פרשת פנחס – ירושה ברבנות

יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם (במדבר כז, טז)

בדרך כלל, הנושא של ירושה מעורר בנו מחשבות על רכוש וממון, ולא על רבנות. אולם, שורה ארוכה של פוסקי הדורות דנו בהרחבה בשאלת ירושה ברבנות: האם בן, או שאר קרובי משפחה, יורשים את משרת האב-הרב, או שלא. על כך נדון בקצרה במאמר זה.

ירושת מלך וכהונה

בשני מקומות מצאנו בדברי חז"ל על ירושה שענינה העברת סמכות שהיתה ביד האב לידי בנו

א. המלכות עוברת בירושה, כמובא בדברי רש"י על הפסוק "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו אחריו בקרב ישראל" (דברים יז, כ).

ב. כהונה גדולה עוברת בירושה, כמבואר ברש"י על הפסוק "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו" (שמות כט, ל), וכמו שכתבו חז"ל בגמרא יומא (עב ע"ב).

ירושת שררה

ברמב"ם מצאנו הרחבה בתחום ירושת המשרות, וזה לשונו בהלכות מלכים (פרק א, הלכה ז): "וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה… ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו".

מכאן למד הרמ"א (בשם ריב"ש) שיש דין ירושה אף ברבנות, כלשונו ביורה דעה (סימן רמה, סעיף כג): "ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו" ((יש להעיר שלא תמיד קל לקיים דין ירושה ברבנות. בשו"ת גינת ורדים (כלל ג, סימן ז-ח) דן המחבר בדיני ירושת הרבנות, ומצטט את סיפור ירושת הרבנות בעיר צפת, בעת פטירת רב העיר הרב אברהם שלם. כיון שלא השאיר אחריו בן הראוי לרבנות – בנו הבכור היה עדיין קטן בשנים – נמנו אנשי העיר וגמרו למנות עליהם את הגר"מ אלשיך לרב, שהיה גאון מפורסם וכבר בן ששים שנה. אולם מהר"ץ אלקבץ מנע אותם מכך, בטענו שלפי דיני ירושת הרבנות חייבים לחכות לבן הרב עד שיגדיל (כפי שפסק הרמב"ם הנ"ל בדיני ירושת המלוכה). וכך הווה: הצעת המהר"ם אלשיך נדחתה, וכשמלאו לבנו של הרב שלם י"ג שנים התמנה לרב העיר!)).

מחלוקת הפוסקים אם כתר תורה עובר בירושה

אולם לא כל הפוסקים הסכימו לדין ירושה ברבנות, וכדלהלן.

הרמ"א (או"ח סי' נג סעיף כה) פסק את הדין של שליח ציבור שהזקין: "ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקום אביו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכול למחות בו".

על דברים אלו הביא המג"א (שם, ס"ק לג) את דברי המהרשד"ם (סימן פט) שכתב שדין ירושת שררה נאמרה רק בשררה כגון ש"ץ שאינה משרה תורנית, אבל "בחכם הממונה להרביץ תורה או לדיין לא אמרינן דין ירושה". וסיים המג"א "ובספר עשרה מאמרות כתב דכל המנויין שהם כתר תורה אין בניהן קודמין, רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין".

מהרשד"ם הביא ראיה לדבריו ממאמר הגמרא ביומא (שם), "ג' זרים הם, וכתר תורה אינה ירושה, אלא כל הרוצה ליקח יבוא ויקח". מפורש איפוא שיש מקום לחלק בין שאר מינויים ושררות לבין רבנות, וזאת בשל הסברא ש"אין התורה ירושה", ומדברי המג"א נראה שהסכים לדברים.

הכרעת החתם סופר

החתם סופר, שפעל רבות להחזיר את עטרת הרבנות ליושנה, הרחיב את היריעה בסוגיא זו, ומצאנו במקום אחד (יו"ד סימן יב) שפסק שאין הרבנות עוברת בירושה. כ"ראיה ברורה" לכך הביא החת"ס מדברי המדרש בפרשתנו:

"וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות… יפקד ה' מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי – אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה (משלי כז), "נוצר תאנה יאכל פריה". בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו. "קח לך את יהושע בן נון", לקיים מה שנאמר "נוצר תאנה יאכל פריה" ע"כ.

מדברי חז"ל אלו הסיק החת"ס שאין הרבנות עוברת בירושה. שהרי אין לומר שבני משה לא היו ראויים לרבנות, שא"כ בודאי לא היה משה מבקש את הרבנות עבורם, אלא שיהושע היה ראוי יותר משום שהיה משמש את משה בכל כוחו, ולכן נבחר יהושע על-פני בניו של משה. והרי לנו שאין דין ירושה ברבנות.

מאידך בתשובה אחרת (סימן יג) כתב החת"ס ש"אמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א סימן רמה דודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד לא שירות וזה איננו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"ץ ואטו מפני שהוא ג"כ שר התורה מגרע גרע, הרי קמן דמהלל ואילך אע"פ שהיה נשיא תורה מ"מ כיון דפתיך בהו ג"כ זכר למלכות ב"ד ירשו בניהם ה"נ דכוותיה", עיי"ש. ולמרות שהנידון של התורה הוא ירושת ברבנות המדינה כולה, נראה עכ"פ שחזר בו החת"ס מתשובתו הנ"ל, וכן נראה מתשובה נוספת (חו"מ סימן כא). ואכן, כך העיד הכתב סופר (יו"ד סימן קכג) על אביו שבסוף ימיו חזר בו, והנהיג ברחבי מדינת הונגריה שינהגו ירושה ברבנות, עיי"ש.

