לדקל, ואתר תמרי, השיר התמרים. מפרק, תולדה דדש, שמפרק תבואה משבליה, לשון פורק מן החמור, רבינו לוי, וגם בתשובת רבינו משולם הגאון מצאתי כן, ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות. אין דרך תלישה ופריקה בכך, על ידי זריקה, אלא או ביד או בכלי, ותולש כלאחר יד הוא, ופטור". גם הרמב"ן והר"ן שם (הו"ד להלן עמ' 5) פירשו, שהכוונה לפירוק התמרים מן האשכול. הרי להדיא, שפירוק התמרים מן הענף אסור לרש"י וכן לדעת הרמב"ן והר"ן משום דש, אף שהענף רק מחובר לתמרים ולא מכסה אותם.

דברי הפמ"ג יתכנו רק לפירוש התוס' (שם) שכתבו: "אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י, שמפרק האילן ממשאו, מן הפירות שעליו, אלא כמו שפירש רבינו שמואל, שיש על התמרים קליפה העליונה, וכשהוא מכה בתמרים, מפרק את הקליפה מן התמרים, והוי כמו דש, שמפרק את התבואה מן השבולת".

עוד הוכיח האגלי טל, שמלאכת דש שייכת גם בפירוק חיבור גרידא, ולא רק באוכל הטמון בתוך הפסולת, מפירוש רש"י על דברי הגמ' (שם) – הדש והמנפץ והמנפט, כולן מלאכה אחת הן: "המנפץ פשתן בגבעולין". והרי הפשתן סובב את הגבעול, ואעפ"כ חייב המנפץ משום דש.

וכן הוכיח האגלי טל גם מלשון רבינו חננאל שהובאה לעיל – "הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל", ומשמע שאין צריך שיהיה האוכל טמון בתוך הפסולת, אלא די בכך שיהיה מחובר אליו (ומה שהתיר הרמ"א לקטוף פירות מיחור של אילן שנפשח, מפרש האגלי טל שם: "כיון שאין דרך לתלוש היחור עם הפירות ואח"כ לתלוש הפירות מהיחור, רק לתלוש הפירות בעוד היחור מחובר להאילן, ואז לא חשיב דישה, כמו כל תולש מהאילן, דאינו חייב משום דש… ונמצא שאין בפירות אילן דרך דישה כלל").

מלאכת דש הינה בין ביד ובין בכלי, כמו שכתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ח ה"ז): "הדש כגרוגרת חייב… והמפרק הרי הוא תולדת הדש". מפרש בש"ע הרב (קו"א סי' תק"י ס"ק א'): "דבמפרק ביד חייב, משום שהוא תולדת הדש בכלי, כמו שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי (כמבואר ברמב"ם שם ה"ג). וכן משמע עוד ממה שכתב הרמב"ם שם (ה"י) – "הסוחט חייב משום מפרק", וסוחט היינו ביד. ובגמ' (שבת קמ"ה סע"א) – אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, ודריכה היינו בכלי (כלומר, ואם כן, איך כתב הרמב"ם שגם על סחיטה ביד חייב), אלא על כרחך אין חילוק בין יד לכלי, אלא שהדש בכלי הוא אב, והמפרק ביד הוא תולדה".

בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ק"ח אות ב', הו"ד להלן עמ' 5) כתב: "דלא הוי מפרק ודש, אלא מה שהוא המנהג שבעל השדה עושה כן, כמו שהוא המנהג בתבואה, שבעל השדה הוא דש ומוציא החיטה מתוך השבולת והמוץ, וזה הוא גמר מלאכת התבואה. ואם אחד עושה כן בשבת, הוא חייב משום דש… אבל בדבר שאינו עושה בעל השדה, אלא כל אחד ואחד עושה דבר זה בביתו, ומשום דדבר זה נמכר עם הקליפה ביחד, ומשום שצריך שהקליפה ישמור את האוכל שלא יטנף עד זמן האכילה, בכה"ג לא הוי דש, אלא דרך אכילה".

פרק ראשון

מפרק

מלילה

כדרכו

איתא בגמ' (שבת קכ"ח ע"א): "תנו רבנן… חבילי סיאה אזוב וקורנית, הכניסן… למאכל בהמה, מסתפק מהן בשבת… ומולל ואוכל (פירש"י, כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם), ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים, מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. וכן באמיתא, וכן בפיגם, וכן בשאר מיני תבלין".

ופסק הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"ד): "המולל מלילות, מולל בשנוי, כדי שלא יראה כדש". וכך נפסק בש"ע (סי' שי"ט סעי' ו'): "אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו".

מדברי הרמב"ם – "המולל מלילות, מולל בשנוי, כדי שלא יראה כדש", עולה, שאפילו מלילה כדרכה אינה דישה ממש, אלא רק נראית כדישה. אבל רש"י (ביצה י"ב ע"ב) כתב: "מוללין מלילות – דדש כלאחר יד הוא". מפרש בש"ע הרב (קו"א סי' תק"י ס"ק א'): "משום דמולל השבולת והזרע נופל מאליו, הוי דש כלאחר יד (ובסי' שי"ט סעי' ו' הוסיף – ואין דרך לעשות כן, אלא בכלי המיוחד לדישה). אבל אם היה מפרק הזרע בידו, הוי דש גמור" (שהרי אפילו פירוק ביד הוי איסור מן התורה, כמשנ"ת לעיל עמ' 1 מדברי ש"ע הרב שם). וכ"מ מדברי הרמ"א (שם) שכתב בטעם ההיתר למלול בשינוי: "ואע"פ שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול, שרי".

בשינוי

מדברי הברייתא שהובאו לעיל עולה, שמותר למלול שרביטין, אם משנה מצורת המלילה הרגילה. לדעת רבי יהודה די לשנות בכך שמולל בידו כמות קטנה, ולא כפי הרגילות – שמוללים בכלי ומוללים כמות גדולה בבת אחת, ולדעת חכמים צריך לשנות גם בכך שימלול רק בראשי אצבעותיו, ולא בכל ידו.

מאידך שנינו (ביצה י"ב ע"ב): "אושפזיכניה דרבא בר רב חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא. אמר ליה, מהו לפרוכי ומיכל מנייהו ביום טוב, לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה, מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב. איתיביה אביי, המולל מלילות מערב שבת, למחר מנפח מיד ליד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. המולל מלילות מערב יום טוב למחר מנפח על יד על יד ואוכל, אפילו בקנון ואפילו בתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. מערב יום טוב אין, ביום טוב לא. אפילו תימא ביום טוב, ואיידי דתנא רישא מערב שבת, תנא סיפא נמי מערב יום טוב".

מתשובת רבא לאביי – אפילו תימא וכו', עולה, שאין היתר למלול מלילות בשבת, ולכן נכתב בברייתא – המולל מלילות מערב שבת. ולכאורה הדברים סותרים לברייתא שהובאה לעיל, שמותר למלול בשינוי בשבת.

מתרץ בעל המאור (שבת נ"א ע"א בנד'): "הוי יודע שאסור למלול מלילות של תבואה ושל קטנית בשבת… וזה שהתירו חכמים למלול בשבת, לא התירו אלא בחבילי תלתן, כגון סיאה איזוב וקורנית ואמינתא ופיגם. אבל בחבילי תבואה וקטנית לא התירו כלל".

ובמרדכי (ביצה סי' תרס"א) מתרץ: "הא דאמר גבי חבילי סיאה ואזוב – חכמים אומרים, מולל בראשי אצבעותיו, דמתיר בשבת ע"י שינוי, התם לא להסיר הזרע, כמו מן שבלים דהכא, אלא לרכך הקלחין עצמן לאכול". והזכיר שיטה זו גם הר"ן (ביצה ו' סע"א בנד').

והנה שנינו עוד (שם י"ג ע"ב): "תנן התם… המולל מלילות של חטים, מנפח על יד על יד ואוכל, ואם נפח ונתן לתוך חיקו, חייב. אמר רבי אלעזר, וכן לשבת… כיצד מולל, אביי משמיה דרב יוסף אמר, חדא אחדא (פירש"י, בין גודל לאצבע), ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר, חדא אתרתי (פירש"י, בין גודל לשתי אצבעותיו). רבא אמר, כיון דמשני, אפילו חדא אכולהו נמי". מגמ' זו עולה, שמותר למלול בראשי אצבעותיו, אפילו תבואה, ואפילו כדי להסיר הזרע, ולכאורה מוכח דלא כדברי בעל המאור והמרדכי שהובאו לעיל.

בעל המאור (שם) מפרש לפי דרכו: "ההיא דאמרינן – כיצד מולל, ביום טוב מפרשינן לה". וכ"כ רש"י (בביצה שם): "כיצד מולל, ביום טוב, דאמרן לעיל מוללין מלילות, והא ודאי שינוי בעי מעובדא דחול". וכתב הר"ן (ביצה ו' סע"א בנד'), שכן צריכים לפרש גם לדעת הסוברים כהמרדכי, שהרי גם לשיטתם, אין היתר למלול בשבת, כדי לפרק את הגרעין מן השבולת, אפילו ע"י שינוי.

אבל הרי"ף (שבת נ"א ע"א בנד') הביא את מחלוקת חכמים ורבי יהודה, כיצד יש לשנות במלילת סיאה ואזוב וקורנית, ואח"כ כתב: "ומסקנא אם בא למלול בשבת, היכי מולל", והביא את דברי אביי ורב איויא ורבא, ומסיים: "והלכתא כרבא, דקיימי רבנן כוותיה, דאמרי בראשי אצבעותיו". מפרש הר"ן (בשבת ובביצה שם), שלשיטת הרי"ף ביו"ט מותר למלול כדרכו, ובשבת ע"י שינוי (ומה שבברייתא כתוב – המולל מלילות מערב שבת, מפרש הר"ן בביצה שם, שהיות ובשבת צריך שינוי וביו"ט מותר כדרכו, סתם התנא וכתב שמלל בער"ש).

כך פוסק הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"ד): "המולל מלילות, מולל בשנוי, כדי שלא יראה כדש". וכך נפסק בש"ע (סי' שי"ט סעי' ו'): "אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו". מפרש הרמ"א: "ואע"פ שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול, שרי".

אבל המהרי"ל (מנהגי מהרי"ל הלכות שבת ד"ה [יב] פליאה) חשש לדעת המחמירים וכתב: "לוזים שקורין הזילנוס, ודאי אסור ליטלם בשבת מתוך השומר חיצונה שלהן שקורין לייפון, דודאי מפרק הוא". גם הרמ"א (שם) מזכיר את דעת האוסרים למלול מלילות בשבת, וכותב: "ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה (מהרי"ל), וטוב להחמיר, מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק".

בש"ע הרב (סי' שי"ט סעי' ט') מפרש את טעם ההיתר למלול בשינוי, ע"פ דברי רש"י (ביצה י"ב ע"ב, הו"ד לעיל עמ'??), שמלילה נחשבת דש כלאחר יד: "מפני שאף המולל כדרכו, אינו אלא מפרק כלאחר יד, כיון שאינו נוטל האוכל ומפרקו בידו ממש, אלא שמולל השבולת והדגן נופל, ואין דרך לעשות כן, אלא בכלי המיוחד לדישה. אלא שאעפ"כ אסור מדברי סופרים, וע"י שינוי לא גזרו". ולדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, שאפילו מלילה כדרכו רק נראית כדישה, אבל אינה דישה ממש, אפשר לפרש בפשיטות, שכשעושה בשינוי לא גזרו.

קילוף

חיטים ושעורים

איתא בגמ' (ביצה י"ג ע"ב): "רב מקלפא ליה דביתהו (שעורים בשבת) כסי כסי, ורבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי" (פירש"י, מלא כוסות). וכתבו התוס': "תימה, היכי מקלפא לרב דביתהו כסי כסי, האמר לעיל דמולל מלילות מערב שבת וכו', משמע הא בשבת אסור. ויש לומר, דהתם מיירי לתלוש מן השבלים, שהוא מפרק, וזהו תולדה דדש, שהוא אב מלאכה, והכא מיירי בשכבר נתלשו מערב שבת מן השבלין, אבל עוד הן בקליפתן החיצונה, ולכך שרי".

דברי התוס' הועתקו בב"י (שם) ובמג"א (שם ס"ק ח'), ומצינו כמה דרכים בביאור דבריהם:

בשטמ"ק (בביצה שם) הובא תירוץ התוס' בלשון זה: "המקלף שהיה נדש ונמלל ויצא מאתמול מן השבולת, אלא שהיה חסר לקלפו קליפה אחרת דקה הנשארת עליו". מלשון השטמ"ק משמע שטעם ההיתר הוא, משום שמלאכת דישה היא פירוק הגרעין מן השבולת, ולא הסרת קליפת הגרעין עצמו.

גם רעק"א (בהגהות לסי' שי"ט למג"א ס"ק ח') ומהר"ם בנעט (מגן אבות סוגיא דדש) הבינו כן את דברי התוס', והקשו שהרי בגמ' (שבת ע"ד ע"א) איתא, שהכותש חיטים חייב, ופירש"י: "כותש חטין במכתשת להסיר קליפתן… דדמיא לדש… דהא נמי מיפרקה מלבוש היא", הרי שהסרת הקליפה מן הגרעין נחשבת דישה.

ובמגן אבות כתב לפרש בכוונת התוס': "דוקא מולל מלילות מפרק הגרעינין מהשבולת, שפיר מקרי דש, וכן בכותש ושוחק, מפרק הגרעינין מהקליפה, גם כן לכל הפחות הוה ליה תולדה דדש. אבל מקלף הקליפה מהגרעינין, לא מקרי דש, דענין דישה הוא בהיפוך, הגרעינין מהקליפה, כמו בחולב דחייב משום דש, דמפרק האוכל. אבל במקלף, מחלק הקליפה מהגרעינין, זה לא מקרי דש".

אבל מדברי המהרי"ל והרמ"א (הו"ד לעיל עמ' 3), שמכח האיסור למלול מלילות, אסרו לקלף אגוזים מתוך קליפתן הירוקה, מוכיח בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' מ"ב) שאינם מחלקים כן, וסוברים שגם קילוף בכלל דישה (ועי' בשבה"ל ח"א סי' ע"ט ובח"ג סי' מ"ב שנו"נ בדברי המגן אבות).

והמ"ב (בביאור הלכה סי' שכ"א) תירץ: "דהגמרא איירי דקולף ביד, והתם דכותש במכתשת דהוא בכלי, חשיבא כמו דש. דעד כאן לא פטרינן בקולף, כי אם משום דבעינן מלאכת מחשבת לענין שבת, כמו לענין משכן… ולא אאמין שיצא זה מפי הגאון רעק"א, רק מאיזה תלמיד טועה".

מפרש בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' ע"ט): "נראה טעם הדבר, אף דודאי בגוף מלאכת דש אין חילוק בין יד לכלי, אף שסתם דישה בכלי, וכמו סחיטה ביד דהוא תולדה דדריכה בכלי… מכל מקום לענין קולף חטים נראה, כיון דאין דרך כלל לקלוף גרעינים קטנים אחת אחת כחטה ושעורה, וכל מי שרוצה להסיר קליפתן, כותש במכתשת הרבה ביחד, אם כן הוה ליה קולף ביד, מפרק שלא כדרכה, דמותר לצורך אכילה" (עוד ביאור בדברי התוס', כתב באגלי טל דש ס"ק ו', ודבריו קשים מאד, כמו שהאריך בשבט הלוי שם, עיי"ש).

אגוזים ובוטנים

על מה שכתב הרמ"א (הו"ד לעיל עמ' 3): "אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה, וטוב להחמיר, מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק", הקשה הפמ"ג (מש"ז ר"ס ש"כ): "צ"ע באגוזים, מאי שנא קליפה ירוקה מקליפה הקשה. ואע"ג דאי אפשר לאכול כך, הא מפרק משבלים נמי, ואפילו הכי חייב, ואיסורא איכא"[3].

בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ק"ח אות ב', וכ"כ גם בח"ד סי' ט') כתב ללמד זכות על מנהג העולם לקלף בוטנים בשבת, ובתוך דבריו מיישב גם את קושיית הפמ"ג: "נלע"ד ללמד זכות להתיר, דהנה מבואר שם דאסור לפרק בשבת אגוזים גדולים מקליפה הירוקה שלהם, משום דהוי דש, כמו תבואה מהשיבולת, דמגלה המאכל ממה שהיה מכוסה בתוך המוץ, וכל כה"ג הוי דש, ומפרק תולדה דדש הוא. והנה הפמ"ג נתקשה, מה בין הקליפה הקשה שאנו שוברין אותה בשבת, לבין הקליפה הירוקה, הלא אידי ואידי מגלה המאכל ממה שהיה מכוסה. והפמ"ג לא מצא מענה לקושיא זו וסיים בצ"ע. וראיתי בש"ע התניא סי' שי"ט סעי' ט' שכתב וז"ל, אבל מותר לשבור ולקלוף וכו', שאין איסור מפרק שייך אלא בהקליפה העליונה, עכ"ד. ולא נח דעתי גם בחילוק הזה. ועוד שהרי אנו קולפין הביצים מהקליפה הקשה שלהם בשבת, אף שהוא קליפה העליונה שלהם, ולא אמרינן דהוי מפרק תולדה דדש, שמגלה המאכל מתוך קליפתו שהיה מכוסה בה, וכן קולפין בצלים בשבת. אבל העיקר נראה לי, דלא הוי מפרק ודש, אלא מה שהוא המנהג שבעל השדה עושה כן, כמו שהוא המנהג בתבואה, שבעל השדה הוא דש ומוציא החיטה מתוך השבולת והמוץ, וזה הוא גמר מלאכת התבואה. ואם אחד עושה כן בשבת, הוא חייב משום דש. וכל דוגמתו הוא תולדה דדש, כגון הסוחט את היין מתוך הענבים, והשמן מתוך הזיתים, והחלב מתוך הדדים, כל אלו הן תולדה דדישה, ובזה הוא דאמרינן, דהמפרק הוא תולדה דדש. אבל בדבר שאינו עושה בעל השדה, אלא כל אחד ואחד עושה דבר זה בביתו, ומשום דדבר זה נמכר עם הקליפה ביחד, ומשום שצריך שהקליפה ישמור את האוכל שלא יטנף עד זמן האכילה, בכה"ג לא הוי דש, אלא דרך אכילה. והשתא מיושב היטב קושיית הפמ"ג. דכיון דאנו רואין מנהג העולם למכור אגוזים גדולים וכן לוזים קטנים ביחד עם קליפתם, וכן שולחין אותם, ומשום דהקליפה הוא שמירה של המאכל, לכן בכה"ג הוי הקליפה עם המאכל, כמו דבר אחד ממש, והשובר את הקליפה הקשה בשבת, בין מאגוזים ולוזים בין מביצים, לית ביה משום מפרק, ואין בו איסור כלל. אבל השובר הקליפה הירוקה של האגוזים ולוזים, כיון שאנו רואין שלקלוף את הקליפה הירוקה, הוא דבר שצריך בעל השדה לעשות, לכן מי שעושה כן בשבת, שפיר חייב משום דש. ומיושב ג"כ שפיר, מה שהעולם מקלפין ביצים בשבת, וכן שומין ובצלים. דכל אלו כיון שדרך דבר זה לעשותו בביתו, ואינו צריך בעל השדה לעשותו, לאו בכלל דש הוא" (ובח"ד סי' ט' הוסיף, שכל קליפה שנחשבת "שומר" לפרי, אין בה משום דש).

אבל בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' פ"א) השיג על תירוץ זה: "אם כי לפי דבריהם היה מיושב הצ"ע של רבותינו הפמ"ג והגרעק"א על היתר הסרת הקליפה הקשה של האגוז, דשאני הכא דמשיירים אותה עד שעת אכילה, אמנם באמת סברא זו צ"ע, דגם הקליפה הקשה של עץ שבאגוז הדרך להסיר לפני האוכל בהמונים, כאשר ראיתי בזה מסחר שלם בכמה מדינות, וכן לענין בטנים… וכן יש בכל העולם, והוה ליה דישה גמורה כמו בתבואה וכיו"ב, ומאן מפיס לחלק ביניהם"[4].

פירוק ענבים מהאשכול וגרעיני תירס מהקלח

על דברי הגמ' (שבת ע"ג ע"ב, הובא לעיל עמ' 1) – "אמר רב פפא, האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום מפרק", כתב הרמב"ן (בחידושיו שם): "פירש"י ז"ל, שאף זה מפרק תמרים מן הדקל. ותמה אני, בוצר וגודר ומוסק ליחייב שתים. אלא עיקר הפירוש כדברי האומר, שהן נתלשין עם המכבדות ואחר כך דשין אותן. שמחמת דשדא פיסא לדיקלא, נתלשו המכבדות מהדקל, וכשהן נופלין לארץ מכוחו, הן נחבטין ונדושין, ונפרקין התמרים מן המכבדות, והיא תולדה דדש".

והקשה האגלי טל (דש ס"ק ג'): "דאם כן יהיה אסור לאכול ענבים בשבת, וכן שאר פירות הגדלים כעין אשכולות… ומעשים בכל יום שאוכלים". ומתרץ: "ע"פ מה דאיתא בש"ע סוף סי' שכ"א, דמותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, ואין איסור אלא כשקולף רק להניח. אף דבירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) איתא – ההן דשחיק תומא, כדמפריך בראשייא משום דש, ופירש הקרבן עדה, כשהיא מפרכת בראשין שלהן, דבזה מסירה הקליפה, וכל שבקליפה משום דש, ובספר התרומה עמד בזה… ומסקנת דבריו – אבל כי רוצה לאכול בלא איסורא אחר כן, שרי לקלפו לאוכלו מיד. ומבואר מדבריהם, דכיון שרוצה לאוכלו לאלתר, לא חשוב דש. ואף דבסי' שי"ט מבואר בשרביטין וכן בקליפה עליונה שעל אגוזים, דחשיב דש אף לאכול לאלתר. צריך לומר דשאני הכא, משום שדרכו לקלפו בשעת אכילה, משא"כ באגוזים, שקליפה עליונה הדרך לקולפה קודם שעת אכילה… והיינו טעמא דמותר לפצוע אגוזים בשבת ולא חשוב דש, ואפילו בכלי שרי, ומשנה שלימה שנינו בפרק כל הכלים – קורנס לפצוע בו אגוזים, על כרחך הטעם כיון שדרך לעשותה רק בשעת אכילה, והכי נמי באשכול ענבים וכיוצא בו"[5].

לפי דברי האגלי טל עולה, שמותר לאכול תירס בשבת, ואין בזה משום דש, כיון שדרך לפרק את גרגרי התירס מן הקלח סמוך לאכילה.

פרק שני

סוחט

סחיטת פירות – תולדת דש

שנינו במשנה (שבת קמ"ג ע"ב): "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין". מפרש רש"י: "דהוה ליה מפרק, תולדה דדישה". בהסבר הדמיון שבין סחיטת פירות להוציא מהם משקין, לבין מלאכת דש, שמהותה היא הפרדת פסולת המחוברת לאוכל (כמו שנתבאר לעיל עמ' 1), כתב הרמב"ן (מלחמות ד', שבת ס' ע"ב בנד'): "לפי שמתחלה אינן ראויין למשקין, ועכשיו פרקן מפסולת של אביהן ועשאן משקין, דומין לדישה עצמה, שהוא מפרק אוכל מתוך פסולת".

זיתים וענבים, תותים ורימונים ושאר פירות

האיסור מדאורייתא

איתא בגמ' (שם קמ"ה ע"א): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב, דבר תורה, אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה, דבר תורה, אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד". בביאור הטעם שאין חייבים על סחיטת שאר הפירות, מפרש רש"י: "כלומר, אסרה תורה מלאכה, ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה, אבל שאר דריכות, לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה נינהו" (וכ"כ רש"י גם בדף קמ"ד ריש ע"ב – סוחטין בפגעין וכו' דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש). כך מפרש גם בתוס' רי"ד (שם קמ"ד ע"א): "סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין, פירוש, כיון שאין דרך העולם לסוחטן, אע"פ שהוא מתכוין להוציא מימיהן מותר. כי היכי דאשכחן במולל מלילות ובבורר יד על יד, שאע"פ שהמולל הוא תולדה דדש, והבורר היא מלאכה, ע"י שינוי הותרו. והוא הדין נמי הסחיטה, אע"פ שהיא תולדה דמפרק, ע"י שינוי הותרה. וכיון שאין דרך בני העולם לסוחטן, אין לך שינוי גדול מזה".

אבל בחי' הריטב"א (שם ד"ה למימיהן) מפרש: "אינו חייב מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים, דרובם עומדים לסחיטה, אבל שאר פירי דרובם לאכילה, אפילו כי סחיט להו למשקה, בטלה דעתו אצל רוב העולם, ולא חשיב משקה אלא אוכל". וכ"כ הרשב"א (שם קמ"ד ע"ב), ומוסיף: "ולא הוי משקה, אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל". וכ"כ המאירי (שם בביאור המשנה קמ"ג ע"ב) – "שאינו אלא כמפרר אוכל מאוכל".

לכאורה לפי רש"י והתורי"ד, אם ימצא פרי נוסף שדרך רוב העולם לסוחטו, יהיה אסור מן התורה לסוחטו, שהרי סחיטת פרי כזה אינה שינוי. אבל לפי שאר הראשונים, כתב הפמ"ג (א"א בפתיחה לסי' ש"כ): "מר"ן (שם ס"א ע"א בנד', שכתב ג"כ כהריטב"א) משמע, דזיתים וענבים הוה משקה מז' משקים, משא"כ שאר פירות לאו משקין הוו". הרי שפירש שלשיטתם, רק מה שיש עליו שם משקה לענין טומאה וטהרה, דהיינו יין ושמן, חייבים עליו מן התורה.

אבל החזון איש (סי' נ"ה ס"ק ד') כתב: "נראה דלענין חיוב שבת אינו תלוי בדין משקין לענין טומאה והכשר. אלא כל שבני אדם נהנין מן המשקין, כמו שהורגלו בתשמיש משקין, כשמפריד את המשקה מן האוכל, חייל עלה שם מפרק. וכל משקה דלא חשיבי להו לטפל ולהוציאה מן האוכל, אלא אוכלין את האוכל ואת המשקה בתערובות, לא חייל על הפרדתן שם מלאכה".

הרי שנקט, שאפילו לדעת הראשונים המבארים את טעם ההיתר לסחוט שאר פירות, מפני שנחשב מפריד אוכל מאוכל, קובעת לענין זה דרך העולם, וכל פרי שרגילים רוב בני האדם לסוחטו, חייבים אף לדבריהם על סחיטתן[6].

האיסור מדרבנן

מקור הדין

כפי שנתבאר, אין איסור תורה, אלא בסחיטת זיתים וענבים, ולא בסחיטת שאר הפירות. וכ"כ המאירי (שם קמ"ה ריש ע"א): "דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים, שסחיטתן מלאכה גמורה לסקילה וכרת וחטאת, אבל שאר הסחיטות, כולן מדברי סופרים".

ולענין איסור דרבנן בשאר הפירות שנינו במשנה (שבת קמ"ג ע"ב): "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן, אסורין (פירש"י, גזירה שמא יסחוט לכתחילה). רבי יהודה אומר, אם לאוכלין, היוצא מהן מותר, ואם למשקין, היוצא מהן אסור" (פירש"י, אם לאוכלין הם מכונסין אותם פירות, היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במה שזבו, וליכא למגזר בהן שמא יסחוט. ואם למשקין מכונסין, אסורין, דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו, ונתקיימה מחשבתו, ואיכא למיגזר שמא יסחוט).

ובגמ': "אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל, מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות. אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא, אלא במאי פליגי, אמר ליה, לכי תשכח. אמר רב נחמן בר יצחק, מסתברא בתותים ורמונים פליגי". פירש"י: "בתותים ורמונים פליגי, דאיכא דבעו להו למשקין, הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים, ור' יהודה פליג עלייהו. אבל שאר פירות, ליכא דבעי להו למשקין, הלכך מודו רבנן בהם".

עוד בגמ' (שם קמ"ד ע"א): "רבנן דמודו ליה לרבי יהודה בשאר פירות מנלן, דתניא, סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין (פירש"י, ולהוציא מימיהן לשתות… דלאו אורחייהו בהכי, ואין כאן משום דש), אבל לא ברמונים (פירש"י, דאורחייהו בהכי). ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים. וממאי דרבנן היא, דילמא רבי יהודה היא. ותהוי נמי רבי יהודה, אימר דשמעת ליה לרבי יהודה, יצאו מעצמן, סוחטין לכתחילה מי שמעת ליה. אלא מאי אית לך למימר, כיון דלאו בני סחיטה נינהו, אפילו לכתחילה. אפילו תימא רבנן, כיון דלאו בני סחיטה נינהו, אפילו לכתחילה, שמע מינה רבנן היא, שמע מינה.

של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים (פירש"י, של בית מנשיא היו רגילין לסחוט רמונים בחול, אלמא איכא דסחיט להו, הלכך בשבת אסור). אמר רב נחמן, הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם. אמר ליה רבא לרב נחמן, מנשיא בן מנחם תנא הוא (פירש"י, בתמיה, וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור, דתימא הלכתא כוותיה, והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה, דהאי תנא הוא סבר כוותיה). וכי תימא, הלכה כי האי תנא דסבר לה כשל מנשיא בן מנחם (פירש"י, וכי תימא הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא, הכי קאמר, הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים, הואיל וקאי מנשיא כוותיה, דסוחטין רימונים בחול, אלמא בני סחיטה נינהו), ומשום דסבר כמנשיא בן מנחם, הלכה כמותו, מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא (פירש"י, דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה). אין, דתנן, המקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר, קדש (פירש"י, מקדש את התבואה משום כלאים, דזריעה הוא), וחכמים אומרים, אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ואמר רבי חנינא, מאי טעמא דרבי אליעזר, שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם (פירש"י, אלמא משום חד מקום דאחשבינהו, משוינן להו דבר חשוב). מידי איריא, דערביא אתרא (פירש"י, אתרא הוא, וחשיבות דרבים הוי חשיבותא), הכא בטלה דעתו אצל כל אדם (פירש"י, הכא חד גברא לחודיה הוא, נימא בטלה דעתו). אלא, היינו טעמא כדרב חסדא, דאמר רב חסדא, תרדין שסחטן ונתנן במקוה, פוסלין את המקוה בשינוי מראה. והא לאו בני סחיטה נינהו. אלא מאי אית לך למימר, כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, הכא נמי, כיון דאחשבינהו הוה להו משקה".

מפרש רש"י: "אלא היינו טעמא דרב נחמן, דאמר – הלכה אין סוחטין, כרב חסדא, אף על גב דלעלמא לא חשיב, כיון דאחשיב איהו, הוי לדידיה משקה. והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל, סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי, ולא לצורך המשקה, אבל לא ברימונים ואפילו למתקן, דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה, הלכך בשבת אסור אפילו למתק, הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה. ולא משום דמנשיא רובא דעלמא, אלא חיישינן, אי שרית ליה למתק, אתי למעבד לשום משקה, וכיון דאיהו מחשב ליה, הוי משקה ומיחייב. אבל בפגעין ליכא למיחש, דאין אדם עושה אותו למשקה". וכ"כ התוס' (שם).

להלכה

מדברי רש"י ותוס' עולה, שלמסקנת הגמ' אסור לסחוט אפילו פירות שאין נוהגים לסחוט אותם – "אף על גב דלעלמא לא חשיב, כיון דאחשיב איהו, הוי לדידיה משקה".

אבל הרי"ף (שם ס' ע"א בנד') כתב: "נמצא עכשיו הכלל הראוי מכל אלו הדברים, שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת, ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל. והתותים והרימונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל, ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלים היוצא מהם מותר, ואם למשקין היוצא מהם אסור, כרבי יהודה. ושאר פירות, כגון פגעין ופרישין, סוחטין אותם בשבת לדברי הכל". וכ"פ הרא"ש (שם סי' ב') והרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"ב), וכ"פ בש"ע (סי' ש"כ סעי' א') ובמג"א (שם סס"ק א') ובש"ע הרב (שם סעי' א', וכתבו המג"א וש"ע הרב, שבמקום שנהגו להחמיר, אין להקל) ובמ"ב (שם ס"ק ז', ועי' בבה"ל שם ריש הסימן, ודלא כב"ח וט"ז שחששו לשיטת רש"י).

מפרש הרמב"ן (שם קמ"ד ע"ב): "תרדין כתותים ורמונים, ובכולהו אמרינן דלאו בני סחיטה נינהו, כלומר שאין סתמן לסחיטה כענבים. והיינו דאמרינן – אלא כדרב חסדא, כלומר היינו טעמא דחיישינן לבית מנשיא בן מנחם, מפני שזה נהג כמנהגו ואחשבינהו, וכדרב חסדא דאמר – תרדין שסחטן, פוסלין את המקוה בשנוי מראה. והא לאו בני סחיטה נינהו, דרובא דעלמא לא סחטי להו, אלא כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו, וזה נהג כמנהג אותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן, הוו להו משקין. הכי נמי ברמונים, כיון שנהג כשל בית מנשיא בן מנחם, הוו להו משקין. ואלו בשאר פירות, שאין שום אדם סוחטן למשקין, אע"פ שזה סחטן, בטלה דעתו אצל כל אדם"[7].

פירות שדרך לסוחטן במקום אחד

כתב הבית יוסף בהלכות שבת (שם): "משמע לי דתותים ורימונים [שאסור לסוחטן למשקה] לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל פרי שדרך לסחטו למימיו, שאסור לסחטו בשבת. וכן נראה ממה שכתב הרא"ש (כלל כב סי' ב) וזה לשונו – וששאלת על סחיטת לימוני"ש, נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן, שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה, אלא לצורך אוכל, ומותר לסחטן בשבת, עכ"ל. משמע שאם היה דרך לסוחטו לצורך משקה, היה אסור כמו תותים ורימונים. ועל כרחך צריך לומר כן, שהרי בימי התלמוד היו עושין יין מתפוחים, כדאיתא בסוף פרק אין מעמידין (ע"ז מ' ע"ב), ואם כן ודאי חמירי מרימונים, דלא היו עושין יין מהם, מדהוו אמרי דמנשיא בן מנחם בטלה דעתו אצל כל אדם, ואפילו הכי לא הזכירו תפוחים. אלא ודאי כדאמרן, דתותים ורימונים לאו דוקא. ולא עוד, אלא אפילו אם רובא דעלמא אין נוהגין לסחוט אותו פרי למימיו, אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו, אסור לסחטו, כדאשכחן ברימונים, שלא היו נוהגים לסחטן, ואפילו הכי אסרו משום דבית מנשיא. ואפילו מאן דאקשי – ומנשיא הוי רובא דעלמא, לא אקשי הכי, אלא משום דכיון דיחידאה הוא, בטלה דעתו. אבל אם היה מנהג מקום אחד לסחטן, הוה ניחא ליה דניחוש להם, וכדחיישינן למנהג ערביא גבי מקיים קוצים בכרם".

ע"פ דברי הב"י פוסק הרמ"א (שם סעי' א'): "במקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו… דינו כתותים ורמונים".

המגן אברהם (שם ס"ק א') מעיר על דברי הרמ"א: "לכאורה צ"ע, דהרב ב"י כתב – ואם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פרי אחד, אסור לסחטן, כדאשכחן ברימונים שאסורים לסחטן משום דבי מנשיא שהיו רבים, וכדחיישינן למנהג ערביים גבי מקיים קוצים בכרם, עכ"ל. א"כ משמע, דאם במקום אחד נהגו לסחטו, אסור בכל העולם לסחטו, ולמה כתב רמ"א – ובמקום כו', משמע דבאותו מקום אסור, ובשאר  מקומות שרי. אבל נ"ל דמשה אמת ותורתו אמת, ודברי הרב ב"י תמוהין. דהא שקלא וטריא בגמרא אליבא דרבי אליעזר, ואנן קיימא לן כחכמים, כמ"ש ביו"ד סי' רצ"ו סעי' י"ד, דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן, ובשאר מקומות שרי. א"כ הכי נמי הדין כן" (עוד כתב המג"א (שם): "הר"ש כתב ריש כלאים בשם הירושלמי, שאם במקום אחד נהגו לקיים זונין, ודרך להוליכן ממקום למקום, אסור לקיימן בכל העולם, עיי"ש, וא"כ הוא הדין כאן").

