שלום רב,
ישנה נקודה שמאוד מציקה לי ואשמח אם אפשר יהיה להסביר את הנושא.
בתחילת דרכי בשידוכים לא עשיתי מאמצים בכלל ובשנים האחרונות התחלתי לעשות קצת יותר . עם יד על הלב איני יודעת להגיד אם זה באמת מחמת אמונה חזקה שכאשר הקב"ה ירצה שאני אתחתן אז יש לו הרבה שלוחים, ו"לכל זמן ועת" וכו' או שפשוט יותר,אולי מעצלות.
עכשיו אני נמצאת בתקופה שמאוד קשה לי ואני מחזקת את עצמי בעובדה שכל אדם בעוה"ז סובל בדיוק את מה שהוא צריך לסבול ולא יותר. אין טעויות ואין מקרה בעולם כלל כמו ששמעתי את דברי רבינו בחיי שאומר שהנשמה חתמה על תוכנית החיים לפני ירידתה לעולם כי ידעה שזה מתאים במדויק לכוחות שניתנו לה. השאלה שלי האם זה נכון ולא יכול להיות שחוסר המאמצים ואי ההשתדלות שלי הם שהביאו אותי למצב הזה, ואם כן יכול להיות אז איך זה מסתדר עם העובדה שיש השגחה פרטית ואין סבל מיותר?
כמו"כ רציתי לשאול במידה והחזרתי תשובה שלילית לאחר התלבטות ארוכה , האם נכון יהיה לחשוב שההחלטה שקיבלתי היא משמיים? כשהצד השני מחזיר תשובה שלילית קל הרבה יותר לומר זה משמיים אבל כאשר אני מחליטה האם הקב"ה הוא זה שגרם לי להחליט כך? ,
תודה רבה רבה אשמח מאוד אם הרב אליעזר וולך יענה לשאלותי . תזכו למצוות .
תשובה:
שלום וברכה
אינני יודע באיזה גיל את, וכמה שנות וותק שידוכין מאחורייך, אך את מדברת על שנים, וניתן להסיק מן הדברים שאת מתייסרת בתחושות אשם, אולי עשית זאת לעצמך, כשהעוגן בו את מתחזקת הוא הידיעה שהכל משמים, כפי שאכן אמרו חכמינו "אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזין עליו מלמעלה", שזה אומר -מבחינתך- זה לא אני, זה השמים.
אך, את תוהה, האם העובדה שהכל משמים אכן מסירה את האחריות מהאדם, כי את חשה -ובצדק- שחוסר מאמץ מביא בדרך כלל לתפוקה פחותה, ושהחלטה להחזיר תשובה שלילית, -מה לעשות- היא החלטה שלנו, ולא של אלוקים.
אין ספק בדבר, שכשאדם לא עושה, הוא אינו אמור לצפות שדברים יתרחשו מאליהם, הקב"ה קבע כללים בעולם, ולפיהם, אם בחרתי לא לצאת בבוקר מהבית, כנראה שאמצא את עצמי בסוף היום בבית, ואם אבחר לשפוך את כוס המים שהיה בידי , כנראה שאהיה צמא.
לאדם יש אחריות על גורלו, והוא צריך למלא את תפקידו,
עם זאת, אל לו לאדם להתבלבל, אנו אכן צריכים לעשות את שלנו, אך אנו נדרשים למעט ענווה והבנה שאנו כ"שחקנים " על הלוח של הקב"ה, והוא באהבתו, עושה את שלו.
הוא יתברך, שיכול לעשות ככל אשר ירצה, "כי אין מעצור ביד ה" מלהושיע", וכל רצונו ודאגתו הוא רק שיהיה לנו טוב, ככתוב בתורה.
משל למה הדבר דומה, לתינוק שישב על ברכי אמו, והתנסה לאכול לבדו מהכפית, אמו מילאה הכפית ונתנתו בידו, והוא השליך את התכולה לארץ, שהנה בוודאי הצליח במעשהו לאבד את כפית האוכל הזו (שאכן, יש משמעות למעשיו ולבחירתו) אך אם יתחיל לדאוג: "לעולם אשאר רעב, שהרי מכפית זו דווקא, וממאכל זה דווקא, אמור הייתי לשבוע, וכעת אמות ברעב", נענה כנגדו ונאמר, אכן תפקידך היה לא לזרוק את כפית האוכל הזו, ואותה הפסדת, אולם הדאגה שלא תהיה רעב, זו כבר אינה חלק מ"תפקידך", ו"תפקיד הוריך הוא".
כן הדבר בינינו לבין הקב"ה, במה שקשור לתפקיד שלנו אם נחדל או נתרשל, – נישא בתוצאה. אבל החלק שלנו הוא רק החלק הקטן, של מילוי תפקידנו המסויים, האם להשיב להצעה תשובה חיובית או שלילית, – שבזה בהחלט אני זו שמחליטה.
