הנדון: משקה יי"ש המיוצר על ידי חברה שאחד משותפים בה בעבר היה יהודי שלא מכר את חמצו – ובשוק עדיין מצויים בקבוקי יי"ש שיוצרו לפני שהיהודי הנ"ל מכר את אחזקותיו.
רציתי לברר כאן שני נושאים:
• האם שותפות של יהודי ע"י קניית רבע ממניות החברה ע"י חברת השקעות של אותו יהודי הופכת אותו לבעלים של החמץ? ראיתי שפוסקים נחלקו במהות הבעלות בחברות בע"ם, ונהוג לכתחילה למכור את המניות במכירת החמץ, אך מה הדין בדיעבד.
• הנה בשאגת אריה (סימנים פט – צ"א) דן בשאלה של ברירה בחמץ שעבר עליו הפסח. תחילה דן בחמץ של ב' שותפין, של ישראל ונכרי שחילקו אחר הפסח – מה דינו של חמץ שהגיע לנכרי. וכתב דשרי לאחר הפסח, דהא קי"ל (ביצה לח, א) בדרבנן יש ברירה, ואמרינן הוברר הדבר דזהו חלקו המגיעו משעה ראשונה, והו"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ומותר בהנאה. מיהו בחלק שהגיע לישראל אחר חלוקה, כתב שאג"א, שדין זה תלוי במחל' רש"י ותוס' במס' גיטין (מז, א) דתניא ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי, וכו' (דס"ל אין ברירה). ופירש"י טבל וחולין מעורבין זה בזה, אין לך כל חטה שאין חציה טבל וחציה חולין, הרי לפירש"י בנדון של חמץ חלק המגיע לישראל אסור בהנאה ממ"נ, אי יש ברירה וזהו חלקו למפרע, הו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. ואפילו את"ל אין ברירה, הרי אמרינן דכל חלק וחלק מעורב ממחצה שלו וממחצה של חברו, עי"ש. אבל תוס' (שם) חלקו על רש"י וכתבו, דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או חציו, ולא ידעינן כמה. ולפירושם למ"ד אין ברירה מספקינן שמא הגיע ליד ישראל כל חלקו של נכרי, וכיון דהכי הוא מספיקא חלק שביד ישראל מותר בהנאה דאמרינן אין ברירה להקל בדרבנן, וזה שבידו חלקו של נכרי הוא, ושרי בהנאה (והוכיח שם השאג"א מגמ' ב"ב כ"ז ע"ב דפי' התוס' עיקר). אמנם במשנה ברורה (תמ"ח סעיף א) בשם אחרונים שחלקו של ישראל אסור בהנאה, דלא כשאג"א. והנה בנדו"ד דיי"ש לא היתה חלוקה, אלא יהודי מכר את אחזקותיו לנכרי אחר הפסח, ובכה"ג לכאורה אין ברירה, ולפי שאג"א הדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס'. ובכן השאלה, מה הדין בנדו"ד לפי השאג"א ולפי דברי אחרונים שנחלקו עליו.
תשובה:
שלום רב.
כאשר לבעלי המניות יש זכות לחוות דעה בניהול המפעל (נחשב הדבר לבעלות מוגבלת) אף שאין להם חלק בבעלות נכסי החברה ויש להם חלק רק ברווח או בהפסד של החברה, נחלקו הפוסקים אם מותר להחזיק מניות אלו בפסח, יש הסוברים שדין מניות אלו כדין חמצו של נכרי בבית הנכרי שהיהודי קיבל עליו אחריות שאינו עובר עליו בבל יראה, וממילא אם לא מכר אין לזה דין של חמץ שעבר עליו הפסח. ויש הסוברים שדין בעלי המניות כדין שותפים בחברה ומשום כך יש למכור את המניות כדי לא לעבור עליהם בב"י וב"י. ובדיעבד שלא מכר יש מקום להקל בזה. אמנם אם על פי ההסכם לבעל רבע מהמנויות יש אחזקה גם בנכסי החברה ולא רק במניותה הרי שלכולי עלמא צריך למכור את החמץ ואם לא מכר דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח.
כל הנדון של השאגת אריה והעונג יום טוב (סימן ל"ג) אם יש ברירה בזה, הוא רק באופן שחילקו השותפות, אך כאשר לא חילקו את השותפות ודאי שאין ברירה כמו שכתבו הפוסקים (חיי אדם קכד,כה, מקור חיים ומגן האלף סי' תמ"ח סק"א ומהר"ם שיק סי' רכו) וממילא כל החמץ אסור לאחר הפסח, כיון שהישראל היה חייב לבערו.
מקורות:
שו"ת חשב האפוד ח"א סי' פ"ב הביא ששאל שאלה זו את הטשיבינער רב ופסק לו להתיר וכן כתב בשו"ת האלף לך שלמה סי' רל"ח, אמנם עי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' א' ובמנחת יצחק ח"ו סי' כ"ו ובמועדים וזמנים ח"ג סי' רס"ט שכתבו לאסור ולחלוק על דברי החשב האפוד.
