מעמדו של יהודי חילוני: מחלל שבת
אחד השאלות המרכזיות בנוגע להיות יהודי כשיר להשלמת מניין היא הנושא של חילול שבת.
הגמרא (חולין ה, א) מלמדת שאדם שמחלל שבת בפרהסיא נחשב למומר, והוא מושווה לעובד עבודה זרה לעניין כמה תחומים שבתורה. השולחן ערוך פוסק (יו"ד ב', ה) שאוכל נבלות להכעיס, וכן מחלל שבת בפרהסיא, שחיטתם פסולה (יורה דעה סימן ב), שאינו כשר לכתיבת גט (אבן העזר סימן קנד), ושתפילין שכתב פסולות (משנה ברורה, או"ח ל"ט, ו).
עוד כתב המשנה ברורה שמחלל שבת בפרהסיא אינו עולה לברכת כוהנים (או"ח קכ"ח, קלד) אך בנידון זה חלק עליו הרב משה פיינשטיין (או"ח ח"א, סימן לג).
רש"י מפרש את סיבת הפסול שכן כמו שאדם העובד עבודה זרה מדגים בכך את חוסר אמונתו בהקב"ה, כך אדם שמחלל שבת מעיד בעצמו שאינו מאמין בבריאת העולם על-ידי הקב"ה. הוא אמנם נשאר יהודי, שכן ישראל שחטא הרי הוא ישראל אך הוא נפסל, מפני כפירתו, מתחומים הלכתיים שמצריכים עשיית יהודי.
כיון שהיהודי החילוני הממוצע מחלל שבת מידי שבוע ושבוע, ואינו מנסה להסתיר את חילול השבת משום אדם, הרי שיש להחשיבו למחלל שבת בפרהסיא ולפסלו לכל דין כמומר.
מה נקרא פרהסיא?
אולם, ב'שולחן ערוך' (או"ח שפה, ב) מבואר שמי שמחלל שבת שלא ברבים אינו נפסל ממעמדו של יהודי לכל דבר, הגם שהוא עובר על איסור תורה של חילול שבת. בנוגע להגדרת חילול שבת ברבים ובצנעה, כותב ה'משנה ברורה' (שם, ס"ק ו): "ואם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול, אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים – גם זה לצנעה יחשב".
המקור לכך הוא דברי הגמרא בעירובין (סט,א), שם מבואר שאדם שנמנע מלחלל שבת כשראה את רבי יהודה הנשיא בא לקראתו אינו נפסל ממעמד יהודי כשר (לעניין דיני עירובין). הסיבה לכך היא שרק אדם שמחלל שבת בגאון וביד רמה, עד שמוכן לחלל שבת בפני גדולי התורה של דורו, נחשב כאילו מעיד על עצמו שאינו מאמין במעשה בראשית.
לפי זה, יש לדון בהרבה אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, שלא ייפסלו מפני חילול שבת ברבים, כיון שהיו נמנעים מלחלל שבת בפני אדם גדול. יש לציין שהמהרש"ם (דעת תורה, יו"ד ב, ל) כותב שאין להקל בכך, אבל כמה פוסקים הסכימו לחידוש זה לדינא (עי' אליהו רבה ותוספות שבת, יו"ד סימן ב; חיי אדם עה, כו; שו"ת צמח צדק אה"ע סימן רנט).
על אותה הדרך, אנו מוצאים בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א, סימן לג) שכותב שמי שמחלל שבת מתוך הדחק (של פרנסה) אינו נפסל בכך למרות שמחלל שבת ברבים. הסיבה היא כאמור, שכדי להיפסל מחמת חילול שבת צריך שיהיה מחלל ביד רמה, ולכן מי שמחלל מתוך אילוץ וצורך אינו נפסל.
בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סימן כט) כתב לחדש עוד שבזמן שרוב הציבור היהודי נוהג בחילול שבת, שוב אין לפסול מחללי שבת בפרהסיא, שכן חילול זה אינו נקרא 'פרהסיא':
"דבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיוון שרובן עושין כן. דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה, הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה, ופורש עצמו מכלל ישראל. אבל כיוון דבעוונותינו הרבים רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך ואין צריך לעשות בצנעה, ופרהסיא שלו כבצנעה".
כפי שביארנו, הגדרת 'פרהסיא' אינה מתייחסת רק לכמות הצופים, אלא למידת ההעזה שיש בחילול שבת בפניהם. כיום, גם חילול שבת בציבור אינו דורש העזה מיוחדת, ולכן אינו מוגדר 'חילול שבת בפרהסיא'.
תינוק שנשבה
מלבד חילול שבת, סיבה נוספת שבגינה ניתן להחשיב אדם חילוני כיהודי 'מומר' היא אמונתו. הרמב"ם (ממרים פרק ג, הלכה א-ב; פירוש המשנה, סנהדרין פרק י) כותב שאדם שאינו מאמין בתורה – בתורה שבכתב או בתורה שבע"פ – נפסל מהיות ישראל כשר, ודינו כדין מומר.
אולם, הרמב"ם ממשיך לכתוב (ממרים ג, ג) שהתנאי לפסול החוטא הוא שהתנהגותו תהיה במזיד, ומבואר שבני הקראים ותלמידיהם אינם נחשבים כדור ראשון של קראים, כיון שנחשבים כ'תינוקות שנשבו':
"במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו, וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם, ונולדו בין הקראים, וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות, שהרי הוא כאנוס. ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי, וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס, שהרי גדלוהו על טעותם. כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".
בשו"ת בנין ציון (חדשות, סימן כג) כתב להסתפק על 'פושעי ישראל' של זמנו, שמצד אחד פרקו עוד מצוות, ומאידך היו עדיין באים להתפלל והיו מקדשים קידוש היום. הוא מכריע את דינם לאור המעמד של 'תינוק שנשבה', שנפסק בדברי ה'שולחן ערוך' (או"ח שפה, א):
"אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר, שרק קרוב למזיד הוא. ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן; והרי מחלל שבת נחשב המומר בלבד מפני [=רק מפני] שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה ע"י תפילה וקידוש! ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן, אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומין ממש לצדוקין, דלא נחשבו כמומרים אע"פ שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים…"
אם כך כתב בנוגע ליהודים פורקי עול לפני מאה וחמישים שנה, הדברים קל וחומר בנוגע ליהודי זמנינו, שגדלים באווירה של כפירה ושלא זכו מעודם לטעום את מתיקותן של תורה ומצוות. אמנם בדבריו מדובר על סוג מחללי שבת שמתפללים ועושים קידוש אך חילול שבת נעשה להם כהיתר, ובזמנינו יש רבים שרחוקים מכך יותר.
על בסיס זה נאמרו דברי ה'חזון איש' המפורסמים בעניין הציבור החילוני של זמנו. ה'חזון איש' מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל, ומוסיף שלדעת 'הגהות מיימוניות' (הלכות ממרים, פרק ו) אין אדם נקרא רשע עד שיעבור בזדון ויסרב לקבל מוסר. לאחר דבריהם מוסיף ה'חזון איש' (יו"ד סימן ב, אות כח):
"ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"ם לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינין להו כאנוסין ולכן א"א לנו לדון מן היבום, וכן לענין שאר הלכות".
לפי דעת החזו"א, נמצא אפוא שרבים מבין יהודים חילוניים ייחשבו יהודים כשרים לכל דבר. אולם, יש להעיר שה'משנה ברורה' אינו מבחין הבחנה זו (עי' ביאור הלכה, סימן תרב, סעיף ב), ונראה שה'משנה ברורה' החשיב את היהודים פורקי העול של תקופתו כמומרים.
צירוף חילוני למניין
בנוגע לצירוף למניין, ה'משנה ברורה' (סימן נה, ס"ק מו) מביא בשם ה'פרי מגדים': "דווקא עבירה שעבר לתיאבון. אבל להכעיס, אפילו בדבר אחד, או שהוא מומר לע"ג או לחלל שבת בפרהסיא – דינו כעכו"ם ואינו מצטרף".
אולם, כבר הבאנו בפתח הדברים את דברי ה'אגרות משה', שכתב שאפשר לצרף חילוני למניין, לכל הפחות לעניין עניית קדיש וקדושה, כשהוא מביא ראיה מעדת המרגלים. לדעת ה'פרי מגדים', לכאורה צריכים לומר שיש לחלק בין 'עדה' לעניין דין קידוש ה' או חילול ה', לבין 'עדה' לעניין השלמת מניין לתפילה.
בנוגע לעצם חידושו של ה'פרי מגדים', יש להוסיף שב'שולחן ערוך' (סימן נה, סעיף יא) נאמר שעבריין אינו נפסל לצירוף למניין: "עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה". ב'משנה ברורה' (ס"ק מז) הוסיף דהיינו "אפילו עבירה שחייב עליה מיתה". כטעם לכך הוא מביא: "דכתיב בעכן 'חטא ישראל' – אע"פ שחטא, ישראל הוא, ובקדושתיה קאי" (ע"ש בשעה"צ ס"ק מג שביאר "דבמעשה דעכן היה חילול שבת שחייב סקילה").
נמצא לפי זה שאפילו חילול שבת אינו מונע מצירוף למניין, ובתנאי שלא נידוהו. ה'משנה ברורה' חזר על שיטתו ב'ביאור הלכה' (סימן קצט) בעניין זימון, ומבואר אפוא לדעתו שמחלל שבת שלא נידוהו יכול להצטרף למניין עשרה לתפילה ולזימון (עי' גם בביאור הגר"א ליו"ד קכט, ס"ק ב; מהרש"ם, אה"ע סימן י, שדנים בראיה מעכן).
אך עוד יש לציין לדברי הרמב"ם בתשובה (סימן רסה במהדורת בלאו) שפסק שאין לצרף קראים למניין, משום שאינם מודים בחיובו. לפי זה, לכאורה אין אפשרות לצרף למניין אדם שאינו מודה בחיוב תפילה במניין.
גם הנצי"ב בשו"ת משיב דבר חלק א' סימן ט' כתב טעם נוסף שאין לצרף מחללי שבת למניין משום 'זבח רשעים תועבה' דומיא דמה שאין מקבלים ממנו קרבן.
שיקולים נוספים
בנוסף על השיקולים ההלכתיים הנ"ל, השאלה של שיתוף יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בבית כנסת מעלה שיקולים נוספים. חלקם יטו לכיוון של מתן אפשרות להשתתף בביהכ"נ, ואחרים יטו לכיוון ההפוך.
נקודת מוצא ראויה היא דברי הרמב"ם במאמר קידוש ה':
"וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבת ולמאוס אותן אלא מקרבם ומזרזם לעשות המצוות, וכבר פרשו רבותינו ז"ל שהפושע אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון. וסמכו כל זה מדברי שלמה ע"ה לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".
ברוב המקרים של יהודים הבאים להתפלל בבית הכנסת, הגישה היא אכן לקרבם עד המקום שאנו יכולים. הרב דוד צבי הופמן (שו"ת מלמד להועיל, או"ח סימן כט) מעלה את הנקודה בהקשר של שאלת צירוף יהודים למניין, כשהוא מציין למנהג הונגריה וגרמניה:
"אך בזמן הזה נוהגים להקל אף בארץ אונגרן ומכל שכן בארץ אשכנז. וזכורני שפעם אחת אירע אבילות לאיש אחד שחנותו פתוח בשבת והוא אחד מבעלי בתים של קהילתנו וירד לפני התיבה בבית הכנסת וכו', וכאשר שאלתי את הגבאים למה לא מנעו, אמר לי שכן הוא ג"כ מנהג מימים קדמונים ובבהמ"ד דפה אין מונעים מלירד לפני התיבה אנשים שמסחרם פתוח בשבת, וכיון שהרבנים דשם שהיו אנשי שם לא מיחו, מסתמא היה טעמם ונימוקם עמם".
מנגד, אנו מוצאים כמה תשובות בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב, סימנים נ-נא; ח"ג, סימן כא) שבהם מזהיר הרב פיינשטיין שלא לאפשר השתתפות יהודים כופרים (במקום אחד הוא מתייחס בפרט לרבנים רפורמיים) בטקסי ביהכ"נ, ואף מזכיר אפשרות של איסור "חנופה לרשעים".
לכן למעשה בוודאי שכאשר יכול אדם ללכת להתפלל במקום שיש מניין של אנשים כשרים בלי להכלים אנשים אחרים ראוי שיעשה זאת, וכן כתב להלכה הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה חלק ב' סי' ד' אות י' וכן כתב המלמד להועיל בסיום תשובתו שהובאה לעיל (גם בדברי האגרות משה לעיל מבואר שההיתר לצרפם למניין הוא רק בשעת הדחק, וכן הובא במבקשי תורה (סיון תשנה סי' קסג) מכתב מכת"י של הגרש"ז זצ"ל שאם אפשר להתפלל במקום שיש מנין של אנשים כשרים ודאי עדיף טפי.
אך יש לדון בכל מקרה לגופו לפי הנסיבות המסוימות, ובמקרה של ספק כמובן שיש לשאול מורה הוראה.
לפי מה שאני רואה מפה שמחלל שבת ברבים היום הוא בסדר
הרי אני לא מכיר אדם חילוני שיעשן מול הרב הראשי
אז לפי מה ההלכה ?
לפי השולחן ערוך שאומר מחלל שבת ברבים הרי הוא כגוי .?
שהרי השו"ע ידע על הגמרא בערובין ובכל זאת לא הסכים עם זה .
או לפי המשנה ברורה שמגדיר שאם לא יחלל מול רב ראשי אז המצב שלו טוב ..?
ולמי הולך הפסוק ונכרתה המפש ההיא מעמה
גם למחלל שבת בצנעה ? או לשניהם ?
ולפי מה ההלכה היום למסקנה ?
תודה יום טוב
השו"ע אינו חולק כמובן על הגמרא, אלא להיפך, כוונת המשנה ברורה לומר, שדברי השו"ע אמורים בהתאם לגמרא, והיינו, שמה שכתב שאם חילל שבת בפרהסיא הוא אינו מצטרף למנין הוא רק באופן זה. בנוגע לדבריך שאין אדם שיחלל שבת לפני הרב הראשי, דומני שהדבר תלוי בסיבה בשלה הוא נמנע מפעולה זו. המשנה ברורה מדבר באדם שנמנע מלחלל שבת לפני גדול בתורה מחמת הבושה, בהיותו יודע שהוא נוהג שלא כדין ולא נוח לו שהרב רואה אותו בכך. אולם, אדם שנמנע מפעולה זו כדי שלא לפגוע ברגשותיו של הרב ומטעמי נימוס גרידא, אינו בכלל זה. לגבי העונש האמור בתורה למחלל שבת אין הבדל בין אם הוא עושה זאת בפרהסיא או בצינעא [מלבד אולי עונש נוסף על חילול ה' כאשר הוא עושה זאת בפרהסיא.
השאר תגובה