מדוע נפסק בהלכה שמותר לומר דין תורה בבית המרחץ כדי להפריש אדם מאיסור הרי אסור לחטוא ואפילו חטא קטן כדי שחברת לא יעבור על איסור גדול וכל שכן כאן שהאיסור שוה ויש אומרים שהוא מן התורה והיה מינית קדוש!?
תשובה:
שלום רב
כמה אחרונים הקשו קושיא זו, והנשמת אדם בכלל ג' אות ח' כתב מחמת קושיא זו שודאי שאסור לומר דברי תורה ממש, ורק להפריש בלשון שלילה שאין זה דברי תורה ממש, אלא הם רק משתמעים מתוך מה שאמר בשלילה. אך המשנה ברורה פוסק שכאשר יש צורך מותר לפרש ולהסביר גם את טעמי הדין.
במהרש"א במהדורא בתרא בשבת דף מ,ב מבואר דס"ל שאיסור ההרהור בד"ת במרחץ קיל מהחיוב שיהיה לאדם שיעשה איסור ע"ש, אמנם דבריו קשים כפי שכתבת שיש מקור שאיסור זה נלמד מפסוק 'והיה מחניך קדוש'.
ויש שפירשו שכיון שהאיסור הוא רק מחמת בזיון כאשר כוונתו להפריש אדם אחר מאיסור אין בזה בזיון.
ור' יוסף אנגל בספרו ציונים לתורה כלל ג' כתב דבר מחודש מאוד בזה שכיון שיש תמיד חיוב תלמוד תורה ובמרחץ אין חיוב כיון שיש איסור, אך כאשר יש אפרושי מאיסורא הוא מצטרף לחיוב תלמוד תורה ומתגבר על האיסור לומר ד"ת במרחץ.
ובקרית ספר פרק ג' מקריאת שמע כתב שאין האיסור אלא בדברי תורה ולא במעשים של תורה והפרשה מאיסור אינה נחשבת כלימוד תורה ע"ש ובעמק ברכה עמוד י"ט דחה ביאור זה על פי דברי הספר חסידים שהביאו הפוסקים שגם אדם שעומד להרהר הרהור עבירה יכול לחשוב בד"ת אף שזה לימוד תורה.