אמנם שוב חוזר בו המג"א וכותב: "ומכל מקום בגמ' איתא בהדיא, שבית מנשיא לא היה מקום, אלא חד גברא. וא"כ למה אסור לסחוט רמונים… וז"ל הרמב"ם פכ"א – אסור לסחוט תותים ורמונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזתים וענבים. ושאר פירות מותר לסחטן, לפי שאינן בני סחיטה, עכ"ל. וכ"כ הרי"ף, וגם הביא הא דרב חסדא [שמסביר שאסור לסחוט תותים ורמונים משום דאחשבינהו, ואם כן קשה למה הוצרך להוסיף גם שמקצת בני אדם סוחטים אותם]. אם כן צריך לומר, דרב חסדא הכי קאמר, כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן והוא אחשבינהו ג"כ, הוה ליה משקה (כסברת הרמב"ן שהובא לעיל עמ' 8, ודלא כסברת הב"י, לעיל עמ' 9, שהרי"ף פסק דלא כרב חסדא)… אלא על כרחך טעמא דאחשבינהו לחוד לא מהני, אם לא שמקצת בני אדם סוחטין אותו ג"כ, ואפי' אינן עיר שלימה"

כלומר, שלמסקנת הגמ' אסור לשום אדם לסחוט למשקין כל פרי שמקצת בני אדם סוחטים אותו, ואפילו אם אינו מאותם בני אדם שדרכם לסחוט פרי זה, משום שאחשבינהו בסחיטתו, וכיון שיש עוד קצת בני אדם שנוהגים כן, אין לומר – בטלה דעתו אצל כל אדם, וכפי שפירש הרמב"ן (הו"ד לעיל עמ' 8).

המג"א מוסיף וכותב: "בשבת דף צ"ב אמרינן – אחד מאנשי הוצל שהוציא משוי על ראשו פטור, אע"פ שאנשי עירו עושין כן, בטלה דעתם אצל כל אדם… וכתבו התוס' – ולא דמי לקוצים בערביא, דהתם אם היה לכל העולם רוב גמלים כמו בערביא, היו מקיימין קוצים. וכן אם היה לכולי עלמא רמונים הרבה כמו לבית מנשיא, היו סוחטין. ולכן אי הוי בית מנשיא אתרא, הוי חשיבי, עכ"ל".

כלומר, שאין לאסור לסחוט פירות, אפילו באותו מקום שנוהגים לסוחטם, אלא אם הסיבה שבשאר העולם אין נוהגים לסוחטן היא, מפני שאין מצויים אצלם כל כך פירות אלו, כמו באותו מקום. אבל אם גם בכל העולם מצויים פירות אלו, ואעפ"כ רק במקום זה סוחטים אותם, בטלה דעתם אצל כל אדם, ומותר לסוחטם אפילו במקום זה. וכתב המג"א שגם לפי דברי הב"י, שכל פרי שמקצת בני אדם סוחטים אותו, אסור לכל העולם לסוחטו, שייכת סברת התוס', שאין לאסור אלא בפרי ששאר בני האדם אינם סוחטים אותו, מפני שאין הוא מצוי אצלם. אבל אם גם לשאר בני האדם מצוי פרי זה, ואעפ"כ אין דרכם לסוחטו למשקין, בטלה דעת הסוחטים, ומותר אפילו להם לסוחטו למשקין.

המ"ב (בביאור הלכה שם ד"ה ובמקום שנהגו) משיג על המג"א, שנקט כן אפילו לפי המסקנא, שהאיסור הוא משום שאחשבינהו למשקין בסחיטתו, ואין דעתו בטלה אצל כל אדם, משום שיש עוד אנשים שנוהגים כן: "עיקר דינא דהמ"א אינו ברור, דאפשר דלפי המסקנא דאחשבינהו, תו לא צריכינן לכל זה גם להתוספות. שוב מצאתי במחצית השקל שהקשה זה. ואף שיישבו קצת, מכל מקום אין מוכרח כלל לדינא. ובפרט שכל מקורו של המגן אברהם הוא מדברי התוספות, והמעיין בחידושי הרשב"א והריטב"א על הא דערביא אתרא, מוכח דלא סבירא להו כדברי התוספות. ולבד כל זה, מדברי הרמב"ם שכתב, דטעמא דתותים ורמונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, משמע דמטעם זה בלחוד יש לאסור בכל מקום, והיינו כיון שהוא חשבן וסחטן לשם משקה. ועכ"פ בזה המקום שנהגו לסחוט, בודאי אין להקל בכל גווני, וכן משמע מסתימת הרמ"א, כנלע"ד".

כך פוסק גם בש"ע הרב (סעי' א'): "במקום שנהגו לסחוט איזה פרי לשם משקה, הרי דינו שם כתותים ורמונים, ואסור לסחטו בשבת באותו מקום לשם משקה, שלא בטלה דעת זה הסוחט, כיון שכל אנשי מקומו עושין כן בחול. אבל בשאר מקומות מותר לסחטו, הואיל ואין רגילין לסוחטו לשם משקה, אף שיש להם הרבה ממנו" (ועי' בתהל"ד ס"ק א').

מדברי הפוסקים שהבאנו משמע שמפרשים, שמה שאסור לסחוט למשקין כל פרי שמקצת בני אדם נוהגים לסחוט אותו, היינו מכח מנהגם של אנשים אלו. אבל החזון איש (סי' נ"ה ס"ק ט') מפרש באופן אחר: "ודאי תותים ורמונים נוטים בטבען לזיתים וענבים, שמשקה היוצא מהן, דעתן של בני אדם קרובה עליהן. והא דקרו ליה את בית מנשיא בשמן, אינו אלא הוראה שזו שימוש נאה, והרבה בני אדם היו עושין כן. ואין צריך לחקור אחר הדבר, אלא משום שהוא תשמיש מועט, בעינן אחשביה ומהני ליה אחשביה. אבל אם סוחט מין שאינו ראוי לזה, לא מהני אחשביה. ואף אם יהיה יחיד שמשנה דרכו, בטלה דעתו. ומיהו מפני שהדבר תלוי בטבעת בני אדם וטבע הפירות שבכל דור, אפשר שישתוה מין מן המינים בזמן מן הזמנים לתותים ורמונים. ובזה אנו דנים, שאם מקצת בני אדם עושין כן, והמשקה היוצא חביבה על רוב העולם, דיינינן להו כתותים ורמונים. אבל אם חביבה המשקה הנסחט על יחידים, או על בני מקום אחד, הוי כשאר פירות ומותר, וכדעת המגן אברהם. וזו גם כוונת הרמב"ם. ולעולם כשמקצת בני אדם בכל מקום סוחטין אותן, זו ראיה שנוטין בטבען לסחיטה. אבל כשאדם אחד עושה או מקום אחד, צריך לחקור אחר הסיבה. דלפעמים האיש הזה משונה, או בני מקום זה משונין. ולשון הרמב"ם, שמקצת בני אדם סוחטין אותן כזיתים וענבים, היינו מקצת בני אדם בכל מקום, מפני שטבען נוטה לזיתים וענבים". מדברי החזון איש עולה, שאין איסור בעצם לסחוט פרי שמקצת בני אדם נוהגים לסוחטו, אלא שכשמקצת בני אדם נוהגים לסחוט פרי זה, אפשר להסיק מכך שהמשקה היוצא ממנו חביב על רוב העולם, ומטעם זה אסור לסחוט אותו בשבת.

ממשנ"ת עולה, שבזמן הזה, שדרך לסחוט כמעט את כל הפירות לשם משקין (ובפרט שמוליכים אותם בכל העולם), תהיה סחיטתם אסורה (לדעת הפמ"ג שהובאה לעיל עמ' 7 מדרבנן, כיון שאינם מז' משקין, ולדעת החזו"א שהובאה שם מדאורייתא, כיון שדרך כל העולם להחשיב המשקה היוצא מהם).

פירות שדרך לסוחטם לרפואה

הב"י מוסיף על מה שחידש, שפירות שדרך לסוחטן במקום אחד, דינם כתותים ורמונים ואסור לסוחטן: "מיהו הני מילי כשדרך בני המקום ההוא לסחטו לשתות מימיו להסיר הצמא או לתענוג. אבל אם אין דרכם לסחטו למימיו, אלא לרפואה, נראה לי דלא מיתסר משום הכי. דאם לא כן, פרישין דתניא דסוחטין, ופירש רש"י שהם קודוניו"ש, וכן לימוני"ש שהתיר הרא"ש, וכן רימונים למאן דאקשי – ומנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא, מי לא סחטי להו הרופאים לעשות ממימיהם משקין. אלא ודאי כל שאין סוחטין אותו אלא לרפואה, אינו בכלל תותים ורימונים, דדוחק לומר שבימיהם לא היו סוחטין אותם הרופאים כלל".

ע"פ דברי הב"י פוסק הרמ"א (שם סעי' א'): "במקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים ורמונים. אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש".

לימונים

הב"י (הו"ד לעיל עמ' 9) מדקדק מתשובת הרא"ש (כלל כ"ב סי' ב', הו"ד לעיל שם), שאם הדרך במקום מסויים לסחוט לימון לצורך משקה, אסור לסחוט לימון, כמו תותים ורימונים. ומקשה: "ויש לתמוה, שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג, ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים, ולא ראינו מי שמיחה בידם, ולא ראינו מי שפקפק בדבר. ואפשר דלא מיתסר, אלא כשותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר, אי נמי דלא מיתסר, אלא כשסוחטין מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם. אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר שרי. ולסחטן לתוך התבשיל בלאו הני טעמי שרי, כדבעינן למימר לקמן – סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה". וכ"פ בש"ע (שם סעי' ו'): "מותר לסחוט לימוני"ש".

במג"א (שם ס"ק ח') ובש"ע הרב (שם סעי' י') סתמו כדעת הב"י שהתיר. אבל החיי אדם (כלל י"ד ס"ק ד', הו"ד במ"ב שם ס"ק כ"ב) כתב: "וכל זה בזמן השלחן ערוך, אף שהיו סוחטין ציטרין (לימונים) למאות ולאלפים, לא היה רק לטבל בו בשר ושאר מאכלים. אבל בזמן הזה, שידוע שממלאין חביות למאות לשתות עם "פאנס" (פונ"ש), וכן בכל מקום ומקום סוחטין למשקה "פאנס", צריך עיון גדול אם מותר לסחטן בשבת" ובמ"ב (שם) מוסיף ביאור: "דאפשר דדמי לתותים ורמונים, כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם (כלומר, ואם כן לפי התירוץ השני של הב"י, אין להתיר). ועל כן צריך ליזהר שיסחוט מקודם על הצוקער בפני עצמו, דהוי כמשקה הבא לאוכל. וכן לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל פשיטא דשרי". וכן פסק בקצור שלחן ערוך (סי' פ' סעי' י"ב): "אסור לסחוט לימונים לתוך המים, לעשות משקה שקורין לימונדה".

והנה המג"א וש"ע הרב התירו, אף שגם במדינתם היה המנהג לסחוט לימונים, כמו שכתב במסגרת השלחן לקצש"ע שם. וצריך להבין, למה לא חששו לאסור, לפי התירוץ השני של הב"י. ונראה טעמם, ע"פ מה שכתב בש"ע הרב שם, שרק במקומות שיש להם הרבה מהם, סוחטים אותם לצורך מימיהם (ודלא כמו שכתב בחיי אדם, שבכל מקום ומקום נוהגים כן), וא"כ אפילו לתירוץ השני של הב"י, אין דינם אלא כתותים ורמונים, שסחיטתם אסורה רק מדרבנן, ואפשר להקל בספק דרבנן, איזה משני התירוצים שכתב הב"י אמת.

ולפ"ז בזמן הזה, שמוליכים מיץ לימון לכל העולם, שוב לפי התירוץ השני של הב"י, לדעת החזון איש שהובאה לעיל עמ' 7, דינם כזיתים וענבים שאסורים מן התורה, כיון שרגילים כל העולם לשתותם, ואם כן יש להחמיר בזה"ז בספק דאורייתא, שלא לסחוט לימון, אף לדעת המג"א וש"ע הרב.

אכילת פרי הדר באמצעות כפית

בקצות השלחן (סי' קכ"ו ס"ק י"ד) כתב: "פרי הנקרא גרייפרוכט (אשכולית), נוהגין בזמננו לסחוט אותו למשקה, ונמכר המשקה בכמויות גדולות, על כן דינו כתותים ורמונים, ואסור לסחטן בשבת. והנה בחול יש אוכלין הגרייפרוכט, שחותכין אותו ונותנין עליו מעט צוקר דק, ואח"כ שואבין ממנו המשקה שלו בכף קטנה ושותין, וזה אסור בשבת, דהוי סחיטה גמורה".

ובשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל הובא (שמירת שבת כהלכתה פ"ה הערה מ"ב), שמותר לאכול אשכולית באמצעות כפית, ואין בכך איסור סחיטה, ובלבד שיזהר מלסוחטה וגם לא יכוין דוקא למיץ בשעה שהוא אוכל – "שהרי אפילו אם יסחט אותם בידים, גם כן אין בזה אלא איסור דרבנן (וציין לדין סחיטת תותים ורמונים), וכאן שהפרי נסחט קצת בשעת האכילה, הוה סחיטה כלאחר יד, והוי תרי דרבנן, והואיל ואינו מתכוין לסחוט שרי. דבכה"ג שרינן בתרי דרבנן בפסיק רישיה… וגם יש לומר, שהרי הוא אינו מפריש את המיץ בנפרד, אלא הוא נשאר במעורב בפרי, ואין בזה משום סחיטה. אמנם ודאי שאם כוונתו למיץ, יש בזה איסור"[8].

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' צ"ט) כתב: "הנה התפארת ישראל (כלכלת שבת מלאכת דש) החמיר בסחיטת לימונים למים… וסיים התפארת ישראל – מיהו נראה לי דמותר לחתכן לחתיכות ציטראן (לימון) לתוך המים, אף שיסחטו מעצמן לתוך המים, לית לן בה, עכ"ל, וציין שם במוסגר לט"ז סי' ש"כ סק"ז… שכתב, דלשבור חתיכה מהשלג והברד שרי, ואפילו אם יזובו קצת מים ע"י זה, דלא נתכוין לזה, ועוד שהולך לאיבוד עכ"ל. [ומפרש המנחת יצחק שכוונתו להוכיח] א"כ הוא הדין בחתיכת הלימונים, אם אין מחתך אותם ע"ג המים, שייכים ב' טעמים הנ"ל להיתרא".

מעיכת פרי מבושל

כתב הט"ז (שם סס"ק ה', הו"ד במ"ב ס"ק ט'): "אם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו, פשיטא דשרי, דהא סחט כל האוכל ממנו, ולא להוציא מימיו ממנו".

מציצת פירות

מקור הדין

בספר יראים (סי' רע"ד) כתב: "כבשים (פירות כבושים במים)… למימיהן לא יסחוט, ואם סחט, נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב… הלכך בשר שבלע מרק, יזהר שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו. והנותן בשר על המרק או שורה פת ביין ומחזיר בפיו ומוצץ המשקין, חושש אני לו מחטאת. וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן".

אבל בעל העטור (הלכות יו"ט סוף ד"ה מחלוקת י"ב) כתב: "יראים שאמר(ו) – הנותן בשר למרק או שרה פת ביין ומחזיר לפיו חוששין לו מחטאת, ליכא כלל. ואפילו למצוץ משקה וענבים בפיו מותר לכתחלה, שאין דרך סחיטה בפיו. אבל יניקה בפה [מבהמה] לכתחלה אסור. וכל דבר שאין דרכו בכך, לא גזרו רבנן, ואינו תולדה". וכ"כ בשבלי הלקט (סי' צ', הו"ד בב"י שם) בשם הרב רבי בנימין.

טעם הדין

את הטעם לכך שיניקה בפה מבהמה חמורה יותר לדעת בעל העיטור ושבלי הלקט ממציצת פירות, ונאסרה משום כך מדרבנן (כדאיתא בש"ע סי' שכ"ח סעי' ל"ג), מפרש הפמ"ג (א"א שם ס"ק ב', בכוונת המג"א): "דמכל מקום קצת דרכו בכך". לאידך גיסא, מפרש בש"ע הרב (שם סעי' ב') את דעת היראים שכתב על המוצץ משקין – "חושש אני לו מחטאת", אף שיניקה בפיו מבהמה אסורה רק מדרבנן: "לפי שלינק הוא שינוי גמור, שאין דרך כלל לינק אלא לחלוב. אבל מציצת פירות אינה שינוי כל כך, כי רגילין לעשות כן לפעמים".

טעם נוסף להיתר כתב המהרש"ל (הו"ד בב"ח ס"ס ש"כ): "למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים, אין זה מפרק, אלא כך הוא דרך אכילת ענבים, ושרי מדינא"[9].

והט"ז (שם ס"ק ב') מפרש את טעם ההיתר: "הנלע"ד דדבר זה דומה לדין שכתב בסי' שי"ט סעי' ט"ז, והוא דעת הרא"ש, דמותר לשתות ע"י מפה וכו'. דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו, כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו, דמאי שנא מלאכת בורר ממלאכת דש". והפמ"ג (במש"ז שם) מוסיף ביאור: "אע"ג דיש הפרש, בורר לאלתר ביד שרי, ומפרק סוחט ביד ענבים לאלתר חייב חטאת, היינו דשם אין דרך בורר בכך, משא"כ במשמרת ונפה, שם חייב לאלתר, אפילו הכי כל מה שמגיע בפה בשעת אכילה, לאו מלאכה היא".

להלכה

כתב הט"ז (שם): "לא ראינו מי שנזהר בדברים שזכר הרא"ם [רבי אליעזר ממיץ בעל היראים]". גם המהרש"ל והב"ח כתבו שהעיקר לדינא להקל, אלא שהוסיפו שהמחמיר תבא עליו ברכה. ובש"ע הרב (שם) כתב, שבשאר פירות חוץ מזיתים וענבים אין להחמיר כלל. וכ"כ האליה רבה (שם סס"ק ג'). לדעת הש"ע הרב שם, גם בפת שרויה ביין ובשר שרוי במרק ראוי להחמיר כמו בזיתים וענבים, ולדעת האליה רבה אף בזה אין להחמיר כלל. וכ"כ המ"ב (שם ס"ק י"ב).

מציצה בתוך הפה

כתב המ"ב (שם): "מסתברא דאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר, רק כשהוא דרך יניקה לבד, דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו. אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ, לכולי עלמא דרך מאכל הוא".

הנחת ענבים בתוך יין ולימון בתה

כתב הב"ח (ריש סי' ש"כ): "נראה דאפילו נתנו ענבים שלמים בתוך היין בשבת עצמו ונתבקעו גם כן באותו שבת, גם כן מותר, כי היכי דשרי ליתן בשבת שלג וברד לתוך הכוס או לתוך הקערה" (אף שלרסק אותם בידים אסור, כדאיתא בש"ע שם סי' ש"כ סעי' ט'). והו"ד להלכה במגן אברהם (שם ס"ק ה'), באליה רבה (שם ס"ק ה') ובמ"ב (שם סס"ק י"ד).

אבל הט"ז (שם ס"ק ג') השיג עליו: "זה ודאי איסור גמור משום סחיטה [ד]הוה תולדה דדש… ואין לומר דהוה כלאחר יד, כיון שאינו דש בידים, דאפילו כלאחר יד לא שרי אלא במקום צער… ותו, דאפילו ביוצא מעצמו אסור מחמת איסור תולדה דדש, אע"ג שלא נגעו בה ידים. אלא הדין בזה כמבשל בשבת, ואין היתר אלא בדיעבד, דבטל לגבי ההיתר, ואין זה ענין כלל לשלג וברד". וכ"פ בש"ע הרב (שם סוף סעי' ד'): "אף שאינו סוחט בידיו ממש, מכל מקום אסור מדברי סופרים".

הא"ר שם מיישב את קושיות הט"ז: "לא קשה מידי, דהכא אפילו כלאחר יד לא הוי, אלא מעצמו ממש. ומה שהקשה, הא אפילו ביוצא מעצמו אסור מחמת תולדה דדש, לא קשה מידי, דהכא נתבטל ביין אחר".

ע"פ זה פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' פ"ו) לענין הכנסת לימון לתה: "המובחר אם אפשר לחתוך הלימון לחתיכות ולשומו לתוך המשקה, וצריך ליזהר שלא יהיה בו חשש בישול" (עי' במלאכת מבשל עמ' 32, דלהחזו"א מותר בכלי שני, ובקצות השלחן ובשו"ת אגרות משה והגרשז"א זצ"ל מחמירים).

 

משקין שזבו מפירות

לעיל עמ' 7 הובאו דברי הרי"ף (שם ס' ע"א בנד') שכתב: "זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת, ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל. והתותים והרימונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל, ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלים היוצא מהם מותר, ואם למשקין היוצא מהם אסור, כרבי יהודה. ושאר פירות, כגון פגעין ופרישין, סוחטין אותם בשבת לדברי הכל". וכ"פ הרא"ש (שם סי' ב') והרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"ב), וכ"פ בש"ע (סי' ש"כ סעי' א').

לפ"ז כתב בשמירת שבת כהלכתה (פ"ה סעי' י"א): "פירות אחרים חוץ מענבים שיעד אותם לאכילה, מיץ הנפרש מהם, כגון בשעה שחותכים את האשכולית, מותר בשתיה אפילו בו ביום".

אמנם לענ"ד יש לאסור בימינו ברוב הפירות, כי יש להחשיבם כזיתים וענבים, לדעת החזון איש שהובאה לעיל עמ' 7, שכל פרי שהורגלו רוב העולם לסחטו, סחיטתו אסורה מן התורה, וא"כ משקין זבו מהם אסורים, אף דבעומדים לאכילה, כדין זיתים וענבים (ועיי"ש שלהפמ"ג שאר משקין חוץ מז' משקין אסורים בכל ענין רק מדרבנן).

סחיטה לתוך אוכל ומשקה

מקור הדין

איתא בגמ' (שבת קמ"ד ע"ב וקמ"ה ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל, סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה… אמר רבי זירא אמר רב חייא בר אשי אמר רב, סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה, ודג לצירו אפילו לתוך הקערה" (פירש"י, לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו). בטעם ההיתר פירש"י: "דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה, אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל".

בתוס' רי"ד (שם קמ"ד ע"ב) מבאר יותר: "סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אי קשיא, נהי דאוכל הוי, מכל מקום הרי מפרק אוכל מתוך פסולת, ומאי שנא מדש חטים, שמפרק אותם מתוך השבולת. תשובה, כל הענבים כמות שהן חזי לאכילה ואין בהן פסולת, הלכך אע"ג דסחיט להו ומפיק מנייהו פסולת, כיון דההוא משקה אוכלא הוי, הוה ליה כאוכלא דאפרת, כאדם הפורס את ככרו. אבל ודאי כי בעי להו למשקה, אין כל הענבים ראויות לשתיה, הלכך הוו תולדה דדש, שאין כל השבלים ראויות לאכילה" (א.ה. אם כוונת רש"י במה שכתב, דהוי כמפריד אוכל מאוכל, להסבר התורי"ד, צ"ב מה שהוסיף וכתב – ואין זה דרך פריקתו).

להלכה

איתא בגמ' (שם קמ"ה ע"א): "כבשים שסחטן, אמר רב, לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר, אחד זה ואחד זה, לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר, אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת".

וכתבו התוס' (שם): "פירש ר"ח, דהלכה כר' יוחנן, דקיימא לן כוותיה לגבי רב ושמואל. ושמעינן ממילתא דרבי יוחנן, שאסור לסחוט כבשים ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת, ולא הפריש בסחיטה בין קדירה לקערה, אלא הכל אסור, מתוך אלו דברים מתברר, שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב שאמרו –  סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה… עד כאן פירוש ר"ח. ומה שדקדק מדלא מפליג ר' יוחנן, משמע דמיירי אפילו לתוך הקדירה, אין זה דיוק, דהא רב ושמואל נמי אסרי סתמא בכבשים למימיהן, ואע"ג דשרו לסחוט בהדיא אשכול של ענבים לתוך הקדירה".

גם הרי"ף (שם ס' ע"ב) דחה את ראיית רבינו חננאל מדברי רבי יוחנן, כמו שדחו התוס', והכריע להלכה, שמותר לסחוט ענבים לתוך קדרה, וכתב (שם ס"א ריש ע"א) שכן דעת רב האי גאון, וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ח ה"י): "מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל", וכך נפסק בש"ע (שם סעי' ד')[10].

גדר "לתוך הקדירה"

על דברי רב יהודה בשם שמואל בגמ' (שם קמ"ד ע"ב) – "סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה", איתא בגמ' (שם קמ"ד ע"ב): "אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד, חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה". מכח דברי רב חסדא, פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תק"ה סעי' א', ומקורו בסמ"ג ובסמ"ק ובריב"ש): "בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, אם לקדירה שאין בה אוכלין, אסור. ואם יש בה אוכלין, מותר, וכגון שבא החלב לתקנו, או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם. אבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי".

מפרש המשנה ברורה (שם ס"ק ה' – ו') בשם הפמ"ג: "שבא החלב לתקנו – שיש בקדרה כל כך אוכלין, כפי צורך החלב לתיקונו, או עכ"פ שרוב החלב יהיה נצרך להאוכל, וע"י זה שרי אף מיעוט החלב הנשאר שאינו צריך להתבשיל. או שיש בה פירורין וכו' – היינו נמי שעכ"פ רוב החלב נבלע בהפירורין". כלומר, לדעת הפמ"ג והמ"ב די בכך, שרוב החלב נצרך כדי לתקן את האוכל, או שרוב החלב נבלע בתוך האוכל, ואז אין איסור אף שמיעוט החלב אינו נצרך לתיקון האוכל ואינו נבלע בתוכו.

אבל החזון איש (סי' נ"ו ס"ק א') כותב שאין היתר כשהחלב נבלע בתוך האוכל, אלא – "כשכל החלב נבלל בתוך האוכל, אבל לא בצלול על פני האוכל. ומה שכתבו אחרונים ז"ל, דאם רוב החלב נבלע סגי, נראה דכונתם דהמיעוט האוכל בלול בחלב. אבל אם האוכל משוקע בשולי הקדירה והחלב צלול למעלה, לא חשיב משקה הבא לתוך אוכל. ואפשר דאף בבלול צריך שיהא אוכל מרובה על החלב".

כיון שההיתר לחלוב לקדרה, נלמד מההיתר לסחוט לתוך קדרה, מסתבר שגדר שניהם שוה, ואם כן למדנו, שלדעת הפמ"ג ומ"ב יהיה מותר לסחוט לתוך קדרה, אם רוב המשקה בא לתקנה או נבלע באוכל, ולדעת החזון איש אין היתר אלא אם כל המשקה נבלע באוכל, ויתכן שצריך שיהיה האוכל מרובה על המשקה.

לתוך משקה

המגן אברהם (סי' ש"כ ס"ק י') כותב, שכל ההיתר הוא רק אם סוחט לתוך אוכל, אבל לתוך משקה אסור, והו"ד במ"ב (שם ס"ק כ"ח). וכתב המ"ב (שם ס"ק כ"ב), שמותר לסחוט לימון על סוכר, ואח"כ לשים את הסוכר במשקה. אבל החזון איש (סי' נ"ו ס"ק ז') חולק וכותב: "לסחוט לימון על סוכר ולאכול את הסוכר ודאי מותר, כדין לסחוט על האוכלין. אבל אם דעתו לתת את הסוכר לתוך המים, נראה דסחיטה זו אסורה. דכיון שדעתו למשקה, חשיב משקה כשיוצא קודם שנבלע בסוכר. ואף אם היה אפשרי שלא יהיה המשקה בעולם, אלא היה נפרש לתוך הסוכר, יש לומר דחשיבא סחיטה, כיון שסוחט למשקה. ואפשר שאם יאכל רובו והמיעוט ישליך למים, מותר. ואם צריך ליתן מיץ לימון לתינוק לרפואה, יש לעשות כן".

לתוך הקערה

את החילוק שבין קדרה לקערה, מבאר הרי"ף (ס' ע"א בנד'): "הקדרה יש בה אוכל, הלכך הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי. והקערה אין בה אוכל, ולפיכך הוה ליה משקה ואסור". אבל רש"י מפרש: "לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה, אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל לא לתוך הקערה, דזמנין דלמשקה קאי, ואף על גב דבקערה לא שתי איניש, לא מוכחא מילתא, ואיכא איסור". בכוונת דבריו כתב התורי"ד (שם), שמותר לסחוט אפילו לתוך קדרה ריקה, כיון שמוכח שעושה כן על מנת לערות תבשיל על המשקה הנסחט. וכן מפרש בכוונתו בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ו). אבל המאירי (שם) מפרש להיפך, שלשיטת רש"י בקערה אף אם יש בה תבשיל אסור, משום דלא מוכחא מילתא, דזימנין למשקין קבעי לה, וכ"כ המ"ב (בבה"ל שם סעי' ד' ד"ה לתוך קדרה).

ולהלכה כתב בש"ע הרב (שם סעי' ו'), שמותר לסחוט לתוך הקדירה, רק אם יש בה אוכל – "אבל אם אין בה אוכל, אסור לסחוט לתוכה, אע"פ שעתיד לערב בה אוכל, ובשביל כך הוא סוחט לתוכה יין זה, כדי לתקן ולמתק את האוכל שיתן בה אח"כ, שיאכלנו עם יין זה, והרי זה משקה הבא לאוכל, וכאוכל הוא חשוב, מכל מקום כיון שבשעת סחיטת היין אין בה אוכל עדיין, ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל, אסור מדברי סופרים". ומשמע שפירש בכוונת רש"י כהתורי"ד והרדב"ז, ומכל מקום להלכה פסק שאין חילוק בין קדירה לקערה, אלא בין כלי שיש בו אוכל לכלי שיש בו אוכל. ומדברי המ"ב (בבה"ל שם) משמע שדעתו לפסוק כהרי"ף, שלתוך קדירה ריקה אסור מן התורה, שלאחר שהביא דברי רש"י, כתב: "מדברי כל הפוסקים הראשונים והם הבה"ג והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק והטור ורבינו ירוחם והמאירי משמע דאין שום חילוק בין קדרה לשאר כלי אם יש בה תבשיל. והא דחילק הגמרא בין קדרה לקערה הוא משום דסתם קדרה יש בה תבשיל וסתם קערה אין בה תבשיל".

כבשים ושלקות

מקור הדין

איתא בגמ' (שם קמ"ה ע"א): "כבשים (פירש"י, ירק חי כבוש ביין וחומץ) שסחטן, אמר רב, לגופן מותר (פירש"י, אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן, מותר לכתחילה, דלא מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה הוא צריך), למימיהן פטור אבל אסור (פירש"י, פטור, שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים, שלא גדל בתוכן, אבל אסור, אטו זיתים וענבים). ושלקות, בין לגופן בין למימיהן מותר (פירש"י, שלקות אפילו למימיהן, לאו משקה נינהו אלא אוכל). ושמואל אמר, אחד זה ואחד זה, לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר, אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת".

טעם הדין

רש"י מפרש את טעם ההיתר לסחוט כבשים לגופן (וכן שלקות אליבא דרבי יוחנן) – "דלא מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה הוא צריך". והקשו התוס' (כתובות ו' ע"א): "קצת קשה, אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, אמאי קאמר רב – כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר, הואיל ואין צריך למים היוצאין. והשתא אע"ג דאין צריך, היה להיות אסור. ואור"י דמצינן למימר, דדוקא כבשים שרי, דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת, ואין שם משקה עליו, כדאמרינן דאפילו למימיהם פטור אבל אסור". וכ"כ המגן אברהם (שם ס"ק ט'): "דכיון דאין צריך למימיהן, לא הוה ליה מפרק כלל. ולא דמי לזתים וענבים, דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן". ומוסיף: "ואם צריך למימיהן אסור, [אע"ג] דשאר פירות מותר לסחוט אפילו למימיהן, דאין שם משקה עליו, משא"כ הכא, דהיה שם משקה עליו מקודם".

אבל מדברי התוס' במקום אחר (שבת ע"ג ע"ב) עולה, שפירשו באופן אחר את טעם ההיתר לסחוט כבשים לגופן (וכן שלקות אליבא דרבי יוחנן), שכתבו: "אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן, לגופן מותר למימיהן חייב חטאת, ואמאי שרי לגופן, ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך"[11].

מדברי התוס' והמג"א עולה, שסחיטת כבשים למימיהן אינה אסורה לפי רב ושמואל מן התורה, כיון שאין דרך רוב העולם לסוחטן. אבל רש"י מפרש: "פטור, שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים, שלא גדל בתוכן".

להלכה

כתבו התוס' (שם): "פירש ר"ח, דהלכה כר' יוחנן, דקיימא לן כוותיה לגבי רב ושמואל. ושמעינן ממילתא דרבי יוחנן, שאסור לסחוט כבשים ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת".

אבל  הרי"ף (שם ס"א ע"א בנד') כתב: "לית הלכתא כרבי יוחנן לענין חיוב חטאת, דהוה להו רב ושמואל בחדא שיטתא, דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים, והוה ליה רבי יוחנן יחיד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ועוד, הא דתנא דבי מנשה מסייע להו, דאמר דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומסתברא לן דהלכתא כוותיה דשמואל בהא מילתא (כלומר, שאין חילוק בין כבשים לשלקות, ובשניהם למימיהן אסור ולגופן מותר), דקאי רבי יוחנן כוותיה לענין איסור, וליכא בינייהו פלוגתא, אלא לענין חיוב חטאת". וכ"פ הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"ג).

ע"פ זה פסק בש"ע (סי' ש"כ סעי' ז'): "לסחוט כבשים ושלקות, אם לגופם, שאינו צריך למים, ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפילו סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל, אסור. ולרבינו חננאל, כל שהוא צריך למימיהן, חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל".

סחיטת בגד, ספוג ונייר

בגד

כתב המאירי (שם קמ"ה ע"א): "לגדולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר, שזה שאמרו – דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים, פירושו למעט כבשים ושלקות, שאין שם משקה כנוס מגופם, ואף הבא עליהם אינו נבלע בהם, וכן שאר פירות כגון תותים ורמונים אין המשקה כנוס בהם. אבל בגדים שהמשקים בלועים בגופם ואינן ממינם שיאמר עליהם מיבלע בליעי, יש בהם דין מפרק כזיתים וענבים. והדברים נאים ומתקבלים"[12].

הרא"ש (שם פכ"ב סי' ד') מחלק באופן אחר: "הא דמשמע בפרק מפנין (שם קכ"ח ע"ב), דאיכא חיוב חטאת בסחיטת שמן מתוך השיער, לא דמי לסוחט פרי, שאין דרכו לסחוט, כי דרך אותו פרי לאוכלו, ולא להוציא ממנו משקה, הלכך אין שם משקה על היוצא ממנו. אבל משקה הנבלע בבגד, הסוחט להוציא ממנו חייב"[13].

איתא בגמ' (שבת קי"א ע"א): "אמר רב שימי בר חייא משמיה דרב, האי מסוכרייא דנזייתא (פירש"י, בגד כורכין בברזא, חבית של חרס, מפני שאין הנקב שוה) אסור להדוקיה ביומא טבא. פירש"י: "אסור להדוקיה בנקב, משום סחיטה, ואף על גב דלא קא מכוין לסחוט". למדנו, שאסור לסחוט בגד, אפילו אם אינו סוחטו לצורך מימיו.

וכתב הר"ן (שם מ"א ע"א בנד'): "קשה, לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה, אלא תולדה היא, כעין מפרק שהוא תולדה דדש, ובודאי לא דמי לדש, אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה. דהיכא שאינו צריך לו, לא דמי לדש כלל. ואמאי מיחייב, הוה ליה כסוחט כבשין, דלגופן מותר[14]. יש לומר, דאין הכי נמי, דמדאורייתא לא מיתסר. אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן, מיתסר מדרבנן".

