אצלינו נהוג בהסכמת הבת שכל משכורתן ניתנת לאביה, והנה המשכורת האחרונה שלפני הנישואין נכנס לחשבונה ימים ספורים לפני נישואיה אך במציאות היא לא משכה את הכסף רק אחרי הנישואין, כי רק אז נודע לה שהמשכורת כבר נכנס לחשבון מלפני כמה ימים האם עליה לתת את המשכורת לאביה או לבעלה החתן, השאלה היא הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מוסרית, יישר כח, ואשמח אם תוכלו לציין את המקורות לתשובה
תשובה:
אם הבנתי נכון מדובר בחשבון בנק של הבת שרק היא יכולה למשוך ממנו ולא האב, אלא שהיא היתה נוהגת למשוך ולמסור את הכסף לאב. במקרה זה מבחינה הלכתית הכסף הוא של הבעל, אבל מבחינה מוסרית עדיף להתפשר.
מקורות:
מצד הלכה משכורת של בת הסמוכה על שולחן אביה של האב, עיין שו"ע חו"מ סי' ער סעיף ב. אבל אם החשבון הוא של הבת והבנק אינו חייב לתת את הכסף לאב, החוב של הבנק הוא של הבת אלא שהיא חייבת למסור את הכסף שהיא מושכת לאביה (עיין בספר דיני שביעית השלם פרק לא סעיף כא מביא בשם הגרש"ז אויערבאך שאשה נשואה שיש לה חשבון בנק או קרן פנסיה וכדומה שאין לבעלה זכות חתימה גם כן צריכה לעשות פרוזבול שהאחר שהבנק חייב רק לה) והדין הוא שאשה נשואה שיש לה חובות מלפני הנישואין, אין בעלה חייב לשלם אפילו מכסף שהכניסה לו, עיין בשו"ע אבן העזר סי' צא סעיף ד (במקרה שכסף ההלוואה עדין בעין נחלקו הפוסקים, אבל במקרה זה הרי זה כסף מהבנק ולא מהאב).
כיון שבפשטות הכסף היה של אביה, שהרי הרוויחה אותם לפני הנישואין, ראוי להתפשר אף אם מצד הלכה הכסף של הבעל, עיין בש"ך חו"מ סי' עב ס"ק קסג שו"ת מהר"מ אלשיך סימן א על מקרה שראובן זכה בכסף רק מצד הדין אבל לפי ההיגיון זה לא היה מגיע אלא לשמעון וז"ל: "ואף על פי ששורת הדין כך הוא, ראוי לתת חלק לשמעון מהמעות כיון שנמצאו בידו, שבדברים כאלו אין מעמידים הדבר על שורת הדין מפני המחלוקת, ויבצעו תמימים".
במקרה כאן הבת מסרה לאב את הקוד הסודי שלה, והאב העביר ישירות את הכסף מחשבונה לחשבונו, האם ההלכה משתנה באופן זה או לא. יישר כח
לא. הדין אינו משתנה. גם במקרה כזה הבנק חייב לבת והיא חייבת לאביה. מסירת הקוד היא רק אמצעי לבצע תשלום החוב.
א. הנה בב"ש שם בשו"ע אבה"ע משמע דכל זה הוא רק בחובות שהלוו לאשה לפני נישואיה שאיהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להלוות בלי שטר, אבן באופן דנן אין סברא זו שהרי אין זה חוב שהאב הלווה לה אלא שהמעביד שלח את הבנק לשלם לה,
ב. הב"ש שם כותב שאם המלוה תפס אי אפשר להוציא מידו וכאן האב תפס ע"י שהעביר את הכסף לחשבונו.
א. גם במקרה זה אפשר לומר שאיהו דאפסיד אנפשיה שהיה יכול למשוך את הכסף מלפני הנישואין. בנוסף לכך, גם במקרים אלו יש אפשרות לערוך שטר שכל המשכורות שייכנסו בעתיד יהיו מוגדרים כמלוה בשטר, עיין שו"ע חו"מ סי' סא סעיף ז.
ב. אכן כך, אם האב כבר העביר את הכסף אי אפשר להוציא ממנו. (השאלה היתה למי הבת צריכה למסור את הכסף ולא הבנתי מהתגובה הקודמת שהאב כבר העביר את הכסף לחשבונו, אלא שהוא היה נוהג להעביר)
מ"מ הרי שם בחו"מ סי' סא זה תלוי בידו בלבד, שהוא יכול לומר שאינו מלוה את הכסף רק בתנאי שיכתבו שטר, וא"כ אפשר לשמוע דגם זה מיקרי איהו דאפסיד אנפשיה, אבל במקרה דנן הרי זה תלוי בהסכמת הבת, ואם היא תאמר שאינה מסכימה לכתוב שטר יהיה זה חוב בלא שטר שהרי לא הוא זה שמוסר בידה הכסף אלא המעביד, ומהיכא תיתי שגם בכה"ג מיקרי זה איהו דאפסיד אנפשיה, ואע"פ שמשערינן שהיא היתה מסכמת לכך, מ"מ אפשר שהאב אינו רוצה לבקש ממנה טובות דברים שהיא אינה מחויבת בכך.
האב היה יכול לומר לבת שאם אינה רוצה לכתוב לו שטר הוא דורש שהמשכורת תעבור ישירות לחשבונו, ואת זה הוא יכול לדרוש כיון שהמשכורת היא שלו.
לפי החוק המשכורת צריך להיכנס לחשבון העובד דייקא
במקרה זה היה יכול האב (שהייתה לו סיסמא להיכנס לחשבון) להעביר את הכסף לפני הנישואין. באופן כללי, לא נראה לי שבכל מקרה אנו צריכים לבדוק לגופו אם הייתה למלווה דרך למנוע מהאשה להכניס את הכסף לבעלה, מסתבר יותר שחז"ל תיקנו שהבעל דינו כלוקח כנגד מלווה בעל פה, ולא פלוג בין הלוואה להלוואה.
בתוס' ב"ב קלט: ד"ה התם. איתא וז"ל, וכי תימא התם לא אפסיד וכו' ואור"י דהתם לא אפסיד אנפשיה לפי שסבור שיעשה פשרה עם אחריך ולא יגבה הבעל כלום.
לכאורה משמע מזה דדנים כל ענין לגופו אי איהו אפסיד אנפשיה.
דעת הרשב"א בסוף הדיבור בתוספות היא שלא פלוג רבנן. גם לדברי התוספות בקושייתם שיש לבדוק כל מקרה לגופו, מסתבר שהקושיא היא על חז"ל למה לא תיקנו שבמקרים אלו יהיה דין הבעל כיורש, אבל לא שאנחנו יכולים לדון את הבעל כיורש בכל מקרה ספציפי שייצא שאי אפשר לומר איהו דאפסיד אנפשיה.
יעויין בש"ך חו"מ קי"ב ס"ק ו שכתב בתוך דבריו אבל בנידון דידן שלא הלוה לבת ראובן כלום וכו' מאי הוה ליה למיעבד וכו' וצ"ל דס"ל לבעה"ת וטור ושו"ע שגם בזה י"ל איהו דאפסיד אנפשיה וכו'. הרי דהש"ך דן לגבי ציור שלא הוזכר כלל בגמ' אם באופן ספיציפי הזה היה יכול למנוע ההפסד או לא. ונקט בדעת הטוש"ע דלא כהרשב"א דלא פלוג.
פשיטות לשון הש"ך אכן משמע שלא כהרשב"א בתוספות, אבל עדיין אין מדבריו ראיה לנידון דידן. הציור בש"ך אכן לא מוזכר בגמ' אבל גם אינו גדר דומה להדין המוזכר בגמ', בגמ' מדובר באדם שהלווה לאשה העומדת להינשא והש"ך מדבר על אדם שהלווה לגבר שהייתה לו בת, מבחינת התוצאה הסופית שאשה חייבת לו כסף זה דומה לגמ', אבל מבחינת מעשה המלווה מדובר בציור שונה לגמרי מהגמ', וכפי שמדגיש הש"ך "שלא הלוה לבת ראובן כלום, רק לראובן עצמו", ולכן מסתבר שמקרה זה אינו נופל לגדר תקנת הגמ'. בנידון דידן מדובר באדם שהלווה כסף לאשה העומדת להינשא, ממש כמו הגמ', אלא שהיו לו אילוצים צדדיים למעשיו (שהוא מצא עבודה לבתו אצל מעביד שמוכן להעביר את המשכורת לחשבון בנק של הבת בלבד), במקרה זה יהיה חידוש הרבה יותר גדול לומר שתקנת חז"ל לא תחול.
לכאורה אם כדברי כת"ר לא היה לו להש"ך להתמקד רק על הנקודה אם איהו אפסיד אנפשיה או לא, אלא הוה ליה להקדים שאין זה דומה לנדון שבגמ' ואשר על כן כיון דאיהו לא אפסיד אנפשיה וכו' ואדרבה חזינן בדברי הש"ך שהוא נחית לזה שאין זה כנידון שבגמ' אלא שכל טענתו הוא דאין זה דומה לנידון הגמ' משום דהרי הלוה בשטר ומאי הוה ליה למיעבד שלא יפסד. ואם כדברי כת"ר הרי עיקר חסר מהספר.
הש"ך אינו מתמקד רק בסברא שאיהו דאפסיד אנפשיה, הש"ך טוען שמדובר במקרה ששונה מהמקרה של הגמ' הן במהותו והן בסברא שאיהו דאפסיד ולכן הדין צריך להיות שונה.
אודה לכת"ר אם יציין לי היכן הש"ך כותב שאינו דומה במהותו למקרה של הגמ' בלא הא דליכא כאן הסברא דאיהו אפסיד.
לא כתבתי בשם הש"ך שאם אינו דומה למלוה לאשה במהותו אין צורך לכך שאין הסברא דאיהו דאפסיד, כתבתי שהש"ך מדבר בצירוף שני ההבדלים יחד וכלשון הש"ך שם "אבל בנדון דידן שלא הלוה לבת ראובן כלום רק לראובן עצמו מה ה"ל למיעבד וכי בשביל שלא כתב דאקני יפסיד מעותיו".
גם אני רק היתה כוונתי לומר דלכאורה אי הוה ס"ל להש"ך שרק היכן דשאני במהות מהנידון שבגמ' דיינינן אי איהו דאפסיד אנפשיה הו"ל להדגיש זאת, ולא לכתבו בחדא מחתא. אף שאיני כדאי לחלוק על כת"ר בהבנת הש"ך, מ"מ נראה להציע גם הבנה אחרת בדברי הש"ך, והבוחר יבחר
השאר תגובה