גדרי ירושת הרבנות

האם גדר ירושת הרבנות הוא כגדר ירושה בעלמא? נראה לכאורה שיש ביניהם שינויים מהותיים. ירושה רגילה מתחלקת בין האחים, ואילו ירושת הרבנות אינה מתחלקת; ירושה דעלמא עוברת לקרוב היותר קרוב, ואילו בירושת הרבנות קשה להניח שקרובים מעבר לבנים ירשו את הרבנות, שהרי אם כן לעולם אין לך אדם שאין לו קרובים, ותמיד תעבור הרבנות לקרוב בדרגה כלשהיא, ולא מצאנו כזאת.

בנוסף, מצאנו סייגים לתחולת ירושה ברבנות. המהר"ם שיק (יו"ד סימן רכח), לאחר שכתב שהחת"ס "חזר קצת מדבריו", חידש שגם אם יש דין ירושה ברבנות, מכל מקום צריך גם את הסכמת הציבור, שהרי אמרו בברכות (נט, א) "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בצבור" [ומצא לכך רמז בלשון הכתוב בפרשת מינוי המלכות, "הוא ובניו בקרב ישראל"].

חידוש זה מצאנו כבר בדברי האבני נזר (סימן שיב, בקטעים שנכתבו על-ידי בנו), עיין שם שאין הבן יורש את משרת אביו ברבנות אלא באופן שרוב הציבור רוצים בו כרב, והביא זאת בשם הגאון ר' יהושע מקוטנא ועוד פוסקים. בנוסף, כבר ציינו את דברי הרמ"א שרשאי ש"ץ לצרף את בנו כשהוא עדיין בחיים, והוא בודאי לא מגדרי הירושה, שאין ירושה אלא לאחר מיתה, ופשוט.

אלא במקום גדר ירושת ממון דעלמא, נראה שגדר ירושת הרבנות (ושאר שררות) הוא כגדר ירושת המלוכה, שעניינו קימת הבן תחת אביו במלכות, ולא דין "ירושה" כירושת ממון רגילה. ואכן כך נראה להוכיח מדברי הספרי, על דברי הפסוק (דברים הנ"ל) "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל", וביאר בספרי: "שאם הוא מת בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, ת"ל "הוא ובניו בקרב ישראל". כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו". והרי לן שדין ירושת שררה הוא כדין ירושת המלכות, ובזה א"ש שאין לנו ללמוד כל דיני ירושת שררה מדיני ירושה דעלמא.

ירושת קרובים אחרים

באבני נזר (שם) כתב לדון בארוכה בדין ירושת חתן את חמיו. מצאנו אמנם פוסקים שכתבו שבמקום שאין בן, אזי ה"בת" יורשת את הרבנות, דהיינו החתן, כפי שכתב בתשובה המודפסת בסוף שו"ת רמ"א, ובשו"ת בית יצחק (ח"ב, סימן ע). אולם בספר עבודת הגרשוני (סימן מט) כתב שאין דין ירושה בחתן כלל, והוא כנ"ל שאין הירושה אלא בבן בלבד, ויתר על כן הרי שגם בירושה דעלמא לא מצאנו שהחתן יורש אלא הבת, וכיון שהבת אינה יכול לקבל שררה מניין לן להעביר את נחלתה לבעלה?

אולם מצאנו בשו"ת שמחת יו"ט (למהרי"ט אלגזי, סימן ו) שכתב שלנכד (בן לבת) יש קדימה על אח, ומדבריו משמע שדנים ירושת רבנות גם בשאר קרובים. אולם לא מצאנו שכך ידונו למעשה בירושת שררה, אלא בעיקר דנים בבנים בלבד, והוא כנ"ל שיסוד הדין הוא מילוי מקום האב על-ידי הבן.

ומתוך תפיסה זו כתב לחדש הגאון רבי אשר וייס שליט"א (מנחת אשר במדבר, סי' נט) שאין לומר שבמקום ספק שצריכים לתת את הרבנות לבן התובע אותה, כפי שהעלה פוסק אחד (בשו"ת גינת ורדים הנ"ל), ומשום ש"ספק דאורייתא לחומרא", אלא להיפך שבמקום ספק יש לומר שהקהל הם המוחזקים, וכנ"ל שמינוי הרבנות תלוי ברצונם. כיון שהבן נחשב ל"מוציא" מול הקהל, שוב אומרים שבמקום ספק "המוציא מחבירו עליו הראיה", ואין חובה לתת את הרבנות לבן.

ירושת רבנות כיום

כיום אין אנו רגילים כל כך בירושה ברבנות, ונראה שהוא משום נעשה תנאי מראש ששוכרים את הרב לימי חייו בלבד. אולם יש מקומות שמקפידים על העברת התפקיד לבן כשהדבר אפשרי, ויעויין בשו"ת שבט הלוי (ח"ד, סימן קכח) שכתב שהוא בודאי דבר טוב. אולם בתשובות והנהגות (סימן תשיט) כתב שלא שייך ירושת הרבנות בזמן הזה, כיון שהרבנים מתמנים על-ידי מועצה וכדו', וגם בשבט הלוי הנ"ל כתב שנבוך הוא בעניין זה.

אולם מוסד שמצאנו בו עדיין דיני ירושה הוא מוסד האדמו"רים, ועי' בשו"ת דברי חיים (סימן יב) שהאריך קצת באופן המינוי של בן (או קרוב אחר) לאחר פטירת האדמו"ר, וראה בזה גם בשו"ת אגרות משה (ח"ב יו"ד, סימן נ, אות ד).