שלום. חברה בקשה שאחליף אותה בנהיגה ברכבה כיון שתינוקה בכה והיא עברה לשבת לידו. הסכמתי לעשות לה טובה על אף שאני חוששת לנהוג ברכבי אחרים. תוך כדי הנסיעה בלי לשים לב הרכב נסרט משער שעברנו דרכו ולא היה פתוח מספיק. הסריטה אמנם דקה מאד אך לאורך כמעט כל הרכב. אציין שהנסיעה היתה קצרה מאד.
א. האם עלי לשלם לה?
ב. האם אני צריכה לשלם גם במקרה שהם לא מתכננים לתקן בפועל את הנזק אלא רק רוצים לקבל את שווי התיקון?
תודה רבה
תשובה:
א. במקרה זה הדין אינו ברור אם יש חיוב לשלם על הנזק – גם אם יש נזק – ואני מציע להתפשר.
ב. אם אדם סביר היה מתקן את הנזק, יש לשלם עלות התיקון. אם אדם סביר לא היה מתקן, יש לשלם את ההפרש במחיר של הרכב למכירה לפני הנזק ואחריו. במקרה שאין הפרש, אין צורך לשלם כלום.
מקורות:
א. הנזק במקרה זה אינו אונס, כיון שניתן להסתכל היטב כשעוברים דרך שער שלא לגרום לשריטה. ואם רואים שאי אפשר יש לומר לבעלים שלא מסוגלים לקבל אחריות כשעוברים את השער. אבל במקרה זה בעלת הרכב נהגה בו תחילה וממילא הנהגת השנייה יכולה להיות פטורה מדין 'בעליו עמו'. ואף שבנידון דידן החיוב הוא מדין מזיק בידים ולא רק מדיני שמירה, מכל מקום יש סוברים שיש פטור של 'בעליו עמו' גם במזיק בידים, עיין ערוך השולחן חו"מ סי' קעו סעיף לה ועיין עלון המשפט גליון 18 עמוד ד.
אמנם יש לעיין מתי היא הרגע שמתחיל קנין שאלה. לדעת הנתיבות בסי' שו סק"א שואל מתחייב מיד שהוא נהנה, אפילו אם עדיין לא משך, ולפי זה אם ברגע שהנהגת השנייה נכנסה לרכב הבעלים נהגו בו, הרי היא פטורה מדין 'בעליו עמו', כמבואר בשו"ע חו"מ סי' שמו סעיף א. אולם בספר ערך ש"י חולק שם ולפי דבריו שואל מתחייב רק בשעת משיכה. והנה במקרה זה אם בעלת הרכב נהגה בו בסמטה שמותר לחנות שם, יש מקום לומר שעשתה משיכה בשליחות הנהגת השנייה (עיין בשו"ע חו"מ סי' שמ סעיף ובסמ"ע ונתיבות שם) ואז היה 'בעליו עמו'. אבל אם נהגו רק בכביש שאסור לחנות, הרי אין משיכה קונה ברשות הרבים (שו"ע חו"מ סי' קצז סעיף ב ויש לעיין אם יכול לקנות במסירה) וממילא לא היה קנין שאלה ואין פטור של 'בעליו עמו' וחייבת על הנזק.
ב. נזק העומד לתיקון משלמים עלות התיקון ואם לא משלמים את ההפרש במחיר, עיין עלון המשפט גליון 22 עמוד ה.
לא הבנתי מה הקשר אם אפשר לחנות שם או לא?
האם זה מה שאפשר לחנות שם, זה הופך את זה שלא יהיה רה"ר?
אשמח לראות את המקור לכך.
בתודה מראש.
המקורות לכך רבו מלספור, אציין את לשון הר"ן שהובא בשיטה מקובצת ב"ב דף עו ע"ב:
"פירוש, ברייתא דקתני דספינה נקנית במסירה ברשות הרבים, דהתם אי אפשר במשיכה, דמאי משיכה שימשוך הדבר לרשותו, ורשות הרבים לאו רשותו הוא. וברייתא דלעיל דקתני דספינה בקנית במשיכה, דמשמע דדוקא במשיכה אבל לא במסירה, וכמו שכתבתי למעלה, בסמטא, דבסמטא כיון שיש להם רשות להניח שם כליהם, כשמושך הרי מוציא הדבר מרשות המוכר ומכניסו לרשותו, אבל מסירה לא קניא בסמטא, דכיון דאפשר במשיכה ומשיכה עדיפא לא תקנו בה מסירה, משום כל שאפשר לקנות בקניה חשובה אין קניה פחותה קונה בו. ומהאי טעמא הוא דאמרינן לקמן דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא."
לכב' הרבנים החשובים שליט"א.
לא הבנתי למה אתם לוקחים את השאלה לנושא של בעליו עמו שיש בשואל.
הלא במקרה זה, הבעלים ביקשו ממנה לנהוג מסיבותיהם שלהם, והיא עשתה להם טובה בכך, וזה לא שואל שהשאיל את הרכב לעצמו.
אז מה זה קשור לדין של בעליו עמו, שנאמר למיטב ידיעתי בשואל?
הדין של 'בעליו עמו' נאמר בכל השומרים ולא רק בשואל. עיין שו"ע חו"מ סי' רצ"א סעיף כח.
לגופה של הטענה שבמקרה הנידון הנהגת לא מוגדרת כשואל, אכן יש מקום לומר שאין דינה כשואל אלא כשוכר כיון שאין כל הנאה שלה, אבל מצד שני לא ניתן להגדיר אותה כשומר בלבד, כיון שבפועל היא משתמשת ברכב של החברה והנסיעה היא גם לטובתה. עיין בטור חו"מ סוף סי' שה שכתב בשם הרא"ש וז"ל: "ששאלת שנים שהיו מהלכין בדרך אחד, אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול אתה שלי שהיא כבדה שאתה חזק ממני ובאו לסטין ונטלו האחת מה יהיה הדין בנשארת. תשובה… והא עובדא הוי השאילני ואשאילך". הרי שאף מי שמתכוון לטובת חבירו יכול להיחשב כשואל.
למה אין כאן קנין של רכוב ומנהיג, כשהנהגת השניה נוהגת ברכב?
אודה לתשובתכם.
רכוב ומנהיג קונים בקנין משיכה, ועיין בקצות סי' קצז סק"ב שכתב שמשיכה אינה קונה ברשות הרבים ואם כן גם רוכב לא יוכל לקנות ברה"ר (ותמה על השו"ע שם שרוכב קונה ברה"ר). ובנתיבות שם סק"ב כתב שיש ברכיבה צירוף של משיכה ומסירה ולכן מועיל גם ברה"ר. ויש לעיין אם גם אחיזה בהגה ברכב נחשב למסירה ויועיל ברה"ר.
האם יהיה את אותו פטור של בעליו עמו. גם אם הנהגת הראשונה בעצמה שואלת?
הפטור של 'בעליו עמו' הוא רק אם בעל הרכב (ולא שואל) עבד למען השואל בשעת התחלת השאילה.
אפילו אם שאל מהבעל נכסי מילוג והבעל היה עמו, אינו נקרא 'בעליו עמו'. עיין שו"ע חו"מ סי' שמו סעיף ט.
שלום,
כמדומני שכאשר למדתי את הסוגיות הללו הגענו לסמסקנה שאם אדם יצא ידי חובת "איבעי לעיוני" בדברים שנמצאים בטווח ראייתו, ורק מחמת שיקול דעת מוטעה (וסביר) נגרם נזק אזי המזיק פטור משום שזהו רשות השייכת למזיק ולניזק ועפ"י הרמב"ם פטור אף בשוגג.
אין מקום לפטור משום זאת?
נכון שאדם אינו חייב אלא על נזיקין שבטווח ראייתו, אבל אם ראה את הרכב ואת השער וטעה בהערכה מניין שפטור.
אף לדעת הרמב"ם שמזיק בדרך הילוכו פטור, אף אם ראה את הניזוק, אם לא התכוון להזיק, מכ"מ במקרה זה החיוב הוא מדין שמירה ולא רק מדין נזק.
השאר תגובה