לתרומות לחץ כאן

מלאכת בורר בשבת

הלכות שבת מלאכת בורר

פתיחה

גדר המלאכה

בין ל"ט אבות המלאכות האסורות מן התורה בשבת, שנינו במשנה (שבת ע"ג ע"א): "הזורה הבורר והטוחן והמרקד". ובגמ' (שם סוף ע"ב): "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד (פירש"י, היינו, כמו הי ניהו, כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת, והלא כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת). אביי ורבא דאמרי תרוייהו, כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה, חשיב לה" (פירש"י, אף על גב דאיכא אחריתי בהדה דדמיא לה, חשבינהו לתרווייהו כאבות, ואף על גב דחדא נינהו… וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו, וכיון דהוו במקדש, והכא אתחיל בסידורא דפת, תנינהו).

את קושית הגמ' – "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד", מפרש רש"י: "והלא כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת". למדנו מדבריו, שגדר המלאכה הוא – הפרדת אוכל מפסולת (אמנם לדעת הרמב"ם המובאת להלן עמ' 6, גם הפרדת אוכל מאוכל נחשבת ברירה).

בשלטי גבורים (שבת מ"ב ע"א בנד') כתב לענין הסרת העלים המעופשים מן הירק: "הוא אסור משום בורר, וא"כ אין תקנה לקנוב הירק בשבת, כי באותו תיקון מסירות הנשים כל העלין המעופשין, וקורין אותו להדיא ברירה, שאומרים ביררנו הירק לטבול". מדייק הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה ז', ובמנחת שלמה ח"א ס"ס י"א): "דהכל תלוי בלשון בני אדם, אי קרו ליה בורר או לא", ומבאר בזה, מדוע אין רחיצת הגוף וניקוי בגדים וכלים ופילוי בגדים מכינים נחשבים מעשה ברירה, למרות שנעשית בהם הפרדת פסולת (וע"ע גדר מחודש במלאכת בורר באור שמח הל' שבת פ"ח הי"א).

פרק ראשון

המינים הנבררים

אוכל ופסולת

במין אחד, כשהפסולת ראויה ע"י הדחק

כפי שנתבאר, יסוד מלאכת בורר הוא הפרדת אוכל מפסולת. והנה איתא בגמ' (שבת קי"ד ע"ב): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, יום הכפורים שחל להיות בשבת, מותר בקניבת ירק". פירש"י (שם קט"ו ע"א): "דשבות לאו איסורא דאורייתא הוא, אלא דרבנן, והכא משום עגמת נפש, שמתקן ואינו אוכל, והרי קרוב לעינוי, שרי. ודווקא מן המנחה ולמעלה, שהוא שואף ומצפה לעת אכילה, ואיכא עגמת נפש טפי". וכ"פ הרמב"ם (הל' שביתת עשור פ"א ה"ג): "מותר לקנב את הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה. ומהו הקינוב, שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה". וכתב המגיד משנה (שם): "והקשו על פירושם (של רש"י והרמב"ם), דאי להסיר העלים הרעים, היינו בורר, והיינו מלאכה גמורה. ויש לי לתרץ לדעתם, דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור… אבל זה הכל מין אוכל אחד, ואין העלין האלו פסולת גמור, ולא ראויין להקרא פסולת. ואפשר שראויין לאכילה על ידי הדחק. וכיון שכן, אין בזה אלא משום שבות בשבת, והותר ביום הכפורים".

למדנו מדברי המגיד משנה, שהפרדת אוכל מפסולת שאינה ראויה כלל, אסורה מן התורה, אפילו אם הכל מין אחד. עוד למדנו מדבריו, שהפרדת אוכל הראוי לאכילה לכתחילה, מאוכל שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, אינה אסורה אלא מדרבנן (כשהכל מין אחד. אבל שני מינים אסור להפריד מן התורה, אפילו אם שניהם ראויים לכתחילה, וכדלהלן), וכ"פ המג"א (סי' שי"ט ס"ק ג' וסי' תרי"א ס"ק ב'), ש"ע הרב (שם סעי' ד') והמ"ב (שם ס"ק ז'), ומבאר המ"ב: "דמחזי כבורר פסולת מן האוכלין" (אבל האליה רבה בסי' שי"ט שם מפרש שכוונת המ"מ לאסור רק משום הכנה ולא משום בורר).

במין אחד, כשחלק ממנו אסור

על הדין המבואר במשנה ובגמ' (שבת קמ"ג ע"ב) לגבי הלכות שבת, שאסור לסחוט ענבים בשבת, משום שמפרק משקה מאוכל, והוא תולדה דדש, איתא בגמ' (שבת קמ"ד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל, סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה (פירש"י, לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה, אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל)… אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד, חולב אדם עז לתוך הקדרה".

הר"ן (שם) הביא את דעת הרי"ף, שההיתר לחלוב לתוך קדירה נאמר רק ביום טוב ולא בשבת, ומפרש – "והיינו טעמא, דאע"ג דשרי לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה בשבת, היינו משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה, מה שאין כן בעז, דלא חזיא בשבת, ואי שרינן לחלוב לתוך הקדרה, נהי דהאי חלב כיון דבא לאוכל, כאוכל דמי, מכל מקום הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת. הלכך דוקא ביו"ט, דעז גופיה חזיא לאכילה, אבל שבת דלא חזיא לאכילה לא. ואחרים חולקין, דכי שרינן לסחוט אשכול של ענבים אפילו לתוך הקדרה בשבת, הכי נמי שרינן לחלוב עז לתוך הקדרה ואפילו בשבת, דדבר הלמד מענינו הוא. וכי תימא, היכי שרינן, דהא הוה ליה בורר אוכל מתוך פסולת. יש לומר כיון דעז גופה חזיא לאכילה, ואיסורא הוא דרביעא עילוה, לא מיקריא פסולת".

הרי שנחלקו הראשונים, אם הפרדת אוכל מותר מאוכל אסור נחשבת כמו הפרדת אוכל מפסולת, ואסורה משום בורר.

והנה מצינו בשולחן ערוך (או"ח סי' תס"ו סעי' ד') לענין קמח לאפות ממנו מצות: "נפלו מים על קמח, או נתלחלח השק, יאחוז בידו כל המקום המלוחלח בשק עד שיריק כל הקמח שבשק. ואם אי אפשר לעשות כן, ירקד הקמח והשאר מותר". וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ח'): "ונראה לי אם אין צריך לאכול מן הקמח ביום טוב, אסור לרקדו בי"ט, אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ. ואע"ג דריקוד הוי מלאכה דאורייתא, הכא כיון דאין בו פסולת, לא הוי אב מלאכה". הרי שנוקט, שאף שחלק מן הקמח אסור בפסח, נחשב הכל לאוכל, ולא לפסולת.

וכך כתב המג"א (סי' ת"ק ס"ק י"ב), שאין בניקור בשר ביום טוב איסור משום בורר: "הכא הוא מין אחד, ואינו פסולת, אלא אסורא הוא דרביע עליו". הרי שהמג"א הכריע, שבמין אחד אף אם חלק מן האוכל אסור, נחשב הכל לאוכל, ואין בהפרדת החלק האסור מן המותר איסור ברירה.

וכך הוכיח המנחת חינוך (בקומץ המנחה למוסך השבת מלאכת בורר) מדברי המג"א, ופשט מזה להתירא, במה שנסתפק (במוסך השבת שם ס"ק ו'): "אם מונחים מין אחד פירות, ומקצת הם ממאכלות אסורות, מערלה וכדומה, אם הוי כמו פסולת וחייב, או אפשר כיון דהוי מין אחד, רק אריא דרביעא עליה, לא הוי בורר"[1].

שני מיני אוכלין

איתא בגמ' (שבת ע"ד ע"א): "תנו רבנן, היו לפניו מיני אוכלין… אם בירר חייב חטאת". וכתבו התוס': "היו לפניו שני מיני אוכלין גרסינן. וכן פירש ר"ח, דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה, שבורר אותו שאינו חפץ לאכול, מתוך אותו שרוצה לאכול, דאותו שאינו חפץ בו, חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול. וכן משמע בירושלמי, דגרס – הבורר אוכלים מתוך אוכלים, חזקיה אמר כו'".

והרמב"ם (הל' שבת פ"ח הי"ב) פסק: "הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה, חייב".

וכתב הפמ"ג (שם מש"ז ס"ק ב'): "לכאורה ב' מיני אוכלין אחד לאלתר ואחד לאחר זמן, אסור לברור מה שלאחר זמן, הא שנים לאחר זמן שרי, דהי אוכל והי פסולת. ומה שכתב הרמב"ם – בירר להניח לאחר זמן חייב, יש לומר הכי פירושו, אם בירר והניח אותו שאין חפץ לאכול עתה חייב" (והוסיף הפמ"ג: "ואם שאין הלשון משמע כן, יש לומר שמניח לאחר זמן, והשני אין רוצה לאכול כי אם למחר או כלל לא, ודאי כפסולת יחשב").

עוד מסתפק בפמ"ג (שם): "בורר אחד לעצמו ומין השני לאורחים, ליכא כאן ברירה כלל, דהי אוכל והי פסולת. ואפשר בכה"ג אף ששונא המין השני, כיון דמסובין אחרים, כולהי אוכלא הוי… וצ"ע לדינא. שני מיני אוכלין ורוצה לאכול שתיהן באותה סעודה, בנפה מהו. דאפשר אוכל מפסולת בנפה חייב לאלתר, לא שני מיני אוכלין".

מדברי הפמ"ג עולה, שמכח מלאכת בורר אין איסור, אלא לברור אוכל מפסולת, וכמו שדקדקנו לעיל עמ' 1 מדברי רש"י. אבל אם בורר זה מזה שני מינים שאף אחד מהם אינו נחשב פסולת, אין זה בכלל מלאכת בורר. ומה שכשרוצה רק מין אחד ולא את חבירו, אסור משום בורר, היינו משום שהמין שאינו רוצה נחשב לפסולת, והריהו בורר אוכל מפסולת, וכלשון הר"ח הנ"ל – "דאותו שאינו חפץ בו, חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול", ומצדד הפמ"ג שגם הרמב"ם סובר כן.

אבל בביאור הלכה (שם סעי' ג' ד"ה היו לפניו) חלק עליו וכתב: "הנה הפמ"ג מסתפק, דאם בירר מין אחד מחבירו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן, אם שייך בזה ברירה, דהי אוכל והי פסולת, עיי"ש. ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם, דסבירא ליה דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו, וע"י זה הוא כל מין בפני עצמו, זהו עצם המלאכה. אלא דאם דעתו לאכול תיכף, והוא בידו, הוי דרך מאכל. וא"כ קל וחומר הדבר. ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו, שייך שם ברירה, וכל שכן בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב" (לדברי הבה"ל עולה, שרש"י ותוס' נחלקו עם הרמב"ם בגדר מלאכת בורר, דלרש"י ותוס' רק הפרדת אוכל מפסולת נחשבת לברירה, ולהרמב"ם גם הפרדת אוכלין זה מזה נחשבת לברירה).

ועוד כתב (שם סעי' א' ד"ה ובורר מין): "לענין חיובא דנפה וכברה, אין חילוק בין אם בירר אותו המין שהיה רוצה לאכול והמין השני נשאר על מקומו, או להיפוך. וכן כשדעתו לאכול שניהם לאלתר. והפמ"ג מסתפק בזה, ולא נהירא. דמשמע מלשון הר"מ, דעיקר חיובא הוא מחמת שבירר מין ממין" (וכן הוכיח באגלי טל זורה סי' א' ס"ק ב' מלשון התוספתא, עיי"ש).

שני מיני פסולת

שנינו במשנה (שבת קל"ט ע"ב): "נותנין ביצה במסננת של חרדל". פירש"י: "שהחרדל נתון בה להסתנן, וקולטת את הפסולת, ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו, והוה ליה לחרדל למראה, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה". ובגמ': "תני יעקב קרחה, לפי שאין עושין אותה אלא לגוון". פירש"י: "למראה, שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון, הלכך אידי ואידי אוכל הוא, ואין כאן ברירת פסולת מאוכל".

מפרש המ"ב (בבה"ל שם סעי' ג' ד"ה היו לפניו): "תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם, דהחלבון נתערב בפסולת החרדל ואין רוצה לאכלה, והחלמון יורד למטה לגוון ולא לאכילה, ולפיכך אין שייך על זה שם בורר, שאין מתקנם ע"י ברירתו לאכילה לעולם" (א.ה. צ"ב למה אין החלמון נחשב אוכל מחמת שרצונו לגוון בו, ומאי שנא לגוון מכל השתמשות אחרת).

מדברי הבה"ל למדנו, שמותר לברור שני מינים זה מזה, אם אינו מתקן אף אחד משניהם ע"י כך. ואם כן לדבריו מותר לברור שני מיני פסולת זה מזה, כיון שאינו מתקנם ע"י ברירתם זה מזה.

ולכן אין איסור משום בורר בהשלכת שאריות הסעודה למיכל האשפה שבכיור, אף שהנוזלים יוצאים דרך הנקבים שבמיכל, ושאר האשפה נשארת בתוכו.

סוגים שונים במין אחד

גדולים וקטנים

בתרומת הדשן (שו"ת סי' נ"ז) כתב: "שאלה, חתיכות דגים מונחים על לוח אחד, או בקערה מפורדות זו מזו, כמו שרגילין להניח כך, ובשבת כשבא לאכול מהן, רוצה לאכול מקצתן, ולשייר מקצתן לסעודה אחרת, היאך יברור אלו מאלו, שלא יבא לידי חיוב בורר. תשובה, יראה דלא צריך לדקדק כל כך בדבר, כמו שאבאר לקמן, אע"ג דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה, ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח… אמנם נראה… דלא חשיב ברירה, אלא דווקא בשני מינים, ולא במין אחד כלל. דודאי דוקא נקט התנא, וכן כל המחברים – שני מיני אוכלין… מכל מקום שני מיני דגים לאו מין אחד מיקרי, דהא פסיק בא"ז במס' עבודה זרה, דמיני דגים חלוקים בשמן מיקרי מין בשאין מינו, לענין ביטול, כל שכן להאי מילתא… אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר, אלא שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה. ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים, הוה כאלו בורר ממין אחד".

למדנו מדברי תרומת הדשן, שאין איסור ברירה אלא כשבורר אוכל מפסולת, או אחד משני מיני אוכלין שונים, ולא כשבורר באותו מין עצמו אחד מחבירו. וכ"פ הרמ"א (שם סעי' ג'): "שני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחד מחבירו… אע"פ שהחתיכות גדולות, וכל אחת נכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין אחד, אע"פ שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, לא מיקרי ברירה. ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך, שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו" (וכך פסקו כל האחרונים, ודלא כט"ז שם ס"ק ב', שנוקט שיש איסור ברירה אפילו במין אחד).

טעמים שונים

כתב המ"ב (שם ס"ק ט"ו): "תפוחים חמוצים ומתוקים מסתפק הפמ"ג אי מקרי מין אחד אם לא. ואם מחמת חמיצותו אין ראוי לאכול, הוה בודאי דומה לפסולת, ויש בזה משום איסור ברירה. ואפילו נאכלים ע"י הדחק, יש בזה איסור מדרבנן, ודמי לעלין מעופשין הנ"ל בסעי' א' (הובא לעיל עמ' 3)… ודע דבשר צלי ומבושל מקרי ב' מינים לענין זה, וכל שכן בשר של מיני עופות מחולקין. ועל כן צריכין ליזהר בסעודות גדולות, שמונחים כמה מיני עופות יחד, ובוררין להניח למוצאי שבת, שיבררו אלו שרוצין לאכול עכשיו ולא להיפוך".

מצות שלמות משבורות – גרשז"א!!!

שאר מינים שאינם אוכלין

כתב הט"ז (שם סס"ק י"ב): "בפרק כלל גדול כתבו התוס' (הו"ד לעיל עמ' 3) – היו לפניו ב' מיני אוכלין, גרסינן כו'. ונראה לכאורה דרצונם לומר, דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל, אבל בשאר דברים, כגון לברור כלי מתוך כלים, אין שייך בזה איסור ברירה. וכן משמע מכל הנזכר באיסור בורר, נקטוה במידי דאכילה, ועל כן לא נקט התנא סתם – היו לפניו ב' מינים, אלא אוכלים דוקא. אלא דאיתא בגמ' אח"כ שם (ע"ד ע"ב) – אמר רבא, האי מאן דעביד חביתא, חייב משום ז' חטאות, וחשיב רש"י בורר ביניהם, דהיינו בורר הצרורות הגסות מתוכן כו'. ואם כן צריך לומר הא דכתבו התוס' ב' מיני אוכלין גרסינן, לרבותא, דאפילו באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת" (א.ה. עי' באור שמח הל' שבת פ"ח הי"א).

ובפמ"ג (במש"ז לט"ז שם) הוכיח עוד, ששייך ברירה אפילו בשאר דברים שאינם אוכלין, שהרי גם במשכן היתה הברירה בסממנין לצביעת היריעות, ולא באוכלין. וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' ח') ובמ"ב (שם): "דהוא הדין בכל דבר כשהם שני מינים, כגון כלים ובגדים, שייך ברירה".

פרק שני

סוגי תערובות

פתיחה

כמשנ"ת, גדר מלאכת בורר הינו הפרדת אוכל מפסולת. בדברי הפוסקים מבואר, שאין איסור בורר, אלא אם הברירה נעשית מתוך תערובת. וכ"כ בתרומת הדשן (שו"ת סי' נ"ז): "נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם, חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו. דלשון המרדכי פרק כלל גדול לא משמע הכי, דכתב – הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אע"ג דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מכל מקום לא מיקרי מעורב". להלן יבואר מה נחשב ל"תערובת".

יבש ביבש ויבש בלח

בתרומת הדשן (שם) מסיים את דבריו שהובאו לעיל: "אפס הואיל וכתב בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר".

ע"פ תשובה זו פסק הרמ"א (סי' שי"ט סעי' ג'), ששייך איסור ברירה בחתיכות דגים – "אע"פ שהחתיכות גדולות, וכל אחת נכרת בפני עצמה". מפרש המשנה ברורה (שם ס"ק י"ד): "רצונו לומר, דמכל מקום שייך בזה ברירה, כיון שאין מסודרות כל מין בפני עצמו, אלא מעורבין ביחד"[2].

איתא בגמ' (שם ע"ד ע"א): "כי אתא רב דימי אמר, שבתא דרב ביבי הואי (פירש"י, הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים), ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי. שדא קמייהו כלכלה דפירי (פירש"י, ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד, אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים, ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו), ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין".

למדנו, שאם האוכל והפסולת מפוזרים, בטל מהם שם תערובת, ואין בהפרדתם זה מזה איסור בורר (וגם למדנו, שמותר לכתחילה לפזר את התערובת, אף שכוונתו לאפשר ע"י כך את נטילת המין הרצוי, עי' להלן עמ' 23).

עם זאת לא מצינו בפוסקים גדר ברור, מתי נחשבים הפסולת והאוכל מעורבים. בספר עץ החיים למהר"י חגיז (הו"ד בספר טל אורות בורר ובספר שביתת השבת בורר בא"ר ס"ק כ"ה) כתב: "נסתפקו איזה בעלי תורה, אם מותר להסיר היתושין הצפין, אם יש בזה משום בורר… ואפשר דאין בזה ברירה כלל. ויש כעין ראיה לזה, מהא דגרסינן בפ"ק דשבת – אגוז הצף על גבי מים, לאו היינו הנחתן, ולא מיתחייב משום מוציא. ואם איתא דדבר שהוא צף על גבי מים או יין, הנוטל משם נקרא בורר, אמאי לא משתמיט שום מפרש, דחייב משום בורר. ועוד, דלפ"ז השולה דגים מן הים מחייב משום בורר אוכל מפסולת וליתא, דאפילו לירושלמי לא מחייב אלא משום קוצר. ולכן נראה דלא שייך ברירה, אלא מה שצריך לפשפש ולברור, אבל דבר שצף למעלה, כבר ברור ועומד הוא" (ועי' בט"א ובשה"ש שם, שנו"נ בראיותיו).

והנה בשו"ת מהרי"ט צהלון (ח"א סי' ר"ג) דן, אם יש איסור משום בורר, להוציא בידו חרק שנפל לתוך משקה, וכתב: "אמנם הטעם שנראה לע"ד להתיר בצירעה דווקא, הוי משום דאין דרך משמר בכך. דהא בלח שייך משמר, וביבש בורר. אבל אין בורר בלח, ואין משמר ביבש. והרי זה שמסיר את הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בלח, אלא שימור, שיניח היין במסננת, ומוציאה את היין וקולטת את השמרים. אבל אם בירר בלח, שהוא נדון דידן, שבורר בידו הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בכך, אלא שימור. וכן אני אומר, שאם היתה מסננת תלויה, והיו לו פירורים בעפר דק, והניחן תוך המשמרת, שילך האבק דרך שם וישארו הפירות מנוקים, מותר, דאין דרך משמר ביבש, וגם כן אינו ככברה, כיון שאינו (מניח) [נדצ"ל – מניע] כאשר ינוע הכברה. נמצא דכל מידי דלאו אורחיה בהכי שרי. והשתא לא שני לן אם תהיה הצירעה בכוס או בצלוחית וכיוצא בו, וזה יראה לי פשוט ומבואר. ואין להקשות לדברי, ממה שכתב הרמב"ם זלה"ה (פ"ח מהלכות שבת הי"א) וז"ל – זורה ובורר מאבות מלאכות וכו' והמשמר שמרים תולדת בורר או מרקד וכו' וכן המחבץ תולדת בורר הוא וכו' עכ"ל, הרי דבלח חייב משום בורר, הא לאו מלתא היא. דלכך דקדקתי שאמרתי, אבל אם בירר בלח [נדצ"ל – כמו] שהיה נדון דידן, שמסיר את הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בכך, להסיר בידו מהלח צירעה או דבר אחר, אלא ברירה או שימור בלח הוא, שיניח הלח לתוך כלי כפיפה או סודרין, והן נזחלין המים דרך שם, ונשאר הצירעא או היתושין ויבחושין למים. זהו דרך ברירה ושימור בלח. אבל להסיר בידו הצירעה מהלח, כמו שמסירים העפר ואבנים מהצמוקין ושאר פירות, לא שייך בלח. וכן ראיתי גדולים מסירים יתושין ויבחושין מהכוס בשבת ואין מכלים, ובודאי שהטעם כאשר ביארנו".

מדברי המהרי"ט צהלון עולה ברור, שהצירעה והמשקה נחשבים לתערובת שיש בה איסור ברירה (ודלא כסברת המהר"י חגיז), אלא שלדעתו פעולת הברירה האסורה בלח, היא רק דרך סינון, ולא בצורה של נטילת הפסולת מן האוכל כמו ביבש (ושאר הפוסקים חלקו על סברא זו, ונוקטים שיש איסור ברירה גם בלח, כמשי"ת להלן).

אבל בבאר היטב (או"ח סי' שי"ט ס"ק ב') הביא את דברי המהרי"ט צהלון בלשון זה: "מהריט"ץ התיר להסיר הצרעה מן הכוס… דלא שייך ברירה אלא מה שצריך לפשפש ולברור, אבל דבר שצף למעלה כבר ברור הוא, והוי ליה כמשחיל ביניתא מחלבא, דאין זה בורר". והיינו כסברת המהר"י חגיז, שאין החרק נחשב מעורב במשקה, כיון שהוא צף עליו ולא שקוע בתוכו. ולפי סברתם למדנו, שלתערובת נחשבים רק אוכל ופסולת שמעורבים באופן שקשה להפרידם זה מזה.

ומכל מקום דעת המהריט"ץ היא דעת יחיד, אבל שאר הפוסקים נוקטים שיש איסור ברירה בהוצאת חרק ממשקה, כמו שהביא הבאר היטב עצמו שם, וכמשי"ת להלן עמ'  (אלא שיש שרצו להתיר סמוך לשתיה, כמשי"ת להלן שם), ומוכח לכאורה שסוברים, שלתערובת נחשבים אפילו אוכל ופסולת המעורבים כך שאין קושי להפריד ביניהם.

אמנם בספר שביתת השבת (שם) כתב: "לא נסתפקו (החכמים הנזכרים בספר עץ החיים) רק ביתושין או קסמין, שיש שמשתקעים בתוך התבשיל או המשקה, ויש קצת טורח בהסרתם. משא"כ אגוז או דגים. ומעשים בכל יום שלוקחים מהחלב (נדצ"ל – מהמרק) בשר להצניע למחר, ואין בזה פקפוק". ולעיל שם כתב עוד לענין תערובת מיני דגים, שנחשב לתערובת רק – "כשהם מעורבים ומונחים בלא סדר, והם מעכבים זה את זה, שאינו יכול ליקח האחד, עד שיסלק את חבירו מהקערה. אבל כשהם מונחים כל אחד במקומו, כמו ספרים המסודרים בארגז, או פירות שטוחים על הטבלא, ואין מונח אחד על גבי חבירו, לא שייך ברירה". ולפי דבריו אין להחשיב אוכל ופסולת לתערובת, אלא אם יש עכ"פ קצת טירחה בהפרדתם.

לדברי המהר"י חגיז והשביתת השבת עולה, שרב ביבי פיזר את הפירות והעלים כך שלא יהיו אחד על גבי חבירו, אלא שטוחים על גבי השלחן, ואז אין הפירות והעלים נחשבים לתערובת, כיון שאפשר ליקח בקלות כל אחד מהם, ואין האחרים מעכבים את לקיחתו כלל[3].

גם באגלי טל (בורר סי' י"א) מצינו סברא זו לענין קילוף פירות: "נראה לי דענין בורר אוכל מפסולת הוא, כשהפסולת מפסיק בין האוכלין, ואם בא לאכול קודם שיברר, הרי אוכל גם הפסולת, על כן צריך לברר הפסולת. אבל אוכל ופסולת המונחים זה אצל זה, כשנוטל האחד ומניח השני, אין בו משום בורר. ועל כן אם יקלוף בצל אחד, אין בו משום בורר כלל, שהבצל היה בתוך הקליפה במקום אחד בפני עצמו, ואין הפסולת מפסיק, ואי משום שהפסולת מקיף, זה ענין דישה ולא ברירה. רק הקולף בצלים, שהקליפות מפסיקות בין האוכלין, הוא דהוי ברירה".

הגרש"ז אויערבך זצ"ל מגדיר באופן אחר (מאור השבת ח"א מכתב ח*) מה נחשב לתערובת: "נלענ"ד שתלוי בדעת בני אדם, אם חשוב מעורב או לא".

לח בלח

המגן אברהם (סי שי"ח ס"ק ט"ו) דן, אם יש איסור לשפוך מכלי את שכבת השומן שמעל הרוטב, כיון שבפעולה זו בורר פסולת מאוכל, וכותב: "ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים, אבל הכא לחודא קאי". מפרש הפמ"ג (שם): "לחודא קאי – צף למעלה". ולפי זה, משקים הנוגעים זה בזה, אבל אינם מעורבים זה בזה, אינם נחשבים לתערובת.

אבל במקום אחר כתב המג"א להחמיר גם באופן כזה, שכתב (סי' תק"י ס"ק י"ג): "נ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י אפילו בשבת, וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב". הרי שהחשיב את השומן שצף על פני החלב לתערובת עם החלב, אף שאינו מתערב עם החלב. וכ"פ בש"ע הרב (סי' שי"ט סעי' י"ט) ובמ"ב (שם ס"ק נ"ה), שאסור לשפוך את השומן שמעל הרוטב. ואם כן להלכה, שייך שם תערובת, גם על משקים הנוגעים זה בזה, ואינם מעורבים זה בזה (אבל האגלי טל בורר ס"ק י"ט מצדד להקל עכ"פ לאלתר, אף שבורר פסולת מאוכל, עיי"ש).

ומכל מקום, למשנ"ת לעיל בשם המהר"י חגיז והשביתת השבת, שלתערובת נחשב רק מה שיש טורח בהפרדתו, אין לאסור, אלא אם יש טורח קצת בהפרדתם, ואם כן מותר לשפוך את הנוזלים המצטברים על גבי לבן וגבינה, וכן שמן מעל גבי חמאת בוטנים (אגוזן), כיון שאין שום טורח בהפרדתם.

שכבות

במ"ב (בביאור הלכה שם סעי' ג' ד"ה לאכול מיד) מבאר את טעם הדבר שברירת שני מיני אוכלין נחשבת לתיקון ולמלאכה הצריכה לגופה: "דגם בשני מיני אוכלים המעורבים מתיפה כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו, ועל כן מיקרי מלאכה הצריכה לגופה. רק כל זה לא שייך, כי אם כשהמינין מעורבין יחד כל מין בחבירו, ונתקן המין ע"י ברירת חבירו ממנו. משא"כ כשמונח בקערה מין אחד על מין שלמטה ממנו ומסלק להמין שלמעלה כדי להגיע למין שלמטה ממנו, לא שייך בזה תיקון שיהא נקרא מלאכה שצריכה לגופה. ויותר נראה, דאפילו איסור דרבנן לא שייך בזה. וגם אפילו למאן דאמר משאצל"ג חייב, ג"כ יהיה מותר בזה, וכדמשמע לשון הרמב"ם והשו"ע דקאמר – היו לפניו וכו' מעורבים, משמע אבל אינן מעורבים לא שייך שם בורר, במה שמסלק מין אחד מחבירו. ואפילו אם תרצה לדחוק ולומר, דבמה שאינו מסודר כל מין בפני עצמו הוא בכלל מעורבין, ושייך בזה שם ברירה, מכל מקום נראה דאין להחמיר בזה, רק כשמסלקו מלמעלה ודעתו בברירתו כדי להניחו לאחר זמן, דאז אם הוא בכלל ברירה, נוכל לומר דמקרי מלאכה וגם מלאכה הצריכה לגופה, כיון דבהסרתו מכינו אלאח"כ, לא שנא אם מכינו על יום זה או על יום אחר. אבל אם אינו חושב אודותו כלל, רק שרוצה להסירו כדי להגיע למין שלמטה ממנו, זה לא הוי בכלל בורר כלל. ודומיא דמה שפסק השו"ע לעיל בסימן שט"ז ס"ז לענין צידת נחש, דאם מתעסק שלא ישכנו מותר, והוא אפילו להרמב"ם דסבירא ליה דמשאצל"ג חייב, וכמו שכתבו המפרשים הטעם, כיון שאינו רוצה בעצם הצידה, רק כדי להפרידו מעליו, לא הוי בכלל מלאכה דאורייתא, והכי נמי בעניננו, שרוצה לסלקו רק כדי להגיע למין שלמטה ממנו. ולענין פסולת מתוך אוכל שאני, שמתיפה האוכל ע"י ברירתו, משא"כ בזה, שאינו מתיפה המין שלמטה ע"י זה, ורק משום עצם הברירה שבורר כל מין מחבירו, וזה לא שייך בזה, וכמו שכתבנו ראיה מצידת נחש. ואף דשם יש כמה פוסקים דפליגי שם אהרמב"ם, וסבירא להו דעיקר הטעם הוא משום דמשאצל"ג פטור, א"כ בעניננו ג"כ נאמר כן, דהיא עכ"פ מלאכה שאצל"ג, כיון שאינו מתיפה המין שלמטה ע"י זה, ואינו רוצה ג"כ בברירת המין שלמעלה בעצם, רק כדי לסלקו ולהגיע למין שלמטה ממנו. ואף דשם יש עכ"פ איסור מדרבנן, ורק משום דבמקום הזיקא לא גזרו התירו, מכל מקום נראה דבעניננו אין להחמיר בזה. דהתה"ד גופא מצדד מתחלה להקל אפילו כשנתערבו יחד היטב והוא רוצה לבררו כדי להניחו לאחר זמן, ומשום דלא שייך שם בורר היכא דכל מין ניכר בפני עצמו, ולא החמיר בזה לבסוף רק מטעם חשש חיוב, עיי"ש. וכיון דביררנו בעניננו דלית בזה חיובא בכל גווני, נראה דאין להחמיר בדבר".

וע"פ זה פסק (במ"ב שם סס"ק ט"ו): "אפשר דאם תלוים כמה בגדים על הכותל ומחפש אחר בגדו שרוצה עכשיו ללבשו, וע"י זה מוכרח לסלק מתחלה כל שאר הבגדים, לא הוי בכלל בורר. וכן אם מונחים בקערה כמה מינים יחד זה על זה, והמין שרוצה לאכול מונח למטה, ומסלק אלו שמונחין למעלה, כדי שיוכל להגיע להמין שלמטה וליטלו, לא הוי בכלל בורר".

ובשביתת השבת (בורר ס"ק כ"ז) הביא את דברי הבה"ל וכתב: "אך כל זה כשיודע אנה מונח כל מין, עליונים למעלה ותחתונים למטה, כמי שמסדר ספריו ומניח מלמעלה ספרי חומשי תורה, למטה מהן ספרי נביאים וכתובים, למטה מהן ספרי משנה ותלמוד ושל מפרשים וכיו"ב, ואחר שיודע אנה מונח כל מין, לא שייך ברירה, וכן באוכלין כה"ג. אבל כשאינו יודע אנה מונח דבר הצריך לו, שמונחים בערבוביא ומסלק כדי למצאו, הוי ברירה גמורה (ולפ"ז מבאר שם הטעם שאסור לסלק שומן מעל החלב – הובא לעיל עמ' 3, אף שרק מסלק השומן מלמעלה, דכיון שצריך הבחנה מה שייך לחלק השומן ומה לחלק החלב, נחשב ברירה).

כשהפסולת והאוכל מחוברים בתולדה

איתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "ההן דשחק תומא (קרבן העדה, האי דכותש שום), כד מפרך ברישייא (קה"ע, שמפרר הראשים של השומים) משום דש, כד מברר בקליפייתיה (קה"ע, כשנוטל את השומים מתוך הקליפות) משום בורר".

והנה בים של שלמה (ביצה פ"א ס"ס מ"ב) כתב לענין אגוזים ובטנים שנשתברו ומונחים עדיין בקליפתן: "מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו, ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר, תקון אוכל בעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו". והמג"א (סי' תק"י ס"ק ד') דחה דבריו מכח דברי הירושלמי הנ"ל, דמוכח שהפרדת פרי מקליפתו נחשבת לברירה[4].

פרק שלישי

ההפרדה האסורה

הפרדת אוכל הנוגע בפסולת שלא במקום מגעם

כתב הט"ז (שם ס"ק י"ג): "יש איסור כשנופלים זבובים לכוס, שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס, דהוה ליה כבורר פסולת (א.ה. עי' לעיל עמ' 2 דעת מהר"י חגיז ומהרי"ט צהלון בזה), אלא יקח מן המשקה קצת עמהם". וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' כ"ד) ובמ"ב (שם ס"ק ס"א). וכך פסק המ"ב (שם סס"ק נ"ה), שמותר לשפוך את השומן שמעל לרוטב, אם ישפוך עמו קצת מן הרוטב. וכ"כ (שם ס"ק ס"ב) גם לגבי הפרדת השמנת מן החלב, האסורה משום בורר (עי' לעיל עמ' 3) שיש להתיר אם – "יטול קצת מן החלב עם השומן הזה".

משמע לכאורה מדבריהם, שאם אין האוכל כולו נקי מפסולת ע"י הברירה, אלא חלק ממנו נשאר מעורב עם הפסולת, ואפילו אם נשאר רק מעט אוכל מעורב עם הפסולת, אין לאסור.

אבל החזון איש (סי' נ"ג ס"ק א') תמה על סברא זו, וכתב על דברי הט"ז: "הנה הא דהתיר הט"ז בבורר קצת מן המשקה עמה צ"ע, ולכאורה בכל בורר פסולת מתוך אוכל, אף אם יקח קצת מן האוכל עם הפסולת, אסור כל שדעתו על האוכל הנשאר שיהא ברור, אלא שאינו חש לדקדק שלא יעלה מעט מן האוכל עם הפסולת. והכי נמי הרי פעולתו מוכיחה עליו, שאין כוונתו לחלק המשקה לשני כלים, אלא דעתו לנקות את הכוס מן הזבוב, ובמה נגרעה מלאכתו, במה שלוקח קצת מן המשקה, ואשר כל כוונתו בזה, מפני שאסרוהו  להוציא הזבוב לבד.

ונראה, דודאי סברת מהרי"ט צהלון (כלומר, כפי שהובאה בבאר היטב, עי' לעיל עמ' 2) אמת, דכל שצף ועומד בפני עצמו, אינו בכלל בורר. ואין בורר אלא בדבר המעורב, וע"י הברירה מתחדשת צורתו לברורה ונקיה. והדבר מבואר בהא דאמרו שבת קל"ט ע"ב, והובא בש"ע סי' שי"ט סעי' י"ד, דמותר לשפות היין מן הכלי ולהניח השמרים, אבל צריך להפסיק כשהיין כבר נתמעט ומטפטף מן השמרים. הרי דאע"ג דהשמרים הן עם היין בכלי אחד, והוא שופה היין ומניח השמרים מותר, מפני שכל אחד עומד לעצמו. אבל בסוף, כבר יש שם תערובת על הטפין, וכשמפרידן שם בורר עליה. ואמנם יש מקום לומר, שהיין שמטפח על גוף הזבוב, שם תערובת עליה, והלכך סבירא ליה להט"ז, שאם יקח הזבוב עצמו, על כרחך חשיב בורר להיין שהיה טופח על גופו ובין סנפיריו, והלכך יקח קצת משקה עמו, והמשקה הנשאר ודאי לאו שם בורר עליו, שהזבוב לא היה מעורב בו כלל. וכתב במ"ב, דכן הדין בנוטל השומן הצף על החלב, שיניח מעט מן השומן על פני החלב, או שיקח מעט מן החלב עם השומן, והיינו דבמקום שנוגעין חשיב תערובת"[5].

למדנו מדברי החזון איש, שאין שום היתר לברור פסולת מתערובת, אפילו אם בורר עמה גם חלק מן האוכל. וההיתר לברור זבוב עם מעט משקה הוא, מפני שדבר יבש הצף על משקה, אינו נחשב כלל למעורב עם המשקה, אלא לדבר העומד בפני עצמו. ורק זבוב שחלק ממנו שקוע במשקה, נחשב מעורב עם המשקה. ומכל מקום, אין הוא נחשב מכח זה מעורב עם כל המשקה שבכלי, אלא רק עם המשקה הטופח על גופו. וכן משקה שעל גבי משקה אחר, אין שני המשקים נחשבים למעורבים זה עם זה, אלא בנקודת המגע שביניהם, וממילא לא שייך איסור בורר, אלא בהפרדה מדוייקת בנקודת המגע, ולא בנטילת שאר המשקה, שאינו נחשב כלל לחלק מן התערובת.

יש להסתפק, אם לדעת החזון איש (וכן לדעת הבאר היטב בשם מהרי"ט צהלון), מותר לחתוך חלק רקוב מפרי, אם חותך עמו גם חלק מבשר הפרי. דמחד גיסא יש לומר גם בזה, שמקום התערובת הוא רק מקום הנגיעה, ואם חותך גם חלק מבשר הפרי, אם כן לא הפריד כלל את התערובת, ומאידך יש מקום לומר שכיון שכל גוף הפרי אחד הוא, נחשב הכל מעורב עם החלק הרקוב, ולא דמי למשקין, שרק המשקין שבמקום הנגיעה נחשבים מעורבים עם הזבוב, וצ"ע לדינא.

בסידור הרב (בהלכתא רבתא לשבתא, והועתק בסוף ש"ע הרב הל' שבת) חולק לדינא על דברי הט"ז וכתב: "שלא לסמוך על היתר הנהוג, באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה, להוציאו ע"י כף ולשאוב קצת משקה עמו וכו', כי יש בזה חשש חיוב חטאת ואיסור סקילה ח"ו. ואין תקנה רק לשפוך מהכוס, עד שיצא הפסולת מתוכו… וכן אם נפל לקערה שיש בה רוטב. ואפילו שומן הצף על פני הרוטב, לא יזרקנו ע"י כף עם רוטב, שהרי זה כבורר פסולת מאוכל וחייב".

ברירת חלק מן הפסולת

איתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "אמר רבי יודן, יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב. היך עבידא, היה יושב על גבי כרי ובורר צרורות, אינו מתחייב. נטל מתוך ידו ובירר כגרוגרת, חייב". מפרש האגלי טל (זורה סי' א' אות ד') שלשיטת הירושלמי: "כל זמן שלא בירר כל הפסולת, לא חשוב ברירה".

והוכיח האגלי טל שם, שהבבלי אינו סובר כן, ממה שכתוב בגמ' (הובא לעיל עמ' 1): "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד", ופירש"י – "כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת". הרי שזרייה נחשבת להפרדת אוכל מפסולת ואסורה מן התורה, אף שאינה מבררת את כל הפסולת מן התבואה, אלא את רק המוץ, ולאחריה יש עוד צורך בפעולת ברירה בנפה וכברה, כדי לברור את התבואה מצרורות ואבנים[6].

פרק רביעי

ברירה מותרת – אוכל מתוך פסולת ביד לאלתר

פתיחה

איתא בגמ' (שבת ע"ד ע"א): "תנו רבנן, היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח (פירש"י, לאכול, שאין זה דרך בוררין. והתוס' פירשו, בורר ומניח לצורך אחרים), ולא יברור, ואם בירר, חייב חטאת. מאי קאמר… אמר אביי, בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר (פירש"י, להצניע), וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו, שפיר אמר נחמני".

עוד איתא בגמ' (שבת ע"ד ע"א): "חזקיה אמר, הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן  (פירש"י, לאחר ששלקן הוא בורר אוכל מתוך הקליפה) חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור, שאני תורמוסים דשלקי ליה שבעא זימני (פירש"י, למתקן), ואי לא שלקי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי" (פירש"י, ואי לא שקלי ליה לאוכל מתוך הפסולת, מתוך שהוא רך ונימוק על ידי שנשלק הרבה, מסרח, והלכך אוכל נמי, כל זמן שמעורב בו, הוי כפסולת, ומיהו אוכל הוא, ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל).

וכתב רבינו חננאל (שם): "והא דאמר חזקיה… הלכתא היא, דהא מקשינן ופרקינן לפרושי שמעתיה… שמעינן מינה דאוכל מתוך פסולת זולתי תורמוסין שרי, וכדאביי דשרי לאלתר… שמעינן כי בורר ואוכל ביד, בורר ומניח ביד שרי, ולא כל היכא דבעי שרי, אלא ברירת אוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל לא, והאוכל מתוך פסולת דשרי, היינו לברור ולאכול או לברור ולהניח כדי לאוכלו לאלתר על השלחן, אבל להניח שלא לאלתר, לא".

וכך מפרש הב"י (שם) בכוונת הרמב"ם (הל' שבת פ"ח הי"ב – י"ג): "הבורר אוכל מתוך פסולת… אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו אחת חייב… הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב", שכוונתו לאסור פסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר.

טעם הדין

בחידושים המיוחסים להר"ן (בשבת שם) מבאר את טעם ההיתר לברור ביד אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר: "לפי שעה לאכול לאלתר כשהוא נוטל אוכל מתוך פסולת, אינו אלא דרך אכילה, דבהיתרא עסיק". וכ"כ המגן אברהם (סי' ש"כ ס"ק ז'): "הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה, דהוי דרך אכילה". ובש"ע הרב (שם סעי' א') מוסיף ביאור: "שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד, אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא. שהרי אי אפשר לאכול הכל, האוכל עם הפסולת".

מדברי חי' הר"ן והמג"א וש"ע הרב משמע, שעיקר טעם ההיתר הוא, מפני שברירת אוכל מתוך פסולת ביד לאלתר נחשבת לחלק מן האכילה, ולא למלאכה. אבל הלבוש (שם סעי' א') כתב: "אין עיקר דרך הבוררים, אלא הבורר לאוצר, שכן דרך כל הבוררין, זורקין את הפסולת, ואוצרין את הפירות, כמו זורה את התבואה, אבל הבורר לאכול לאלתר, אין זה דרך ברירה. לפיכך הבורר בידו לאכול לאלתר, אין זה דרך ברירה כלל, אלא לאכילה קמכוין, ומותר לכתחלה". ומשמע מלשונו שעיקר ההיתר הוא מפני שברירת אוכל מתוך פסולת ביד לאלתר אינה כדרך הבוררים.

בטעם הדבר, שברירת פסולת מתוך אוכל אסורה אפילו לאלתר, כתב בחידושים המיוחסים להר"ן (שם): "לפי שעה לאכול לאלתר כשהוא נוטל אוכל מתוך פסולת, אינו אלא דרך אכילה, דבהיתרא עסיק, ואילו היה [נדצ"ל – בורר] פסולת מתוך אוכל, אפילו לאכול לאלתר אסור, דלעולם הוא דרך ברירה וחייב, דבאיסורא עסיק". ובש"ע הרב (שם) מבאר יותר (ואולי יסוד דבריו בקוצר דברי המג"א סי' ש"כ ס"ק ז'): "שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד, אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא. שהרי אי אפשר לאכול הכל, האוכל עם הפסולת, ולא אסרתו תורה אלא לעשותו בכלי המיוחד לכך, דהיינו נפה וכברה. אבל נטילת הפסולת, אין זו דרך אכילה, אלא דרך תיקון האוכל, שיהא ראוי לאכילה, הרי זו מלאכה גמורה".

לאלתר

עד מתי נחשב לאלתר

כתב רבינו חננאל (שם): "ולאלתר דאמר אביי, כל זמן שיושב על השלחן ואוכל. דגרסינן בתלמוד בני ארץ ישראל – בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן, רבין בר חייא אמר, תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה… ואע"פ דגרסינן לענין מי שאבד לו גט (גיטין כ"ז, כ"ח) – אם מצאו לאלתר כשר, ואמרינן – היכי דמי לאלתר, יש אומרים, כל שלא עבר אדם שם, ואחרים אומרים, כל שלא שהה אדם שם, הכא כיון דאשכחינן מפורש בתלמוד ארץ ישראל, כוותיה עבדינן. ומסקינן לשמעתיה, שיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה בלבד". וכ"כ הראב"ן (הו"ד בהגמ"ר שבת ריש פרק כלל גדול): "בורר ומניח לאלתר, לברור ולהניח כמלא פיו ולהכניסן בפיו, אי נמי לברור כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה, נעשה כבורר לאוצר". וכך מכריע הבית יוסף (שם): "ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה, כל זמן שמיסב באותה סעודה, חשוב לאלתר כדברי רבנו חננאל". והיינו, שמותר לברור לפני תחילת הסעודה, כל מה שרוצה לאכול במשך זמן הסעודה (וע"ע באגלי טל בורר סי' ט', שיצא לחדש ע"פ לשון הראב"ן, שעד שעה מקרי לאלתר).

והנה המגן אברהם (סי' שכ"א ס"ק ט"ו) כתב (לענין טחינה לאלתר): "אסור לעשות עד יציאת בית הכנסת, דבעינן סמוך לסעודה ממש, כמו שכתוב ריש סי' שי"ט". לכאורה כוונתו, שצריכים להתחיל את פעולת הברירה כך שתסתיים סמוך ממש לסעודה, ולא קודם לכן. ולמדנו מדבריו, שלאלתר היינו סמוך ככל האפשר להשתמשות בדבר הנברר, אלא שדנים את כל הברירה לצורך אותה סעודה כדרך אכילה, ומשום כך מותר לברור לפני הסעודה, כל מה שצריך עד סוף הסעודה.

לאלתר לצורך הכנה לשימוש

בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' י"ב) כתב: "בורר אוכל שאינו נאכל אפילו ע"י הדחק בלא שרייה במים משך שלש וארבע שעות… אינו בורר לאלתר, דכל דהוי אחר שעה אין זה לאלתר, כנזכר בפוסקים ז"ל".

למדנו מדבריו, שאם בורר לצורך אכילה, ואחר הברירה צריך עוד להכין את המאכל במשך זמן מרובה, אף שבורר בזמן הסמוך ביותר שאפשר לברור לצורך האכילה שלאחר ההכנה, אין זה נחשב בורר לאלתר. אבל הגרש"ז אויערבך זצ"ל כותב (שמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה ר' ובמילואים) לענין קילוף בצלים לאלתר: "מסתבר שאם לטעם הטוב של התבשיל צריך שיהיו הבצלים מונחים במרק במשך זמן רב, יש לומר דחשיב אלאלתר ושרי… ועיין שו"ת רב פעלים ח"א סי' י"ב שאינו סובר כן. ונלענ"ד בזה, דכמו שמותר לברור לצורך סעודה של מאה איש, אף שתחילת הברירה היא ודאי אלאחר זמן, וגם מותר לברור לצורך סעודה של כמה מנות, אף שהמנה האחרונה יאכלו אותה רק לאחר זמן, והיינו מפני שדרך אכילה הוא כך, הכי נמי גם כאן. אם לצורך הטעם רגילים תמיד להכין ולתקן אותו רק ג' או ד' שעות לפני הסעודה, שפיר מותר לברור, וחשיב כדרך אכילה בכך. אבל אם המאכל הוא טוב גם אם הוא מוכן מתמול שלשום, מסתבר שרגילים תמיד להכין הרבה, כדי שיהא אפשר לאכול תמיד מן המוכן מיד לכשירצה. ובזה נראה שאף אם לא ידע מאתמול, וצריך רק עכשיו לתקן אותו, אין זה חשיב כדרך אכילה, ואסור לברור".

לאלתר לצורך צדדי

כתב בשו"ת רב פעלים (שם): "נסתפקתי בבורר שיעור למלאת הקערה כדי להניחה לפני האורחין לאלתר, ויודע הוא שאין האורחים אוכלים כל מה שמניח בקערה ובודאי ישאר, אך הוא בורר שיעור למלא הקערה מפני הכבוד, דגנאי להביא לפני האורחין קערות חסרים, שאין זה שורת דרך ארץ, אי שרי בכה"ג או לא. וברור אצלי מסברא כל כהא לית לן בה, דגם זה נחשב צורך אותה סעודה דלאלתר, ואע"פ שהוא מביא הקערה מלאה מפני הכבוד דוקא, מה בכך, הנה גם זה צורך כמו אכילה".

כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה קפ"ה ובמילואים): "מסתבר שהבורר כלי כדי להשאילו לחברו, גם אם הלה ישתמש בו רק לאחר זמן, חשיב כבורר אלאלתר, כיון שבזה גמר המשאיל את שימושו בכלי, והרי הוא נחשב למעשה בפני עצמו. ואין המשאיל צריך לשאול את השואל אם כוונתו לשימוש מידי. וכמו שדרך אכילה או לבישה בכך, כך גם בבורר כדי להשאיל. ולכן אם המשאיל עומד לעזוב את הבית ולא יהיה אח"כ בבית, מותר לו לברור עבור השואל, אע"פ שהשואל ישתמש בכלי רק לאחר זמן, כיון שעושה עכשיו את המצוה. וגם אפשר שיכול המשאיל לומר לשואל שיברור בעצמו מה שצריך, הואיל והמשאיל רוצה לעזוב את הבית. אבל אם המשאיל נשאר בביתו, ואומר לשואל שאם הוא צריך להשתמש בכלי לאחר זמן, גם כן יוכל לקבלו, נראה דאסור. דאל"כ יוכל כל אדם לברור על לאחר זמן, לכבד בכך את אביו  או את אמו או את רעהו, למנוע מהם טורח לברור סמוך לאכילה" (ועי' מה שכתב הגרשז"א במאור השבת ח"א מכתב ז' אות א', לחלק בין נדון זה לנדון שו"ת רב פעלים או"ח ח"א סי' י"ד).

ברר לאחר זמן, ונמלך לאכול לאלתר

בשו"ת רב פעלים (שם) כתב: "שאלה, אם בירר בשבת אוכל מתוך פסולת בידו, כדי לאוכלו בסעודת בין הערבים, דקיימא לן חייב חטאת, ואח"כ נמלך ואכלו לאלתר, אם חייב חטאת או לאו. ונפקא מינה בספק זה גם בזמן הזה, היכא דבירר להניחו לסעודת בין הערבים, אם יהיה אוכלו לאלתר פטור, נאמר לו שיאכלנו לאלתר, כדי להצילו מאיסור תורה. תשובה, ספק זה נסתפק בו הרב קרית מלך רב בפ"ח מה' שבת דף ל' ע"ב… וסבירא ליה חייב חטאת" (והביא ברב פעלים שם כמה ראיות לזה).

ברר לאלתר ונמלך לאכול לאחר זמן

כתב הפמ"ג (מש"ז שם ס"ק ב' והו"ד בשעה"צ שם ס"ק ה'): "אם בירר לאכול לאלתר ואח"כ נמלך והשהה לסעודת בין ערבים, לא אריך למעבד הכין, הא חיוב חטאת למפרע, יראה לא, דמלאכת מחשבת אסרה תורה".

והמ"ב (בשעה"צ שם) כתב על דבריו: "צריך ראיה לדבריו – עיין בסי' שט"ז סעי' ו'". כוונתו למה שכתוב שם בש"ע – "ישב האחד על הפתח ומלאו, יכול השני לישב בצדו, ואפילו אם עמד הראשון והלך לו, השני פטור ומותר, והראשון חייב". וכתב המ"ב שם (ס"ק כ"ה) ע"פ הרמב"ן: "מותר לו לכתחלה לישב עד שתחשך, אף שהוא מתכוין בשביל הצבי, כיון דאינו עושה מעשה מחדש, אלא הוא שומר להצבי שכבר ניצוד". הרי שאף לכתחילה מותר, אם בשעת עשיית המלאכה, לא היה איסור בדבר.

ובשביתת השבת (בא"ר ס"ק ט') מחלק: "דהתם אין להראשון שום סרך צידה, משא"כ לענין ברירה, דגם לאכול לאלתר ברירה נקראת, אלא שהתורה התירה, לפי שאינה דרך ברירה והוא דרך אכילה. אך אם לא אכלו לאלתר, שוב לא מוכחא מילתא שהוא דרך אכילה".

הגרי"נ שטרן זצ"ל (בהערות בסוף שמירת שבת כהלכתה) דוחה חילוק זה, ומבאר את ראיית המ"ב: "שיש לדמות לענין דשם, כיון שחכמים התירו לו לברור סמוך לסעודה, פקע איסור בורר, ואם אח"כ מתחרט, למה לא אריך למיעבד הכי. הלא בישב הראשון אפתח ומלאו וחייב משום צידה, והשני ישב אצלו בהיתר, אמרינן אפילו הלך הראשון, יכול השני להשאר על מקומו. ולמה, נהי כשישב אצל הראשון, כבר ניצוד הצבי, אבל כשקם הראשון, למה פטור ומותר לישב עד שתחשך, אע"פ שהוא מתכוין בשביל הצבי, כך הכא כשהרשו לו לברור והיה בהיתר, יהא שרי להמלך".

וברב פעלים (שם) כתב: "נסתפק [הקרית מלך רב], אם בירר לאכול לאלתר ונמלך והניחו לסעודת בין הערבים, אם חייב חטאת, או לאו… וסבירא ליה פטור, משום דאזלינן בתר מחשבתו בשעת הבירור… ולכאורה נראה דאין כאן חיוב תורה, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכאן מחשבתו במעשה הברירה היתה בהיתר כדי לאכול לאלתר, שזהו דרך אכילה ואינה מלאכה. אמנם מצינו למרן ז"ל בב"י שכתב, אם בירר קודם צריך לאכלם בתוך סעודה הראשונה, ואם השהה מהם עד אחר שעומד מסעודתו, לא מקרי לאלתר וחייב, יע"ש. והשתא לפ"ז, מאחר דאפילו בהשהה מהם חייב, כל שכן אם נמלך ולא אכל מהם כלל, שהניח הכל לסעודה אחרת דחייב. מיהו הדבר יפלא, איך יהיה חייב בזה, מאחר דבדיני שבת מלאכת מחשבת בעינן. ועיין להגאון [פרי מגדים] במש"ז שכתב – אם בירר לאכול לאלתר ואח"כ נמלך והשהה בין הערבים, לא אריך למעבד הכין, הא חיוב חטאת למפרע, יראה לא, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ע"כ, עיי"ש. וא"כ צריך ליישב דברי מרן ז"ל שכתב חייב. ודברי הלבוש שכתב – אם ישיירו הרי עושה אב מלאכה, יש לפרש דאיירי שכיון מעת שברר כדי לשייר מהם לסעודת בין הערבים, וכאשר פירש דבריו הכי הרב טל אורות, אך דברי מרן קשה לפרשם כן. ואם נפרש דברי מרן דקאמר חייב מדרבנן, זה דוחק עצום.

…ואפשר לצדד ולומר, דמרן ז"ל איירי כגון שבירר בסתם, ולא כיון בדעתו כלום לא כדי לאכול לאלתר ולא כדי להניח, דנמצא בשעת מעשה לא היה לו מחשבת היתר, וגם מחשבת איסור ג"כ לא היה לו, ורק אחר גמר המעשה אכל ממנו לאלתר, ושייר ממנו לסעודת בין הערבים, וס"ל כל כהאי גוונא דהשהה מהם לסעודת בין הערבים, אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וכאלו מתחלה בעת הברירה היתה כונתו להניח זה הנשאר לסעודת בין הערבים, וכל זה אני אומר בדרך אפשר".

ברר לאלתר והותיר

כתב בש"ע הרב (שם סעי' ג'): "אם נשתייר מברירתו עד לאחר הסעודה, אין בכך כלום, כיון שבירר בהיתר, ובלבד שלא יערים". מבאר ברב פעלים (שם): "נראה דיש תרי גווני בשיור – האחד, כגון שבירר בתוך הסעודה עשרה חתיכות כדי לאכול לאלתר את כולם, ואח"כ נמלך ונטל מן הנברר חמש חתיכות לאכלם לאלתר, וחמש הניחם לבין הערבים, דבזה האופן גם רבינו זלמן ז"ל יודה דאסור למעבד הכי (א.ה. ראה לעיל ?? שלדעת המ"ב אפילו בכה"ג מותר לכתחילה). ואופן הב', שבירר עשרה חתיכות כדי לאכול לאלתר, והניח את כולם לפניו כדי לאכלם, אך לא היה יכול לאכול את כולם, ובהכרח נשתייר מהם בגמר הסעודה, ובאופן זה התיר הגאון רבינו זלמן ז"ל להניח לסעודה אחרת, כיון דבאמת הוא לא נמלך ולא חזר בו מדעתו הראשונה, ואדרבה הניח הכל לפניו כדי לאכלם, ואם היה יכול לאכול את כולם היה אוכל, ונשתייר בהכרח, ולכך כתב דמותר. ובלבד שלא יערים לברר מתחלה הרבה שיעור שאינו יכול לאכלו לאלתר. ובאופן זה נראה כולי עלמא מודים דמותר וליכא איסורא".

אוכל מתוך פסולת

קילוף

על פי דברי הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) שהובאו לעיל עמ' 8 – "ההן דשחק תומא (קרבן העדה, האי דכותש שום)… כד מברר בקליפייתיה (קה"ע, שכנוטל את השומים מתוך הקליפות) משום בורר", פסק הרמ"א (ס"ס שכ"א): "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי".

ובביאור הלכה (ס"ס שכ"א) כתב בשם המאמר מרדכי: "ולכאורה יש לדקדק, דכיון דקולף בכלל בורר הוא, ליתסר אפילו לאכול לאלתר. דהא מי שקולף תפוחים ושומים ובצלים, נוטל הפסולת ומניח האוכל, וכבר נתבאר לעיל בסימן שי"ט, דפסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר חייב. ונראה דכיון דאי אפשר בענין אחר ודרך אכילתו בכך, לא מקרי פסולת מתוך אוכל, שאינו אלא לאכול התוך, וכל שהוא לאלתר שרי. אבל להניח אסור, דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת".

נראה לבאר במה שכתב המאמר מרדכי, שמותר לקלף פירות לאלתר, אף שמוציא את הפסולת מן האוכל, משום שאי אפשר בענין אחר, אף שלכאורה אפשר לחתוך את הפרי ולהוציא את תכולתו מתוך הקליפה, שכל צורת הפרדה שאינה נהוגה בדרך כלל, אינה נחשבת "אפשר בענין אחר", דעכ"פ כן היא דרך האכילה (וכעי"ז הובא בשמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה ל"ב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל).

עוד מצינו בביאור הלכה (סי' שי"ט סעי' ד' ד"ה מתוך אוכל, וכבר כתב כן באליה רבה בסי' תק"י שם), שכתב על שיטת הים של שלמה שהובאה לעיל עמ' 8, שפסולת ואוכל המחוברים בתולדה נחשבים למין אחד, ומותר לברור אפילו פסולת מאוכל: "אף שדחה המג"א דבר זה, מהא דכתב הב"י בסוף סימן שכ"א בשם הירושלמי, דהקולף שומים ובצלים חייב משום בורר, דחייתו היה רק מה שסתם היש"ש וכתב, דאין שם מלאכה עליו, ומשמע אפילו שכונתו היה בזה אלאחר זמן, ולזה השיג מהא דהקולף שומים וכו', אבל לאלתר גם המג"א מודה, דאין שם בורר עליו… וכמו לענין קולף שומים ובצלים, אף דגם שם הקליפה הוא פסולת, אפילו הכי קיימא לן בסוף סימן שכ"א, דהיכא דקולף כדי לאכול לאלתר דמותר, ועל כרחך משום דלאלתר אין שם פסולת על הקליפה, אלא תיקון אוכלא בעלמא, ואין דומה לפסולת דעלמא, שהוא פסולת גמור שהוא נפרד מן האוכל, משא"כ זה שהוא מחובר ביחד עם האוכל" (ועי' שו"ת שבה"ל ח"א סי' פ"ג). לפי דבריו אלו כתב במ"ב (שם ס"ק כ"ד) טעם נוסף להתיר קילוף לאלתר, אף דהוי פסולת מתוך אוכל, כיון שהוא מחובר בתולדה.

הוצאת גרעין מפרי

כתב בפמ"ג (א"א סי' שכ"א ס"ק ל', הו"ד במ"ב שם ס"ק פ"ד ובשעה"צ ס"ק צ"ט): "אם פותח פלומי"ן (שזיפים) וזורק הגרעינים הקשים שבהם, לאחר זמן הוי בורר, ובתפוחים כה"ג י"ל ג"כ אסור. אבל מיד, לא מיבעיא נותן לפה שרי, אף לאותה סעודה שרי באפשר, דאי אפשר בענין אחר, לא הוי פסולת מאוכל, והבן".

משמע מדבריו, שמותר להפריד את הגרעין מן הפרי, גם ע"י הוצאת הגרעין ממנו, כי גם באופן זה נחשב הדבר לדרך אכילה.

החזון איש (או"ח סי' נ"ד ס"ק ב') מוסיף ביאור: "דוקא בפסולת שאינו מחובר לאוכל, שאפשר לו ליטול את האוכל ואפשר לו ליטול את הפסולת, ובזה אמרינן דכשנוטל את האוכל, לא חייל עליה שם בורר, אבל אם יטול הפסולת, חייל עליה שם בורר. אבל כשהפסולת מחובר לאוכל, וצריך להחזיק בשתי ידיו כדי להפרידן, בזה אין שום קפידא אם מחזיק את האוכל ומושך את הפסולת, דגם זה דרך אכילה, כיון דעוסק בשתי ידיו גם באוכל, ומסתבר דאין קפידא בזה… כיון שאין דרך להקפיד, אם למשוך יד המחזקת את הפסולת, או למשוך את האוכל, בכל אופן מקרי דרך אכילה".

אמנם להלכה החמיר החזון איש (שם ס"ק ה') בדין זה וכתב: "שזיפין ושאר פירות שסדקן ורוצה להסיר הגרעין מתוכן, אוחז את הגרעין בידו אחת, ומושך את הפרי בידו השניה, ונשאר הגרעין בידו ומשליכו"[7].

גם מדברי הבן איש חי נראה שדעתו להחמיר, למשוך בדוקא את הפרי מן הגרעין, שכתב (בא"ח ש"ש בשלח אות ח', הו"ד בכה"ח סי' שי"ט ס"ק מ"ח): "אם אוכל תמרים בשבת, מותר להפריד התמרה מן הגרעין בידו, וזורק הגרעין ואוכל התמרה. כי כיון שיש בו גרעין אחד, הוי לה לוקח אוכל מתוך פסולת, כשהוא מפרידם זה מזה. והוא הדין בפרי שקורין משמש וכיוצא בו. אבל בצימוקים, שהם ענבים יבשים, שיש בכל אחד שלש וארבע גרעינים, אם הוא רוצה להוציא הגרעין, הרי זה נמצא בורר פסולת מאוכל, כי הוא מוכרח להוציא הגרעין זה אחר זה מתוך הענבה, כיצד יעשה, יניח הענבה בפיו, ויוציא הגרעינים מפיו".

מאידך, לענין גרעיני אבטיח כתב בבן איש חי (ש"ש בשלח אות ז', הו"ד בכה"ח שם ס"ק מ"ז): "אבטיחים שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרים אנה ואנה, יקח החתיכה בידו, וינתז בכח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים, ומה שלא יפול בהתזה, מחמת שדבוקים בה הרבה, שרינן ליה להוציא הגרעין בידים, דחשיב דרך אכילה בכך, שאין מחייבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בפיו ויוציא הגרעינים מפיו, דאין זו דרך אכילה. מיהו טוב להוציאם ע"י שינוי קצת, לדחותם כלאחר יד". הרי שהתיר גם להוציא את הגרעינים מן הפרי, וצריך ביאור איך מתיישבים שני הפסקים זה עם זה.

ע"פ המשך דברי הבן איש חי שם נראה לבאר, שבתמר ומשמש התיר רק למשוך את הפרי מן הגרעין, ולא להוציא את הגרעין מן הפרי, כיון שאפשר בקל לנהוג כן, ולא מקרי "אי אפשר בענין אחר". אבל באבטיח התיר להוציא את הגרעינים בידים, כיון שאי אפשר להפריד באופן המותר, אלא ע"י שיכניס לפיו הכל, ויוציא הגרעינין, וזה נחשב "אי אפשר בענין אחר", ואינו חייב לנהוג כן, כיון שאין זו דרך אכילה. ובענבים יבשים החמיר, דמקרי שפיר "אפשר בענין אחר", מה שיכול להכניס לפיו עם הגרעינין, וחייב  לאכול באופן כזה, כיון שכן הוא דרך אכילת ענבים יבשים.

נראה לענ"ד, שאסור להכניס חתיכת רימון לתוך שקית ולחבוט עליה, כדי שהגרגרים יפרדו מן הקליפה, כשרצונו לאכול לאלתר, אף שפעולה זו הינה הפרדת האוכל מן הפסולת, כי משתמש בכף כבכלי ברירה.

הוצאת פסולת ממשקה

לעיל עמ' 8 הובאו דברי הט"ז (סי' שי"ט ס"ק י"ג), שאסור להוציא זבוב ממשקה, אלא אם כן יקח קצת מן המשקה עמו, ודברי סידור הרב, שאין להתיר אפילו אם יקח קצת מן המשקה עמו. הרב שם ממשיך וכותב: "ואין תקנה רק לשפוך מהכוס, עד שיצא הפסולת מתוכו" (וראה עוד להלן, עוד עצה שכתב הרב שם).

בשם כ"ק האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת זצ"ל ידועה עצה נוספת, שיאחז באויר את הכוס או הצלחת שבה נמצא הזבוב, ואז יתחוב כפית לתוך המשקה מתחת לזבוב, וימשוך את הכוס כלפי מטה, עד שהכפית והזבוב בתוכה יהיו מחוץ לכוס. ע"י כך, תיעשה פעולת ההפרדה במשקה ולא בזבוב, וממילא ייחשב הדבר להפרדת האוכל מן הפסולת.

