לתרומות לחץ כאן

הטיפול בחולה סופני

במאמר בעניין "סיכוי וסיכון בטיפול רפואי" התבארו השיקולים ההלכתיים לעריכת טיפולים רפואיים שיש בהם סיכון, והחילוק בין חיי עולם לחיי שעה.

אולם, פעמים שהשאלה נעשית מורכבת יותר כאשר מצטרפים שיקולים נוספים של איכות חיי החולה, כגון שהארכת חייו תסב לו ייסורים קשים ועצומים. או להפך, אדם שמתייסר בחוליו וחפץ לערוך טיפול מסוכן שסיכויי ההצלחה מועטים, אולם החולה מרוב צערו וייסוריו מוכן לסכן חייו עבור הסיכוי המועט להצלחת הניתוח. האם באופנים אלו יש להתחשב בייסוריו של החולה, והאם יש לבצע את הטיפול או להימנע ממנו?

ברור, שבכל שאלה, תחילה יש להקדים ולברר מה מצבו של החולה ומהי הגדרתו ההלכתית. כמו כן מהם סיכויי ההצלחה של הטיפול, ומהו הסבל שעתיד לסבול.

גרימת מוות לחולה סופני כדי לחסוך ממנו ייסורים

אסור לאדם לשלוח יד בנפשו והעושה כן עובר על איסור רציחה. דבר זה נלמד מהפסוק (בראשית ט,ה): "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש". ופרש"י: "את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".

גם חיי שעה נחשבים חיים, וחולה סופני שלא יוכל לחיות אלא ימים מועטים, מחללין שבת על הצלת חייו המועטים כפי שנלמד בגמ' יומא (דף פ"ה.) שמי שנפלה עליו מפולת ומוחו מרוצץ מחללין שבת על הצלתו ואף שלא יחיה אלא חיי שעה. וא"כ פשוט שאסור להורגו אף שחייו מועטים.

וכן נפסק בשו"ע וברמ"א (יו"ד סי' של"ט) שאסור לעשות שום פעולה שמקרבת את מותו של גוסס. כפי שנלמד במסכת שבת (דף קנא ע"ב): "אין מעצמים את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש. והמעצם עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים… משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה, מיד כבתה".

נמצינו למדים, שההנחה הפשוטה היא שגם חיי שעה נחשבים חיים ואיסור גמור של רציחה לקצרם, אלא שיש לדון מה הדין בחולה שסובל ייסורים קשים, האם ישנה ראיה מפורשת להתיר לקצר חייו.

ויש לחלק בזה בין גרימת מוות בידיים לבין הימנעות מטיפול קשה להאריך חיי ייסורים וכפי שיתבאר בעז"ה:

הוכחה מדין מי שנפלה עליו מפולת

מדין מי שנפלה עליו בשבת ומוחו מרוצץ ומחללין שבת כדי להוציאו, לכאורה יש להוכיח שלמרות שסובל ייסורים קשים, מחללין את השבת כדי להאריך את חייו המיוסרים, על אף שלא יהיו אלו אלא חיי שעה, וא"כ כל שכן שאסור לקצר את חייו של חולה סופני כדי שלא יתמשכו ייסוריו.

אולם בפירוש תפארת ישראל (על המשניות יומא פ"ח מ"ז בועז אות ג') כתב שניתן לדחות ראיה זו דיתכן שע"י שמסיר מעליו את האבנים הרי הוא מיקל מייסוריו, למרות שמאריך את חיי סבלו, משום שטוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצרו חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים.

ביאור מיתתו של שאול המלך

במדרש רבה (בראשית פרשה ל"ד, י"ג) דרשו על הפסוק ואך את דמכם לנפשתיכם וגו' להביא את החונק את עצמו, יכול כשאול בן קיש? ת"ל "אך".

כוונת המדרש לנאמר בשמואל (א, ל"א, ג-ד): "ותכבד המלחמה אל שאול, וימצאוהו המורים אנשים בקשת, ויחל מאד מהמורים. ויאמר שאול לנושא כליו, שלוף חרבך ודקרני בה, פן יבאו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד, ויקח שאול את החרב ויפל עליה".

א. במדרש מבואר ששאול המלך לא עבר על הפסוק "ואך את דמכם" ולא חטא בכך ששם קץ לחייו. בהשקפה ראשונה היה נראה להוכיח ממעשה זה של שאול, שמשום פחד שיעשו לו ייסורים קשים יכול למסור עצמו למיתה. וכך באמת הובאה דעה אחת בארחות חיים (סי' ד' הל' אהבת השם אות א', מובא בבדק הבית בב"י יו"ד סי' קנ"ז). והנה במדרש ישנה דרשה נוספת: יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר "אך". וביאר האורחות חיים שמדרשה זו נלמד שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון, ואילו הדרשה משאול מלמדת שגם מפחד ייסורים גרידא מותר לו למסור עצמו למיתה[1].

ב. אולם רבים חלקו על הבנה זו במדרש ושם בארחות חיים הובאה דעה שאסור לאדם למסור עצמו למיתה גם מפחד ייסורים או שלא יעמוד בניסיון, ואין להוכיח מחנניה מישאל ועזריה משום שהם מסרו עצמם ביד אחרים ולא פגעו בעצמם, ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה.

ג. אמנם עיין בשיירי כנה"ג (הגהות ב"י אות כ"א) שכתב: "מה שכתב בספר בדק הבית בשם אורחות חיים דשאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה, אינו נח לי, דשאול בחיר ה' שא"ל הקב"ה ע"י שמואל מחר אתה ובניך עמי, היינו במחיצתי, יפגע בעצמו שלא כדין?! ולכן נראה דמשאול ליכא ראיה שכבר היה יודע שלא יחיה עוד, שאמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי ומוטב שיהרוג עצמו ולא יתעללו בו פלשתים, אבל מי שהוא ספק שאם לא יהרוג את עצמו אולי ינצל אין לפגוע בעצמו".

מבואר מדבריו שאין להוכיח משאול המלך כיון שהוא ידע בידיעה ברורה ע"פ נביא שהוא הולך למות,  וכ"כ בביאור 'יפה תואר' על דברי המדרש. וסיים: "אבל אדם אחר, גם אם אויביו יקיפוהו וחרב חדה מונחת על צוארו, אסור לו לטרוף את נפשו באפו ולא ימנע עצמו מן הרחמים, כי הקב"ה יציל בחסדו גם הלקוחים למות ומטים ליהרג".

וכ"כ גם הרד"ק (שמואל שם) ששאול לא חטא כיון שידע ע"פ נביא שעתיד למות, "ועוד כי ראה שכבר מצאוהו האנשים המורים בקשת ולא היה יכול להימלט מהם, טוב היה שיהרוג את עצמו ולא יתעללו בו הערלים".

לפי פירוש זה, אדם שהרופאים התייאשו מרפואתו ולטענתם עתיד למות תוך ימים מועטים, לכאורה אינו דומה כלל למה שארע לשאול המלך שהובטח לו על פי נביא שבאותו יום ימות וכל השאלה היתה באיזה אופן ימות באותו יום אם ע"י ייסורים או בלעדם, מה שאין בחולה שהרופאים לא יכולים לקבוע בוודאות את יום המיתה אלא רק לשער, ויתכן שימשיך לחיות עוד ימים רבים נגד השערתם, כפי שכבר ארע פעמים רבות.

ד. בים של שלמה (ב"ק פ"ח סי' נ"ט) הביא מגליוני תוס' את דעת ר"ת, וכן הובא גם בדעת זקנים מבעלי התוס' (בראשית ט, ה) וכ"כ הריטב"א (ע"ז דף י"ח ע"א) ששאול עשה זאת רק מחמת שהתיירא שלא יכריחוהו לעבור על הדת מרוב ייסורים, לכן היה מותר לו למסור עצמו למיתה.

גם לפי הבנה זו אין להתיר להמית עצמו מפחד ייסורים גרידא, ולא הותר דבר זה אלא רק כשמפחד שיכשילו אותו בעוון.

אולם עיין שם בים של שלמה שהביא את דעת ר"י שחלק על ר"ת ואסר להמית את עצמו גם באופן זה שמפחד שייכשל בעוון, וכך הכריע למעשה. אולם התיר באופן שלא ממית עצמו אלא מניח עצמו למות מפחד שמא יענוהו ויחטיאוהו, וכתב שכך היה בשאול המלך שהניח עצמו למות ולא הרג עצמו בידיים.

ה. הים של שלמה (שם) הביא טעם נוסף ששאול המלך מסר עצמו למיתה, משום שחשש שאם הפלשתים יתפסו אותו ויענו אותו, לא יוכלו עם ישראל לעמוד מנגד, וינסו לנקום את נקמתו, ועלולים למות כמה רבבות מעם ישראל, ומשום חשש של מיתת הרבים, מסר עצמו למיתה וביותר שידע שעתיד למות באותו יום.

לפי תירוץ זה היה מותר לשאול לעשות כן מב' טעמים: משום פיקוח נפש של רבים, ומשום שידע שעתיד למות באותו יום.

 ו. עוד תירוץ כתב היש"ש, ששאול המלך מסר עצמו למיתה משום חשש לחילול ה', שמא ע"י שהפלשתים יענו אותו ויבזו כבוד מלך משוח ה', יהא בזה חילול ה' בדת אמונתנו. וכ"כ ה"מתנות כהונה" והמהרז"ו.

ז. בפירוש תפארת ישראל למשניות (יומא פ"ה מ"ז בועז אות ג') כתב דכיון שהדבר ודאי שיתעללו בו, הרי שמצטרף שם פחד הייסורים עם הבושה האיומה שבדבר, לכן אולי היה מותר לשאול המלך לעשות כן, אבל לקרב את מיתתו של חולה סופני שאין בזה אלא רק מניעת ייסורים אין ללמוד  מכאן היתר.

נמצינו למדים שלרוב דעות הפוסקים אין ללמוד ממעשהו של שאול המלך שום היתר לקרב את מותו של חולה סופני, אף אם בכך מיקל מייסוריו, ואף שהאורחות חיים הביא דעה שלמדה מכאן היתר, להלכה בבדק הבית (יו"ד סי' קנ"ז) פסק לאיסור.

ביאור מעשה מיתתו של רבי חנניה בן תרדיון

במסכת ע"ז (דף י"ח.) מספרת הגמ' על מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון שתפסוהו הרומאים וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה…אמרו לו תלמידיו….אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש? אמר להם: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי (הרומאי שהיה ממונה לשרפו): רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל ליבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן….וכו'.

מעשהו הנורא של ר' חנינא בן תרדיון מעורר תמיהה, בתחילה לא הסכים לפתוח את פיו ולזרז את מותו מחמת הסברה שמוטב יטלנה (את הנשמה) מי שנתנה ולא יחבול אדם בעצמו. ואילו בהמשך, הוא מבטיח חיי עולם הבא לאותו רומאי, אם יזרז את מותו ע"י ריבוי אש והסרת הספוגים של צמר, מדוע כאן לא טען ר"ח בן תרדיון שמוטב יטלנה מי שנתנה?

א. בספר ים של שלמה (ב"ק פ"ח סוף סי' נ"ט) ביאר שרבי חנינא בן תרדיון לא רצה לעשות מעשה בגופו לקרב מיתתו לכן לא הסכים לפתוח פיו, אולם הניח לקלצטונירי לזרז את מותו כיון שלא עשה  מעשה בגופו אלא רק הניח עצמו ליהרג ביד אחרים.

ב. הגר"מ פינשטיין (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ע"ד אות ב') כתב שמבואר באותו מעשה, שר"ח בן תרדיון לא הסיר את הספוגים של צמר בעצמו ולא הניח ליהודי אחר שיעשה זאת ולא כתוב בשום מקום שהיו ידיו כבולות שלא יכל להסיר את הספוגים בעצמו, ע"כ משום שהבין שדבר זה אסור, אלא שלקלצטונירי הניח לעשות כן משום שלא היה חש על מה שיעבור בן נח איסור רציחה מאחר שהוא טובתו, והיה רשאי להבטיח לו גם שכר מאחר שהיה לו ממהירות המיתה טובה גדולה, והיה מותר לו לעבור על הלאו דלפני עיור (שהוא בשביל הישראל אינו אלא איסור לאו) שמכשיל את הגוי ברציחה כדי להינצל מהייסורים.

יתרה מזו, הוסיף האגרו"מ, שיתכן שכאשר הרציחה לטובת הנרצח, יתכן שבן נח לא מוזהר על כך שאיסורו נלמד מ"שופך דם האדם", לעומת יהודי שמוזהר ואסורה לו גם רציחה כזו שנלמדת מאיסור "לא תרצח".

ובשו"ת אגרו"מ (יו"ד ח"ב סי' קע"ד ענף ג') הוסיף שאולי באותה המיתה שממתים אותו בני אדם רשאים לעשות שתהיה אותה מיתה יותר בקלות, אף שהוא קירוב זמן, אך מ"מ נשאר בצ"ע בביאור מעשה זה של ר"ח בן תרדיון.

עכ"פ מדברי האגרו"מ עולה שלא התיר ר"ח בן תרדיון לזרז את מותו אלא רק בידי הגוי.

וכן בשו"ת חתם סופר (ח"ב יו"ד סי' שכ"ו אות ג') הוכיח ממעשה זה שגם חולה מיצר מאוד שלדעתו טוב לו מותו מחייו, אעפ"כ אסור לו לקרב מותו, כפי שסירב ר"ח בן תרדיון לפתוח את פיו שיכנס בו האש.

ביאור המעשה בבני חוזאי

בנדרים (דף כ"ב ע"א) מובא מעשה בעולא שעלה לארץ ישראל, והתלוו אליו שני בני חוזאי (תושבי העיר חוזאי). באמצע הדרך קם אחד ושחט את חברו, אמר ליה לעולא: יאות עבדי (האם עשיתי כשורה)? אמר ליה: אין, ופרע ליה בית השחיטה (כן, ואדרבה תמשיך ותפרע לו את בית השחיטה). כשבא עולא לפני ר' יוחנן א"ל: דלמא חס ושלום החזקתי ידי עוברי עבירה? אמר לו: נפשך הצלת. ועיין בתפארת ישראל (יומא פ"ח מ"ז בועז ג') מה שרצה ללמוד ממעשה זה  (לגבי עדיפות חיי עולם כלפי חיי שעה, ועיין בתפארת יעקב שם שחלק עליו מכל וכל וביאר שמה שאמר עולא שישלים את השחיטה היינו משום שאין איסור להשלים את השחיטה לאדם שכבר נשחט שנחתכו לו הקנה והוושט, שדינו כמת), אולם בראשונים מצאנו כמה אופנים לבאר מדוע היה מותר לעולא לחזק את ידיו של אותו רשע שהרג את חברו:

א.      המאירי (בבית הבחירה שם) מבאר שאותו אדם כבר מת ואין פריעת בית השחיטה עושה בו דבר, לפיכך כל חששו של עולא היה שמא חיזק ידי עוברי עבירה, ועל כך השיב לו ר' יוחנן שכיון שעשה כן כדי להציל את עצמו לבל ייפגע מאותו רשע, לכן היה מותר לו.

ב.      הר"ן והרא"ש ביארו שאותו אדם עדיין לא מת, וחיזק את ידיו שיפרע בית השחיטה ואמר כן משני טעמים: ראשית, מחמת מורא שראה שאם לא יחזק את ידיו עלול להורגו. שנית, כדי שימות מהר. ובפשטות כוונתם שאחד השיקולים של עולא היה למהר את מותו, כדי לחסוך ממנו ייסורים.

אולם, נראה שאין ללמוד מכאן היתר ח"ו לזרז את מותו של מי שסובל ייסורים קשים, משום, שלמסקנת הגמ' הדגיש לו רבי יוחנן לעולא שלא היה מותר לו לעשות כן אלא רק משום שאחרת היה אותו רשע הורגו, וא"כ נראה שלא קיבל את השיקול של זירוז מיתתו מחמת ייסוריו. יתרה מזו, יש לחלק בין חולה סופני, לבין אדם שכבר היה שחוט לפניו (שנחתכו לו הקנה והוושט) והרי הוא כמת ורק בו חשב עולא שמותר לזרז את תהליך מיתתו שיהא בפחות סבל, ואין ללמוד מזה לחולה אנוש או גוסס. אולם כאמור, גם שיקול זה נדחה למסקנת הגמ'.

ג.       גם בשיטה מקובצת מובא שאותו אדם לא מת, אולם נחלקו הדעות האם אותם בני חוזאי היו יהודים, או שהיו גויים. ולדעה שמדובר היה בגויים ודאי שאין להשליך משם לחולה יהודי.

 

 

לסיכום

לא מצאנו שום ראיה מפורשת להתיר לקרב את מותו של חולה סופני, למרות שהוא סובל יסורים. וכפי שהתבאר והוכח לעיל, גם חיי שעה נחשבים חיים גמורים ואסור לקצרם, לכן להלכה איסור גמור לקרב את מותו של אדם שחייו חיי שעה, אף שסובל ייסורים. ויש בכך איסור רציחה.


[1] ועיין בשו"ת בשמים ראש (סי' שמ"ה) שלמד ממעשה דשאול המלך שמי שאיבד עצמו לדעת מחמת ייסורים וצער ואפילו מחמת צער עוני לא נידון כמאבד עצמו לדעת, אולם בשו"ת חתם סופר (ח"ב יו"ד סי' שכ"ו אות ג') כתב שמתשובה זו נזדייף הבשמים ראש וודאי איסור גמור להמית את עצמו גם מחמת פחד צער וייסורים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *