בס"ד
מהם העקרונות ההלכתיים על פי הדין הנדרשים להיות מיושמים כאשר:
בצוואה ובעדים בכתב, על מנת לפרש תנאי רב-משמעי מסויים בצוואה, הדיין צריך להחליט האם יקבל עדות שמיעה יחידאית של אחד היורשים (עדות בע"פ שאין לה שום סימוכין, וצריכה להאמד כאן תחושה אישית של הדיין)?
ב. נא להפנות אותי לקריאה במקורות.
תשובה:
בהלכה בעל דין אינו יכול להעיד, בעל דין יכול להציג את גרסתו כתובע או כנתבע. כאשר צד אחד מציג גירסה שונה מהצד השני, או כאשר צד אחד טוען שהוא יודע (טענת 'ברי') והצד השני אינו יודע, יש מקרים שהדין נפסק לטובת המוחזק ויש מקרים שהדין נפסק לטובת הצד שטוען 'ברי'. פרטי דינים אלו מבוארים בשו"ע חו"מ סי' עה. במקרה האמור המוחזק הוא זה שאמור לקבל את הירושה גם ללא הצוואה והמוציא הוא זה שרוצה לזכות על פי הצוואה, אבל אם שניהם הם יורשים וצד אחד רוצה לזכות בחלק יותר גדול, מסתבר שהצד שטוען 'ברי' גובר. עיין עלון המשפט גליון 20 עמוד 6.
על פי ההלכה דיין בזמנינו אינו יכול לפסוק על פי אומד הדעת (שו"ע חו"מ סי' טו סעיף ה), אבל יש מקרים שדיינים פוסקים על פי אומד הדעת בהתאם לסמכות שניתנה להם בהסכם הבוררות לדון על פי פשר או על פי יושר, במקרים אלו אין כללים בהלכה אלא תלוי בדעתם של הדיינים.
יש הלכות בשו"ע לעניין ספק לשון שבשטר, עיין בשו"ע חו"מ סי' מב, יש גם הלכות בסי' רנג לעניין לשונות מסופקים בצוואה.
במקרה האמור אם בית דין לא יראה שום דרך להבין את נוסח הצוואה, רק לפי ההסבר של אחד מהצדדים, סביר להניח שבית הדין יקבל את דבריו.