אבל התוצאה הסופית, האם אמצא בסופו של דבר, את אבידתי- חתני, היא בחלקו של אלוקים שדואג שנהיה מסודרים, ולטוב לנו כל הימים.
ולכן, גם אם התרשלת ו"פיספסת" אפשרויות במו ידייך, את לא הבאת על עצמך שום מצב, כי מרגע זה בו את מחליטה להיענות לקריאתו של אלוקים ולעשות ההשתדלות הראויה, הנה את כבר ממלאת את תפקידך נאמנה, וכל השאר הוא בחלקו של אלוקים.
חשוב להדגיש, ש"תפקיד" האדם , משתנה לפי העניין, כי אינה דומה , כמות המשאבים הראויה לבן אדם להשקיע כשמדובר בבחירת ספה, לעומת המשאבים שראוי להשקיע במלחמה על החיים, וכמו שנאמר "בתחבולות תעשה מלחמה".
וכמו כן, תיתכן רמת שאננות בעניני שידוכים שתתקבל כ"סבירה" לבחורה בת 18, ותתפרש כרשלנות אצל בחורה בת 35.
וזה כולל את מה לדחות, וכמה להתגמש.
לגבי החלטה להחזיר תשובה שלילית: זו החלטה שלך, אבל זה מה שמשמים מצפים ממך, שתחליטי על פי הכלים שהשם חנן אותך, ולפי טעמך ושיקול דעתך, וכשאת נוהגת ככה מילאת את תפקידך, ומכאן ואילך הוא עושה ויעשה את שלו.
סוף דבר: על האדם מוטל להתנהג בהגיון, ולעשות מאמצים סבירים על מנת להצליח להשיג את מה שנראה בעיניו, -על פי השכל והכלים שה" חנן אותו,- כדבר הטוב בעבורו, ויותר מכך, אין זה מוטל עליו, והשם הטוב בעיניו יעשה.
ברכתי, שישלח לך השם זיווגך בקרוב, ותמצאי מנוחה ואושר
הרב אלעזר וולך
0548418686
אוסיף כמה נקודות למחשבה, שיתכן ויגרמו לך להקלה.
מיסודות הבטחון הוא הטמעת התחושה כי" מה" מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו" (משלי כ, כד) כלומר, האדם אמנם מצווה להתנהג באחריות ולעשות מאמצים יעילים להצלחת מטרותיו, אך הוא צריך לפתח את הצניעות והענווה, במודעות לאמת, שהרמה בה הוא "יודע מה טוב לו" – היא רק במסגרת הסבירות שעל פיה הוא שוקל את שיקוליו ומכריע מעשיו, אך בהחלט מצוי שלימים יסתבר שהדבר שהיה נראה בעיניו טוב – דווקא היה לא טוב, ומה שזיהה כ"רע" התברר כטוב עבורו. וכמו כן אין האדם יכול לערוב שהמעשים שהוא נוקט בכדי לממש את תכניותיו, אכן יביאו לתוצאה המיוחלת.
בנוסף, המאמין הפנימי, נמנע מ"לסגור" את עצמו על מתווה מסויים או על מטרה "מסויימת", מלתלות בה את אושרו ואת יהבו, והוא משתדל "להתאים" את עצמו למציאות, וזורם עם מה שנותנים לו מלמעלה .
למשל, אדם שואף לקבל תפקיד מסויים במקום עבודתו, מתוך מחשבה שנושא מעמדו החברתי יבוא על פתרונו. כלומר: ה"מטרה" היא – מעמד, וה"תת מטרה " שאותה הוא סימן כ"מטרה", היא אותה המשרה, כשהנחת העבודה שלו ש"משרה פלונית" תקנה לו מעמד מכובד. כשיעמיק יותר בנפשו ימצא שהוא שואף לשדרוג במעמדו, כדי לחוש שווה, לחוש שווה כדי לחוש משמעות, ומשמעות כדי לחוש קיום וכן הלאה.
כשהוא "ננעל" על ה"תת מטרה" הוא חשוף לאכזבות ולתסכולים, כי הנה כל שאיפתו לחוש קיים ושווה בעולמנו תלויים ועומדים ב"קידום", שבהתקדמו תימלא נפשו, ואם לאו חשך עולמו בעדו.
אך אם ישכיל להשליך יהבו על המטרה העיקרית, ישאיר לעצמו אופציות רבות להגשמת ה"מטרה", כי יש הרבה צורות ודרכים להגיע אל האושר, או במקרה הזה להרגיש "שווה",
תודה רבה רבה , מחכים ומעודד.
השאר תגובה