ספוג

שנינו במשנה (שם קמ"ג ע"א): "ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה (פירש"י, בית אחיזה של עור שיאחזנו בו), מקנחין בו (פירש"י, מקנחין בו טבלא), ואם לאו, אין מקנחין בו. פירש"י: "שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו".

מלשון רש"י משמע, שאם יש לספוג בית אחיזה, יכול לאחוז בו בלא להכשל בסחיטה. אבל הראב"ד (הל' שבת פכ"ב הט"ו) כתב: "וקשיא לי כי יש לו בית אחיזה מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלא סחיטה, ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו".

מפרש החזון איש (סי' נ"ו ס"ק ה'): "כיון דספוג עשוי לכך, לקבל על ידו מים ולהוריקן, לא מיבטלי המים בתוכו למיקרי דש, וכמו שסותמין ופותחין את הדלת, ולא חשיב בונה וסותר. ומכל מקום צריך בית אחיזה, דאין יחודו יחוד בלא בית אחיזה".

המאירי (שם קמ"ה ע"א) כותב, שיש שהקשו על שיטת הסוברים שפסיק רישיה בדרבנן מותר – "משמועת ספוג, שאם אין לו בית אחיזה, אין מקנחין בו את הטבלא, והרי אינו מתכוין, ופסיק רישיה בדברי סופרים אינו כלום. עד שנמנעים מלפסקה, ונסעדים בה ממה שלא הביאוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם". והמאירי דוחה: "ונראה לומר, שהספוג מתוך ששואב הרבה דינו כזיתים וענבים לענין סחיטה, ואסור מן התורה מדין מפרק"[15].

קינוח במפית נייר

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ע') כתב: "לשרות נייר במים לקנח איזה דבר ומשליכים לאיבוד, פשוט שאין לאסור[16]… אך אולי דמי לספוג שצריך לבית אחיזה, משום שגם במים הוא סחיטה דמפרק… וסחיטה זו אפשר איכא גם בנייר. אבל מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה, דלא נבלע בתוך הנייר. ואף שעכ"פ יש לאסור מדרבנן, דהא גם בשער, שודאי לא נבלע, אסור מדרבנן, כדאיתא במ"מ פ"ט משבת הי"א, מכל מקום כיון דאינו בתוך כלי וגם אין דרך לסחוט מים מנייר כלל… ואינו מתכוין לזה, יש להתיר… וגם אפשר ליכא פסיק רישא בנייר, שאין מחזיקין בחזקה, אלא לפי מה שמזדמן, שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט" (ועי' בסוף ספר ארחות שבת סי' ז' שנו"נ בדבריו).

שימוש במגבון לח

איתא בגמ' (יומא ע"ח ע"א): "זעירא בר חמא אושפיזכנין דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה. אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי, בר אריא, תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך. מטפחת היה לו בערב יום הכפורים, ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו".

ע"פ זה פסק הרמב"ם (הל' שביתת עשור פ"ג ה"ה): "לוקח אדם מטפחת מערב יום הכפורים ושורה אותה במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש, ואע"פ שיש בה קור הרבה". אבל רש"י שם הביא גירסא אחרת בגמ': "ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו, ולמחר פושטה ומעבירה על עיניו, והיא לחה קצת מקינוח הידים דאתמול". וכך פסק הרי"ף (שם ב' ע"א בנד'): "ערב יום כפורים מקנח בה ידיו ורגליו, ולמחר מעבירה על עיניו ואינו חושש, אבל אין שורה במים מעיקרא, דחייש לסחיטה בשעה שמעבירה על פניו".

וכ"פ הרמ"א (או"ח סי' תרי"ג סעי' ט'): "אסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה ביום כפור, דחיישינן שמא לא תנגוב יפה ויבא לידי סחיטה". והמגן אברהם (שם ס"ק י"א) פוסק ע"פ דברי הרי"ף: "מכל מקום מותר לקנח ידיו ורגליו ערב יום הכפורים במפה [יבישה] ולמחר מעבירה על גבי עיניו, דבזה לא חיישינן לסחיטה".

בשמירת שבת כהלכתה (פרק י"ד הערה צ"ד ובתקונים ומלואים שם) כתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שמותר להשתמש בשבת במגבוני נייר מבושמים: "הואיל ואם לא סוחט, לא יוצא שום ממשות ממה שבפנים. ואף אם יוצא קצת, אין זה פסיק רישא. אך אפשר לדון שגם אם סוחט או מנגב בכח תינוק מלוכלך [מותר], דכיון שהנייר הנסחט הכל הולך לאיבוד, ולא נשאר כי אם ריח בלבד שאין בו ממש, אפשר דאין זה דומה כלל למפרק, שנשאר בעין כדי להשתמש בו אח"כ. אך מכל מקום הרי זה דומה לניגוב בצמר גפן שטבול במים או באלכוהול, שאסור משום מפרק".

ולענ"ד קשה מאד להבין את הסברא שכתב להיתר, שהרי רצונו בלחלוחית המים היוצאים מן הנייר, ולשם זה נשרה הנייר במים. ורק אם אין בנייר אלא לחות בעלמא ולא רטיבות, יש מקום בסברא להתיר, ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל, בשורה מטפחת מעיוה"כ. ולשיטת הרמ"א שם, לכאורה אף באופן כזה יש לאסור (ועי' בספר ארחות שבת שם שהאריך). ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סוף סי' נ"ט) פסק לאיסור (ונדפס ספר שלם על ענין זה, בשם "מנחת שבת", ושם הביא מכתב מהגר"ש חרז שליט"א, שהעיד שהגרש"ז אויערבך זצ"ל חזר בו, והורה לאיסור).

וכ"ה בתיקונים ומילואים לשש"כ שם!!!

פרק שלישי

חליבה ויניקה

מקור הדין

איתא בגמ' (שבת צ"ה ע"א): "תנו רבנן, החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת… חייב חטאת… רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא, בעו מיניה, חולב משום מאי מיחייב… אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה, חולב חייב משום מפרק". פירש"י: "מפרק, כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש. ואית דאמרי תולדה דקוצר. ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה. ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש" (שיטת האית דאמרי היא שיטת הירושלמי שבת נ"ב ריש ע"ב בנד', ועי' בשירי קרבן שם, איך יכול רש"י לדחות דברי הירושלמי).

והתוס' (שם ע"ג ע"ב) כתבו: "ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק, דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו. ואין נראה לר"י, דבפרק חבית (שם קמ"ד ע"ב) אמרינן – חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה. ולפירוש הקונטרס אתי שפיר, דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל, וכשחולב לתוך הקדרה נמי הוי אוכל, ולא דמי לדש שנשתנה"[17].

והרמב"ם (שם פ"ח ה"ז) פסק: "החולב את הבהמה חייב משום מפרק"[18].

חליבה ויניקה מאדם

לענין חליבה ויניקה מבהמה מצינו בגמ' (כתובות ס' ע"א): "תניא, רבי מרינוס אומר, גונח (פירש"י, גונח – המיילל מכאב לבו) יונק חלב בשבת (פירש"י, יונק חלב משום רפואה, ורפואתו חלב עז). מאי טעמא, יונק מפרק כלאחר יד (פירש"י, שאין דרך בני אדם לינק, אלא לחלוב ביד), ובמקום צערא (פירש"י, שמצטער מכאבו) לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף, הלכה כרבי מרינוס". הרי שיניקה בפה נחשבת לשינוי מדרך המלאכה.

ולענין חליבה מאדם מצינו בתוספתא (שבת פ"י הי"ד): "לא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה". וכ"פ בש"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ד).

וכתב בביאור הלכה (שם): "עיין בפמ"ג דלחלוב מאדם לתוך כלי יש בו איסור דאורייתא משום מפרק, ואסור בשביל חולה שאין בו סכנה, אם לא ע"י נכרי, וכן מוכח מדעת כמה ראשונים [עיין בשה"צ]. ולינק בפה מאשה משום רפואה, משמע בתוספת שבת דיש בזה איסור דאורייתא. דלא דמי ליונק מהבהמה, דבאשה אין דרך לחלוב כ"א לינק ולדידי צ"ע בזה".

ובשו"ת הר צבי (טל הרים זורה סי' א') כתב על דברי התוספת שבת: "ואפשר לומר, דיונק על מנת להפליט לתוך הכלי אף מאשה הוי כלאחר יד, דרק לינוק ולאכול הוי דרכו בכך אבל לפלוט לתוך כלי אין דרך ע"י יניקה בפה אלא ע"י חליבה בידים אפילו מאשה, וצ"ע.

התהלה לדוד (שם ס"ק נ"ח) מקשה על התוספת שבת: "צ"ע, דלפי מה שנתבאר בסי' שמ"ג, דלספות איסור דאורייתא אף לתינוק שאינו בר הבנה אסור, והוי דאורייתא מלא תאכילום, (ו)אם כן עדיף טפי ליקל החלב מדדיה לתוך הכוס (ולינק) [ולהניק] את בנה מן הכוס, דלא הוי אלא איסורא דרבנן, מליתן לו לינק, דליתן לו לינק הוי לספות ליה בידים, והוי דאורייתא".

והגאון רבי אליעזר גורדון מטלז (בשו"ת ר"א מטלז סי' י"ב, הו"ד בשדי חמד סוף קונטרס באר בשדי בהגה ו') הקשה יותר: "דהנה בכתובות ס' ע"א תניא רבי יהושע אומר, אפילו ארבע וחמש שנים יונק תינוק, וכן פסק הרמב"ם פ"ג ממאכלות אסורות ה"ה וביו"ד סי' פ"א סעי' ז'… איך יכולים להניקו בשבת, הא הוי מפרק דאורייתא, ואין נותנים בידים לקטן לעבור איסור דאורייתא משום לאו דלא תאכילום – יבמות קי"ד, ואף באיסורי שבת איכא לאו דלא תאכילום, כמו שמפורש ברשב"א בחדושיו בשבת דף קנ"ג ע"ב. והנה עד שתי שנים מותר להניק לתינוק אף בשבת, משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב (יבמות שם). אבל לאחר שתי שנים, שאינו מסוכן אצל חלב, אמאי מותר להניק בשבת. דמה שהאשה מינקת את הקטן מקרי מאכיל בידים, כמו שנותן דבר איסור לקטן, וכמו שמפורש בש"ך יו"ד סי' פ"א ס"ק כ"א, דמה שהאשה מינקת את הקטן מקרי מאכיל בידים, ואיך תניא הולך תינוק עד ארבע וחמש שנים סתם, דמשמע אפילו בשבת, דאם בשבת אסור, היה לו לפרש. וכן הרמב"ם והטור והש"ע סתמו דבריהם, ולא כתבו דבשבת אסור".

ובשו"ת הר צבי (או"ח סי' ר"א) הוסיף להקשות: "גם עד שתי שנים הרי קשה, האיך אפשר להאכילו יותר מכדי חיותו. ומה שאומר כבו' בשם גדול אחד שהשיב בפשיטות דשרי לחלוב לתוך הכלי, בטענה שאמרו סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, ועפ"י דברי המ"מ הידוע לענין חולה מסוכן שעושין לו כל מה שרגילין לעשות בחול, אעפ"י שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא וכו' – איברא שבגמ' יבמות (דף קיד) איתא שם: יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ… אמר רב הונא בריה דרב יהושע סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, עכ"ל הגמרא. ולענ"ד זה שאמרו בגמרא סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, אין הכוונה לסכנה מבחינת חולה מסוכן ולומר שאצל חלב התינוק תמיד דינו כחולה שיש בו סכנה, ולגבי חלב לאכילת תינוק, הותרו כל האיסורין כמו לחולה שיש בו סכנה, אלא הכוונה היא לבחינה של סכנת חוסר מזון, לאמור שסתם תינוק יניקת החלב הוא מזונו וחיותו, ובמקום שאין מינקת ישראלית ואם לא ינק ממינקת כותית ישאר בלא הנקה לגמרי, הרי בודאי יש סכנה בדבר, ואין צריך לזה אומדנא. אבל בנ"ד שכבר אכל כדי חיותו ושוב אין סכנה נוגע לו, ודאי אין היתר לחלוב לתוך הכלי, שאין בפה שם סכנה בכלל. וכן משמע מרש"י יבמות… שהכוונה לבחינה של סכנת חוסר מזון, ודוקא במקום שאין שם מינקת ישראלית דאז הוי מקום סכנה אם לא יונק מכותית. וכך הוא לשון רש"י יבמות שם ד"ה סכנה – שאם לא יינק ימות בצמא (ועל זה אמרו שם אח"כ – סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב)… בנ"ד שכבר ינק כדי חיותו, והיא רוצה להכין לו תוספת לאחרי שעה, למה יחלוב, הרי הנסיון יורה שיכול לחיות גם בלא זה, ואין כאן סכנה כלל"[19].

וכתב בשו"ת הר צבי (שם) לתרץ: "שאני חולב, דחיובו משום מפרק, דבעינן שיעור כגרוגרת, ובן ח' ואפילו קטן עד ד' וה' שנים נמי לאו אורחיה לינק ולמצוץ כשיעור גרוגרת בבת אחת… ואין כאן אלא חצי שיעור… ובנדון דידן נמי הא כל פורתא ופורתא דתינוק חוזר ובולע, הוי כמאן דליתא, ולעולם לא יצטרף לשיעור כגרוגרות בבת אחת, וכבר נחלקו הפוסקים אם בשאר איסורין מלבד איסורי אכילה נמי חצי שיעור אסור מן התורה, ודעת רדב"ז ח"ה הו"ד בברכי יוסף (או"ח סימן שכח) דבשבת חצי שיעור מדרבנן. ואפילו לפי מה שהוכיחו מלשון רש"י (שבת דף עד ע"א), דחצי שיעור אסור מן התורה גם במלאכת שבת, אכתי יש לדון דבדרך יניקה שאני, דקמא קמא בטיל ועבר מן העולם ולא חזי לאיצטרופי… שוב מצאתי בספר תיבת גמא (פרשת יתרו) שכתב – חצי שיעור יליף מכל חלב או הלכה למשה מסיני, מנא לן דנשים מוזהרות על חצי שיעור. ובשם ספר דברי ר"ש ראיתי שכתב בהחלט דנשים אינן מוזהרות על חצי שיעור, דהשוה הכתוב אשה לאיש רק לעונשים אבל לא לאסור, ע"כ. ולפי"ז יש לומר לכו"ע דאין בהנקה דררא דאיסורא דאורייתא, והתירו משום צערא דינוקא".

ומסיים: "ועפ"י כל הנ"ל הוריתי בעובדא ביולדת שהיה לה תינוק פחות מבן חדש ולא היה לו כח לינק כפי צרכו אלא נרדם, ולאחר שיקיץ ג"כ לא ינק, אלא שהיא בעצמה סוחטת חלב בכלי ומאכילה את התינוק, ובאה לשאול כיצד תעשה בשבת. והוריתי לה שלאחר שהתינוק יפסיק מלינק, תסחוט היא בעצמה בערך כף קטנה וחצי, באופן שזה חצי שיעור, ולאחר שהתינוק יגמור יניקתו, תסחוט היא פחות מכשיעור ותאכיל להתינוק, וכשיאכל זה תחזור ותסחוט עוד חצי שיעור ולא תצטרף לחצי שיעור הראשון, שהרי חצי שיעור כבר אינו בעולם, ולא מצטרף לכשיעור וכנ"ל".


[1] וראה להלן עמ' 2, שיש הסוברים שקילוף אינו בכלל דש, ולדבריהם לא כל ניתוק אוכל מפסולת הוה דש. וראה גם בדברי הפמ"ג והמהרש"ג והשבט הלוי המובאים להלן עמ' 4 לענין קילוף אגוזי לוז ובוטנים, ומוכח שנקטו ששייך איסור דש גם אם הקליפה אינה מחוברת, כמו באגוזי לוז ובוטנים.

[2] אמנם יש להעיר, שהרי קילוף שומים ובצלים אסור משום בורר, כדאיתא בירושלמי שבת פ"ז ה"ב וברמ"א ס"ס שכ"א, אע"פ שהקליפה מחוברת להם. ועל כרחך צריך לפרש בשיטת הירושלמי, כמ"ש רש"י שבת ע"ד ע"א לענין זורה בורר ומרקד, ששלשתן דומות זו לזו, אלא שמנו את כל המלאכות שהן סידורא דפת, וא"כ ה"ה לענין דש, וצ"ע.

[3] בסידור הרב (הלכתא רבתא לשבתא) כתב לענין אכילת אגוזים בשבת: "טוב מלמנוע מלאכול אגוזים ולוזים בשבת, אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת. כי הנה אף בעוד שהפרי מונח בקליפתו, כולו או מקצתו, מותר להסיר קליפתו בידו, ואין בו משום בורר פסולת מאוכל, מכל מקום לאחר שהוסרה הקליפה, אם מונחת איזה חתיכת קליפה בין חתיכות פרי או בין שלמים, אם מסירה משם, חייב חטאת וסקילה משום בורר פסולת מתוך אוכל. אלא יברור הפרי מהקליפות, ולא יגע בקליפות כלל. ואפילו אם הקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן, יש איסור גדול בטלטולן משום מוקצה כנודע, וקשה להזהר בכל זה"

[4] והנה מדברי הפמ"ג והמהרש"ג והשבה"ל, נראה שנקטו בפשיטות, שקילוף אגוזי לוז ובוטנים נחשב לדישה (אם לא מטעם שכתב המהרש"ג, שעושים כן בבית ולא בשדה). אמנם לעיל עמ' 2 הבאנו את דברי הר"ח, שדישה היינו פירוק פסולת המחוברת באוכל. ולפ"ז לא שייך כלל דישה באגוזי לוז ובבוטנים, שאינם מחוברים לקליפתם.

[5] כך עולה גם מדברי המהרש"ג שהובאו לעיל: "דלא הוי מפרק ודש, אלא מה שהוא המנהג שבעל השדה עושה כן… ואם אחד עושה כן בשבת, הוא חייב משום דש… אבל בדבר שאינו עושה בעל השדה, אלא כל אחד ואחד עושה דבר זה בביתו… בכה"ג לא הוי דש, אלא דרך אכילה".

[6] ועי' עוד בדבריו בחזון איש או"ח סי' ל"ג ס"ק ה' ד"ה ויש בסוגריים, וצ"ע אם גם לענין שבת די בכך שרוב בני אדם משתמשים בפרי גם למשקה, אף שרוב הפירות נאכלים.

[7] ובבית יוסף סי' ש"כ מפרש, שהרי"ף לא פסק להלכה כדעת רב חסדא, אלא כדעת רב פפא בסוגיא שם, עיי"ש, וכתב שלפ"ז יתכן לומר שגם רש"י ותוס' מודים שכן הוא להלכה.

[8] לכאורה יסוד ההיתר לדמות אשכוליות לתותים ורמונים צ"ע, דכיון שמוליכים מיץ אשכוליות לכל העולם, דומים לזיתים וענבים, שסחיטתם אסורה מדאורייתא, ובפרט שרגילים כל העולם לשתות מיץ אשכוליות – עי' לעיל עמ' 7, מה שנתבאר בשם החזון איש, ואם כן נסתר ההיתר הראשון, דחשיב פסיק רישיה בתרי דרבנן.

[9] ומכל מקום נוקט שם, דמשקה הנבלע בפת או בבשר, כיון שהיה עליו שם משקה מקודם, קרוב הוא לחטאת, והמג"א ס"ק ד' דחה דבריו, שמדברי הראשונים משמע, שסחיטת זיתים וענבים חמורה יותר מסחיטת משקה הנבלע, וגם האליה רבה ס"ק ג' כתב: "בכל הפוסקים מבואר דענבים חמירי יותר, ואין לשום אחרון לבדות סברא מלבו, נגד כל גדולים ראשונים".

[10] אבל בשו"ת הרא"ש כלל כ"ב סי' א' כתב: "אם מותר לסחוט בוסר לקערה שיש בה תבשיל… הנה ידעת, כי פלוגתא דרבוותא היא, רבינו חננאל פסק הלכה כרבי יוחנן, דשלקות למימיהן חייב, ואומר כי רבי יוחנן פליג אהא דשמואל, ורב אלפס פסק כשמואל, ומי יכניס ראשו בין ההרים. והמחמיר תבא עליו ברכה". ורמז לדבריו בש"ע שם סוף סעי' ז', ובמ"ב שם סס"ק ל' מפרש, דהיינו כדי להורות שטוב להחמיר כדבריו.

[11] אולי יש לתלות את מחלוקת התוס', במחלוקת הראשונים שהובאה לעיל עמ' 6-7, אם ההיתר לסחוט שאר פירות הוא משום שאין על היוצא מהם שם משקה, או מפני שאין דרך דישה בכך.

[12] ועי' בנשמת אדם כלל י"ד ס"ק ב', שכיון לסברא זו, ויישב לפ"ז את דברי רש"י בשבת קמ"ה ע"א, הו"ד לעיל, שסחיטת כבשים אינה אסורה מן התורה, מפני שהמשקה לא גדל בתוכם, מקושיית התוס' שם, דמאי שנא מבגד, דכוונת רש"י דוקא בכבשים, שהמשקה אינו בלוע בהם, אלא כנוס בתוכם, משא"כ בבגד שהמשקה נבלע בתוכו.

[13] ובנשמת אדם שם כותב, שצריך לפרש לשיטתו: "דכבשים אע"ג שקיבלו משקה ממקום אחר, מכל מקום נהפך המשקה להיות אוכל, ולכן סבירא להו לרב ושמואל, דאפילו למימיהן פטור, דוגמא לדבר דאמרינן בברכות – מיא דשלקא כשלקא".

[14] אמנם לפי הטעמים שכתבו התוס' להתיר סחיטת כבשים לגופן, מפני שאין על היוצא מהם שם משקין, או מפני שאין דרך לסוחטן, וכן לפי מה שחילק הרא"ש בין כבשים לבגד, לכאורה אין ראיה מסוחט כבשים.

[15] ועיין משנ"ת לעיל לענין בגד, דגם אליבא דרש"י אסור מה"ת, אף שלא גדל המשקה בתוכו, ונראה דה"ה לענין ספוג אפש"ל דאסור מה"ת אפילו לשיטת רש"י.

[16] וכתב שאין לאסור משום מלבן: "דלא שייך מלבן בנייר ההולך לאיבוד. ואף אם הוא נייר שנשאר קיים, נמי לא מתלבן במים אלא מתקלקל, וכששורהו במים, לא יחוש על הנייר להוציא המים ממנו, ועדיף מבגד העשוי לפרוס על החבית שמותר, משום שאינו חושש לסחטו, ובנייר אף בכל נייר אינו חושש לסחטו, וכל שכן כשהולך לאיבוד ע"י מים, שאין לחוש שיסחוט".

[17] ולדעת הרמב"ן שם קמ"ד ע"ב והרשב"א שם צ"ה ע"א והתורי"ד שם פכ"ב ס"ס ז', לפי חכמים דרבי יהודה בשבת צ"ה ע"א, חליבה אסורה רק מדרבנן. ולדעת ר"ש ב"ר אברהם בשטמ"ק כתובות ס' ע"א, חולב חייב משום גוזז, ולדעת היראים סוף מלאכת סותר, חייב משום טוחן. והמהרש"א שם קמ"ד ע"ב נוקט בדעת רבינו תם בתוס' שם, שחייב משום בורר.

[18] ולענין כיצד יש לנהוג למעשה בענין חליבת בהמתו בשבת, עי' ש"ע או"ח סי' ש"ה סעי' כ', וחזון איש או"ח סי' נ"ו ס"ק ד' וסי' ל"ח ס"ק ד', ובהלכות שנדפסו משמו בסוף ספר מנוחה נכונה סעי' ד'.

[19] ועי' בשביתת השבת דש ס"ק פ' ובאור שמח הל' שבת פ"ח ה"י שהקשו עוד, דלפי שיטת האבן העוזר ס"ס שכ"ח, דמעמיד עלוקה חייב משום חובל, גם האשה עוברת איסור, שמעמידה התינוק עליה כדי שינק. ובשביתת השבת שם מפרש: "דגבי גונח מפרק כלאחר יד, אין הכוונה דוקא על יניקה מהבהמה, עד שנוציא מזה דבתינוק הוא אורחיה, רק כל יניקה בפה, אין דרך דישה בכך", עיי"ש.

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל