לתרומות לחץ כאן

כהן החפץ לישא בעלת תשובה מחו"ל

בס"ד

שאלה:

כהן חפץ לבוא בקשרי שידוכין עם בעלת תשובה, שבעברה היתה מנותקת לחלוטין מיהדות, והתגוררה בחו"ל בין גויים ויהודים רחוקים מתורה, וחיה את חייה כמותם. עתה עולה השאלה, אם יש לחשוש שמא בהיותה בנכר נבעלה לנכרי או לאדם שפוסל אותה מכהונה. לטענתה, היא אכן נבעלה, אולם לא נבעלה לפסול. לפנינו אין שום עדות או הוכחה שהיא אכן נבעלה או התייחדה עם אדם כלשהו. ויש לברר מה דינה לענין כשרות לכהונה.

השאלה העולה במקרה זה, היא האם יש לדון את האשה כמי שנבעלה, מפני שכך הן רוב הנשים שאורח חייהן רחוק מתורה, וכן אם יש לדונה כמומרת, שאף אותה דנים כבעולה. ואם אכן דנים אותה כבעולה, לכתחילה אינה נאמנת לומר שלכשר נבעלה, וכפי שיבואר.

תשובה:

תוכן העניינים:

א.      כללי נאמנות האשה לענין כשרותה לכהונה, והספקות שיש לדון בהם באשה שהיתה בעברה רחוקה מחיי תורה – אם יש להחשיבה כבעולה, ואם יכולה לטעון לכשר נבעלתי, במיגו שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי.

ב.      דברי האגרות משה שגם לאשה רחוקה מחיי תורה יש חזקת בתולה. ספק אם נוח לה לטעון לא נבעלתי. דברי הפוסקים שמומרת דנים אותה כבעולה. דברי החתם סופר שכל שנטמעה בין הגויים נחשבת כמומרת וממילא דנים אותה כבעולה, ולפי"ז לכאורה הוא הדין בנד"ד. דברי הגרי"ש אלישיב בזה. הכרעת האגרות משה בכהאי גוונא שלכתחילה לא תנשא לכהן.

א. נאמנות האשה במקרה שהיתה רחוקה מחיי תורה

א) ראשית, יש להקדים את כללי הדינים בענין נאמנות האשה על כשרותה לכהונה.

אשה שידוע שהיא נבעלה [כגון שיש על כך עדים, או שרואים שהיא מעוברת], חוששים שמא נבעלה לפסול, ואסורה לכהונה עד שתאמר ב"ברי" לכשר נבעלתי, ואז יש לסמוך על חזקת כשרותה. ולכתחילה, גם על זה אין לסמוך אלא במקום שרוב האנשים שדרה ביניהם אינם פוסלים לכהונה, אולם במקום שהרוב הם פוסלים לכהונה, אין להשיאה לכהן אפילו כשטוענת בברי שלכשר נבעלה (כתובות יג:-יד.; טוש"ע אבה"ע סי' ו סעיף יז-יח).

אם לא ידוע שהיא נבעלה, נאמנת האשה לומר שלא נבעלה כלל. ומשום כך, אם אמרה שנבעלה אך לכשר נבעלה, נאמנת במיגו שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי כלל (ראה כתובות שם). הראשונים מוסיפים, שנאמנות האשה במיגו, היא בצירוף חזקה שיש לה ש"אשה מזנה – בודקת ומזנה". כלומר, יש להניח שהיא חקרה ובדקה, ולא הסכימה להיבעל אלא למי שלא פוסל אותה מכהונה.

ב) במקרה שלפנינו, אין לנו ידיעה מוקדמת שהיא נבעלה, אלא מפיה אנו יודעים זאת. לפיכך, לכאורה היה מקום להכשירה משום שיש לה מיגו שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי כלל.

אלא שלאור האמור לעיל, יש לדון אם להאמינה במיגו. ראשית, יש לומר שלא היתה יכולה לטעון לא נבעלתי כלל, שכן במצב שבו היא חיה בהיותה בנכר, הדבר אינו מצוי, וזוהי טענה נגד הרוב, שהרי רוב אלו המתגוררות בין הגויים ורחוקות מחיי תורה, הן נבעלות. לפיכך, יש לדון אותה כאילו אנו יודעים שנבעלה, אשר במקרה כזה אינה יכולה להיות נאמנת שלכשר נבעלה [אלא אם כן היא דרה בין רוב כשרים].

ובנוסף לזה, הלא נתבאר שכל נאמנותה במיגו זהו רק בצירוף החזקה של "בודקת ומזנה", ובמקרה שלפנינו, שהנערה היתה מנותקת לחלוטין מתורה ומצוות, בודאי אין לומר שהיא בודקת ונבעלת רק לכשר, שהרי אין אצלה שום הבדל בין יהודי לגוי ובין כשר לפסול. ועל כן אין די במיגו להכשירה לכהונה [ויש להעיר, שברור שלא שייך בזה כלל קבוע, ויש לבדוק את הדבר בכל מקרה לגופו].

ב. אשה הרחוקה מחיי תורה, אם יש להחשיבה כבעולה, וכמומרת

א) לענין השאלה אם יש להחשיב נערה זו כאילו נבעלה [ואז אינה נאמנת במיגו], או שמא אין להחשיבה כבעולה [ואז נאמנת במיגו שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי כלל], מצינו שדן בדבר זה האגרות משה (אבה"ע ח"ד סי מא), וז"ל: "ולכן, אף אם נימא שאשה שהולכת לדור במושב של רשעים פרוצים לזנות שרוב נשים הנמצאות שם הן נבעלות כשהן פנויות אף לנכרים ולפסולי כהונה, שזה היה ריעותא על החזקות מטעם דרובא עדיף, הא גם זה אנו יודעין רק מפיה… ולכן יש לה החזקת בתולה וחזקת כשרות שיש לכל בתולות ישראל שנולדו מהורים כשרים… ויש לה החזקה אף שהיא לא היתה שומרת תורה. וחזקת בתולה ודאי הא יש לכל אשה עד שיהיה ריעותא גדולה".

מבואר בדבריו, שאשה שהיתה דרה בין עוברי עבירה וחיה כמותם, עדיין יש לה חזקת בתולה, ויכולה לטעון שלא נבעלה.

אלא שיש לדון אם סברא זו מועילה לענייננו. שכן בנידון דידן היא טוענת שנבעלה, אלא שאומרת שלכשר נבעלה, וכאמור לעיל, במקרה כזה נאמנותה מיוסדת על מיגו של לא נבעלתי. אם כן יש לומר, שלא היתה מעזה לטעון לא נבעלתי, שכן טענה זו היא נגד הרוב ונגד ההסתברות, וממילא אין כאן מיגו.

ב) עוד יש לדון אם היתה נאמנת לומר לא נבעלתי, דהנה כתב הרמ"א (סי' ז סי"א) לענין מומרת: "ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן, אשתו מותרת לו, ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו, ואפי' בעלה כהן. ואם אשתו המירה לחוד, אסורה לבעלה אפילו ישראל, אם לא שיש לה עד אחד שלא זנתה, כשבויה. ויש מקילין, ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה". כלומר, אשה שהמירה את דתה, נחלקו הדעות אם חוששים שמא זינתה. אולם החלקת מחוקק (ס"ק כ) והבית שמואל (ס"ק ל), תמהו על הרמ"א היכן מצא את דעת המקילים, והלא דבר ברור הוא שהמומר לעבודה זרה הרי הוא מומר לכל התורה, והרי זה כאילו יש עדים שזינתה. ועל כן העלו לדינא שאין להקל בזה.

ועיין עוד בפתחי תשובה שם (ס"ק טו) שהביא בשם הנודע ביהודה (תניינא אבה"ע סי' כד) שכתב להחמיר באשה שנעשתה מומרת, והוסיף, שאף המקילים שהביא הרמ"א, לא הקילו אלא באשת איש, שיש סברא לומר שאם נאסור עליה לחזור לבעלה, לא תחזור לדת. אבל באשה שאינה נשואה, והיא מבקשת עתה להינשא לכתחילה לכהן, בודאי לא עלה על דעתם להתיר, משום שיש לחשוש שזנתה ונפסלה.

ג) והנה על פי זה, בנידון שלפנינו אמנם אין המדובר במומרת, אולם ידוע כי מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כמומר, ואם כן גם כאן יש להחמיר כדברי הפוסקים הנ"ל, ולחשוש שמא נבעלה, ועל כן שוב אינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי [אלא במקרה שיש רוב כשרים].

וכיוצא בזה מבואר בשו"ת חתם סופר (אבה"ע סי' כב), וז"ל: "הנה אמת מומר לחלל שבתות הוא מומר לכל התורה כולה, אבל אינה חשודה לכל התורה כולה, ואין המומר הזה בכלל בן ברית ולא בר שחיטה, אבל מ"מ אינו חשוד לשאר עבירות וכו'. ומה שכתב תרומת הדשן דבהמירה חשודה לכל התורה ומייתי ליה חלקת מחוקק סי' ז' ס"ק כ', היינו מומרים שבזמנינו שמתטמע בין הגוים ופורק עול כל התורה כולה והרי הוא כגוי ממש, אבל ישראל כאחאב דעובד ע"ז ונשאר בין ישראלים, ומכל שכן מחלל שבת, נהי דהוה מומר לכל התורה אבל חשוד לא הוה וכו', משא"כ מומרת שמתטמעה בין הגוים ומסתמא זינתה הרי מחללת אביה" (וכן כתב שם גם בסי' כא. ועיין עוד מהרי"ק שורש קס, ושו"ת רע"א תניינא סי' נב).

ומבואר בדבריו, שאשה שפרקה עול תורה לגמרי ונטמעה בין הגויים, הרי היא כמומרת וחשודה על כל עבירות שבתורה, ועל כן נוקטים אנו שמסתמא זינתה.

לפי זה, בנד"ד לכתחילה אין להאמין לאשה זו שנבעלה לכשר, שהרי כשיודעים שנבעלה, צריך שיהיו רוב כשרים, ובלא זה, עדותה שלכשר נבעלה אינה מועילה.

ד) ב"קובץ תשובות" (לגרי"ש אלישיב זצ"ל, ח"א סי' קמז) נשאל אודות מקרה דומה לנד"ד, וז"ל שם: "אשר לשאלה השניה אם למיחש מבעי שמא היא בעולה ונבעלה לפסול לה, הנה הא ודאי כל נערה שאין בה שום ריעותא אין אף מקום דיון עליה. אך במקרה דנן שבנערותה היתה חילונית ולמדה בבית ספר יחד עם צעירים נכרים ובילו ביחד, ודאי היא בספק בעולה עומד, אלא דזה אפשר לבירורי ע"י בדיקת רופא".

אח"כ כתב: "אכן אם תמצא בעולה, והיא אומרת ליהודי כשר נבעלה, לדעת הבית שמואל בסי' ו' (ס"ק לא) הא דנאמנת היא משום דמזנה בודקת ומזנה, וזה לא שייך בנ"ד דבזמן שהיתה חילונית לא היה קיים אצלה שום הבדל בין גוי ליהודי וכו', אלא שכל זה הוא רק לשיטת הב"ש, שנאמנותה היא משום שיש לה צירוף חזקה בודקת ומזנה, אולם לדעת כמה מן האחרונים שלא מן השם היא זה כהב"ש, אלא דנאמנת משום חזקת כשרות. ואם היא נאמנת להכשיר את עצמה, עי' בית מאיר סי' ו' סעי' ט' ע"ש, בפנויה שנתעברה וטרם שהמליטה נשתמדה והולד הוחזר לעדת ישראל דמכיון שחז"ל קראו אותו עדות 'זו עדות שהאשה כשרה לו' וכשנשתמדה דינה כגויה, ואף אם היא פסולה לעדות נוסף ע"ז שהיא אשה גם מצד מחמת עבירה מ"מ כשרה לעדות מ"מ מומרת כגוי חשיבא ונשאר בצ"ע ע"ש, ולפי"ז בנ"ד נאמנת לומר שהיא כשרה לכהונה".

ומסקנתו היא, שאפילו אם יתברר שאינה בתולה, אזי יש להסתפק אם נשרו בתוליה על ידי ביאה או שמא מוכת עץ היא [וכתב שדבר זה שכיח בימינו יותר מאשר בעבר, עיי"ש], ולכן אם היא טוענת בברי שהיא כשרה לכהונה, יש לסמוך על כך. אולם בדבריו לא נתבאר, אם כוונתו שיש להאמינה במה שאומרת לא נבעלתי, או שכוונתו שגם אם אומרת שנבעלתי ולכשר נבעלתי, נאמנת.

על כל פנים, בדברי הפוסקים הנ"ל, מבואר שאשה שהמירה דתה דנים אותה כבעולה, ועל כן, גם אם היא אומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי, לכתחילה אין להאמינה, משום שאין לה מיגו שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי.

[ויש להעיר על דברי הגרי"ש זצ"ל, שהביא מהבית מאיר שיתכן שיש להאמינה במה שאומרת שהיא כשרה, ולכאורה צ"ע, שהלא כל דברי הבית מאיר הם לבאר שאפילו שהיא מומרת, מכל מקום עדותה כשרה ונאמנת היא בטענת הברי שלה. אך ברור שכל זה אמור דווקא במקום שסומכים על טענת הברי שלה, וכגון בלא ידוע שנבעלה וכשיש רוב כשרים, שאז נאמנת על עצמה ועל וולדה. אולם במקום שהנידון הוא האם טענת הברי שלה מועילה או לא, וכגון במקרה שדן שם, שהנידון על האשה אם נחשבת כבעולה ואינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי, מה יועילו דברי הב"מ שיש לאשה זו נאמנות כאשה כשרה, והלא אפילו אשה כשרה אינה נאמנת בראוה שנבעלה, אלא אם כן יש רוב כשרים, וצ"ע.]

ה) ועל פי כל האמור, נראה שלכתחילה אין להשיא נערה זו לכהונה [אלא במקרה שיש רוב כשרים], וכן נראה גם מדברי האגרות משה (אבה"ע ח"ד סוף סי' כה), שכתב וז"ל: "לכן הבת שנעשית בעלת תשובה, אין לפוסלה ומותרת לינשא לקהל. אבל לענין כהונה, שספק פסולות לכהנים הן אסורות מדאורייתא, מהנכון להחמיר. ובכלל כל בעלות תשובה הא יש לחוש עליהן שמא נפסלו לכהונה דנבעלו לנכרים שפוסלין לכהונה" עכ"ל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל