דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם (במדבר ו, כג)
בספר חרדים השמיענו חידוש חשוב במצוות ברכת הכהנים, וזה לשונו: "לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג). וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה" (פרק יב, סעיף יח). ודבריו הובאו בקצרה בביאור הלכה (סימן קכח בתחילתו).
אולם לא הגדיר בספר חרדים הנ"ל את הכוונה במצוות הציבור בכלל ברכת הכהנים, וגם המשנה ברורה לא הוסיף על דבריו מאומה, ויש לעיין בגדרי מצוות ישראל כחלק מברכת כהנים.
בפרט, יש לעיין באם שמתוך דברי החרדים יתחייב ישראל לדאוג לכך שיתברך על-ידי כהנים, כגון באופן שבמניין שלו לא היה שום כהן שיעלה לדוכן, אם חייב לבוא למניין אחר בשביל לשמוע את ברכת הכהן, או שמא יש גדר אחר למצווה זו.
מצוה להתברך – מצוות הציבור או מצוות הכהן
ומצאנו בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סימן מו) שכתב שכל מצוות ישראל בברכת הכהנים אינו אלא לסייע לכהן לקיים את מצוותו. כעין מה שמצאנו בר"ן (רפ"ב דקידושין) שאע"פ שאשה פטורה ממצוות 'פרו ורבו', לעולם יש עליה מצווה לסייע לבעלה בקיום מצוותו, ומטעם זה אמרו בה ש"מצווה בה (להתקדש) יותר מבשלוחה". על דרך זה יש לומר במצוות הציבור בברכת כהנים, שמצוותם להצטרף למצוות הכהנים.
לפי דברי מהר"י אסאד עולה שאין מצווה מסוימת על הציבור "להתברך", אלא שמצווה עליהם לסייע לכהן בברכת העם. וקצת יש לדייק כך בדברי החרדים, שכתב "וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה". הרי שכתב שמי שעומד פנים כנגד פנים ומקבל את ברכת הכהן הרי הוא "בכלל המצוה", והיינו שמכיון שעומד נכונה (פנים כנגד פנים) לקבל את הברכה הרי הוא מסייע את הכהן, והוא "בכלל" מצוותו לברך את העם.
מאידך, בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן כב) מבואר שיש מצווה עצמאית על ישראל להתברך. שהנה מצאנו בגמרא (ר"ה דף כח ע"ב) שכהן שמוסיף על הברכות עובר על איסור בל תוסיף, ושוב מקשה הגמ' שהרי בשעה שמוסיף ברכה כבר סיים את מצוותו, ולמה עובר על בל תוסיף במה שמוסיף ברכה נוספת ((הגמרא שם מוכיחה שאין איסור 'בל תוסיף' אלא כאשר הזמן והמקום מתאימים למצוה, אך אם אין זה זמן המצוה אין עוברים על איסור בל תוסיף, ומשום כך התוקע בשופר שלא בראש השנה, וכן הישן בסוכה ביום שמיני לאחר חג הסוכות אינו עובר באיסור בל תלין, משום כך תמהה הגמרא מדוע כאשר הכהן גומר לברך ברכת כהנים ונעשתה מצוותו הרי אין בכך שוב איסור בל תוסיף))? ושוב מתרצת הגמ': "שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כוליה יומא זמניה" – משום שאילו יזדמן לו ציבור נוסף יחול עליו חובה לברכו, נמצא שגם לאחר סיום הברכות לא גמר את מצוותו, ועובר על "בל תוסיף" במה שמוסיף ברכה מלבו.
מבואר מדברי הגמרא שכהן שמזדמן לו ציבור נוסף חייב לברכם, ובפשטות יש לבאר דהיינו משום חיובו של כהן, שהציבור כנגד הכהן הוא כעין "חפצא של מצווה", וכל פעם שמזדמן לכהן ציבור חדש חלה עליו המצווה לברכו. אולם החת"ס לא הבין כן, וביאר את דברי הגמ' שאע"פ שהכהן כבר קיים את מצוותו, יש עליו עדיין מצווה להוציא את הציבור ידי חובתו להתברך מכהן.
וקצת יש להביא סמוכים לדבריו מדברי הראב"ד (סוף פירוש למס' תמיד) שכתב שמי שאשתו נדה לא ישא את כפיו, "ואינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן", ואם הציבור אינו מְצוּוֶה בברכת הכהנים איזה שייכות יש להם "לצאת ידי חובה" ומכאן לכאורה סמך לדברי החת"ס שיש חובה על הציבור להתברך, והכהן מוציאם ידי חובתם. אלא שקצת יש לדחות שכוונתו שאין הכהן יכול להוציא כהנים אחרים ידי חובתם, שיש מקומות שנהגו שכהן אחד עומד לדוכן ושאר כהנים יוצאים בברכתו, כמו שהביא ר' בצלאל כהן (ראשית ביכורים, סימן ד) שישנם קהילות שנהגו כן.
ולכאורה ישנה נפקותא רבה להלכה בין שני הצדדים הנ"ל, לשאלה דנן, באם שחייב ישראל לטרוח להתברך מפי כהן, או שמא אינו חייב לעשות כן. שלדעת מהר"י אסאד הרי שאין מצוות הציבור מצווה עצמאית, ורק מצוות להשתתף במצוות הכהן, ולפי זה לא יחול חובת השתדלות על ישראל למצוא כהן לברכו. ואילו לדעת חת"ס חלה מצווה עצמאית על ישראל להתברך מפי כהן, ולדבריו יש לומר שאכן תחול עליו חובה למצוא כהן בשביל שיברכו.
עם שבשדות ודין עניית "אמן"
והנה לכאורה יש להקשות על שתי הדעות הנ"ל מדברי הגמרא במסכת סוטה (לח ע"ב) "א"ר שמלאי בית הכנסת שכולה כהנים כולן עולין לדוכן למי מברכין אמר ר' זירא לאחיהם שבשדות איני והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה לא קשיא הא דאניסי הא דלא אניס". מבואר בדברי הגמרא, וכן נפסק להלכה, שגם כשאין שום ישראל נוכח בבית הכנסת, לעולם מברכים הכהנים את ה"עם שבשדות".
ולדעת מהר"י אסאד הנ"ל שישראל מצטרף למצוות הכהן, קשה שהרי מבואר בגמרא שאין לכהן צורך בישראל לחלות הברכה, שכן הברכה חלה אף ללא השתתפות ישראל על העם שבשדות.
אולם יש למצוא תשובה לקושיא זו בדברי השו"ע (או"ח סימן קכח, סעיף כה): "בית הכנסת שכולה כהנים, אם אין שם אלא י' כולם עולים לדוכן; למי מברכין, לאחיהם שבשדות; ומי עונה אחריהם אמן, הנשים והטף". מבואר בדברי השולחן ערוך שלא די שמה שחלה הברכה על העם שבשדות, אלא שצריכים גם מי שיענה "אמן" אחר הכהנים, ולכך משמשים הנשים והטף. ומקור הדברים ברמב"ם (הלכות תפילה טו, ט) ובירושלמי (גיטין לב ע"ב).
ולפי זה תתורץ דעת מהר"י אסאד, כי ישראל המכוון לקבל את הברכה (ועונה אחריה "אמן"), הרי הוא בכלל ברכת הכהנים, מאחר והברכה צריכה להתקבל בפועל על-ידי מי שנוכח (שהוא עניין עניית "אמן"), הרי שכל מי שעושה כן נחשב כנוטל חלק בברכה, ומצטרף במצווה.
שני דינים בברכת כהנים
אולם דברי החת"ס לא תתורץ הקושיא הנ"ל. שאף לשיטתו קשה מדברי הגמ' שמכיון שמתברך ישראל גם כשהוא אינו נוכח בבית הכנסת (מדין "עם שבשדות"), למה יתחייב לבוא לביהכ"נ בשביל להתברך? ומה שיש דין עניית "אמן" לא יועיל לפי שיטתו, שכן עניין עניית "אמן" הוא להצטרף לברכת הכהן, ואילו לדעת החת"ס יש מצווה עצמאית על ישראל להתברך, ולמה תהיה עליו מצווה עצמאית כיון שהוא מתברך כ"עם שבשדות"?
ואע"פ שמבואר בסוף דברי הגמ' הנ"ל שמי שעומד אחורי הכהן אינו בכלל הברכה, ומשום שאינו אנוס, ומבואר בזה שאסור לישראל להפקיע עצמו מכלל הברכה, אלא חייב להשתתף בה. אך לכאורה הכוונה שהפקיעו חז"ל את מי שאינו עומד פנים מול פנים אל הכהנים מחלות הברכה, כיון שעושה שלא כהוגן ואינו מקבל את הברכה (שדרך קבלת הברכה היא דווקא פנים מול פנים, כמבואר בגמרא שם), שוב הוציאוהו חז"ל מכלל ברכת העם שבשדות – אבל לעולם צ"ע למה תחול חובה על ישראל לבוא ולהתברך בביהכ"נ.
ולדעת החת"ס צריך לבאר שיש ב' איכויות שונות בברכת הכהנים – איכות ברכה אחת שחלה על עם שבשדות, ואיכות ברכה אחרת, מעולה מזו, החלה על מי שנוכח בבית הכנסת. ואע"פ שגם מי שאינו נוכח בביהכ"נ הרי הוא מתברך בכלל "עם שבשדות", לעולם חובה עליו להיות נוכח בביהכ"נ בשביל לקבל את הברכה המעולה יותר של "פנים כנגד פנים" אל הכהנים. והוא חידוש, כמובן.
ובאמת עצם שיטת החת"ס מחודשת היטב, שהרי מניין לנו שתהיה מצווה על ישראל להתברך מפי הכהנים, שלא מצאנו בתורה אלא מצווה על הכהנים, ולא מצאנו שום רמז למצווה על ישראל להתברך. ובשלמא לדעת מהר"י אסאד הרי שבאמת אין מצוות כזו על הציבור, אלא שכיון שברכת הכהן צריך ישראל בשביל שיהיה לה מקום לחול, הרי נמצא שישראל בכלל המצווה הוא. אבל לדברי החת"ס מבואר שיש לישראל מצווה עצמאית להתברך, ולכאורה זו מניין, וצ"ע.
המתפלל תפילת העמידה אם יפסיק לשמוע ברכה כהנים
והנה מצאנו שנחלקו אחרוני זמנינו בדין מי שעומד בתפילת שמונה עשרה, והגיע הזמן של ברכת כהנים, איך עליו לנהוג. דעת האגרות משה (שו"ת או"ח ח"ד סימן כא, אות ב) שיש לו להפסיק את תפילתו ולכוון לבו לברכת הכהנים, ורק לאחר סיום הברכה ישוב לתפילתו כמקודם. וכן היא דעת שבט הלוי (שו"ת ח"ג סימן טו), וכן מבואר בס' דינים והנהגות החזו"א שכך נהג החזו"א. ואילו הגרי"ש אלישיב שליט"א פסק שיש לו להמשיך תפילתו כדרכו, ונימוקו עמו שנחשב במצבו כ"עם שבשדות" הנ"ל שאף הם בכלל הברכה, ואף מתפלל נחשב ל"אנוס" ויש לו להמשיך את תפילתו כדרכו.
ולכאורה יש לתלות את דברי האחרונים בב' צדדים הנ"ל, כי לדעת החת"ס חובת ישראל להתברך היא חובה עצמאית, וכיון שמתפלל הרי הוא פטור מחובתו העצמאית, ומובנת שיטתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש לו להמשיך את תפילתו כדרכו. אבל לדעת מהר"י אסאד מצוות ישראל הוא להצטרף לברכת הכהן, וכיון שפתחו הכהנים בברכתם הרי שבעל כורחו נעשה המתפלל חלק מאותה הברכה, ועל-כן מוטלת עליו החובה לכוון את לבו לקבל את הברכה, והיא כדעת האגרות משה ושבט הלוי.
המנהג למעשה
היוצא מדברינו שאכן נחלקו מהר"י אסאד והחתם סופר האם כאשר לא היה בבית הכנסת כהן, האם חייב הישראל להשתדל ללכת למנין אחר שיש שם כהן כדי להתברך.
ונראה שהמנהג בזה כדעת המהר"י אסאד, ואין חובה בזה, שהרי בחו"ל לא נהגו לעלות לדוכן לפי מנהג אשכנז, ולא מצאנו שילכו אשכנזים מדקדקים במצוות לבתי כנסת ספרדיים בשביל להתברך. אלא נראה שנהגו כדעת מהר"י אסאד הנ"ל שמצוות ישראל היא להצטרף לברכת הכהן, ולא מצוה עצמאית להתברך וכבר כתב הרמב"ם (שמיטה פרק י הלכה ו) "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".
