א. בגמ' ב"מ נא. מבואר שמותר לבע"ה למכור חפציו ביותר משוויון ואין בזה משום אונאה משום דחביב עליו. ברצוני לדעת האם ה"ה באופן שבע"ה זקוק למכור חפציו ואם לא ימכור יצטרך להפקירן וכדומה וזה נוגע מאד למי שעובר דירה וא"א לו להעביר את חפציו האם גם כאן נאמר שאין כאן אונאה ואולי אף להיפך שלא יהיה אונאה כלפי הלוקח ויהיה מותר לו להונות את המוכר משום שכל מה שהוא מקבל הרי זה כולו רווח בשבילו.
ב. האם יש חיוב למוכר לוודא שאין מוכרים בעיר פחות ממנו או יכול לעשות חשבונות שלו ואם אכן יודע לו שמוכרים בפחות יוריד את המחיר כלומר האם יש אונאה בשוגג.
ג. מי שיש לו חנות שמוכר דברים יוקרתיים וגם יש לו דברים שהם נמצאים בשאר חנויות ואם יוריד את מחיר של אותן דברים הרי כל חנותו יתראה כמו דברים פחותי ערך, ודבר זה מצוי מאוד שבחנות שהוא יקר מוכרים כל הדברים ביוקר יותר מסתם חנויות ואולי על הלוקח להזהר ואפשר שהוא בכלל על מנת שאין לך עלי אונאה.
תשובה:
שלום רב,
אני מתנצל על האיחור במתן התשובה
א. אדם שנוסע לחו"ל אינו יכול לבקש יותר ממחירי השוק, משום שכלי הבית אינם חביבים עליו שהרי הוא מוכן באופן עקרוני למוכרם גם במחיר השווי. ומצד שני אסור לקונים להונות אותו, משום שגם אם אדם מוזיל מחמת דוחקו יש איסור אונאה.
ב. הוא יכול לעשות את החישובים שלו (כגון 50% מעלות מוצר חדש) אם יפרש לקונה שלא בירר מחירים אלא קבע אותם בצורה זאת.
ג. אם הקונה מבין שמחירי השוק אינם נהוגים בחנות זו, אלא המחיר הוא בהתאם ליוקרה של החנות, מותר ואין צורך להתנות על מנת שאין לך אונאה.
מקורות:
א. לעניין מחיר מחמת דוחק עיין נתיבות סי' רסד סק"ח.
ב. כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רכז סעיף כז לעניין המוכר באמונה ואמר בכך וכך קניתי ובכך אני מוכר.
ג. עיין בנתיבות סי' רכז ס"ק יט הטעם שמותר למכור באמונה הוא משום שהקונה יודע שהמחיר אינו נקבע לפי השוק, ולפי זה הוא הדין בכל מקרה שהקונה אמור להבין שהמחירים יוקרתיים. וכן ראיתי בקובץ הישר והטוב בשם הגר"מ שפרן שליט"א.
בדבר תשובה א', תמהתי מאוד על התשובה, מפני שלהדיא מבואר בטור ובשולחן ערוך בסי' רכ"ז סעיף כג שאין הונאה בבעל הבית גם כאשר הוא מוכר מחמת דחק מכיון שלא פלוג רבנן כמו שמובא בטור בשם הרא"ש וזה לשונו: ואפילו שמכרם מחמת דחק ולא שייך האי טעמא אפילו הכי לא פלוג רבנן אלא כל בעל הבית אין לו דין אונאה עכ"ל. ודברי הנתיבות בסי' רס"ד לא איירי כלל בבעל הבית ואינם סותרים את דברי הטור וכפי שפסקם להלכה בשולחן ערוך.
מוכר מחמת דוחק, זקוק לכלים והם יקרים מאוד בעיניו, אלא שהוא היה מסכים למכור אותם גם במחיר זול מחמת דוחקו לכסף. במקרה דידן מדובר כאשר אדם אינו צריך את כלי ביתו ולכן הוא מוכר אותם.
אמנם, לשון הטור שלא פלוג רבנן משמע שבכל מקרה אין אונאה. עם כל זאת, לא נראה שכוונתו היא שגם במקרה שאדם אינו זקוק לכלי ביתו תקנו חכמים שאין אונאה, אלא שבכל מקרה שאדם מוכר כלים היקרים בעיניו ומצטער במכירתם אין אונאה. שהרי לא ניתן לומר שיש אנשים מסוימים שעונים לקטגוריה של 'בעל הבית' וחז"ל תקנו שאין להם אונאה, שהרי כל מוכר בעולם הוא גם 'בעל הבית' לגבי כלי ביתו, אלא בהכרח שתקנת חכמים מתייחס למכירה של חפצים מסוימים שאדם מקושר אליהם ואינו אוהב למכור אותם. ואם כן יש לפרש דברי הטור שלא פלוג רבנן רק כאשר מדובר באותם כלים שאדם אינו אוהב למוכרם, ולא מקרה שאדם אוהב למכור כלי ביתו בגלל שהם מיותרים לו או שחייב להיפרד מהם.
דברי הנתיבות בסי' רסד הובאו רק לעניין שיש אונאה מצד הקונה גם כאשר המוכר מוכרח למכור בכל מחיר, כשם שיש אונאה למוכר כאשר הקונה מוכן לשלם כל מחיר מחמת דוחקו.
יש לי הרושם כי חידוש כזה באמת לא כתוב בשום מקום.
הראיה שכתב כת"ר: "שהרי כל מוכר בעולם הוא גם 'בעל הבית' לגבי כלי ביתו ממש תמוה, בודאי שיש הבדל בין מה ש"בעל הבית" מוכר במכולת שלו, לבין מה שהוא מוכר מכלי ביתו.
יעיין כת"ר בדברי הרא"ש שהם מקור דברי הטור: "ומה שנסתפקת, אם הוא בעל הבית המוכר כליו מחמת דחקו ואין לו מה יאכל, אי שייך ביה למימר: אי לאו דיתבינא ליה דמי יתירי, לא הוה מזבין. דע, כי אין חילוק; דנהי דמכרן מחמת דחקו ואין לו מה יאכל, יקירי עליה וחשיבי עליו, ולדידיה שוים כל הדמים, אם לא היו נותנין לו בהם אלו הדמים [היה מצמצם או] היה לוה מעות ולא היה מוכרן בפחות. וגם פירש בשאלתות דרב אחאי, דמה שאין לבעל הבית אונאה, היינו משום דהלוקח יודע שהם חביבים על המוכר, והוי כאלו פי': חפץ זה שאני מוכר לך במאתים, יודע אני שאינו שוה אלא מנה; פי', ומהני עד שתות, כדפרישית לעיל. הילכך, בכל תשמישיו, אין חילוק בין מכרן מחמת שאין לו מה יאכל, ובין מכרן לצורך דברים אחרים, כי סתם בעל הבית המוכר כלי תשמישו, אינו מוכרן אלא מחמת דוחק שהוא צריך לדמיהם, ולא פליג בין דוחק מרובה לדוחק מועט; וגם הלוקח אינו מכיר לצורך מה מוכרן, ובכל ענין מוחל האונאה".
מה שכתבתי כבר נדפס בעבר בעלון המשפט גליון 14 עמוד ד ובספר חשוקי חמד ב"מ דף נא ע"א גם מצדד כן על מקרה דומה. ובשו"ת דברי שלום ח"ב סי' קט מצדד לחדש שאפילו במוכר מחמת דוחקו אם ידוע לקונה עובדה זו, יש אונאה. בנידון דידן הקונים תמיד יודעים את סיבת מכירת כלי הבית וכמעט לא מצאנו שאדם ימכור כלי ביתו שלא בסיבת נסיעה לחו"ל.
התכוונתי להוכיח שאין כוונת הטור כפשוטו שלא פלוג בבעל הבית ולכן כל 'אדם' העונה לגדר זה תקנו שאין בו אונאה, אלא התקנה היא בכלים, שאין אונאה בכלים החביבים. ואם כן ניתן לחדש שבכלים שבעל הבית אינו זקוק להם יש אונאה. אבל לאחר שראיתי לשון הרא"ש ברור שהכוונה היא שלא פלוג בין דוחק מועט לדוחק מרובה, אבל הכל מדובר כאשר מוכר כלי ביתו החביבים עליו מפני דוחקו ולא כאשר מכור אותם במקום לפנותם לאשפה.
מה שציין כת"ר לעלון המשפט, אם זה מענה על מה שכתבתי שנדמה לי שחידוש זה לא כתוב בשום מקום. ישר כח, ואני חוזר בי. אבל אם זה ראיה שמה שכתבתם כאן זו לאמיתה של תורה, לא הבנתי הראיה, וכי אם דיין כותב דבר פעם לפני כמה שנים וחוזר על זה שנית זה כבר ראיה שהוא צודק?
עיינתי בחשוקי חמד שם הסתפק בזה וגם הוא לא הביא כל ראיה לדבריו, וגם על דבריו אמורים דברינו שלא מצינו חידוש כזה במקום מוקדם יותר.
ומה שציין כת"ר מדברי הדברי שלום, מסתבר שכוונתו לחלק ח' בספר דברי שלום להרב שלום מזרחי חבר בית הדין הגדול, ותמה אני על כת"ר שלא קרא את תשובתו עד סופה, שאף שכתב שמסברא יש לחלק בזה, אך סיים בדבריו וכתב שמתוך דברי הטור והשולחן ערוך משמע שאין לחלק בזה ובכל אופן אין לו אונאה, וכך עולה גם מהדברי גאונים שציין בתוך הדברים.
ובפרט שלכאורה א"א לומר כדברי כת"ר מכיון שבסמ"ע ובקצוה"ח על השו"ע שם בסעיף כ"ד מבואר שכדי שלא יהיה הונאה צריך שהלוקח ידע שלקח את זה מבעל הבית ובכך ייחשב שמוחל על ההונאה. ולדברי כת"ר אם יש חילוק במטרות המכירה של בעל הבית, אם כן כל לוקח יגיד שהיה סבור שמוכר מחמת שנוסע לחו"ל וכדומה ותמיד יוכל לטעון שלא מחל ויהיה הונאה.
ובעיקר הסברא, אינני מבין הלא גם כשמוכר מחמת דוחקו אין סברא כלל לומר שלא תהיה הונאה כיון שהמוכר דחוק מאוד למעות והקונה יודע זאת, אלא שחכמים השוו מדותיהם כמו שכתב הרא"ש (גם בתוס' רא"ש בב"מ נא,א כתב כן וז"ל: ויראה לי כיון דטעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא בעל הבית הילכך מחל על האונאה אבל אם לא הכירו שהוא בעל הבית או שמכר ע"י סרסור יש לו אונאה, והנהו עובדי דכיפי וורדשכי אף על גב דהלוקח לא מחל על אונאתו כיון דמבעל הבית לקח לא פלוג רבנן דאם לא כן יש חלוק בין לוקח עם הארץ בין תלמיד חכם אלא 'חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהלוקח יודע שהמוכר בעל הבית אין לו אונאה'. והיכן מצאנו לחלק בתוך מה שהשוו מידותיהם, אתמהה.
המאמר בעלון המשפט לא נכתב על ידי. כמו כן, המאמר (ככל המאמרים בעלון המשפט) עבר ביקורות דקדקניות.
בדברי החשוקי חמד והדברי שלום דייקתי לכתוב שהם 'מצדדים'.
על חידושו של הדברי שלום יש מקום לחלוק. לא הבאתי את דבריו אלא כדי להראות שיש שחידשו עוד יותר ממה שכתבנו.
קראתי בעיון את כל התגובות ואינני מתיימר להכניס ראשי בין שני ת"ח אלו, אך לא ראיתי בתשובות הדיין התייחסות לשאלות האחרונות של אחד הלומדים לגוף הדברים, גם השאלה מהסמ"ע והקצות וגם בסברא ומקור לחלוקה זו בתוך הלא פלוג רבנן. גם תמהתי על מה שכתב שהמאמר בעלון המשפט עבר ביקורת דקדקנית וכשעברתי על המאמר שם ראיתי שכלל לא הוזכרו בו דברי הטור והשולחן ערוך, וכתב מסברא דיליה חלוקה על פי דברי הגמרא ולא הביא כלל את כל הנידון שכאן, ועיקר חסר מן הספר.
ייש"כ.
הראיה מהסמ"ע אינה ראיה, כיון שבזמניהם בדרך כלל אדם שמכר כלי תשמישו לא עשה כן משום שהוא נסע לחו"ל אלא מפני דוחקו. ואם כן על סמך מה החליט הלוקח שהמוכר נוסע לחו"ל.
אדם שמוכר בגלל שנוסע לחו"ל הוא בגדר שונה לגמרי, משום שלא מדובר בכלי תשמישו החביבים עליו, או מפני שמדובר שכלים שהשתמש בהם בעבר אבל בעתיד הוא אינו אמור להשתמש, ופשוט מסברא שהתקופה הרלוונטית להגדיר את הכלים ככלי תשמישו היא תקופת המכירה ולא ההיסטוריה.
הרא"ש כותב שלא פלוג חכמים בין דוחק מרובה לדוחק מועט, תוספות כותב שלא חילקו בין תלמיד חכם לעם הארץ. מצינו דוגמאות רבות שחז"ל אכן לא חילקו חילוקים אלו משום שלא נתנו דבריהם לשיעורים. אבל לחדש שחז"ל עקרו דין תורה גם במקרה ששונה לגמרי במהותו, מנין לנו? הרי מדין תורה היה אמור להיות איסור אונאה באחד שמוכר כלי תשמישו משום שנוסע לחו"ל, לחז"ל יש כח לקבוע כללים ולעקור דין תורה, אבל ברירת המחדל צריכה להיות שלא להמציא מדעתינו תקנות כאלו עד שלא יוכח שבכגון זה לא פלוג חכמים.
יש לציין שמצינו בהלכה חילוק דין באחד שנוסע לחו"ל לעניין שנחשב מוכר שדהו מפני רעתה, עיין שו"ע חו"מ סי' קצ סעיף יב. כמו כן, יהיה דין מוזר ביותר אם נאמר שהוא נחשב מוכר מפני רעתה ומצד שני נאמר שהם חביבים עליו ואין אונאה.
הצעתי שאלה זו לפני הרבה דיינים מובהקים וכולם הסכימו פה אחד שיש איסור אונאה. אציין פסק דין של בית דין הרבני שדנו בנושא כעין זה, עיין כאן.
תודה רבה על תשובתכם,
לא הבנתי התשובה על שאלה ב' וג' ואני חוזר לשאול האם יש איסור אונאה בשוגג כלומר האם על המוכר לטרוח על עצמו לידע האם מוכרים בעיר בפחות או כל שלא עשה כדי לרמות מותר, בלי להודיע לקונים.
ושאלה ג' היתה האם אפשר להניח שכן יודע הקונה שבודאי הרבה מבינים כן ומ"מ מצוי שלא מבינים האם יכול המוכר לטעון שכן דרך החנויות
יש איסור אונאה גם בשוגג. גם בדיעבד יש חיוב חזרת אונאה אם המאנה הונה בשוגג. עצם הדבר שיש שמוכרים בפחות אינו עושה איסור אונאה, כל עוד שהוא מוכר במחיר שגם הוא סביר ויש אחוז מסוים של מוכרים שדורשים מחיר זה.
ניתן להניח שכולם מבינים, אדם סביר מבין שבחנות יוקרתית לא מוכרים בזול.
חשבתי היום שיש להוסיף כאן חילוק חשוב, שאם מוכר ביותר משתות במקח לכו"ע יש אונאה דהלכה כסתם בשולחן ערוך סי' רכ"ז סכ"ד שביותר משתות אסור גם לבעל הבית.
ייש"כ.
בדיעבד המוכר יכול לטעון 'קים לי' שאין אונאה אפילו לא ביותר משתות וכן מכריע הב"ח, אבל לכתחילה אכן אסור להונות ביותר משתות. ובלאו הכי הרי כתב בחשק שלמה בשם הראב"ד שבעל הבית עבר על 'לא תונו' וכל הדין של חז"ל הוא רק בדיעבד (ולא כהנתיבות).
ראיתי באתר את כל הדיון בתגובות בשאלה זו בדבר אונאה במכירת כלי בית בנסיעה לחו"ל, ובדיוק יצא לי לראות סוגיא זו הלכה למעשה רציתי ברשות הרב להעיר כמה הערות.
א. מה שציין הרב בסוף הדברים בשם הראב"ד הדברים מובאים כבר במיוחס לריטב"א על הגמרא שם, אמנם בפוסקים לא הוזכרה דעה זו כלל, ואינני יודע אם אפשר לפסוק הלכה מן הראשונים, כאשר הנתיבות פוסק לא כך. ויותר מכך שכיון שכתבו הפוסקים (בית יוסף בשם השאילתות) שהסיבה שאין אונאה מפני שזה דומה למפרש וכמו על מנת שאין לך אונאה ושם מבואר להדיא בתוספות בשם ר"ח שהנדון הוא לגבי לכתחילה, אם כן אין שום מקור לחלק בזה הלכה למעשה. ויתכן שהראב"ד המחמיר בזה פוסק גם בעל מנת שאין לך עלי אונאה כשמואל והוא סובר שאיסור ודאי יש (וכמו השיטה השניה שהביא תוספות שם).
ב. בדברי הנתיבות בס"ק י"ט שציונו כאן תוך כדי דברים, מבואר שעיקר הטעם שאין אונאה בבעל הבית אף על פי שלא מפרש כמה שיעור האונאה, מפני שהקונה קונה את החפץ ולא את שוויו והטעם בעיקר הוא בגלל שאינם יודעים לשום את החפצים שלהם ואינם תגרים המתעסקים במסחר ביד שניה, והנתיבות מגדיר שם בדרך הפלגה שהוי כמשחק בקוביא, וכך ביאר גם את הטעם שהנושא ונותן באמנה אין לו אונאה, ולכאורה טעמו של הנתיבות ודאי שייך גם במכירה מחמת נסיעה לחו"ל.
ג. בסברא שכתב הדיין באחת התגובות שלא מגדירים את הכלים האלו ככלי תשמישו בזמן המכירה, לא הבנתי דבריו, מכיון שגם במקרה של הגמרא כשמוכר זה כבר לא כלי תשמישיו, ובכל מקרה זה כך, אז מה משתנה כשהוא נוסע לחו"ל??
ד. הרב כותב שאנחנו צריכים למצוא ראיות שזה בכלל הלא פלוג כדי לאסור, לא כל כך הבנתי דבריו, לכאורה הפשטות בדברי הטור עצמו וכן בדברי הרא"ש מפורש שבין אם מוכרם מחמת דוחק או 'לצורך דברים אחרים' (כלשונו), וגם בביאור הגר"א מבואר שגם המקרה הקלאסי של הגמרא מדבר מחמת דוחק כיון שמאיזה טעם ימכור אדם כלי תשמישו אם לא מחמת דוחק מעות, ועל כרחך שהלא פלוג רבנן ממשיך גם לסיבות שאינם מחמת דוחק מעות, ושוב צריך הרב להוכיח שמקרה כזה יוצא מן הכלל של הלא פלוג המובא בכל הפוסקים בפשיטות!
ה. אני כשלעצמי הייתי סבור מטעם אחר שיש במקרה כזה אונאה, והוא מפני שהרא"ש מסיים בתשובתו שם בלשון זו 'וגם הלוקח אינו מכיר לצורך מה מוכרן' ולכאורה כל זה באמת כשלא מבארים לצורך מה מוכרים, אך כאשר יש מודעה ואדם יודע שבא לקנות במכירה עקב נסיעה לחו"ל, הרי שהוא יודע היטב שבעל הבית לא מעוניין להמשיך להחזיק בחפצים אלו, וכבר נחשב כמפרש הפוך שאינו מוכר באונאה, ואין זה בכלל דברי הרא"ש בתשובתו.
אשמח לקבל את תגובת הרב להערות אלו, ויישר כח בהזדמנות זו על כל התשובות.
ב. מה שכתב הנתיבות שאינם יודעים שומת החפצים הוא על דין מוכר באמנה, אבל בבעל הבית הטעם הוא משום שהוא קובע את המחיר לפי חביבות החפץ בעיניו ולא לפי שווי שוק. אם אדם הנוסע לחו"ל אכן לא יודע מחירי החפצים ומוכר לפי 50% ממה ששילם וכדו' ואמר כך לקונים, אכן אין אונאה, וכפי שכתבנו בתשובה, אבל בסתמא מחירי השוק קובעים.
ג. כאשר אדם מוכר כלי תשמישו שהוא היה עתיד להשתמש בהם יוצא שהמכירה היא על חשבון השימוש בהם ואלמלא המכירה הוא היה ממשיך להשתמש בהם, אבל כאשר אדם נוסע לחו"ל, בין כך ובין כך הכלים כבר לא יהיו כלי תשמישו והמכירה אינה על חשבון השימוש, אלא שבעבר הם שימשו ככלי תשמישו.
ד. לצורך דברים אחרים הכוונה שאינו דחוק בפרנסה אלא מוכר כדי לקנות בכסף דבר אחר, כגון לישא בת תלמיד חכם או להשיא בתו לתלמיד חכם, אבל אין הכוונה כאשר הוא החפץ הופך להיות מיותר בשבילו.
השאר תגובה