לתרומות לחץ כאן

פרשת במדבר – מפקד האוכלוסין בהלכה

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א, ב)

 

ספר במדבר פותח עם ההוראה למנות את העם – ובמינוח המודרני, לערוך מפקד אוכלוסין. בעקבות כמה ממפרשי התורה, נקדיש את מאמר השבוע, לשאלה האם ואיך ניתן לערוך מפקד אוכלוסין ללא חשש איסור של "מנין בני ישראל".

נקדים, שאף כי האיסור של מנין בני ישראל אינו מופיע בשולחן ערוך, הובא האיסור ברמב"ם ((     הלכות תמידין ומוספין פרק ד, הלכה ד.)), ובעקבותיו בכמה מגדולי הפוסקים: המגן אברהם ((    סימן קנו, סק"ב.)), הפרי חדש ((        אורח חיים סימן נה, סק"א.)), הכף החיים ((              יג, י.)) ועוד. כיום, אין מדינה מודרנית שאינה עורכת מפקד אוכלוסין מידי כמה שנים, והיא משמשת לכמה צרכים מדיניים וממשלתיים. בס"ד נבאר את הצדדים ההלכתיים השייכים לנושא זה.

המקורות

המקור הראשוני לאיסור מנין בני ישראל הוא בפסוק בפרשת כי תשא: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" ((              שמות ל, יב.)). בציווי לפקוד את העם, הורה הקב"ה למשה למנות את בני ישראל דווקא על-ידי נתינת חצאי שקלים, ולא לספור את האנשים בצורה מספרית ישירה. הסיבה לכך, כמפורש בפסוק, היא בכדי ש"לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" ((                ראה רש"י (שמות שם) "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". ובטעם הדבר מצינו ברבינו בחיי (שם) שמבאר זאת "וְגִלָה לְךָ הַכָּתוּב כִּי הָעָם הַנִּפְרָט בְּמִנְיָנוֹ כָּל אֶחָד לְגֻלְגְּלוֹתָם, הִנֵּה הוּא מֻשְׁגָּח מִבַּעַל הַהַשְׁגָּחָה יִתְעַלֶּה וְכָל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו וְאָז יָחוּל הַנָּגֶף, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה עִנְיָנוֹ נִמְשָׁךְ בִּכְלָל הָרַבִּים, אֲבָל עַתָּה בִּהְיוֹת כָּל יָחִיד וְיָחִיד וְכָל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין אִי אֶפְשָׁר מִבִּלְתִּי עוֹנֵשׁ וּכְעִנְיַן שֶּׁהֵשִׁיבָה הַשּׁוּנַמִּית לֶאֱלִישָׁע "בְּתוֹךְ עַמִּי" וגו', כְּלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁתִּתְפַּלֵּל בִּשְׁמִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא, מוּטָב לִי שֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנִי נִכְלָל בִּכְלָל הָרַבִּים וְלֹא נִפְרֶטֶת, פֶּן אֶעָנֵשׁ".)).

בהסתמך על הפסוק, הגמרא במסכת ברכות קובעת שהאיסור למנות אנשים במנין ישיר הוא איסור פשוט, ומפורסם הדבר אפילו לילדים רכים ((             ברכות סב ע"ב.)). למרות זאת, הפסוק בשמואל מגלה שדוד המלך טעה באיסור זה, והביא מגיפה קשה על העם ((     שמואל ב כד, טו)). הגמרא מפרשת שדוד המלך הוזהר על כך מראש: "אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'" ((           ברכות שם.)).

מדברי הגמרא הנ"ל נראה לכאורה שאיסור זה של מניית אנשים לפי מספרם הוא איסור תורה, מאידך מצינו בגמרא אחרת, במסכת יומא ((               דף כב ע"ב.)), הדנה באיסור מנין בני ישראל (בנוגע למשנה המתארת את צורת מניית הכהנים במקדש), ומציעה מקורות לאיסור מדברי הנביא, בהתעלמות לכאורה מהפסוק הנ"ל בפרשת כי תשא, בנוסף לכך, העירו רבים מהמפרשים כי לא מצאנו שהראשונים מוני המצוות הזכירו איסור זה כחלק מתרי"ג המצוות.

בפרט יש להוסיף שהגמרא במסכת יומא הנזכרת, מציינת מפקדים שערך שאול בטרם צאתו למלחמה נגד עמון ונגד עמלק ((          שמואל א יא, ח ו-טו, ד.)). שניהם, לפי דברי הגמרא, נערכו על-ידי מסירת חפצים (שברי חרס וטלאים), ומכאן שאין למנות בצורה ישירה. בהמשך, מציעה הגמרא את הפסוק בתחילת ההפטרה כמקור נוסף לאיסור: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" ((        הושע ב, א.)).

המפרשים הרבו לדון בחילוק בין שתי הסוגיות, המביאות מקורות שונים לביסוס האיסור של מנין בני ישראל. שאלה זו כבר נידונה במאמר קודם ((            ראה ציץ אליעזר ח"ז, סימן ג; וראה במאמר (באתר) לפרשת כי תשא כאן.)), וביארנו בה כמה השלכות חשובות למעשה.

אולם בנוגע לנושא של מפקד אוכלוסין התמקדו הפוסקים על טעותו התמוהה לכאורה של דוד המלך. במאמר זה נלך בס"ד בעקבותיהם.

טעותו של דוד המלך

כאמור, הגמרא בברכות קובעת את טעותו של דוד כטעות בדבר שאפילו תינוקות בקיאים בו. אכן, מוצאים אנו בפסוק בס' שמואל שיואב, מפקד הצבאי של דוד ותלמיד חכם מובהק, קורא תגר על כוונת דוד המלך לפקוד את העם: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל " ((       דברי הימים א כא, ג.)).

יואב צדק בהתנגדותו לעריכת המפקד, כפי שהפסוק ממשיך לפרש: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל" ((  דברי הימים א כא, ז.)); "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" ((     שמואל ב כד, טו.)). אכן, מוצאים אנו שדוד עצמו הודה באשמתו: "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד" ((   שמואל ב כד, י; וכעין זה בדברי הימים א כא, ח.)).

הפסוקים והגמרא אינם מפרשים את טעותו של דוד – מה הניע אותו לטעות בדבר כה פשוט? בס' באר שבע כתב שאין לנו להתחקות אחר דבר זה: הקב"ה הסתיר את הדבר מדוד (כלשון הגמרא הנ"ל, "הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו"), וכל מחקר מעבר לכך מיותר (ואף עשוי להיות מטעה) ((    פירוש באר שבע לתמיד, פ"ק.)). מפרשי התורה לא הסכימו לגישה זו, וטורחים למצוא ביאור לטעותו של דוד. נתמקד בשלשה פירושים, כולם מתוך דברי הרמב"ן.

מנין ישיר ומנין עקיף

א. בפירושו לפרשת כי תשא, כותב הרמב"ן שטעה דוד בחושבו שאיסור מנין בני ישראל נאמר רק למשה במדבר (לתקופת שהות עם ישראל במדבר), ופקע בעת כניסתם לארץ ישראל ((    פירוש הרמב"ן לשמות ל, יב.)). לפי פירוש זה, ערך דוד את המפקד בדרך ישירה (שלא על-ידי קבלת דבר מהנפקדים), ובזה עבר על איסור מנין בני ישראל והביא מגפה על העם. לפי זה, עולה שכל מנין שנעשה בדרך עקיפה, דהיינו בקבלת חצי-שקל או דבר אחר, מותר. כך הוא כנראה דעת הרמב"ם באיסור זה ((  הלכות תמידין ומוספין פ"ד, ה"ד.)).

מפקד ל"צורך"

ב. אולם, בפירושו לפרשתנו, סתר הרמב"ן את דבריו הנ"ל, וכתב שדוד נזהר מלמנות את העם בצורה ישירה, ופקד אותם על-ידי נתינת כופר: "כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב, "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". הרמב"ן ממשיך להוכיח שרחוק הדבר שטעם דוד בכך: "ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל, ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא". אם דוד טעה, משום שהסתיר הקב"ה את הדבר ממנו, במה טעה יואב, ולמה לא מנה את העם בשקלים?

ממשיך הרמב"ן לפרש טעם חדש לטעות דוד המלך: "אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב "ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה". לפי דברי הרמב"ן, לא טעה דוד באופן עריכת המפקד (שאכן פקד דוד את העם על-ידי נתינת "כופר"), אלא טעותו הייתה בעצם עריכת המפקד, שלא הותר הדבר אלא ל"צורך".

הרמב"ן מביא אסמכתא לדבריו מדברי המדרש: "ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד" ((       במדבר רבה ב, יז; וראה עוד בפסיקתא רבתי יא, ג, פסיקתא דרב כהנא ב, יז, ומדרש תנחומא, כי תשא, ט.)).

לפי פירוש זה, עולה שאפילו מנין על-ידי מתן "כופר", ואפילו כשנפקד רק חלק מהעם ולא כולו (שכן הגמרא ביומא עוסקת במנין כוהני המקדש, שאינם רק חלק קטן של העם), לא הותר כי אם לצורך ((   ראה עוד בציץ אליעזר ח"ז, סימן ג, בביאור דברי הגמרא ברכות לפי פירוש הרמב"ן.)). כשאין צורך ספציפי במנין, אסור לפקוד את העם (או חלקו), אפילו במנין עקיף. למסקנה זו מצטרפים כמה מגדולי המפרשים ((           תוספות רי"ד, יומא כב ע"ב; רד"ק, שמואל א טו, ד ו-שמואל ב כד, א; תוספות ר"י הלבן, יומא ב ע"ב (שם משמע שלא הותר המנין אלא ל"צורך מצווה", ולא לכל צורך דעלמא); מרומי שדה, ברכות סב ע"ב; פתח עינים, יומא כב ע"ב בשם רמ"ע מפאנו. מאידך, ראה אור החיים, שמות ל, ב.)).

מפקד כללי ופרטי

ג. הרמב"ן בפרשתנו מציע גם פירוש שלישי: "ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר "לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם" ((      דברי ימים א כא, ב.)), וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים".

לפי פירוש זה, טעותו של דוד היה במה שמנה את כל עם ישראל (הזכרים) מבן שלש-עשרה ומעלה, דלא כמנין המדבר שלא נמנו הזכרים אלא מבן עשרים שנה ומעלה. הרמב"ן ממשיך ומבאר את סיבת חומרת מנין כל העם: 'שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר "אם תוכל לספור אותם'" ((            בראשית טו, ה.)), ע"ש מה שהביא סמך מדברי המדרש אף לדרך זו.

ונמצא לן שלש חלופות אפשרויות:

  1. תמיד מותר לפקוד את העם, בתנאי שהמפקד נעשה בצורה עקיפה.
  2. מפקד עקיף מותר רק כשנערך ל"צורך".
  3. מפקד עקיף הותר רק במנין חלקי של העם; לעולם אין היתר לפקוד את העם כולו.

שיטת החתם סופר

בתשובה שיצאה לאור לאחרונה, מצאנו לחתם סופר שנקט דרך מקורית בסוגיא זו. לדבריו, ההיתר במנין בדרך עקיפה אינו משום היות המנין עקיף, אלא משום שמפקד הנערך בדרך זו עשוי להיות מוטעה.

למרות שכל אדם, העשיר והדל יחדיו, חייבים לתת חצי שקל בלבד ("העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט"), לעולם אין שום עירבון שהציווי יקוים בדקדוק. כמו כן יש סיכוי רב לאי-דיוק במנין הנערך על-ידי חתיכות חרס או טלאים (מפקדי שאול), וכך אפילו במנין אצבעות הכהנים במקדש (ייתכן שכהן לא יצביע באצבעו, ויתכן שכהן יצביע ביותר מאצבע אחת).

לפי דעת החת"ס, נמצא שכל שנערך מפקד מדויק, אין שום היתר למנות בני ישראל –  גם בדרך עקיפה.

יתירה מזו, כותב החת"ס שגם במפקד שאינו מדויק, הרי שאין היתר למנות את העם אלא על-ידי מתן חצי שקל, שמשמש כ"כופר". חפצים אחרים אינם תקפים לעריכת המפקד. בדרכו זו מפרש החת"ס את המפקדים שערך שאול בדרך חדשה: שאול לא התכוון למנות את העם, אלא להקצות לכל אחד את תפקידו המיוחד לו. לצורך הקצאת תפקידים, פקד שאול את אנשיו על-ידי מסירת חתיכות חרס או טלאים, אך לעולם לא מנה את מספרם. כמו כן כותב החת"ס לענין כהני המקדש: הכוונה לא הייתה למנות את מספרם, אלא להקצות את תפקידי עבודת הקודש.

כפי שמעיר בעל פאת השולחן ((     קובץ שאלות ותשובות חתם סופר, ח, כד; וראה גם בחידושי חתם סופר ליומא כב ע"ב.)), דעת החת"ס בזה דחוקה, ויש שהציעו שהחמיר החת"ס מעבר למידה משום הכלל ש"סכנתא חמירא מאיסורא" ((               ראה מנחת אשר, פרשת במדבר.)).

עריכת מפקד אוכלוסין

לאור האמור לעיל נבוא להלכה בנוגע לעריכת מפקד אוכלוסין בימינו.

לפי הגישה הראשונה של הרמב"ן, הרי שאין איסור בעריכת מפקד, בתנאי שמחשיבים אותו כמנין עקיף. אולם, לפי גישתו השנייה של הרמב"ן, כמו שפירש בפרשתנו, אזי היתר המפקד יהיה תלוי בעריכתו ל"צורך" ((                לפי הפירוש השלישי, הרי שלעולם אין היתר לערוך מפקד של כל העם (או של רובו, שכן גם מניינו של דוד לא כלל את כל העם, אלא את רובו). לעת עתה, מפקד האוכלוסין של ארץ ישראל (או של כל מקום אחר) אינו כולל את כל או את רוב יהודי העולם.)). האם מפקד אוכלוסין כיום נחשב ל"צורך"?

דעת רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל הוא שצרכים כלכליים (תכנון כלכלי) ומדיניים (כגון ביטחון המדינה) נחשבים כ"צורך" לעניין היתר עריכת המפקד. בנוסף לכך, דעתו שספירת שמות נחשבת למנין עקיף, ולכן מותר לערוך מפקד אוכלוסין – אפילו בארץ ישראל ((          שרידי אש, ח"ב, סימן מח; כך היא גם דעת משפטי עוזיאל, חושן משפט, כללים סימן ב, וכך דעתו של הרב כשר, תורה שלמה, חלק כא, 168. הרב כשר מוסיף שמנין בדרך מכנית לא נחשב כמנין על-ידי אדם, ואין בו איסור, ובס' מנין בני ישראל חלק עליו בזה.)).

כדעה זו סבור אף רבי יהושע אהרנברג ((ראב"ד תל אביב, שו"ת דבר יהושע (ח"ד סי' נז).)), וכתב יתירה מכך שאין זה נכנס אף לא בגדר מנין בני ישראל, ורשאים לעשות זאת משום צורכי ציבור.

דעה ממוצעת בזה היא דעתו של הרב אליעזר וולדנברג זצ"ל שמקבל אף הוא את ההנחה שאכן מפקד אוכלוסין נחשב "צורך", אבל מפקפק ב"צורך" של מפקד אוכלוסין חוזר, שכל מטרתו אינה אלא לחדד ולעדכן את המספרים הידועים מהמפקד הקודם ((  ציץ אליעזר ח"ז, סימן ג, אות נג.)).

מאידך, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל [בעל הקהילות יעקב], יצא בכרוז קצר לקראת מפקד האוכלוסין בשנת תשל"ב, ובו אסר את השתתפות במפקד, וזאת חרף העובדה שנערך המפקד על-ידי סקר בכתב. בהסתכמות על דברי הכתב סופר (בשם אביו החתם סופר) ((            יו"ד סימן קו.)), הכריע הגרי"י קנייבסקי שמפקד בכתב דינו כמפקד בעל-פה ((   אולם, ראה בציץ אליעזר, שכותב שמא רשימת שמות על דף ממוספר לא נחשב כמנין ישיר.)), והוסיף שהצרכים הכלכליים של מפקד אוכלוסין אינם נחשבים כ"צורך" לעניין היתר עריכת המפקד ((אף בשו"ת בית אב"י (ר"י ליבעס, ח"ד סי' קפג) אם כי נוטה להתיר את עשית המפקד, אולם מפני דברי הכתב סופר מסיים שלדינא צריך עיון גדול אם מותר לעשות זאת.)), וכדעתו פסקו רבים ((        ראה שו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' שפז).)).

אולם, מצאנו בס' פאת השולחן שחידש שאין איסור במנין אנשים שלא בפני המנויים, וכל האיסור הוא רק בפניהם. כראיה לכך הביא את דברי המשנה במסכת שבת שהתירה מנין אורחים לשבת: "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב" ((     שבת קמח ע"ב.)). וביאר דהיתר מנין אורחים הוא משום שמונה את האורחים לפני הגעתם, וכיון שמונה אותם שלא בפניהם אין בכך איסור מנין בני ישראל. טעם נוסף להיתר הוא טווח אי-דיוק המובנה בכל מפקד אוכלוסין ((  ס' מנין בני ישראל.)).

מפקד האוכלוסין של שנת תשמ"ג ראה כמה שדרוגים הלכתיים, שנכללו על-פי הסכם בין המדינה לבין הרבנות הראשית. רק השמות של בני משפחה נכללו במרשם (ולא מספרם), המספור על הדף הושמט, והמנויים על הפקידה לא חישבנו את הסכום הכולל של האנשים. בנוסף לכך, עריכת הנתונים נעשתה בצורה ממוחשבת, כך שלא נעשה שום חישוב על-ידי בני אדם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *