פרטי דינים בקשר שבין גרוש וגרשותו

א.  ראובן ולאה, זוג הגרים בבנין בקומה א' בשכירות, הורי האשה גרים בקומה ב' (בבעלותם), עתה בני הזוג התגרשו, וכעת האשה רוצה לגור בבית הוריה. ונשאלת השאלה האם יכול האיש להשאר בביתו או שעליו לילך לשכונה אחרת, או עכ"פ לבנין אחר, או שמא על האשה מוטל הצורך לעקור למקום אחר.

ב. זוג שהתגרשו, קודם הגירושין עבדו ביחד בשותפות בחנות מכולת האם רשאים להמשיך בעבודתם יחדיו גם לאחר הגירושין.

ג. זוג שהתגרשו, ומידי שבת בא הבעל לבית גרושתו שם נמצאים ילדיהם, בנים ובנות גדולים וסועד שם את סעודות שבת, בכדי שיהא קשר רוחני עם ילדיו, אח"כ הולך לישון בביתו, ופעמים יוצא כי הגרוש נאלץ לישון בבית גרושתו בחדר נפרד,  האם הוא עושה כהוגן.

ד. זוג גרושים שמת להם בן ל"ע, שואלים האם יכולים לשבת "שבעה" ימי אבילות בבית אחד? 

ה. זוג שהתגרשו, ובעלה  מגיע מידי שבוע לתת דמי מזונות לאשתו ולבניו, האם אכן עושה כהוגן?.

ו. בחור שנפגש עם בחורה והיה גם סעודת אירוסין, אך בסופו של דבר התבטל הכל ונפרדו לפני חופה וקדושין, האם מותרים לדור באותו בנין או להתעסק יחד.  

א

גרושת ישראל שנשאת או גרושת כהן

אי' בכתובות דף כז עמוד ב:

"מתני'. אמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה! (שבועה היא) לא זזה ידה (של אשתי) מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו".

והיינו דהרי דינא הוא שעיר שכבשה חייל כל הכהונות שנמצאו בתוכה אסורות לבעליהן שחזקה שהנשים נאנסו ואשת כהן שנאנסה אסורה, ואכן כך קרה בעירו של ר' זכריה שהיה כהן, אך הוא העיד על אשתו שלא זזה ידה מתוך ידו משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו ולכן הוא טוען שלא נאנסה ומותרת לו, אך אמרו לו דדינא הוא דאין אדם מעיד על עצמו ואשתך אסורה לך.

ובגמרא שם:

"תנא: ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה – יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת – נכנסת בסוף בניה. בעי אביי: מהו לעשות בגרושה כן? התם הוא דבשבויה הקילו, אבל הכא לא, או דלמא לא שנא? ת"ש, דתניא: המגרש את אשתו – לא תנשא בשכונתו,  ואם היה כהן – לא תדור עמו במבוי, אם היה כפר קטן, זה היה מעשה, ואמרו: כפר קטן נידון כשכונה".

פירוש: דאפילו שאסרו את אשתו על ר' זכריה מכל מקום ייחד לה בית בחצרו והיו נזהרים שלא יהיה בהם ייחוד ע"י שיהיו הבנים עימהם. ועתה מסתפקת הגמ' האם ניתן לעשות זאת בגרושה, וצדדי הספק דאולי רק בשבויה הקלו אבל הכא בגרושה לא, או דילמא לא שנא? ועל זה הגמ' מכריעה "המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו" והיינו שלא תינשא לאחר ותגור בשכונת בעלה הראשון^[1].

ובטעמא דמילתא פירש"י לא תנשא בשכונתו "לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה, ואם היה כהן אפילו לא ניסת לא תדור עמו במבוי שמא יבוא עליה וכהן אסור בגרושה…עכ"ל.

ומעתה חזינן בגמ' וכן מבואר שם ברא"ש (סי' לב) דככל שהאשה אסורה לו באיסור חמור יותר כך החמירו להרחיק את מגוריה יותר, ולכן גרושת ישראל שנישאת לאחר שאיסורה חמור מאוד (איסור אשת איש) החמירו בגמרא ביותר שלא תגור אפילו בשכונתו כדי שלא יכשל באשת איש. אך גרושת כהן או גרושת ישראל שנישאת לאחר וחזרה ונתגרשה מהשני או נתאלמנה שאיסורן קל מאשת איש ואסורות רק בלאו, בזה הקלו בגמרא יותר שמותר לגור בשכונתו שגדולה ממבוי אבל לא תגור עמו במבוי, וכן פסק הטור סי' קי"ט^[2].

כך עולה מדברי הראשונים: הרא"ש והטור (סי' קי"ט) והר"ן כמבואר בב"י, אך ברמ"א (בסי' קי"ט סעי' ז) מבואר דבכל גווני (אף אם נשאת) אם הוא מחוץ לאותו מבוי מותר אף אם הוא באותה שכונה והכי נקטינן^[3]

גדר מבוי שאסרו

ובגדר מבוי (שאמרנו שאיש וגרושתו שנשאת, או אשת כהן שאסורים לדור באותו מבוי) כ' הר"ן (כתובות יב ד,ה הפודה) "…וכתב בתוס' שרבינו מאורליינ"ש ז"ל הורה דמבוי דאיירי ביה בשמעתין היינו בסתם מבואות האמורין לענין שבת שהם מבואות סתומין אבל במבואות המפולשין מתוך שרבים בוקעין שם ליכא למיחש". וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ש"ס ד"ה ונראה והו"ד בב"י^[4].

והרמ"א הביא דין זה בשולחן ערוך בהגה, ומרן שלא פירש זה בשו"ע כלל על כרחך אינו אלא משום שנגרר אחר לשון הרמב"ם שלא פירשו כיון דכל סתם מבוי אינו מפולש הוא וממילא מבואר דמבוי מפולש כיון שרבים עוברים בו מותר ששניהם ידורו בו.

ב

גרושת ישראל שלא נשאת לאחר

והנה בכל שאלותינו איירינן בגרושת ישראל שלא נישאת לאחר, ובאמת לא נתבאר בגמ' מה דינו, ובפשוטו מדהושמט דין זה בגמ' כנראה דאין שום מניעה בזה, וכ"כ רש"י להדיא "…אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו". וכן דייק מרן בב"י (אהע"ז סי' קיט) מדברי הרא"ש דישראל שגירש את אשתו כל זמן שלא ניסת דרה עמו אפילו במבוי כיון שלא הזכירו בגמרא וגם כשיבוא עליה ליכא אפילו לאו וכ"כ הרב המגיד (פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה כז) להדיא דלפי גירסא זו גרושת ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו^[5].

אלא דעדיין נחלקו הראשונים האם לכל הפחות אסורים לדור באותו חצר:

דעת הסמ"ג (מצות ל"ת קכ"ו) להקל: וז"ל "ופירש"י כי אלה מדבר בכהן ואין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר אחת לפירושו". וכן הוא המשמעות בירושלמי (כפי שהובא בר"ן) דבישראל שגירש והיא פנויה שרי לדור בחצר אחת. וכן הוא דעת הריטב"א (בחידושיו לכתובות שם ד"ה מהו):דבישראל שגירש את  אשתו דיכולה לדור עמו בחצר כפנויה בעלמא, וז"ל "אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנוי בעלמא ופשיטא דשרי וכו' וכולה סוגין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אעפ"י שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו כו' (שיטה מקובצת כתובות שם).

וכן כתבו בלקוטי הגאונים:

"והא דקתני לא תנשא בשכונתו דלא קתני לא תדור משום דעד שלא נשאת רשאה ודאי לדור בשכונתו כדי שתהא קרובה אליו אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו וכו'" (שטמ"ק שם).

הרי חזינן בדברי הראשונים אלו דליכא שום מניעה לדור באותו חצר, דלכל היותר גם אם יעברו עבירה אין כאן אלא פנוי הבא על הפנויה, ולהיפך יש גם ענין שיגורו באותו איזור בכדי שתהא קרובה אליו אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו, ויקיים מצות מחזיר גרושתו, וכן העלה בספר פרח מטה אהרן בח"ב סימן יז'.

מאידך הר"ן (דף יב מדפי הרי"ף ד"ה מי) הוכיח מסוגין שאשה גרושה מישראל שלא נשאת אסורים לגור בחצר אחד^[6]. וכן הרב המגיד (הו"ד בב"י) צידד בדרך אפשר דבחצר אחת אף לפי גירסא זו אסורים לדור והניח הדבר בצ"ע. וע"ע באו"ז (הלכות יבום סי' תריח) דאסר נמי לדור בחצר אחת.

וכ"כ הפר"ח (בסימן קיט' אות ז'): "והנה מלשון רש"י שכתב אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו משמע דוקא שכונה אבל בחצר לא". וכ"כ בגט פשוט (שם באות מ') לאחר שהביא את דברי הסמ"ג בלאוין קכו' כתב שמדברי רש"י אין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר כתב: "ולי נראה דאע"פ דרש"י בתחילת הסוגיא פירש דמיירי בכהן מ"מ פשיט ליה איסור בישראל, וכן יראה מדברי רש"י ז"ל שכתב כהן לא תדור במבוי וכו' אבל בישראל כל זמן שלא נשאת תרור בשכונתו אלמא דבחצר מיהא מודה רש"י דאינו דר בחצר אפילו לא נשאת". וכ"כ הב"ח לדייק מדברי רש"י שכתב בשכונתו משמע להדיא אבל לא בחצרו.

וכ"כ הרמב"ם (פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכ' כ"ז) וז"ל "וכן מי שגירש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, וכפר קטן נידון כמבוי…"

ובמגיד משנה שם (הו"ד בב"י): "וממ"ש רבינו לא תדור עמו בחצר ולא הזכיר לא תנשא כלל נראה שהוא היה גורס שם המגרש את אשתו לא תדור בחצרו.. ונראה דבישראל כל זמן שלא נשאת תדור בשכונתו".

הרי דשיטת הרמב"ם ברורה דגם בישראל המגרש אסור לדור עמה באותו בחצר אפילו שהיא כעת פנויה, וכן סתם בשו"ע (סי' קי"ט הל' ז), והכי נקטינן, אבל באותו מבוי שרי^[7]

ג

אם נזהרים שיהיו אחרים עמהם

אם מותר לדור באותו חצר

והנה יש לעיין מה הדין היכא דאכן נמצאים באותו חצר אבל נזהרים שלא להיות יחידים אלא שיהיו אחרים עמהם דומיא דר"ז בן הקצב האם בכה"ג שרי לכל הדעות^[8] לגור באותו חצר עם גרושתו, ומצינו גם בזה מחלוקת הראשונים:

דהנה הר"ן (בד"ה מי נדחה) שהוא מרא דשמעתתא לאסור באותו חצר כתב להתיר היכא שנזהרים לא להיות יחידים וז"ל "ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר, וכתב אא"כ נזהרין שיהיו אחרים עמהן דומיא דאשתו של זכריה בן הקצב..", והעתיקו הב"י בסי' קי"ט.

אמנם לדעת הרמב"ם הנ"ל בפשוטו אין חילוק בין נזהרין שיהיו אחרים עמהם ללא נזהרים אלא בכל גוונא אסור כםי שמוכח בסוגיין לפי גירסתו שהגמ' אסרה על גרושת ישראל שלא נשאת לגור עמו בחצר אחת וגרע משבויה^[9], וכן מצאנו למהר"י קצבי בסימן יד' עמוד מד' שכתב וז"ל "אמנם מדברי הרמב"ם נראה דמתסר לדור עמו בחצר אפילו ביכולין להזהר… מדפסיק ותני "לא תדור" משמע שאפילו ביכולין להזהר ג"כ לא תדור כלל".

הרי דלדעת הרמב"ם אף אם יזהרו שיהיו אחרים עמהם לא מהני לתת להם לדור ביחד בחצר אחד, וגרע משבויה.

וכנראה הטעם בזה משום דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתיה דס"ל הבא על הפנויה שלא לשם אישות לוקה משום לא תהיה קדשה כמבואר בהלכות אישות בפ"א הלכה ד' ולכן פסיק ותני הכא לא תדור עמו בחצר שמא יבא לידי זנות דלדעתו איסור לאו מן התורה הוא ולוקה עליו וא"כ האיסור הוא יותר חמור מאשת כהן שנשבית שאינה כי אם חששא בעלמא ואיסור קל הוא ודו"ק.

ושו"ר דסברא זו מפורש כבר בפוסקים, דהנה הר"מ הכהן (הובא בר"ן דף יב מדפי הרי"ף ד"ה רב הונא) הקשה על הרמב"ם דאם לא נישאת מאי איכפת לן אם תדור עמו הא לא יעשה איסורא בביאתו ע"כ וההפלאה (בכתובות שם ד"ה והנה) תירץ דהרמב"ם אזיל לשיטתי דס"ל דפנויה אסורה מן התורה בלאו דלא תהיה קדשה עכ"ד וכ"כ לתרץ דעת הרמב"ם בשו"ת בנימין זאב (ח"א סי' קד) וכ"כ הפר"ח (בגליון השו"ע שם).

דעת מרן השו"ע

והנה מרן בשו"ע סעיף ז העתיק לשון הרמב"ם וז"ל "מי שגירש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי עכ"ל. וא"כ עולה לן בדעתו שאין חילוק בין אם נזהרים שיהיו אחרים עמהם או לא, ובכל גווני אסור וכדעת הרמב"ם.

ומעתה יש לתמוה על הח"מ (ס"ק יז) דכ' בדעת מרן השו"ע "שאם נזהרים שיהיו אחרים עמהם בחצר וכמו שעשה רב זכריה בן הקצב וכמו שנתבאר לעיל סי' ז סעיף ט נראה דשרי וכ"כ הר"ן דאין איסור בגרושה יותר מבשבויה עכ"ל. ופלא עליו איך העמיס דברי הר"ן בדעת מרן השו"ע, הרי המחבר העתיק לשון הרמב"ם ולדעתו כבר נתבאר שאין חילוק בין אם נזהרין או לא נזהרין.

ואכן ראה בב"ש (שם ס"ק יד) שהרגיש בזה והשיג על הח"מ וכתב דד"ז תלוי במחלוקת הר"ן והרמב"ם דלדעת הר"ן אם נזהרים שלא להתייחד מותר אבל להרמב"ם אסור, וכיון שהמחבר הביא כאן לשון הרמב"ם ש"מ אפילו נזהרים שלא להתייחד אסור ולא כח"מ יעוי"ש, וכ"כ הפר"ח שם באות י"ז לאסור, וכן דעת הגט פשוט באות מ' לאסור, ועי' עוד במשנה למלך.

אך עד שאני תמיה על הח"מ, רואה אני שבישועות יעקב אהע"ז סי' קי"ט (פירוש הארוך אות ט') פשיטא לי' לאידך גיסא דכתב וז"ל "נכונים דברי החלקת מחוקק שפסק דע"י שמירה מותר וטעמא דמילתא כיון דלמד משבויה ובשבויה גופא מותר ע"י שמירה וכו' ודלא כבית שמואל שהשיג עליו בזה והדברים ברורים עכ"ל.

ועכ"פ נתבאר דשאלה זו אם מותרים לגור באותו חצר היכא שנהזרים לא להיות יחידים, שנוי בפלוגתת פוסקים לדעת הח"מ מותר לכו"ע בכה"ג שנזהרים דומיא דשבויה, ואילו לדעת הב"ש בדעת הרמב"ם אסור^[10].

ועתה נדון בשאלותינו, ונתייחס אליהם אחת לאחת

ד

האשה שרוצה לגור בבית הוריה הגרים באותו בנין של הגרוש

ומי נדחה מפני מי?

לענין זוג שנתגרשו והאשה רוצה לגור בבית הוריה שהם שכנים בבנין, הא מותרים לדור בכה"ג או שמוטל על אחד מהן לעקור דירתו:

הנה לאור האמור לעיל נראה דדין זה מתלי תלי בפלוגתת הראשונים: דלשיטת הראשונים כהסמ"ג וסיע' דס"ל בדעת רש"י דבגרושת ישראל אין שום מניע לדור יחד ומותרין לדור אף באותו בחצר, וכל האיסור הוא רק בכהן או בנשאת, אז בנידו"ד בודאי שרי, אכן לדעת הרמב"ם וכן סתם בשו"ע דגם בישראל המגרש אסור לדור עמה בחצר, והאיסור הוא אע"פ שהיא פנויה, א"כ יהיה אסור.

אלא דבאופן שנזהרים לא להיות יחידים אלא שיהיו עמהם אנשים אחרים, אזי באנו לידי פלוגתת האחרונים בדעת מרן השו"ע, אם אפילו כשנזהרים שלא להתיחד דומיא דזכריה בן הקצב גם כן אסור אפילו בגרושת ישראל והיא פנויה, דלדעת החלקת מחוקק שרי בכה"ג, ואילו לדעת הב"ש (וכפי הפשטות בדעת הרמב"ם) אין חילוק בזה ובכל גווני אסור.

ואף שהיה מקום לחלק בין חצר לבנין דהא בחצר עושים שימושים משותפים, ואילו בחדר המדגות אינן עשויים אלא לכניסה ויציאה ואולי בכה"ג לא אסרו, אך ראה בגט פשוט (סי' קיט אות מא) דעמד בזה והביא מהראנ"ח (סי' צו) שדקדק מן הירושלמי דאפילו אין להם שום תשמיש בחצר אלא לכניסה ויציאה אינה יכולה לדור עמו בחצר, ומכאן דן הוא דהוא הדין אם הוא דר בעלייה והיא דרה למטה בבית והתחתית והעילית משתמשים ע"י פתח אחד, הוי לי' כניסת אותו פתח כחצר ואסורים לדור שם עכ"ד. וכן בכנה"ג (סי' קיט הגב"י אות יא) הביא דברי הראנ"ח הנ"ל.

ומעתה הוא הדין בנידו"ד לדעת הב"ש בדעת מרן השו"ע אסור שיגורו במצב זה שהוא דר בקומה ג', והיא בקומה א' עם הוריה, אלא על אחד מהן מוטל לעקור את דירתו.

ולמעשה לכאורה היה נראה להקל דהא אית לן בהאי מילתא ס"ס לקולא שמא הלכה כהנך ראשונים דס"ל דאם לא נישאת מותרת לדור בחצר, ואפילו את"ל דאינה הלכה שמא הלכה כהר"ן ודעימיה דאם נזהרים שלא להיות יחידים, מותר ואף שאין ס"ס זה מתהפך והרי כתב הש"ך כללי ס"ס אות יג דבעינן שיהיה ס"ס המתהפך מ"מ כבר כ' הפוסקים להקל אף בס"ס שאינו מתהפך כמ"ש בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' י עמוד נג) ומנה שם עשרות פוסקים דס"ל דלא בעינן מתהפך וכתב שכן דעת מרן והרמ"א.

אך מסופקני אם להקל בזה, כאשר דעת מרן מפורש דבאותו חצר יש לאסור, ומשפטות דבריו שם מוכח גם דלא כחילוקו של הר"ן דכ' כאשר נזהרים שלא להתייחד שרי, אלא כשיטת הרמב"ם דבכ גווני אסור וכפי שהוכיח הב"ש, לכן בכה"ג דעתי נוטה להחמיר עכ"פ לבני הספרדים ההולכים כדעת מרן ועיין בזה.

וראה כן בספר גט מקושר למהר"י נבון בדף יד: כתב "ולענין הלכתא באתרא דקבילו הוראת מרן או הרמב"ם יש להחמיר ולאסור אפילו בשעת הדחק, אכן בשאר מקומות יש להקל בשעת הדחק ולסמוך על סברת הר"ן להתיר לו בחצר שנזהרין". והוא כפי שהכרענו.

ומעתה עלינו לדון היכא שהזוג הולכים הם מבני ספרד ההולכים כדעת מרן דצידדנו להחמיר, מי ידחה מפני מי האם האשה תדחה מפניו או הוא ידחה מפניה?

וזו אכן סוגיא ערוכה בגמ' (כתובות כח.) כשגרושתו אסורה לדור עמו במקום אחד מי צריך לעזוב את המקום האיש או האשה, ומסקנת הגמרא שם שאם החצר שלו פשוט שהיא נדחית, ואם החצר שלה פשוט שהוא נידחה, ובחצר של שניהם או שאינה של שניהם וגרים בשכירות היא נדחית מפניו, ורב למד כן מהפסוק "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר" (ישעיה כב) שטלטולו הגבר קשים מטלטולי האשה. וכ"פ השו"ע סעיף יא "היא נדחית מפניו ואם היה החצר שלה הוא ידחה מפניה".

ומעתה כיון דבנידו"ד אין הדירה שייכת לה אלא שכרו אותו שניהם, א"כ בכה"ג נתבאר בגמ' דעליה לגור בשכונה אחרת משום שהטלטול קשה לאיש יותר מאשר לאשה.

ואין לבא בטענה דכיון שדירת ההורים היא אכן בבעלותם ולא רק בשכירות, א"כ אולי זה ישנה את המצב, זה אינו, דהא יתירה מזו כתב בח"מ "…נראה שאם לאחר הגירושין נדחתה מפניו לחצר אחרת ואח"כ היא רוצה להינשא לאחר שיש לו בית באותו מבוי, כיון שבעלה הראשון דר במבוי זה אף שאין לו בית בבעלותו במבוי זה אפילו הכי מעכב בעלה הראשון שלא תגור במבוי אף שלבעלה השני יש בית בבעלותו במבוי זה שהרי אין הדבר תלוי בבעלה השני אלא רק בה, וכל זמן שאין לה בית אף שגם לבעלה הראשון אין לו בית או שיש לכל אחד בית היא נידחת מפניו".

מבואר מדבריו שרק אם יש לה בית פרטית באותו חצר אז הוא נדחה מפניה, אבל כל שאין לה בית פרטית, אפילו אם באת לינשא למי שיש לו בית באותו חצר, ולבעלה הראשון אין לו בית אעפ"כ היא נדחית מפניו, וא"כ ק"ו בנידו"ד שאף שלהוריה יש בית בבעלותם, מ"מ אין לה בית פרטית שלה, וא"כ עליה לידחות^[11].

ה

אם רשאים לעבוד באותו חנות יחד

לכאורה יש לאסור לכל הדעות, דאף אי נימא כדעת הח"מ דאם אינם מתייחדים שרי היינו דוקא שאין מתייחדים כלל אפילו רגע אחד וכעובדא דר' זכריה בן הקצב וכדאמרי' נמי התם כשהיא נכנסת וכו' ופירש"י שיהיו הבנים עמהם שלא יתייחדו, וכן פסק מרן בשו"ע סי' ז סעיף ט אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר ספק הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחת ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשמרו עכ"ל וא"כ ה"נ בגרושה כל ההיתר הוא אם אינם מתייחדים כלל משא"כ אם מוכרים בחנות לא יבצר שיהיו לבדם בכמה זמנים ביום ויש לאסור.

אך אם עובדים במקום המצויים שם עובדים רבים א"כ הסומך להקל יש לו על מי לסמוך שהוא דעת הח"מ.

ו

  בעל הרוצה לבא לבית גרושתו לעשות קידוש כל שבת, ולפעמים נאלץ ללון שם.

פגישות מיקריות בין איש וגרושתו

הנה בהשקפה ראשונה היינו אומרים דגם שאלה זו מתלי תלי בפלוגתא הנ"ל בין הח"מ והב"ש בדעת מרן המחבר אי שרי לגור באותו חצר היכא דנזהרים לא להיות יחידים, ואולי הכא אף יודו כו"ע להיתרא כיון דלא מעונינים לדור יחד, רק לבא לבקר מידי שבוע, ואולי אף הבית שמואל יתיר בכה"ג.

אך נראה לאידך גיסא דכאן יודו כולם להחמיר, דכאן גרע אף מחצר ואף לדעת המקילים בחצר, יודו כאן לאסור דהא דכאן הם נמצאים באותה בית, וכבר כתב מרן בסי' קי"ט בסעי' ח' בהיה לה מלוה אצלו או כל דין ודברים בין איש וגרושתו יעשה שליח לתבוע את השני, שלא יבאו לידי זנות מתוך שנושאין ונותנין זה עם זה, והוא מברייתא בכתובות כח. "ת"ר (בעודה נשואה) לוה הימנה (בעלה) בנכסי אביה (פי' נכסי מלוג ואח"כ התגרשה ממנו כשבא להחזיר לה) אינה נפרעת אלא על ידי אחר (כדי שלא יקרבו בדברים).

ואף ששם ברש"י כ' שם שמדובר באשת כהן שהתגרשה ולא נישאת שוב, (והוא הדין נמי אשת ישראל שאחר שגירשה נישאת ונתאלמנה או התגרשה כמבואר בב"י) מ"מ לדעת הרמב"ם הרי מדובר אף בגרושת ישראל שלא נישאת שהרי לדעתו אף גרושת ישראל שלא נישאת אסורה לגור עימו בחצר. ולפי מה שפסק השו"ע כהרמב"ם צ"ל שלדעת השו"ע גם גרושת ישראל שלא נישאת אסורה להיפגש עם בעלה, וראה כן בט"ז שם בסעי' ח דאפילו באשת ישראל גרושה שלא נשאת יש להחמיר.

ועי"ש דכתב החלקת מחוקק (אות כג) דכל שכן שאסורה לדבר עמו בשוק.

ומעתה בודאי דיש לאסור בנידו"ד ששוהה שם כמה שעות בסעודות שבת בקבע כל שבוע בודאי שאין להקל לו, דהא זה גרע ממי שנו"נ עמה בדין או מי שמדבר עמה באקראי בשוק שאסר הח"מ הנ"ל, ואף שנמצאים שם הבן והבת שלהם מ"מ עצם המצב הזה שנמצאים יחד לאורך כל הסעודה בודאי דליכא מאן דיתיר, וכ"ז אפילו כשלא נשאר ללון שם, כ"ש וק"ו  כאשר נאלץ לישון וז"פ וברור.

ז

לשבת שבעה ימי אבלות באותו בית

האם מותר למגרש להיכנס לבית גרושתו שנישאת לאחר בלי שידבר עמה

ועתה נדון בשאלה בזוג שנתגרשו ונפטר להם בן, וחפצים לישב שבעה באותו בית אי שרי לעשות כן.

הנה לכאורה מן הראוי היה שכל אחד ישב בביתו, אך אם המצב לא מתאים לכך או משום שלא יבאו מספיק אנשים לנחם או שרוצים להיות יחד עם שאר הבנים וכדו', אז כאן יש יותר מקום להקל דא רק שלא דרים יחד אלא זה רק לשבוע, מלבד זה הם לא נושאין ונותנים יחד, אלא רק יושבים שם, וראה דבאנו בזה לפלוגתת התרוה"ד והב"י, האם מותר למגרש להיכנס לבית גרושתו שנישאת לאחר בלי שידבר עמה.

דהתרומת הדשן (ח"א סימן רמג) דן בראובן שגירש את אשתו ונשאה שמעון בעיר קטנה שאין יהודים אחרים דרים שם אלא אלו השנים ובתיהם רחוקים זה מזה והרבה פעמים כשיש להם עסק ביחד (בעלה הראשון עם בעלה השני) נכנס ראובן לבית שמעון ושוהה שם שעה אחת או שתים, וכ' שם שאין איסור בזה הואיל ואינו דר שם ואינו נושא ונותן עימהם.

הרי דהתרוה"ד התיר בכה"ג ונימוקו משום דלא אשכחן שאסרו חכמים אלא בדירה של קביעות, או שהן מתעסקים ביחד האיש וגרושתו שדנין זה עם זה באיזה עסק, הא לאו הכי ליכא איסור, והוכיח כן מגמ' בערבי פסחים (קי:) עי"ש.

אכן מרן הב"י (סו"ס קי"ט) הביא דברי התרוה"ד הנ"ל וכתב, "ואין דבריו נראין לי בזה, ואע"פ שהביא ראי' לדבריו אינה מכרחת".

ולענין הלכה הנה הרמ"א בסי קי"ט סעי' ח סתם להתיר כהתרוה"ד "הגה: ודוקא בכה"ג, אבל מותר ליכנס לביתה אף על פי שנישאת, הואיל ואינו דר שם ואינו נושא ונותן עמה", אלא שסיים שיש חולקים בזה (והיינו הב"י).

וכנראה סברתו היא דלשהות בבית גרושתו אפילו בלי דיור ובלי לשאת ולתת עמה לא עדיף מלדוק בקביעות באותו חצר דאסור אפילו אינן מתעסקים זב"ז.

וכך מסתבר לענ"ד כדעת מרן הב"י, ולכן אף שכתבו הח"מ (בס"ק כד') שסברת התרוה"ד ברורה ולא ידעתי טען המחמירין, וכן הפר"ח (אות כב) דחה לדברי מרן הב"י, והו"ד בבאר היטב (אות יז), מ"מ ראה בט"ז דהצדיק דברי הב"י דודאי יש חשד שהיתה מכרת ברמיזותיו ולא מהני בזה מה שיש שם אנשים אחרים דהא אינם מכירים באותן הרמזים יעוי"ש דדחה ראיות התרוה"ד, ועוד הביא ראי' להב"י, והכריע באופן ברור שזהו איסור גמור הוא וכ' דלא היה לו לרמ"א להביא דיעה זו כלל.

ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא ולכן המיקל בשעת הדחק לישב שבעה ימי אבילות עם גרושתו באותו בית היכא שיש אנשים נוספים יש לו על מי לסמוך, אך בודאי כדאי שישבו עכ"פ  בחדרים נפרדים, ושאלתי שאלה זו להגרז"נ גולדברג שליט"א וענה לי כנ"ל שישבו בחדרים נפרדים ואף זה רק בשעת הדחק.

ח

האם מותר לזון גרושתו

הנה שאלה זו אם רשאי הבעל לזון את גרושתו נידונה במפורשות בפוסקים: בהגהות מיימוני (פכ"א מאיסו"ב אות ע) העלה להקל לאדם לזון גרושתו ואף הוסיף דיש בזה מצווה יותר משאר משום שהא בכלל "ומבשרך אל תתעלם"^[12],ולמד זה מהא דאמרינן בגמ' (כתובות כז:) שצריך להרחיק מגורים, הא לזון אותה בעלמא משמע דמותר וכן מבואר להדיא בירושלמי (כתובות פי"א הלכה ג) עי"ש.

ומיהו הדגיש שם דההיתר היינו רק באופן שלא יהיה לו עסק עמה רק יזונה ע"י שליח, והביא ד"ז להלכה הרמ"א בסעיף ח, וראה בגר"א שם אות כב.

וראה בח"מ דהק' על ההג"מ מדברי המדרש (בראשית ויקרא רבה) מעשה שנתן אדם אחד מעות לגרושתו בתורת צדקה ומשמע שנתן לה ע"י עצמו ועל ידי זה ירדו גשמים לעולם ומשמע שלא עשה איסור ומדוע כתב שייתן לה ע"י שליח עי"ש דנשאר בצ"ע.

ועל כל פנים לענין הלכה בודאי אין לחלוק על דברי רמ"א והכי מסתברא דבמזונות תדיריים צריך לעשותם דוקא על ידי שליח דמזונות תדיריים דומים לדירה בחצר או במבוי אחד.

ט

בחור שבא בברית שידוכין עם בחורה ונפרדו לפני חופה וקדושין

הנה בפשוטו נראה דכל בחור שבא בשידוכין עם בחורה ונפרדו לפני חופה וקדושין מותרים לדור בקירבת מקום וכן להתעסק יחד דכיון שאין לבו גס בה באופן שמכירה בקריצות ורמיזות של חיבה לכן אין לחוש לזנות כל שאין ביניהם משום יחוד. אכן אם הם הלכו כמה חודשים יחד עד שהגיעו לדרגא כזו שמכירים בקריצות ורמיזות של חיבה כעין של איש ואשתו אז אה"נ דיש לאסור להם לדור באותו חצר וגם שלא יתעסקו יחד.

ויש ללמוד דין זה מהא דאי' בגמ' כתובות כח "אמר רב נחמן תנא באבל רבתי: במה דברים אמורים שנתגרשה מן הנישואין אבל אם נתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה שאין ליבו גס בה. ובגמ' שם ההוא ארוס שהיה כהן וארוסתו דאתי לקמיה דרבא, יתיב רב אדא בר מתנא קמיה אוקי רבא שלוחה בנתייהו (כדי שידברו ביניהם ע"י שליח). אמר ליה רב אדא בר מתנה: והא אמר רב נחמן תנא באבל רבתי שאם התגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה שאין ליבו גס בה. אמר ליה: קא חזינן דקא גייסי בהדדי (פי' מכירים זה את זה ברמיזות וקריצות ולכן אף שהיא ארוסה צריך שליח ביניהם).

ודין זה נפסק להלכה בשו"ע סעיף י אם התגרשה מן האירוסין – מותרת לתובעו לדין ולדון עימו, ואם היה ליבו גס בה אף מן האירוסין אסור.

ומעתה נראה לכאורה שיש להקיש את האמור בגמ' ובשו"ע לנידו"ד, ואף דבודאי האירוסין דאמרינן בגמ' היינו קידושין, מכל מקום נראה פשוט דזיל בתר טעמי דכיון דכל החשש הוא משום דגייסי אהדדי, א"כ הוא הדין הכא אם ליבו גס בה כגון  שנפגשו רבות לפני החופה והקדושין באופן  שמכירה ברמיזות של חיבה יהיו אסורי לדור באותו חצר, ושמעתי שכן הורה הגר"נ קרליץ שליט"א (ראה כן בספר דבר הלכה) דמסתבר לאסור בזה מדינא.

זאת תורת העולה:

א. לענין זוג שנתגרשו שהיו גרים בבנין בקומה ג' בשכירות, והורי האשה היו גרים בקומה א' (בבעלות), ולאחר הגירושין האשה חפצה לגור בבית הוריה, והבעל רוצה להשאר בדירה, צידדנו דאם הזוג שייך לבני אשכנז יכולים להקל לדור כן. אכן אם הם מבני ספרד ההולכים כדעת מרן השו"ע, אזי נראה דעל האשה מוטלת החובה לעקור ממקומה ולילך לבנין אחר, כפי שנתבאר.

ב. לענין זוג שנתגרשו והיו שותפים בחנות אינם רשאים להמשיך לעבוד יחד אחר הגירושין, אלא אם כן  מצויים שם תמיד עובדים רבים דאז לבני אשכנז יכולים להקל בשעת הדחק.

ג. לענין בעל שרוצה להגיע כל שבת לעשות קידוש בבית גרושתו ולהשאר בסעודה נראה שאין נכון לעשות כן בקביעות בשבתות, וק"ו שלא נתיר לו לישון באותה דירה, כיון דהאשה יודעת ומכרת ברמיזותיו.

ד. לענין זוג שנתגרשו ונפטר להם בן ל"ע ורוצים לישבת שבעה באותו בית, צידדנו דישבו בחדרים נפרדים ואף זה רק בשעת הדחק.

ה. לענין בעל שרוצה להביא דמי מזונות לגרושתו מידי שבוע, מצוה לעשות כן אך צריך לעשותם דוקא על ידי שליח.

ו. בחור שנפגש עם בחורה כמה וכמה פעמים, ובסופו של דבר נפרדו לפני חופה וקדושין – אם הגיעו לדרגא כזו דגייסי אהדדי ומכירים זל"ז ברמיזות של חיבה, אזי נראה להחמיר לדור באותו בנין או להתעסק יחד.