עירוי מכלי

בשולחן ערוך (שם סעי' י"ד) פסק: "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר, שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים. שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר". וכתב המג"א (סי' שי"ט ס"ק ט"ו): "אסור לערות שומן מהמאכל, דהא שני מיני אוכלין הם, ואסור לברור אחד מחבירו, אלא בידו כדי לאכלו מיד, והכא כשמערה מהכלי אסור, כמו בשכר (שאסר בש"ע לערות מן הכלי, כשמגיע לנצוצות המעורבים עם השמרים). ומלשון הרי"ף משמע, דאין איסור בשכר, אלא כשנותן קסמים בפי הכלי, דאז הוי כבורר דרך כלי, אבל כשמערה כך, שרי כדי לשתות לאלתר. וצריך לומר דאף הטור והש"ע מודים לזה, אלא שהם איירי ברוצה לשתות לאחר זמן, דאז אפילו בלא כלי אסור, אבל לאלתר שרי. אבל בשומן, הוה ליה בורר פסולת מתוך אוכל ואסור".

וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' י"ח – י"ט): "המערה משקה מכלי לחבירו, אינו צריך להפסיק כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת כשרוצה לאכלו או לשתותו לאלתר, כל שאינו בורר ע"י כלי אלא בידו… אבל שומן הצף על גבי התבשיל, אסור לערותו כולו, אפילו כדי לאכול התבשיל לאלתר, מפני שהן שני מיני אוכלין, ואותו המין שאוכל לאלתר נקרא אוכל, והשני נקרא פסולת, וכשמערה השומן שאינו רוצה לאכלו, הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל".

מדברי המג"א וש"ע הרב עולה, שמה שנשפך אל מחוץ לכוס, הוא הנחשב לדבר הנברר מחבירו, ולכן מותר לשפוך מן הכלי את מה שברצונו לאכול, ולהשאיר בכלי את מה שאין ברצונו לאכול, כי באופן זה נחשבת פעולת הברירה להפרדת אוכל מפסולת. אבל אם שופך מן הכלי את מה שאין ברצונו לאכול, ומשאיר בכלי את מה שברצונו לאכול, נחשבת פעולה זו להפרדת פסולת מאוכל. וכ"פ במ"ב (שם ס"ק נ"ה).

אבל בסידור הרב (שם) כתב עצה כיצד להוציא זבוב מכוס: "לא ינפח עליו ברוח פיו עד שיצא, אבל מותר לנפח עליו להקריבו לדופן הכוס, ואז יטהו וישפוך ממנו, עד שיפול הפסולת מתוכו. שכיון שנפילת הפסולת לחוץ הוא על ידי שאוחז בידו הכוס עם המשקה שבתוכו ומטהו בידו, הרי זה נקרא בורר אוכל מתוך פסולת, ומותר כדי לשתות מיד".

מדברי הרב בסידורו מוכח להיפך ממה שדייקנו מדברי המג"א ומדברי עצמו בש"ע שלו, שהרי בסידורו התיר לשפוך את הזבוב שהוא הפסולת, מן הכלי שהאוכל בתוכו, ומוכח מדבריו שנוקט, שמה שנשאר בתוך הכלי, הוא הנחשב לדבר הנברר, ולכן מותר לברור לאלתר, אם האוכל נשאר בכלי והפסולת יוצאת ממנו[8].

לפי פסק הרב בסידור עולה, שמותר לנקב תחתית קופסת שימורים שיש בה ירקות עם משקה (כגון תירס או מלפפונים חמוצים), כדי להתיר את פתיחתה, אם רצונו לאכול לאלתר את הירקות, אף שהמשקה נשפך דרך הנקב, כי כיון שאוחז את הכלי שבו האוכל בידו, מה שנשאר בכלי הוא הדבר הנברר, ואם כן נחשב ברירת אוכל מפסולת, ולפי המג"א נראה לאסור.

שטיפת פירות וירקות

שנינו במשנה (שבת ק"מ ע"א): "אין שולין את הכרשינין (פירש"י, מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן), ולא שפין אותן (פירש"י, ביד, להסיר פסולת, דהוה ליה בורר). וכ"פ בש"ע (סי' שי"ט סעי' ח'): "אין שורין את הכרשינין, דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת, דהוה ליה כבורר". מפרש במ"ב (שם ס"ק כ"ט): "הכרשינין הוא מאכל בהמה, והוא הדין תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם".

רש"י מפרש בטעם האיסור – "דהוה ליה בורר". משמע מלשונו שיש איסור תורה בשריית כרשינין במים, או בשפשופם ביד כדי להסיר הפסולת. אבל הטור והש"ע שינו וכתבו – "דהוה ליה כבורר", ומשמע שאין בזה ממש איסור בורר. מפרש הפמ"ג (מש"ז שם ס"ק ה'): "אפשר חיוב חטאת ליכא, דכלאחר יד הוא"[9].

בדברי הגמ' והש"ע לא מפורש, אם האיסור הוא אפילו כשרוצה לאכול את הפירות לאלתר. מדברי הפמ"ג (שם) עולה ששריית פירות אפילו לאלתר אסורה, שכתב: "אם הא דבורר ביד לאכול לאלתר שרי… אם שולה במים שיציף המאכל והעפר למטה, [או] אם יציף הפסולת למעלה ורוצה לאכול מיד האוכל… יש לומר דכיון דנברר בפעם אחת הפסולת ואוכל בשוה, כבורר פסולת מתוך אוכל דמי, ואסור"[10].

ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' נ"ב ס"ק ב') כתב: "בענין אשר שאלת, אם מותר לשטוף ענבים בשבת כדי להסיר הלכלוך, עפ"י המבואר או"ח סימן שי"ט ס"ח והיא משנתינו בשבת, דאין שורין את הכרשינין מטעם בורר, רגיל אני להורות, דאם השטיפה רק מפני הנקיון, כרגיל היום, אבל אין ממש של פסולת המעכב את האכילה, מותר להדיחן בלי פקפוק. אבל אם יש פסולת ממש, וזה שכיח הרבה, הרי זה ככרשינין וכתפוחי האדמה שהזכיר המ"ב ואסור".

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קכ"ה) מיקל יותר לענין שטיפת פירות בזרם מים, וכתב: "בפירות מלוכלכין באבק, אם יש איסור לרוחצן מדין בורר, כמו שאסור לשרות הכרשינין במים להסיר הפסולת, וכתב במ"ב שהוא הדין תפוחי אדמה וכה"ג, שכתב ידידי שכמדומה שאין העולם נוהגין כן, הנה האיסור בורר, אף שהוא ברירת הפסולת שאסור אפילו לאלתר, פשוט שכיון שאי אפשר ליקח האוכל, ודרך אכילה הוא לרחוץ הפסולת, מותר כדי לאכול לאלתר, כמו דמותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, כדכתב בבאור הלכה בס"ס שכ"א, עיי"ש, ומה שרוחצין העולם פירות הוא רק בכה"ג כשמביאין הפירות לאוכלם תיכף"[11].

עוד כתב באגרות משה שם טעם להתיר: "גם ברוב הפעמים רחיצת הפירות הוא רק ליתרון בעלמא, דהרבה בני אדם אוכלין אותם גם בלא רחיצה, ואז ליכא איסור, כמו יין ומים צלולין שיש בהן קצת קיסמין דקין שראויין לשתות בלא"ה, שמותר אף במשמרת, אף שהוא דרך בורר לשיטה הא' בסעי' י' שהלכה כן (הובא להלן עמ' ), ועיין במ"ב, שהוא מחמת שראוי לרוב בני אדם, וכוונתו אף שלמפונקין אין ראויין… ותפוחי אדמה הם מלאים אבק ועפר, שלרוב בני אדם ואולי לכולם אין ראוין בלא רחיצה, לכן אסור כיון שאינו לאכול לאלתר. והוא הדין כה"ג, אם הוא באופן שאין ראוין לרוב בני אדם, יהיו אסורין אם לא יהיה לאכול לאלתר" (וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ל"ח).

והוסיף וכתב: "וקצת היה נראה לע"ד, דרק ליתן לתוך כלי שיש בו מים, כדאיתא בכרשינין, שזה הוא מעשה בורר, כהא דמדיח ושולה בביצה דף י"ד, וכדכתב איסור זה במג"א סק"ט ובח"א כלל ט"ז סעי' ו' שאסור ליתן לתוך המים. אבל ליתן עליהם מים ואינו נותנם בהמים, הוא דרך רחיצה ולא דרך בורר, ורחיצה לא נאסר בפירות, כמו שלא נאסר בכלים. וקצת ראיה לזה למה שסברי האחרונים דגם בכל דבר שייך בורר, והביאו ראיה מברירת קנים לעשות חלתא, ברש"י שבת דף ע"ד – עיין בח"א סעי' ה', ומ"מ הא מפורש בשבת דף קי"ח דמותר להדיח קערות כשאפשר שיצטרך להם אף מערבית לשחרית, אלמא דרחיצת כלים מהלכלוכים שעליהם אין זה שייך לבורר, וא"כ הוא הדין רחיצת פירות אין להיות שייך לבורר. ופשוט שבקערות אף שאין ראוין לכל אדם מותרין להדיחן, לכן אפשר הוא מטעם דבארתי, דרק ליתן במים הוא מעשה בורר, ולא ליתן עליהם מים, וצ"ע לדינא".

והנה לפי הטעם השני שכתב באגרות משה להתיר, משום שראוי כמות שהוא עם הלכלוך לרוב בני אדם, לדברי הפמ"ג המובאים להלן עמ' ??, שמצדד לאסור לאיסטניס לסנן יין, אפילו אם הוא ראוי לרוב בני אדם, כיון שהוא עצמו מקפיד שלא לאכול בלא סינון, יהיה אסור גם בנדון דידן למי שמקפיד שלא לאכול פירות מלוכלכים, לשטוף אותם, אף שרוב בני אדם אין מקפידים לאכול באופן כזה. אבל לפי הטעמים האחרים שכתב, יש להתיר אף למי שמקפיד תמיד לשטוף. אמנם אם אין ממשות לכלוך, אלא שרוחצים את הפירות לתוספת נקיון ומחשש זיהום וכיו"ב, אף אם כל העולם מקפידים לאכול רק פירות רחוצים (וכגון כשיש מגיפת כולירע או צהבת ל"ע), נראה לענ"ד דאין לאסור, כיון שאין כאן פסולת ממשית. וזו נראית כוונת דברי השבט הלוי שהובאו לעיל – "דאם השטיפה רק מפני הנקיון, כרגיל היום, אבל אין ממש של פסולת המעכב את האכילה, מותר להדיחן בלי פקפוק".

בשעת אכילה

מהר"י אבולעפיא (הו"ד בשו"ת מהרי"ט צהלון ח"א סי' ר"ג) יצא לחדש, שרק הבורר לפני הסעודה לצורך הסעודה, צריך לברור דוקא אוכל מתוך פסולת, ואסור לו לברור פסולת מתוך אוכל. אבל הבורר ממש בשעת האכילה, יכול לברור אפילו פסולת מתוך אוכל, ורצה מכח חידוש זה להתיר הוצאת זבוב מן הכוס סמוך לשתיה.

והמ"ב (בבה"ל שם סעי' ד' ד"ה הבורר אוכל) הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן. דהנה מצינו בגמ' (שבת ע"ד ע"א): "תנו רבנן, היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמר, אמר עולא, הכי קאמר, בורר ואוכל, לבו ביום, ובורר ומניח, לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בירר, חייב חטאת. מתקיף לה רב חסדא, וכי מותר לאפות לבו ביום, וכי מותר לבשל לבו ביום. אלא אמר רב חסדא, בורר ואוכל, פחות מכשיעור, בורר ומניח, פחות מכשיעור, וכשיעור לא יברור, ואם בירר  חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף, וכי מותר לאפות פחות מכשיעור". מפרש בחידושי הרמב"ן: "פירוש, מסברא קסבר רבה שאין בבורר פחות מכשיעור חיוב כאופה פחות מכשיעור, שאין דרך ברירה בכך, אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל, ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר. ורב יוסף אמר, דכיון דכשיעור חייב, פחות מכשיעור נמי אסור, דדרך בירור הוא, שכל בורר קימעא קימעא הוא בורר, עד שמצטרף לחשבון גדול". מדייק המ"ב: "הרי דהרמב"ן נקט זה למילתא דפשיטא, דזהו לאו דרך ברירה. ורב יוסף דפליג שם על רבה, הוא רק מטעם אחר, כמו שכתב שם בהדיא. ולשון זה של הרמב"ן העתיק ג"כ הריטב"א בחידושיו".

אבל מהרי"ט צהלון (שם) חלק על מהר"י אבולעפיא וכתב: "הכלל העולה מדברינו, דפסולת מתוך אוכל… בכל גוונא אסיר, אפי' בשעת אכילה". ודקדק כן מדברי הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל כ"ב סי' ט') שכתב: "ששאלת, מים שיש בהם תולעים, אם מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, מי הוי כבורר או משמר. מותר הוא לשתות, דלא שייך בורר ומשמר, אלא במתקן הענין קודם אכילה, או שתייה, שיהא ראוי לאכילה, או לשתייה, זהו דרך מלאכה. אבל אם בשעת שתייה מעכב הפסולת שלא יכנס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה ומותר".

ודקדק מהרי"ט צהלון: "שכתב – דוקא בורר ומשמר קודם אכילה, אבל זה שבורר ומניח היתושין לא וכו', הרי שכתב, שהבורר קודם אכילה אסור. והסרת הצירעה קודם שתיה הוי הכי ממש, דלא שרי אלא היכא דשתיה וברירה באין כאחד, והיינו אם היה שותה בכוס ומניח הצירעה. אבל להסיר הצירעה קודם שתיה, הוי בורר אעפ"י שהוא בשעת אכילה" (והמ"ב שם שראה דברי מהריט"צ רק בברכי יוסף, כיון מדעתו לראיה זו מדברי הרא"ש לסברת מהרי"ט צהלון).

ביד

מקור הדין

איתא בגמ' (שבת ע"ד ע"א): "היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח. רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב. רב אשי מתני פטור, והא תני חייב. לא קשיא, הא בקנון ותמחוי, הא בנפה וכברה (פירש"י, בקנון, כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו, ובעלי מטבע עושים אותו, והבורר בו קטנית, נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו, והקטנית מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר, והפסולת נשאר בכלי. פטור אבל אסור, מותר לכתחלה לא הוי, דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי, דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה וכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל). וכתבו התוס' (שם), ששתי הברייתות שהביאו רב אשי ורב ירמיה מדיפתי עוסקות בבורר לאלתר. והוסיפו עוד, שכן עולה מפירוש רבינו חננאל (שם) שכתב: "זה שאמרנו כי מותר לברור ולאכול ולברור ולהניח ולאוכלו לאלתר שרי, הני מילי ביד, אבל בקנון ובתמחוי לא, ואם בירר, פטור אבל אסור. ובנפה ובכברה דברי הכל אסור, ואם בירר, נעשה כמי שבירר לאוצר, בשוגג חייב חטאת".

ברירה המותרת בכלי

כתב החיי אדם (כלל פ"ב ס"ק ז'): "נראה לי דמותר לקלוט ה"סמעטינקע" [השמנת] מן החלב לשתות בו "קאווע" [קפה]. אבל במ"ב (שם ס"ק ס"ב) כתב: "הקולט שומן הצף ע"פ החלב [שקורין סמעטענע] גם זה הוא בכלל בורר… ליקח השומן בצמצום אסור, אפילו דעתו לאכול לאלתר, שהרי הוא לוקח בכף". ומפרש בשעה"צ (שם ס"ק נ"ח), שמותר רק לערות מכלי לכלי. מדברי המ"ב עולה, שברירה בכף נחשבת לברירה בכלי, ואסורה אפילו לאלתר.

מאידך כתב המ"ב (שם ס"ק ס"ו): "דע דבתוספתא איתא… מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל, ורצונו לומר, להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב, דמותר, משום דדרך אכילה הוא בכך". ולכאורה צריך ביאור, שהרי עושה מעשה ברירה בכף, ואם כן, אף אם כוונתו לאכול את המאכל לאלתר, למה לא יאסר משום בורר.

עוד מצינו במג"א (שם ס"ק ט"ו), על האיסור (בש"ע שם סעי' י"ד, הובא לעיל עמ' 15) לערות יין מתוך השמרים: "מלשון הרי"ף משמע דאין איסור בשכר, אלא כשנותן קסמים בפי הכלי, דאז הוי כבורר דרך כלי. אבל כשמערה כך, שרי כדי לשתות לאלתר. וצריך לומר דאף הטור והש"ע מודים לזה, אלא שהם איירי ברוצה לשתות לאחר זמן, דאז אפילו בלא כלי אסור, אבל לאלתר שרי". וגם זה צריך ביאור, למה כשבורר בכלי עצמו בלא קיסמין, לא חשיב בורר.

ובחזון איש (או"ח סי' נ"ד ס"ק ה') כתב: "אם נוטל ביד או במזלג את הבשר מעל העצם שבקערה, ואין צריך להחזיק העצם בקערה, אין בזה שום נדנוד בורר". ולכאורה כשבורר במזלג את הבשר, הריהו בורר בכלי.

מפרש בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קכ"ד): "בדבר בורר בשבת לאכול לאלתר אוכל מתוך פסולת ע"י מזלג וכף, אם נחשב כבורר בכלי שאסור. הנה פשוט לע"ד, דאם ע"י המזלג והכף נברר בנקל מבידו, שנמצא שמסייעים למעשה הברירה, יש להחשיב זה בורר בכלי, ויש לאסור כמו בקנון ותמחוי. אבל אם אין עושים להברירה כלום יותר מבידו, אלא מחמת שאינו רוצה ללכלך ידו, או מחמת שהוא מרחוק ואינו יכול להגיע שם בידו, או מחמת שהוא דבר לח ואינו יכול ליקח בידו וכדומה, הוא רק כבורר בידו, שמותר לאלתר באוכל מתוך פסולת. דהא פירוש קנון, איתא ברש"י שבת דף ע"ד, שהוא צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו, ונותן קטנית במקום הרחב ומנענעו, והקטנית מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי, וא"כ הוא כלי שמתברר בנקל עי"ז. אף שאין עיקר הברירה בכלי זה, אלא בנפה וכברה, ופטור דהוא כלאחר יד, מכל מקום אסרו מדרבנן, כיון שדמי לברירה, מאחר דג"כ ע"י הכלי נברר, כדפרש"י שם. וא"כ אף בתמחוי, שפרש"י בביצה דף י"ב, שהוא קערה גדולה, נמי הוא באופן שע"י הקערה מתברר ביותר קלות, ע"י ההתפשטות בהקערה, ונפרד האוכל מהפסולת, ובהו נאמר פטור אבל אסור, וניליף מזה לכל כה"ג, בכלים שמסייעין להבירור. אבל כשהמזלג והכף לא מסייעין להבירור, אלא משום שאינו רוצה ללכלך ידו, או שרחוק ממנו, אין לאסור. וראיה גדולה, מהא שלקלוף שומים ובצלים, ולהמג"א אף לקלוף תפוחים, אסור משום בורר, כדאיתא ס"ס שכ"א, ומכל מקום מפורש שם, דרק להניח אסור, אבל לאכול לאלתר שרי, אף שסתם קליפת שומים ובצלים הוא בסכין, ותפוחים אי אפשר כלל לקלוף ביד. אלא צריך לומר, כיון דלעצם הברירה אין הסכין מברר ביותר באם היה עושה זה ביד, ומה שעושה בסכין הוא מחמת שאי אפשר לו לעשות החתיכה ביד, או אף שאפשר לו בדוחק ובקושי, אבל קל הוא לעשות ע"י סכין, ולא מסייע לענין הברור כלום, הוא כבורר ביד, שמותר לאכול לאלתר". וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' ע"ו).

ונראה לומר לפ"ז, שגם מה שהתיר במ"ב להפריד מאכל עבה מרוטב באמצעות כף, מדובר באופן שמשתמש בכף רק כדי לא ללכלך את ידיו. ומה שהתיר המג"א להטות כלי כדי שישפך היין, אין זה נחשב למעשה ברירה באמצעות הכלי, אם אין בקצהו קשין וקיסמין, כיון שגם אם היה רצונו לשפוך את היין יחד עם השמרים, היה מטה את הכלי, וא"כ פעולת הטיית הכלי אינה נחשבת לפעולת ברירה ע"י כלי.

באגלי טל (בורר סעי' ו', והעתיקו בקצות השלחן סי' קכ"ה ס"ק ט"ז) כתב: "הקולף שומים ובצלים וכיוצא בהן מהפירות שיש עליהן קליפה להניח לאחר זמן, או בכלי המיוחד לכך אפילו לאכול לאלתר, חייב משום בורר. אבל ביד או אפילו בכלי שאינו מיוחד לכך כדי לאכול לאלתר מותר". למדנו מדבריו, שאם משתמש בכלי המיוחד לברירה, אין להתיר מכח סברא זו, שאינו משתמש בכלי לצורך פעולת הברירה.

לפ"ז כתבו כמה מפוסקי זמננו, שאין לקלוף פירות בשבת במקלף, אפילו אם רצונו לאכול את הפרי לאלתר. ונראה שסוברים, שאין להתיר שימוש במקלף מכח מה שהתירו האחרונים לקלוף בסכין, כי סכין אינו מסייע לעצם הברירה, אלא לפעולת החיתוך, וכמו שביארו האגרות משה והמנחת יצחק. אבל מקלף עשוי כך שלהב אחד יחתוך את הקליפה, והלהב השני ידחוק את בשר הפרי, וע"י כך נחתכת רק הקליפה ולא חלק מבשר הפרי, ואם כן נחשב לכלי ברירה.

מטעם זה נראה גם לאסור להוציא מלפפונים ממים בכף מחוררת, אף שיכול ליטול את המלפפון בידו מתוך המים, ומשתמש בכף רק כדי לא ללכלך את ידיו, דסוף סוף הוצאת המלפפון ע"י כף מחוררת אינה רק פעולת הוצאת המלפפון כמו בכף שאינה מחוררת, אלא גם הפרדת המלפפון מן המים, ונחשבת הכף לכלי ברירה, וכ"פ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח ס"ס נ"ח).

לפמשנ"ת נראה לענ"ד, שמותר להפריד מרק מן האיטריות המעורבות בו, על מנת לאכול את המרק לאלתר, ע"י שיערה את המרק מן הכלי, ויעכב את האיטריות בכף, שלא יצאו עם המרק, כי נחשב ברירת אוכל מפסולת (לדעת המג"א שהובאה לעיל עמ' 15, שהנשפך מן הכלי הוא הדבר הנברר), ואינו נחשב לברירה בכלי, כיון שמשתמש בכף רק כדי לא ללכלך את ידיו. אבל אסור לעכב את האיטריות באמצעות מזלג, כי המזלג מסנן את המים מן האיטריות, ואם כן עושה פעולת ברירה.

כלי ברירה לצורך שימוש מיידי

על פסק הש"ע (שם סעי' י"ד) המובא לעיל עמ' 15, שאסור לערות יין המעורב עם השמרים מן הכלי, כתב החזון איש (או"ח סי' נ"ג ד"ה מן האמור): "מן האמור נלמד, בעלי תה שנזהרין שלא לסנן כל התה מן העלים, היינו נמי משום שהמים הסמוכים להעלים חשיבי מעורבין. אבל המים הצפין על פני העלין, לא חשיבי מעורבין. ולפ"ז אם נעכרו העלים בתוך המים על ידי תנועה חזקה, אין לערות בשעה ההיא, עד שיחזרו ויצללו. ומיהו אפשר כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק כעין ברירה ביד, דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול מיד". וצריך ביאור, מאי שנא מעירוי מן הכלי כשיש בפיו קיסמין, שאסר המג"א (הו"ד לעיל עמ' 17) אפילו לאלתר, משום שנחשב ברירה בכלי.

ואולי כוונת החזון איש למה שהובא בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה קכ"ה): "דכלי המיוחד לברור לצורך מידי בלבד, אפשר דאינו בכלל האיסור לברור בכלי, ולכן מותר לשפוך תמצית תה דרך מסננת שבפי התיון, או להוציא שקית תה מהכוס, הגם שטיפות תמצית התה מטפטפות מן השקית… והוא הדין דלפי זה יש להתיר במלחיה עם אורז"[12].

בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' פ"ד) הביא את דברי החזון איש וכתב: איברא לענ"ד להחמיר בזה, כיון דאין סברת הגאון רק דרך אפשר דיהיה זה רק בורר ביד, כיון דהרשת בתוך חוטם הכלי מעיקרא לכך הושם לשם, לשמש מעכב ומפריד האוכל מתוך הפסולת, וכיון דגם להגאון ז"ל עצמו לא ברירא ליה, על כן למינקט לחומרא עדיף".

הפרדת עצמות מדגים ומבשר

בספר מאמר מרדכי (הו"ד בבה"ל שם ד"ה מתוך) כתב: "מכאן [כלומר, מן הדין המובא בש"ע שם, שפסולת מתוך אוכל אסור אפילו לאלתר] נראה ברור, דמה שנוהגין בסעודות גדולות וכיוצא לקרוע הדג מגבו ולהסיר השדרה שבאמצע, דיש ליזהר בשבת מלעשות כן, דהוה ליה בורר פסולת מתוך אוכל, דחייב אפילו בלאלתר, אלא יניח השדרה שם ולא ישליכנה לחוץ. וכן יזהר כל אדם, שלא להשליך עצמות הבשר לחוץ, אלא בדרך אכילה. דהיינו, עצם שיש עליו קצת בשר, יאחז בו לאכול ממנו ולהשליכו אח"כ מידו, ואותו שאין עליו בשר, אל יגע בו, אלא יאכל הבשר, והעצמות ישארו בקערה, ואח"כ ישליכם אם ירצה".

המ"ב (בבה"ל שם) הביא את דברי המאמר מרדכי, והעיר: "אין העולם נזהרין כלל לדקדק בזה. לא מיבעיא בעת האכילה גופא, דבזה אפשר שלא נוכל למחות בידם, דיש להם על מי לסמוך וכנ"ל (כוונתו למהר"י אבולעפיא שהביא לעיל שם, הו"ד לעיל עמ'??, שמתיר לברור בעת האכילה אפילו פסולת מתוך אוכל), אלא אף קודם האכילה, וכגון האנשים ונשים שמכינים המאכל להביא להשלחן, גם כן אין נזהרין כלל, וקולפין העצמות מעל הבשר מקודם, וא"כ נכשלין באיסור חיוב חטאת, ואמרתי לחפש עליהם זכות".

להלן יובאו דברי המ"ב שם, המצדד ללמד זכות על המקילים לברור את העצמות מן הבשר, גם שלא בשעת האכילה, ודברי החזון איש (סי' נ"ד ס"ק ג' וד') שדחה את דבריו והעלה, שאין שום היתר לברור את העצמות מן הדגים.

כתב המ"ב: "אם העצמות רכיכי וראויים גם כן לאכילה, דמצוי הוא דאף לאחר שמפרידם חוזר ואוכלם, בודאי אין שם פסולת עלייהו כלל". עוד כתב המ"ב: "כיון דהעצמות והבשר הם בחבור אחד, שייך בעניננו מה שהביא המ"א בסימן תק"י בשם היש"ש (הובא לעיל עמ' 8 ועמ' 13, עיי"ש) לענין לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן, דאף לענין בורר מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו, ובאיזה הענין שמתקן האוכל מתוך השומר, תקון אוכל בעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו, עכ"ל… ואף הכא נמי תיקון אוכל בעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו, אפילו כשקולף וחולץ העצמות מעל הבשר, ובלבד שיהיה לאלתר. וכמו שם לענין קולף שומים ובצלים, אף דגם שם הקליפה הוא פסולת, אפילו הכי קיימא לן, דהיכא דקולף כדי לאכול לאלתר דמותר (הובא לעיל עמ' 13), ועל כרחך, משום דלאלתר אין שום פסולת על הקליפה, אלא תיקון אוכלא בעלמא, ואין דומה לפסולת דעלמא, שהוא פסולת גמור, שהוא נפרד מן האוכל, משא"כ זה, שהוא מחובר ביחד עם האוכל. והכי נמי בעניננו, היכא דכונתו לאכול לאלתר, אמרינן דתיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם פסולת עלייהו, כיון דעדיין לא נפרדו ומחוברים ביחד.

… היוצא מכל הנ"ל, דבעת האכילה גופא, המקיל וקולף העצמות מן הבשר, בודאי לא נוכל למחות בידו. ואפילו לתקן קודם אכילה באופן זה, גם כן לדעת הרמ"א [בס"ס שכ"א, שהתיר קילוף שומין ובצלים לאלתר] והמהרש"ל דרך אוכלא הוא, אם כונתו לאכול הבשר לאלתר. ויש לצרף לזה גם כן דעת איזה מן הראשונים שהובאו בברכי יוסף, שסוברין דלאלתר מותר אף פסולת מתוך אוכל. ואף דרבים המה האוסרים, ולכן לא פסק בשו"ע כוותייהו, מכל מקום בענין זה, דבלאו הכי יש הרבה סברות להקל וכנ"ל, לא נוכל למחות ביד הנוהגין להקל".

על דברים אלו השיג החזון איש: "בביאור הלכה צידד להתיר להוציא העצמות מן הדגים קודם הסעודה, ודימה אותו לקילוף בצלים דמותר לאלתר אע"ג דנוטל הפסולת. ולא נראה כן, דודאי שאני התם, שאין שם שתי דרכים, אבל דגים ועצמות דיש בו שתי דרכים, אפשר ליקח הבשר מעל העצמות, ואפשר להוציא העצמות מתוך הבשר, הרי זה כשאר פסולת ואוכל, דלא הותר לאלתר, רק בנוטל את האוכל ומניח את הפסולת… בבשר ועצמות שאפשר ליטול הבשר, וכן דרך אכילתו, ואם עושה סדק בבשר ומוציא את העצם, מעשיו מוכיחין עליו שרוצה בברירת עצמות, ומנא לן היתר בזה".

המ"ב מוסיף ומדגיש, שגם לפי דבריו, כל ההיתר הוא רק כשבורר סמוך לסעודה: "אבל לתקן דבר זה אלאחר זמן, כמו שנוהגין בסעודות גדולות, יש ליזהר מאד, וכמו שהבאנו לעיל בשם המאמר מרדכי, ודומיא דלקלוף שומים ובצלים דאסור אלאחר זמן, וכדאיתא בסוף סימן שכ"א ע"ש".

עוד כתב המ"ב שם: "וכל זה בעצמות שיש עליהם בשר. אבל אותם העצמות שאין עליהם בשר כלל, יש ליזהר שלא לבררם ולהשליכם מעל הקערה קודם האכילה, דהוה ליה פסולת מתוך אוכל, דשייך בו ברירה אפילו בלאלתר, אלא יטול הבשר, והעצמות ישארו בקערה, וכמו שכתבנו למעלה בשם מאמר מרדכי. ואם קשה לו לדקדק בזה ימצוץ בפיו מעט כל עצם קודם שמשליכו לחוץ, דשוב אין שם פסולת עליו".

על כך משיג החזון איש: "במ"ב פשיט ליה, שאם יש מעט בשר על העצם, אין בזה משום בורר. ולא אתפרש מקורו. דנהי דאם יש עליו בשר, שדעתו על הבשר ונוטלו לאוכלו, העצם בטל לגבי בשר, והוה ליה כנוטל חתיכה מן הקערה, אבל בזמן שנוטל העצם כדי לברר את הבשר מן העצמות, אף שיש על העצם מעט בשר, כיון שאין דעתו על הבשר, אלא לברר הקערה, ודאי שם ברירה עליה. ולא עדיף העצם משני מיני אוכל, דחשיב בורר כשבורר מין אחד מחבירו" (ונדצ"ל בדעת המ"ב, שנקט שכשהבשר מחובר עם העצמות, הם נחשבים מין אחד).

להלכה מסכם החזון איש (שם ס"ק ה'): "האוכל, אם אוחז העצם ונוטל בפיו את הבשר מן העצם, זהו דבר שאין בו נדנוד כלל. וכן אם נוטל ביד או במזלג את הבשר מעל העצם שבקערה ואין צריך להחזיק העצם בקערה, אין בזה שום נדנוד בורר. ואף אם מחזיק ביד השניה את העצם בקערה מותר. ואם דבוקין העצם והבשר, ומחזיק העצם ביד אחת והבשר בשניה ומפריד, יש מקום לומר דהוי כנוטל פסולת מתוך האוכל, אף כשמושך את האוכל, ויש מקום לומר שמותר אף במושך את העצם, וכמו שכתבתי לעיל (הו"ד לעיל עמ' 15), ויש מקום לומר שצריך למשוך את האוכל ובזה מותר. ונראה דבמושך האוכל יש להקל".

פיזור

איתא בגמ' (שבת ע"ד ע"א): "כי אתא רב דימי אמר, שבתא דרב ביבי הואי (פירש"י, הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים), ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי. שדא קמייהו כלכלה דפירי (פירש"י, ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד, אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים, ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו), ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין".

למדנו, שמותר לכתחילה לפזר את התערובת, אף שכוונתו לאפשר ע"י כך את נטילת המין הרצוי. ונראה לענ"ד טעם הדבר, שמעשה ברירה היינו לקיחת אחד מן המינים מחבירו כדי להפרידם זה מזה. אבל בפיזור המעשה נעשה באוכל ובפסולת כאחד, ולכן אינו נחשב למעשה ברירה.

פרק חמישי

סינון משקים

מקור הדין

שנינו במשנה (שבת קל"ז ע"ב): "חכמים אומרים, אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין לתלויה בשבת". ובגמ' (שם קל"ח ע"א): "איבעיא להו, שימר (פירש"י, נתן שמרים לתלויה, וסינן) מאי, אמר רב כהנא, שימר חייב חטאת… משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום בורר (פירש"י, דהאי נמי בורר הוא)… אמר רבה, כוותי דידי מסתברא (פירש"י, דאי אתרו ביה משום בורר, התראה היא), מה דרכו של בורר, נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת". וכ"פ הרמב"ם (הל' שבת פ"ח הי"ד).

כשראוי עם הפסולת

איתא בגמ' (שבת קל"ט ע"ב): "אמר זעירי, נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש, אבל עכורין לא. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר, טורד (פירש"י, מערבב) אדם חבית של יין, יינה ושמריה, ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. תרגמה זעירי, בין הגיתות שנו (פירש"י, שכל היינות עכורין, ושותין אותן בשמריהם, הלכך אין כאן תיקון, דבלאו הכי משתתי). ובמשנה (שם קל"ט ע"ב) שנינו: "מסננין את היין (פירש"י, מן הקמחין) בסודרין ובכפיפה מצרית" (פירש"י, סל).

מפרש הרשב"א (שם): "ומסננין את היין בסודרין, פירוש – יין עכור. דאי אפשר לפרש שמרים, דהא יין קתני, ואע"פ שמשני, כיון שהוא בורר גמור, אסור. וכן אי אפשר לומר יין צלול, דא"כ אפילו במשמרת כזעירי. אלא על כרחך ביין עכור, דכיון דאפשר למשתייה הכין, אין כאן משום בורר, וכיון דמשני קצת ומסננן בסודרין שרי".

וכ"כ הר"ן (שם), והוסיף: "ונמצא פסקן של דברים, דיין שהוא צלול, דרובייהו דאינשי לא קפדי ביה כלל, מותר לתת אותו אפילו לתוך המשמרת, כדי שיהיה צלול ביותר. אבל יין שהוא עכור קצת, ואפשר דמשתתי הכי, ומיהו רובייהו דאינשי לא שתו ליה הכי, בסודרין וכפיפה שרי, דאיכא שינוי… אבל לתוך המשמרת, דליכא שינוי, אסור. ויין שהוא עכור לגמרי ולא משתתי הכי כלל, אפילו בסודרין וכפיפה אסור".

הב"י (שם) מפרש, שזו היא גם כן כוונת רש"י שכתב – מסננין את היין בסודרין מפני הקמחין: "כלומר, דאי בצלול, אפילו לתוך המשמרת נמי שרי, ואי ביש בו שמרים, אפילו בסודרין נמי לא, הילכך על כרחך ביש בו קמחין היא, ומשום הכי אסור במשמרת ומותר בסודרין". וכ"פ בש"ע (שם סעי' י', והביא שם גם את דעת הרמב"ם, שהחמיר יותר, ואסר עכורין קצת אפילו בסודרין, עיי"ש, ובש"ע הרב (שם סעי' י"ג) ובמ"ב (שם ס"ק מ"ב) כתבו, שטוב להחמיר כדעה זו).

ע"פ זה פסק החזון איש (סי' נ"ג ד"ה ואם): "אם משמרת שעל הברזא תלויה בשביל לסנן המים מן החול, אם רוב בני אדם אינם נמנעין מלשתות המים בלא סינון, מותר. אבל אם החול מרובה, שאין הרוב שותין מהן בלא סינון, אסור".

כתב הפמ"ג (במש"ז שם ס"ק ו', הו"ד בבה"ל שם ד"ה הואיל וראוין): "למי שהוא איסטניס, ואי אפשר למישתי הכי, היכא שיש בו קסמין וכדומה, אפשר אף דרובא דאינשי לא קפדי כלל לא אמרינן בטלה דעתו ולדידיה אסור דהוה בורר, וצ"ע".

כשאינו ראוי מחמת איסור

החיי אדם (כלל ט"ז ס"ק ח' ובנ"א ס"ק ה') כותב: "בשעת הדחק, מותר לסנן יין ומשקין שאין בהן שמרים, רק שנפלו בו קיסמין, אפילו בכלי שעשוי משערות, כמו נפה (מה שכתב החיי"א, שמותר במשמרת רק בשעת הדחק, הוא מפני שחשש לכתחילה לדעת הרמב"ם, שמחמיר בזה, עיי"ש בנ"א ס"ק ד'). אבל אם יש במשקין תולעים, נראה לי דאסור לסנן, וצריך עיון. דיש לומר, אע"פ שאי אפשר לשתות מחמת התולעים, מכל מקום אי לאו משום איסור דרביע עליו, היה יכול לשתותו, דומה לקיסמין, ובשעת הדחק יש לסמוך… דאפילו במשמרת מותר… אלו תולעים קטנים הגדלים בשכר ומשקין, שאילולי האיסור היו שותין אותן. והראיה שהגויים שותים אותו כך, אפשר דדומין לקסמין (עיי"ש שהביא ראיה ליסוד זה מרמב"ן, וע"ע בתהל"ד סי' שי"ט ס"ק כ"ה שדחה ראיתו), וצ"ע".

ובתהלה לדוד (שם) דחה דבריו וכתב: "דדוקא במין אחד דלא מקרי פסולת אלא כשאינו ראוי לאכילה, אז אמרינן, שאם אינו ראוי מחמת איסורא, לא מקרי פסולת… אבל בשני מינים, דאז זה שאינו רוצה לאכול מקרי פסולת, ורק דנימא כיון דמתאכלי הכי לא מקרי פסולת, איכא למימר דהיכי דלא מתאכלי הכי מחמת איסור, מיקרי פסולת גמור מדאורייתא".

כתב החזון איש (סי' נ"ג ד"ה ולענין ברזא): "לענין ברזא שקשרו בגד בפיה כדי שלא תפול זבוב לתוך הכוס בשעה שמקלחין את המים מן היורה דרך הברזא, נראה דיש להתיר, כיון שאין חשש של זבובים הרבה שיעכרו המים, אלא לפעמים אפשר שנמצאת זבוב או זבובין בהמים, ובשביל זה אין שם בורר על כל המים, אלא על מעט המים המרוכזין בסביבות גוף הזבוב, וכמו שכתבתי לעיל (הו"ד לעיל עמ' 9), ואפשר דאותן המים נשארין תוך הבגד ואינן יוצאין כלל, כיון שאין תוך הבגד שום לחץ על המים. ולא דמי למוציא הזבוב מן הכוס ביד או בכלי, דע"י טלטול הזבוב נשמטו המים המרוכזין בסביבותיה לתוך הכוס. ואפילו אם תמצי לומר דגם המים המרוכזין יוצאין, עדיין יש תקנה, שלא יסתום הברזא עד שיסיר הכוס מתחת הברזא, והמים יפלו לאיבוד. וכל שאין דעתו עליהם ולא ניחא ליה בבירורן, לאו שם בורר עליה. ואין זה כדין פסיק רישא, אלא כל שהולכין לאיבוד, נראה דלאו בורר הוא כלל, כדין סחיטה בהולך לאיבוד. ואחרי שקרוב הדבר שאין כאן בורר כלל, דהוי כנוטל עם מקצת משקין, וכמו שכתבתי לעיל (הו"ד שם), יש להקל בזמן שסותם הברזא כשהולך לאיבוד".

גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כ"ג) נשאל: "על דבר אשר נמצא שם בהמים היוצאים מהברז תולעים קטנים, ומתוקנת על הברז כמו נפה שבתוכו סמרטוט שלא יצאו התולעים, והשאלה אם מותר כן בשבת, משום בורר". והביא את דברי החיי אדם, התהלה לדוד והחזון איש, ואח"כ כתב: "אמנם נראה כמו בנדון דידן, שהנפה על פי הברז מתוקנת שם תמיד, ואי אפשר להילוך המים מפי הברז בלתי הנפה, רק בהסרתה… כיון דכל המים הולכים דרך שם, ואף המים שמשתמש לנטילה והדחה הולכים דרך שם, והוא אינו עושה שום פעולה חדשה בשביל המים לשתיה, הרי זה לא גרע מדין ברירה ביד, דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול מיד, וכמ"ש כה"ג בחזון איש (לענין שימוש בתיון שיש בראשו מסננת, הו"ד לעיל עמ' 20) וז"ל, ומיהו אפשר כאן שאין שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק כדין ברירה ביד, דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול מיד, עכ"ל, וכמו כן בנדון דידן כנ"ל[13]. ותדע, דאם לא כן לא שבקת ליה לכל בריה, דהרי אף בלתי הנפה שעל פי הברז, הרי מימי העיר הולכים דרך כמה מסננת עד שבאים לתוך צינורי הבית, ובלתי אותן הסינון לא היה אפשר לשתות מאותן המים, וא"כ אף אם לא יתן נפה על פי הברז, יהא אסור ליטול מים מן הברז בשבת, אלא על כרחך כנ"ל. ובזה תבנא לדינא, יש לומר להקל ליטול מים מן הברז המתוקן בנפה על פיו, ולא יסתום הברזא עד שיסיר הכוס מתחת הברזא והמים יפלו לאיבוד, כמו שכתב החזו"א כנ"ל, ומי שעושה בשבת ע"י שינוי, היינו שבמקום הנפה קושר איזה סמרטוט על פי הברז בשבת, תבוא עליו ברכה, אבל מדינא שרי כנ"ל".

כשנכנס צלול ויוצא צלול

שנינו במשנה (שם קל"ט ע"ב): "נותנין מים על גב השמרים בשביל שיצולו" (פירש"י, נותנין מים בשבת על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום, כדי שיצולו, שיהו צלולין לזוב). וכ"פ בש"ע (שם סעי' ט').

ע"פ זה כותב החזון איש (סי' נ"ג ד"ה ואם), שמותר לפתוח ברז שיש בקצהו מסננת, אפילו כשכבר נתקבץ הרבה חול במשמרת – "ואע"ג דכשבאין המים במשמרת, כבר יש שם חול מרובה, מכל מקום כיון דהמים הנקלחין ע"י האדם בפתיחת הברזא הם מים צלולים, אע"ג שאח"כ הם מתערבים עם החול וחוזרין ומסתננים, אין זה מלאכת בורר". ואח"כ הוסיף סברא להיתר: "ואפשר שאין החול מתערב כלל עם המים, אלא החול נכבש ועומד במקומו ואינו מתערב" (נראה שכוונתו היא, כיון שהמים זורמים, ואילו החול עומד במקומו, אין המים נחשבים לתערובת עם החול).

בלבוש (סי' שי"ט שם) הובא דין זה כך: "משמרת… אם נתן בהם שמרים מערב שבת, יכול ליתן עליהם מים בשבת, כדי שיחזרו צלולין מן הקמחים, ויזוב היין שבהם, שאין בנתינת מים משום בורר, שהמים צלולין הם, ואין בהם דבר שצריכין לברר מהם".

ובפמ"ג (שם מש"ז ס"ק י') כתב: "במשנה תנן, נותנים מים על גבי שמרים, פירש הרע"ב – שיזוב יינם. משמע שיש בשמרים יין, ואי אפשר לזוב, מחמת שהם עבים ביותר, נותנין מים, ויזובו המים עם היין. וקשה, דהוה גורם לבורר (גם באגלי טל מרקד ס"ק ח' הקשה כן, וכתב דהוה בורר ממש). ואפשר משום זה פירש הלבוש, דרוצה בשמרים שלא יהיו עם קמחים, דדרך הוא שיהיו שמרים בלי יין מעלין קמחים, וכה"ג לאו בורר, פסולת מתוך פסולת הוא".

אבל האליה זוטא ללבוש שם מחק את התיבות – "מן הקמחים" מלשון הלבוש. ולפי גרסתו עולה מדברי הלבוש, שנותן את המים על השמרים, כדי שיקלטו את היין המעורב בשמרים, ויצא היין עם המים (וצ"ב למה אין זה נחשב גורם לבורר, כמו שהקשה הפמ"ג). וכך נראה מדברי המשנה ברורה (שם ס"ק ל"ג) שפירש ע"פ הלבוש: "רצונו לומר, שיהיו השמרים צלולים והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו" (וע"ע בשו"ת פלגי מים (אנטווערפן) סי' י"ז).

ע"פ זה פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' צ"ט): "האם מותר ליתן שק קטן עם עלי תה לתוך מים חמין בשבת, דהיינו באופן שאין כאן איסור בישול, והשאלה היא, משום סינון, אין כאן משום סינון, והוא, עפ"י המבואר בש"ע, במשמרת שיש שמרים מע"ש, מותר ליתן עליהם מים, כדי שיהא צלולים לזוב, ופירש המ"ב שם עפי"ד הלבוש והרע"ב, שיהיו השמרים צלולים, והמים יזובו משם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו. והטעם שאין בנתינת המים משום בורר, שהמים שנותן צלולים. אף שאח"כ מתערבין עם השמרים וחוזרין ומסתננין, כיון דנתן צלולים, לית לן בה, ואף שנתן שם המים, כדי לקבל עמו מקצת מן היין כנ"ל. וא"כ הוא הדין בטעה, אם נתן מים צלולים למשמרת עם טעה מוכן מערב שבת, ומתערבין וחוזרין ומסתננין, לית לן בה" (וע"ע בשו"ת פלגי מים שם).

בשו"ת מנחת יצחק שם ממשיך וכותב: "כל זה אם מניח השקית עם הטעה בתוך כוס אחת, ואח"כ נותן קצת מהסענץ (מהתמצית) לתוך כוס שניה לשתות, ומניח קצת מן המים סמוך להשקית שבשולי הכוס. אבל אם מסיר השקית עם הטעה מכוס מלא מים כנהוג, אז שוב יש לחוש, על הנצוצות היוצאות מתוך השקית משום בורר, וכדאיתא שם בשלחן ערוך סעי' י"ד (הובא לעיל עמ' 16), דכנראה דבכה"ג לא שייך ההיתר משום שהמים היו צלולים בנתינתן, דכבר נסתלק מעשה ראשון, וכעת מתחיל מעשה חדש" (וכ"פ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' נ"ח. וע"ע בדברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל שהובאו לעיל עמ' 20, ובמשנ"ת שם).

הסרת פסולת ממשקה

בשו"ת מהרי"ט צהלון (סי' ר"ג) כתב לענין הוצאת צירעה ממשקה: "הטעם שנראה לע"ד להתיר בצירעה דווקא הוי משום דאין דרך משמר בכך. דהא בלח שייך משמר, וביבש בורר. אבל אין בורר בלח, ואין משמר ביבש. והרי זה שמסיר את הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בלח, אלא שימור, שיניח היין במסננת ומוציאה את היין וקולטת את השמרים. אבל אם בירר בלח, שהוא נדון דידן, שבורר בידו הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בכך אלא שימור. וכן אני אומר, שאם היתה מסננת תלויה והיו לו פירות בעפר דק, והניחן תוך המשמרת שילך האבק דרך שם וישארו הפירות מנוקים מותר, דאין דרך משמר ביבש, וגם כן אינו ככברה, כיון שאינו מניח [נדצ"ל – מניע] כאשר ינוע הכברה. נמצא דכל מידי דלאו אורחיה בהכי שרי"[14].

ובברכי יוסף (שם ס"ק ה') הביא דבריו וכתב שיש סמך לסברא זו מהש"ס והפוסקים (וכתב שגם האליה רבה הביא דברי המהרי"ט צהלון, ונראה שמסכים לדבריו, ולא מצאתיו), וסיים – "והכי נהוג". אמנם שאר הפוסקים שדנו בהוצאת זבוב ממשקה בשבת, לא הזכירו סברא זו, ונראה שאינם סוברים כן.

מלאכת זורה

גדר המלאכה

איתא בגמ' (שבת ע"ג ע"ב): "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד (פירש"י, היינו, כמו הי ניהו, כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת, והלא כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת). אביי ורבא דאמרי תרוייהו, כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה, חשיב לה" (פירש"י, אף על גב דאיכא אחריתי בהדה דדמיא לה, חשבינהו לתרווייהו כאבות, ואף על גב דחדא נינהו… וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו, וכיון דהוו במקדש, והכא אתחיל בסידורא דפת, תנינהו).

את קושית הגמ' – "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד", מפרש רש"י: "והלא כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת".

עוד מצינו בגמ' (בבא קמא ס' ע"א): "ת"ר, ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה, חייב, ואם לאו, פטור. אמאי, ליהוי כזורה ורוח מסייעתו (פירש"י, ליהוי כזורה דחייב משום מלאכה בשבת, אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א")… רב אשי אמר, כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו, הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה (פירש"י, נתקיימה מחשבתו, דניחא ליה ברוח מסייעתו. וברא"ש ביאר: "אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא, בהכי חייבה תורה, כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. ועי' בספר מעשה וגרמא בהלכה ח"ח, ובדברי ספר אלפי מנשה המובאים להלן, ואכ"מ), אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור".

למדנו, שגדר מלאכת זורה הוא – ברירת אוכל מפסולת באמצעות רוח, וא"כ דיני מלאכת זורה זהים לדיני מלאכת בורר.

אמנם בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) איתא: "רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה". ומוכח מדברי הירושלמי, שמלאכת זורה היא פיזור באמצעות רוח (ולאו דוקא הפרדת אוכל מפסולת ע"י רוח).

והנה במ"ב (בביאור הלכה ס"ס שי"ט) הביא מספר אלפי מנשה שמפרש, שהירושלמי אינו עוסק במלאכת זורה, וכוונתו לאסור רק אם מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח, והביא הירושלמי ראיה לחייב במלאכה הנעשית ע"י רוח, מכך שזורה חייב אף שהרוח מסייעת למלאכה, וכתב המ"ב שפירוש זה נכון[15]. אבל בספר אור זרוע (הל' שבת סי' נ"ט) ובמהרי"ל (מנהגי מהרי"ל הל' שבת ס"ק כ"ו), וברמ"א (ס"ס שי"ט) וש"ע הרב (שם) הביאו להלכה את דברי הירושלמי לענין רקק והפריחתו הרוח ככתבם, ומשמע שהבינו שכוונת הירושלמי כפשוטו, לאסור משום זורה.

להלכה

דברי הירושלמי הובאו להלכה באור זרוע (שם) ובמהרי"ל (שם), וכך פסק הרמ"א (שם): "הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה", וכך מצדד המג"א (סי' תמ"ו ס"ק ב'), שאסור מדאורייתא לפורר חמץ ולזרותו ברוח. אבל הב"ח (שם) נקט בפשיטות שאין בזה אלא איסור מוקצה, ומוכח שלא חשש לשיטת הירושלמי (ולפמש"כ המ"ב בפירוש דברי הירושלמי, גם הירושלמי מודה שאין בזה איסור).

ובש"ע הרב מצאנו בזה דברים סותרים, שבהלכות שבת (סי' שי"ט שם) העתיק לדינא את דברי הרמ"א, ומאידך בהלכות פסח (סי' תמ"ו סעי' ה') כתב שמותר מן התורה לפורר חמץ ולזרות לרוח – "ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות, אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ, שהוא בורר אוכל מתוך פסולת, אבל כשזורה כל האוכל לרוח, אין כאן איסור מן התורה", ובקונטרס אחרון (שם סס"ק ג') כתב שכ"ה ע"פ הבבלי.

גם בדברי רעק"א מצינו בזה דברים סותרים, שבחי' רעק"א (שם, הו"ד במ"ב שם ס"ק ס"ז) כתב על דברי הירושלמי: "ולא ראינו מי שחושש לזה, כיון דאינו מתכוין לכך, וכל שכן דאין זה דרך זורה". מדברי הרעק"א משמע, שאינו חולק על כך, שיש לחוש להלכה לשיטת הירושלמי, שפעולת פיזור רוק ע"י הרוח נחשבת לזרייה, אלא שאעפ"כ נוקט, שאין איסור לרוק כשהרוח מפזרת את הרוק, כיון דאינו מתכוין למלאכה, וגם מפזר ע"י פיו, ואין זו דרך המלאכה, לזרות בפיו.

מאידך מצינו בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' כ') שכתב: "צריכין ליתן טעם על הפוסקים ראשונים אשר כל רז לא נעלם מהם, המה הרי"ף והרמב"ם סמ"ג והרא"ש והטור, דלא הביאו הירושלמי הנ"ל, שהוא חידוש דין גדול. ולזה היה נראה טעמייהו, דסבירא להו, דדין זה לא סלקא אליבא דהלכתא, דסוגיא דידן פליג, במה דפרכינן – היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד, משמע דעיקר מלאכת זורה כעין בורר, דהרוח מוליך ומפריד פסולת מהאוכל, אבל היכא דכולו פסולת, ואינו מברר זה מזה, רק דמחלקו לחלקים דקים, לאו בכלל זורה הוא… ופסקו כתלמודא דידן נגד הירושלמי. ועיין הרז"ה פ"ק דפסחים בארבעה עשר שחל בשבת, החמץ שנשאר אחר אכילתו מפזר וזורה לרוח, ואין בזה איסור, משמע להדיא דבכה"ג לא מקרי זורה". וכ"כ באגלי טל (מלאכת זורה סי' א' ס"ק ד', ועיי"ש בהגה).

בשו"ת רעק"א (שם, והו"ד בביאור הלכה שם) כתב: "עובדא הוי, דרך הלוכי בשבת בחצר בהכ"נ פה ק"ק ליסא, ראיתי לאיש שופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון ולחוץ לחצר המעורבת. ומדי השקפתי עלה על לבי שיש חשש איסור בזה, כיון דהרוח מפזר הטפות, אחת פונה לכאן ואחת פונה לכאן, ודמי להא דאיתא בירושלמי – רוקק והפריחו הרוח, חייב משום זורה, וכל דבר שהוא מחוסר לרוח, חייב משום זורה, ופירש הקרבן עדה, דמחוסר לרוח היינו שהרוח מפזרו ומחלקו לחלקים דקים, חייב משום זורה. ודין זה הובא להלכה בהגהות ש"ע. אם כן לכאורה, גם בשופך מים מועטים, שאין בו קילוח גדול שיש כח ברוח לפזרו, חייב משום זורה.

אמנם אחר העיון קצת, נראה לצדד הרבה להקל [והמשיך וכתב שדברי הירושלמי לא נפסקו להלכה, כמשנ"ת לעיל, ואח"כ הוסיף]… אף לדעת הרמ"א הנ"ל יש לצדד להתיר בנ"ד. והיינו דמצינו בפרק כלל גדול (דף ע"ה) פלוגתא ר"י ורבנן בצד חלזון ופצעו, דרבנן ס"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע, והכי קיימא לן. וכן מצינו שם (דף ע"ג) גבי כניף מלחא ממלחתא פליגי אביי ורבה, וס"ל לאביי דאין מעמר אלא בגדולי קרקע, והכי קיימא לן… דמהיכי תיתי נחלק בין עימור לדישה דכולהו ילפינן ממשכן. ונוסף על זה מצינו בתרומת הדשן (סי' נ"ו) כתב לדמות דהכי נמי אין טחינה אלא בגדולי קרקע… ולפ"ז יש לומר הכי נמי אין זורה אלא בגדולי קרקע, דמהיכי תיתי לחלק בזה[16].

והא דמחייב הירושלמי ברוקק והפריחתו הרוח, צריך לומר… דמוכח כשיטת הרמב"ם, דאדם ובהמה הוי גדולי קרקע, כמו דחשבינן להו גדולי קרקע לענין מעשר, כיון דנזונין מן הקרקע, והחובל באדם ובהמה חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, הכי נמי הרוק שבא מהאדם הוי גדולי קרקע וחייב משום זורה.

… דיש לומר דהרמ"א חושש לדעת הרמב"ם, דאדם ובהמה הוי גדולי קרקע… ובזה יש ליישב מה דהשמיט הרמ"א סוף לשון הירושלמי – וכל דבר שהוא מחוסר לרוח, חייב משום זורה. והיינו דבלשון זה נכלל כל דבר, אף מה שאינו גדולי קרקע, דהירושלמי קאי לר"י, דיש דישה שלא בגדולי קרקע, והכי נמי זורה. אבל לדידן דקיימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע, הכי נמי בזורה, ואין איסור אלא ברוקק, לחוש לשיטת הרמב"ם, דאדם הוי גדולי קרקע.

… מכל מקום, מדהשמיט הרמ"א סוף דברי הירושלמי הנ"ל, יש לומר דדוקא ברוקק, דיש בו חשש דאורייתא, דלהרמב"ם הוי גדולי קרקע, בזה חשש הרמ"א להירושלמי. אבל בשארי דברים שאינם גדולי קרקע, כיון דעכ"פ לא הוי דאורייתא, דאין זורה אלא בגדולי קרקע, ואינו אסור רק משום דמחזי כזורה, בזה סמך הרמ"א על השמטת הפוסקים דברי הירושלמי, דנראה דדחאו אותו מהלכה… והדרן לקמייתא, דהא דהעתיק הרמ"א להירושלמי, היינו רק ברוקק, דיש בזה חשש דאורייתא להרמב"ם, דאדם הוי גדולי קרקע. ואף דהרמ"א כתב דחייב חטאת, היינו שהעתיק לישנא דהירושלמי, וחושש בזה לדינא לאיסור. אבל במים בנדון דידן, דודאי לא הוי גדולי קרקע, יש לומר דאין בו משום זורה"[17].

לדעת הפוסקים שחששו להלכה לשיטת הירושלמי, לכאורה יש לאסור שימוש במיכלי התזה באמצעות גז ולחץ אויר (כגון מטהר אויר ודיאודורנט) משום זורה, כיון שמפזר את החומר שבמיכל ע"י הרוח הנוצרת משחרור הגז שבמיכל. אמנם לפי דברי רעק"א עולה, שאפילו אם נוקטים כדעת הירושלמי, אין בזה איסור, כיון שבדרך כלל תכולת המיכלים אינה גידולי קרקע, אלא חומרים כימיים.


[1] ועי' באור שמח הל' שבת פכ"ג הט"ז שמפרש שדעת הרמב"ם לאסור בזה, ומשום כך אוסר שם ליטול בשבת תרומת מעשר ומעשר עני המונחים בצד הפירות, אא"כ כהן ועני למודים לבא אצלו, שאז בורר לצורך שימוש לאלתר.

[2] וכתב בפמ"ג שם מש"ז ס"ק ב': "והוי יודע, דב' מיני דגים דאסור, לאו ודאי אלא מספק. שכך כתב בתרומת הדשן, שהוא מאד נגד סברת הלב, ב' מינים נפרדים ניכרים, שיהא שייך ברירה… אלא דאי אפשר להקל בלי ראיה. הרי מידי ספיקא לא נפקא… ולענין אם בירר ב' מיני דגים ניכרים צריך עיון, ויש לומר דמותר דיעבד, דספק דרבנן לקולא".

[3] ומכל מקום נראה פשוט לענ"ד, שאם יש ערימת פירות – אחד על גבי חבירו, גם הפירות העליונים נחשבים לחלק מן התערובת, ונוהג בהם איסור ברירה, אף שאפשר לקחת אותם בקלות, ואין האחרים מעכבים את לקיחתם, דסו"ס הם חלק מן התערובת, שהרי הם מעכבים פירות אחרים.

[4] וראה עוד להלן עמ' 14 לענין ברירת פסולת מתוך אוכל לאלתר, משנ"ת בזה בשם המ"ב בבה"ל, וראה גם במשנ"ת במלאכת דש עמ' 1 בשם רבינו חננאל שבת ע"ד ע"א, שברירה היא הפרדת פסולת שאינה מחוברת לאוכל.

[5] יש לדייק כן גם מדברי ש"ע הרב סי' שי"ט סעי' י"ט שכתב: "שומן הצף על גבי התבשיל, אסור לערותו כולו", ומשמע שאם משאיר קצת ממנו על גבי התבשיל מותר.

[6] ובאמת הירושלמי אינו מפרש שמלאכת זורה אסורה משום הפרדת אוכל מפסולת, אלא משום עצם פיזור המוץ באמצעות הרוח, עיין להלן במלאכת זורה, ואכמ"ל.

[7] והוסיף וכתב: "ואם מקפל האוכל עד שהגרעין נופל, שפיר דמי. ופעמים אינו מספיק לאחוז הגרעין והוא נופל, מפני שאחיזתו רפויה, ונראה דאין איסור בדבר, כיון שאוחז האוכל בידו, ואין בו דרך אכילה באופן אחר, חשיב דרך אכילה, ולא חייל עליה שם בורר. וכן הדין בגרעיני תפוחים וכיו"ב".

[8] ובהגהות דברי נחמיה לש"ע הרב שם פירש, שהרב חזר בו בסידור ממה שפסק בש"ע שלו. ועי' בספר ויצב אברהם סי' ל"ג שביארנו, שהרב מיירי דוקא כשאוחז את הכלי בידו, והארכנו בביאור דברי המג"א ובדבריו.

[9] וצ"ב, דבשלמא שריית הכרשינין במים הוה ברירה כלאח"י, אבל שפשופם ביד, לכאורה כן הוא דרך הברירה. ובבה"ל כאן הביא ראיה שיש בשריית והדחת כרשינין איסור דאורייתא, עיי"ש.

[10] ולענין שפיית כרשינין לא נתפרש בדברי הפוסקים, אם אסור אפילו כשרוצה לאכול לאלתר. ולכאורה לסברת הפמ"ג הנ"ל פשוט שאסור, כיון שמוציא הפסולת מן האוכל. והנה לכאורה לשיטת המאמר מרדכי שהובאה לעיל עמ' 15, שקילוף מותר אע"פ שמפריד הפסולת מן האוכל, כיון שאי אפשר בענין אחר, ה"ה דשריה ושפייה מותרת לאלתר, אף שמפריד פסולת מאוכל, ודלא כהפמ"ג, וראה בהערה הבאה.

[11] יל"ע בכוונתו, אם ס"ל שאפילו לשרות מותר לאלתר, ומתניתין מיירי כששורה לאחר זמן, ודלא כהפמ"ג הנ"ל, וכמשנ"ת בהערה הקודמת אליבא דהמאמ"ר, או שכוונתו לחלק בין שרייה לרחיצה, וסובר שרחיצה דמיא לקילוף, אבל בשריה מודה דאסור אפילו לאלתר כהפמ"ג.

[12] וצ"ב למה לא אסר את הוצאת השקית מן הכוס, משום שהוצאת השקית נחשבת הוצאת פסולת מאוכל. גם צ"ב המשך דבריו שם: "וגם מותר משום כך לקלוף בסכין אפילו פסולת מתוך אוכל", דלכאורה אינו דומה כלל, שהרי בסכין משתמשים גם כשקולפים לאחר זמן, וטעם ההיתר הוא מפני שעושה פעולת חחיתוך ולא פעולת ברירה, כמשנ"ת לעיל בשם האגר"מ והמנח"י. וראה עוד בתשובת המנחת יצחק להלן עמ' 24, שנראה מדבריו שם שלא פירש כן בכוונת החזון איש, כמו שהערנו שם, עיי"ש, וגם להלן עמ' 25 הבאנו תשובת המנחת יצחק, לאסור הוצאת שקית תה מן הכוס, בגלל הטיפות המטפטפות לתוך הכוס.

[13] לעיל שם הבאנו את סברת הגרשז"א, שתיון הוא כלי לברירה לצורך שימוש מיידי, ואם לזה כיון גם החזו"א, א"כ לא שייך היתר זה בברז, שלוקחים ממנו מים גם לצורך בישול וכיו"ב. וצ"ב איך פירש המנח"י את כוונת החזון איש.

[14] בזה א"ש היטב לשון הש"ע שם סעי' ח', שכתב שמותר לתת כרשינין בכברה, אע"פ שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה, כלשון שכתב הר"ן, ולא כתב – אע"פ שלפעמים נופל, כלשון רש"י, וכבר העיר בזה הבה"ל שם. דלדברי המהרי"ט צהלון אף אם ודאי נופלת הפסולת, אין זה מלאכה כלל, כיון שאינו מניע הכברה. ומיושב מה שתמה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' נ"ח, עיי"ש.

[15] ולפ"ז חייב כשרוח מסייעתו לא רק במלאכת זורה, אלא בכל מלאכות שבת, ודלא כדעת הרא"ש (בב"ק פ"ו סי' י"א), עי' בספר מעשה וגרמא בהלכה ח"ח, ואכ"מ.

[16] דברי רעק"א צ"ע לענ"ד, שהרי בורר אסור אף בדברים שאינם גידו"ק, כמ"ש בשו"ת תרוה"ד סי' נ"ז, ונפסק ברמ"א סי' שי"ט סעי' ג', הו"ד לעיל עמ' 1, שיש איסור ברירה בדגים, ומהיכי תיתי לדמות זורה למעמר ודש וטוחן, ולא לבורר. שו"ר בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' ע"ה, שהביא מספר חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה, שצידד ע"פ דברי רעק"א אלו, דאין ברירה בדגים, כיון שאינם גידו"ק, והמנח"י שם סתר דבריו והוכיח בראיות חזקות, דיש ברירה מדאורייתא אף בדברים שאינם גידו"ק, עיי"ש.

[17] לכאורה צ"ב, שהרי בסי' שכ"א סעי' ט' י' מקילים בבשר ובגבינה לענין מלאכת טוחן, משום שאינם גידו"ק, הרי דלא חיישינן להלכה שהיוצא מן הבהמה הוי גידו"ק, וא"כ למה חשש הרמ"א יותר ברוק היוצא מן האדם. וצ"ל לדעת רעק"א, שלענין טוחן מקילים שם רק בצירוף שאר הסברות שנזכרו שם, שעושה לאלתר וראוי לאכול בלא טחינה, ועי' בשו"ת מנחת יצחק הנ"ל.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. כל יצירה ותיקון שהיתה בבית המקדש אסרה התורה. אני בטוח שאם תחווה שבת יהודית אמיתית, עם הזמירות והדברי תורה והרוממות, לא תבין מדוע חשבת שזה החיים הקלים…

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל