לתרומות לחץ כאן

קידושי שחוק

בס"ד

 א

כתב הרמ"א ריש סי' מב "אמרה תחלה קדשיני וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת לי וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כיוונה מתחלה רק לשחוק בעלמא, אפילו הכי הוי מקודשת [תשובת מוהר"ם סוף ספר נשים]. ואין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין" [שם].

ועיי"ש בפת"ש שהביא מהנוב"י מהד"ק אבה"ע סי' נט שהאריך בזה, והקשה אמאי לא נאמין לאשה שאומרת שכוונתה היה לשחוק, דהרי ע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא. ולכן העלה "אמנם באמת אין טעמו של מהר"ם בתשובה הנ"ל משום דלא מהימנא אלא מהימנא ומהימנא אך שאין אנו משגיחין על הכוונה והמחשבה והדברים הולכים אחר הפה מה שיש במשמעות הדיבור ואפילו אם המחשבה לא כן הוא דברים שבלב אינן דברים".

והמעיין בתשובת מהר"ם [הובא בתשובות מימוניות סוף נשים סי' א'] יראה דכתב כן משום חומרא דקידושין. ולדברי הנוב"י קשה אמאי הוה רק משום חומרא, הא אפילו אם ודאי לא כיוונה לשם קידושין היא מקודשת משום דברים שבלב וכו', וחומרא לא שייך לומר רק היכא שמעיקר הדין היתה נאמנת ומשום חומרא שייך לומר דחיישינן שמא כיוונה לשם קידושין, אבל במקום שאין לנו שום ספק על המציאות, וכל השאלה היא רק מחמת הדין דברים שבלב אינם דברים, אז או דהוה קידושין גמורים מהטעם הזה, או דלא הוה קידושין כלל, אבל אין שום מקום לחומרא.

וראיה לזה מדברי הריטב"א בקידושין נ,א עיי"ש בגמ' שמחפשת מקור להא דדברים שבלב אינן דברים. "אלא אמר רב יוסף מהכא, המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה וכו', מקודשת מפני שלא הטעתו. ואמאי, הא קאמר כסבור הייתי, אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. אמר ליה אביי דלמא שאני התם דלחומרא".

וכתב הריטב"א "קשיא לי ודלמא משום דלא מהימנינן ליה שכך היה בדעתו הא אילו ידענו שכך היה בדעתו אינה מקודשת דדברים שבלב הוו דברים". ותירץ, דמשמע מהמשנה דמקודשת בודאי, מקודשת לראשון ותצטרך גט מהשני, אלא ודאי דהיא מקודשת בודאי משום דאע"פ שהיה כן בדעתו דברים שבלב אינם דברים. "והיינו דדחינן דדילמא הא דאמרינן מקודשת לחומרא הוא להצריכה גט משום דלא מהימן לן, וצריכה גט נמי משני דלמא קושטא קאמר".

הרי מבואר בדברי הריטב"א דחומרא שייך לומר במקום שמאמינים לו בסתם, אז שייך לומר דבקידושין מחמירים לא להאמין, אבל מצד דברים שבלב אינם דברים לא שייך כלל להחמיר.

ב

עיי"ש בתשובת מהר"ם דנשאל באחד שאמר לפני עדים האשה הזו ביקשה ממנו לקדשה ושתקה [וגם אינה מכחישה עתה], ומיד זרק לה קידושיה לחיקה והיא נערה בגדיה ונפל. ואח"כ אמרה לשחוק התכוונתי.

והשיב, דכיון שנתרצתה בקידושין אע"פ שניערה בגדיה אפשר דחזרה בה אח"כ, "ואע"ג דאמרה בלבי לא היה אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו, ומעולם לא נתרציתי לו אלא לחוכא ואיטלולא בעלמא, דברים שבלב אינם דברים".

ואע"ג דאיכא לממימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ וכל כה"ג אזלינן שפיר בתר מחשבה כגון גבי מברחת וכו' וכתב כל נכסיו ושמע שיש לו בן וכו' וכיוצא בהן רבות בתלמוד דאזלינן בתר אומדן דעתא, "גבי קידושין משום חומרא דאשת איש לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא היה בלבה כך ודאי, וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא נמי לממימר איתתא בכל דהו ניחא לה".

הרי דבתחילה כתב דאינה יכולה לומר שבלבה היה להתלוצץ דדברים שבלב אינם דברים. והיינו אע"פ שבאמת היינו יכולים להאמין לה שכך היה כוונתה, מ"מ אמרינן דברים שבלב אינם דברים ואינה יכולה לבטל המעשה שעשתה. וכמו שביארו הראשונים בקידושין נ,א עיין ברשב"א ובריטב"א.

ואח"כ כתב "ואע"ג דאיכא לממימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ". והיינו דבכה"ג לא שייך שוב לומר דברים שבלב אינם דברים, דאין המעשה ברור ובכה"ג אזלינן בתר כוונת הלב שהרי אינו סותר את המעשה.

וכיוצא בזה כתב הרשב"א בסוגיא שם "והא דתנן [נדרים כז,ב] נודרין לחרמין ולהרגין ומפרש התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם אינן של תרומה ואומר בלבו היום, דאלמא דברים שבלב הוו דברים, שאני התם דאנוס הוא ואנן סהדי דהוא נשבע בזמן קצר יותר שהוא יכול וכיון שלא הזכיר זמן אלא סתם לא הוו דברים שבלב דבכלל לשונו הוא".

הרי מבואר במהר"ם דבמקום שלא ראינו קידושין ודאים דהיינו שיש מקום לחשוש שמא כיוונו להתלוצץ, לא שייך לומר דברים שבלב אינם דברים שהרי א"א לומר שהכוונה סותרת את המעשה, ובכה"ג משום חומרא דקידושין חיישינן שמא אע"פ שהיא אומרת שלא כיוונה לשם קידושין מ"מ "ליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא נמי לממימר איתתא בכל דהו ניחא לה".

וכן משמע מדברי הב"ש והח"מ שם סי' מב ס"ב דמבואר ברמ"א דיש מחמירין במקדש בפני ע"א אם שניהם מודים, אבל אם אחד מהם מכחיש אין לחוש לקידושין, וכתב שם הח"מ [סק"ד] דודאי כוונתו דאם אחד מכחיש אין כאן קידושין גם בשביל השני שמודה, ולכן כתב דדוקא היכא שהאחד אומר שכוונתו היתה לשטות דאז הוא נאמן מיגו שהיה מכחיש את העד ואומר להד"ם, אבל אם אומר להד"ם אף שהוא נאמן לגבי עצמו מ"מ השני שמודה חייב להחמיר.

עוד כתב שם "ועוד אפילו במשטה יש לדון דילמא דכשם בשני עדים טענת השטאה לאו כלום הוא דדברים שבלב אינם דברים ה"ה ע"א ומה בכך שיש לה מיגו אטו אנן אין מאמינים לה אלא הטעם דדברים שבלב אינם דברים ואף שאנו יודעים שכוונתם להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב".

וגם הב"ש הביא דברי הח"מ דנאמן במיגו שהיה יכול להכחיש את העד, אלא שהקשה עליו "ואין נ"ל, דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דאינו נאמן במיגו דהיה יכול להכחישו כמ"ש בתוס' פרק חזקת הבתים [לד,א] בשם ריב"א ובחשן משפט סימן ע"ה". ומבואר דבלא"ה גם להב"ש היה נאמן רק במיגו.[1]

הרי דברור דאף בלא איתחזק איסורא אינו נאמן בלא מיגו.

ג

אלא דלכאורה יש לתמוה, דהא מקור שיטת הנוב"י דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא, מבואר בש"ש ש"ו פ"ג דהוא מתשובת מהר"ם [הובא בתשובות מימוניות ס"ג, ובמרדכי רמז תקכב] דנשאל בראובן שנשלח ע"י שמעון לקדש לו אשה, ואמר לעדים שהרי הוא מקדש את האשה עבור שמעון, אלא שאמר הרי את מקודשת לי ולא אמר לשמעון, אם הוא נאמן לומר שטעה ולא תצטרך ממנו גט.

והשיב, דע"א נאמן באיסורין, ולא חשיב איתחזק איסורא כיון דלדברי השליח מעולם לא היתה אשת איש. "ועוד, דאפילו היכא דאיתחזק איסורא ע"א נאמן היכא דהוה בידו מידי דהוה אשחיטה והפרשת תרומה ומעשה דאתחזק איסורא וכו' והכא נמי מהמנינן ליה במה דאמר טעיתי ולא נתכוונתי לומר לי אלא לשמעון משום דבידו לגרשה וכו".

ואין לומר דעיקר סמך על מש"כ דנאמן משום דבידו לגרשה, דהרמ"א הביא דין זה בפשיטות, ואם היה על סמך המיגו דבידו היתה אסורה לכהן, ולכן הוכיח הש"ש דדעת מהר"ם דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא אתחזק איסורא.

ולפי"ז באמת יש לתמוה אמאי הכא אינה נאמנת לומר שלא כיוונה לשם קידושין.

אמנם אם נדקדק בתשובת מהר"ם נראה כי רק האשה אינה נאמנת לומר שכיוונה להתלוצץ "גבי קידושין משום חומרא דאשת איש לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא היה בלבה כך ודאי, וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא נמי לממימר איתתא בכל דהו ניחא לה". הרי דרק באשה יש טעם להחמיר כיון דאיתתא בכל דהוא ניחא לה. אבל באיש דלא שייך האי טעמא י"ל דבאמת הוא נאמן ומש"ה בתשובה בסימן ג' כתב דהשליח נאמן.

ולפי"ז עולה לנו חידוש גדול, דבקידושי שחוק נאמן האיש לומר שלא היתה כוונתו לקידושין אלא לשחוק, [באופן דלא שייך לומר דברים שבלב אינם דברים כנ"ל].

ד

ובעיקר מה שהוכיח הש"ש ממהר"ם דע"א נאמן במקום דלא אתחזק בדבר שבערוה, כבר האריך בזה מהרי"ד בכר בספרו דברי אמת שו"ת סי' ו' [יג,ב] וכן הביא שם ממהרי"ק שורש עב. וכן רצה להוכיח מדעת הרמב"ן והרשב"א בגיטין סד,א באחד ששלח שליח לקדש לו אשה דאסור בכל הנשים שבעולם, וכתבו שם, דאם באו קרובות אשה ואמרו לא קידשנו הרי הוא מותר באשה זו. ותמה עליהם הר"ן שם [ל,ב] הא אין דבר שבערוה פחות משנים.

ומנגד הוכיח שם שדעת התוס' כהר"ן, דהקשו בריש גיטין [ב,ב ד"ה הוי] "וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסורין אפילו איתחזק איסורא ולאו בידו אמאי איצטריך וספרה לה לעצמה וי"ל דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה". ומבואר להדיא דבדבר שבערוה אינו נאמן אפילו היכא דלא איתחזק איסורא. הרי לפנינו דעת מהר"ם והרמב"ן והרשב"א ומהרי"ק דנאמן אף בדבר שבערוה, נגד דעת התוס' והר"ן דלעולם אינו נאמן בדבר שבערוה.

ועי' בשו"ת זכר יצחק סי' עג דכתב על הסוגיא הנ"ל, דיסוד דבר שבערוה הוא היכא שבא לומר האם היא אשת איש או לא, אבל אם היא ודאי אשת איש ולא בא והוציאה מאיסור זה לא חשיב דבר שבערוה, ומש"ה נאמן ע"א בזה.  וכעין זה כתב הבית הלוי בח"ב סי' לז סק"ז "גם י"ל דע"כ לא ס"ל להר"ן דאינו נאמן רק היכא דלא אתחזק לא איסור ולא היתר" אבל בקידש בתנאי ע"מ שיש לו מאתים זוז אינו נאמן לומר שיש לו או לא בזה הוא בא לומר אם היא מקודשת או לא וזה הוה דבר שבערוה.

ובזה רצה ליישב שם שיטת הרמב"ן דס"ל דנאמנות הקרובות לומר שלא קידש אותן, ובריש גיטין מבואר להדיא ברמב"ן דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו היכא דלא איתחזק איסורא. ולפי"ז כתב הביה"ל דודאי ס"ל להרמב"ן דאינו נאמן, אלא דבהא דשלא לקדש לו אשה ודאי דרוב נשים מותרות לו, ורק קרובת של אחת אסורים לו ובזה יכולים לומר שאינם האסורים לו.

ולפי"ז י"ל דגם מתשובת מהר"ם ליכא כל ראיה דנאמן בכה"ג, דהמעיין בתשובת מהר"ם שם יראה דהמעשה היה דמיד אחר שאמר השליח הרי את מקודשת לי העירו לו העדים על כך, ואמר שטעה וכיון לראובן ומיד עמד וקידשה לראובן והשאלה היתה אם צריכה גט מהשליח. וא"כ המעשה השאלה היא או שהיא מקודשת לשליח וממילא לא חלו קידושי המשלח, או שלא חל ד קידושי השליח וחלו קידושי המשלח. וכאן שאומר השליח שטעה היינו שאומר שהיא מקודשת למשלח.

וא"כ כיון שהיא ודאי אשת איש, אלא שהספק הוא אם היא מקודשת לשליח או למשלח, בזה לא הוה כדבר שבערוה ומש"ה השיב שם מהר"ם דנאמן מטעם ע"א נאמן באיסורין. ואח"כ הוסיף עוד כמה טעמים גם שיש בידו מיגו דבידו לגרשה, וכן מטעם חזקה שליח עושה שליחותו. וא"כ אין מכאן כל ראיה דס"ל למהר"ם דנאמן בכל היכא דליכא חזקה.

ואף שיש חילוק בין הא דמהר"ם להא דהר"ן, דהרי מה שהיום היא ודאי מקודשת אינו אלא משום שהיה כאן עוד קידושין, ומשום הקידושין שהשליח מעיד עליו יש שאלה אם היא אשת איש או לא. אך יותר נראה דעדותו הוא לא אם היא מקודשת מחמת אותו הקידושין, אלא הוא מעיד אם היא מקודשת או לא אם היא א"א או לא, ובזה מה הנפק"מ אם הוא משום הקידושין הראשונים או השניים. ומ"מ ליכא ראיה ממהר"ם דס"ל דע"א נאמן בדבר שבערוה.

אמנם הרמ"א שהביא דין זה בסי' לה סי"א בסתם נראה דלא סמך על הא דע"א נאמן בכה"ג בדבר שבערוה, אלא על שאר הטעמים שכתב שם. ובאמת הגר"א בביאורו שם [סקכ"ד] כתב דטעמו של הרמ"א דהשליח נאמן לומר שטעה הוא משום דבידו לגרשה. וכן הב"ש שם הביא דיש רגלים לדבר שטעה, וכן חזקה שליח עושה שליחותו. וע"ש בט"ז שם.

אך עדיין יש להקשות, דהא הר"ן בגיטין שם דחולק על הרמב"ן וס"ל דאפילו בקרובות אינם נאמנות לומר שלא קידש אותם משום דהוה דבר שבערוה, ולפי"ז לכאורה גם בדינו של מהר"ם צ"ל דלהר"ן הוה דבר שבערוה ואינו נאמן. וא"כ הרמ"א בסי' לה סי"א פסק כהר"ן "וכן אם באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו ועמדו ונשאו מותר באשה זו דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות". והיינו דכתב דוקא ועמדו ונישאו כמש"כ שם הר"ן, והוא מדברי התוס' שם ד"ה אסור, אבל אם רק אומרות שלא נתקדשו לו אינם נאמנות כמש"כ שם התוס', וכן ביאר שם בגר"א.

וא"כ אמאי הכא פסק הרמ"א שהשליח נאמן, אלא ודאי שלא סמך הרמ"א עצמו אלא על הטעמים האחרים שכתב מהר"ם. ועיין לקמן אות ה'.

אמנם הבית הלוי שם הביא קושיית הגרע"א בתשובה סי' קכג שתמה על הר"ן שהרי הוא עצמו בקידושין סג בנאמנות האב לומר קידשתי את בתי ובא אחד ואמר אני קידשתיה דנאמן, וביאר הר"ן דאע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ הכא נאמן כיון שודאי אחד קידשה והוא רק בא לברר מי הוא ולכך נאמן, וא"כ למה בקרובות שאמרו שלא קידש אותם החשיב הר"ן לדבר שבערוה.

ולכן ביאר שם [סק"ט] שיטת הר"ן דודאי ס"ל להר"ן דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה גם היכא דלא בא להוציאה מחזקתה, ואפילו בקרובות אינן נאמנות אע"פ שלכאורה אינן מוציאין מהחזקה שהרי ודאי קידש אחת, אלא משום דקודם שאמרו שלא קידש אותן הרי הם החזקנו בבי"ד שאשה זו אסורה לו והם באות להוציא מחזקה זו ומש"ה אינן נאמנות. אבל בקידשתי את בתי ובא אחד ואומר אני קידשתיה לא חידש כלום, דהרי קודם שהעיד היינו מחזיקים אותה כאסורה לכל העולם ומותרת לאחד וגם עכשיו אנו מוחזקים כן.

ה

מה שכתב בש"ש דאם הרמ"א היה סומך על טעמו של מהר"ם דנאמן מטעם מיגו דבידו לגרשה, לא היה לו לסתום דנאמן ומשמע דיכולה להנשא לכל, ולכאורה אם הוא נאמן רק מחמת המיגו דהיה יכול לגרשה הרי היא אסורה לכהונה ולמה סתם, אלא ודאי לא סמך על טעם זה.

ומ"מ נראה דאינה אסורה לכהן, ואף שנאמנותו לומר שלא קידשה הוא משום מיגו דהיה בידו לגרשה, אפ"ה כיון שאין לו בזה כל נפק"מ אם היא אינה מקודשת לו או שהיא גרושה לו, שהרי לדידו בלא"ה אינה מקודשת לו. הוה שפיר מיגו. דהא כל הענין של מיגו הוא מה לי לשקר ולכן אנו אומרים שהוא דובר אמת. ומש"ה אם בטענה שהיה טוען היה המצב כך ובטענה שטוען עתה המצב הוא מעט שונה אין כאן מיגו, דהרי על המצב שטוען עתה אין לו מיגו.

אך זה אינו רק במקום שיש לו איזה נפק"מ, אבל אם כל הנפק"מ הוא רק לגבי האשה אם היא אסורה לכהן או לא, אבל לדידו בכל מצב הוא שאינה מקודשת לו הוה שפיר מיגו.

ואין להקשות מהא דקידושין סד,א האב שאמת קידשתי וגרשתי את בתי נאמן, נשבית ופדיתיה אינו נאמן דהיינו שבא לפוסלה מהכהונה. והקשה שם רש"י אמאי אינו נאמן במיגו שהיה טוען קידשתי וגירשתי. והשיב, דאם היא בת כהן אם היה נאמן שנשבתה היה פוסלה גם מלאכול בתרומה וע"ז אין לו מיגו שהרי בת כהן שנתגרשה חוזרת לבית אביה.

דהתם הרי הוא בא להעיד על בתו ובזה אמרינן דאם מה שהוא אומר עתה לא בדיוק באותו המצב שהיה בטענת המיגו אין כאן מיגו, אבל הכא הוא בא להעיד על עצמו שהוא טעה ולא כיון כלל לקדשה לעצמו, ובזה בין אם הוא טוען שטעה ובין אם הוא מגרשה כלפיו זה היינו הך.

אמנם במשל"מ פ"ג מיבום ה"א הביא מחלוקת בזה, בהא דנאמן לומר זה בני כדי פטור את אשתו מחליצה, ומבואר בגמ' דהטעם הוא משום דבידו לגרשה. ונחלקו בזה אם בכה"ג פסוה לכהונה או לא, דעת הריא"ז דפסולה לכהן.

והרמב"ן בב"ב קלד,ב הקשה "וקשיא היכי מהימנינן ליה משום גרושין דהא אי מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכה". "ואיכא למימר התם היינו טעמא דכיון דאיהו לטענה זו מתכוין אין אומרין מגו לחציה, וכאן נמי אין מאמינין אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל, וכשבאין לפנינו על כרחינו אנו מאמינין אותן שאינה זקוקה ליבם זה, וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן".

וכן כתבו התוס' שם ד"ה הואיל דמ"מ חשיב מיגו פוטרה מיבום. וכן הרשב"א "דמאי אכפת אי מיפסלא לכהונה כיון דשרי לה לעלמא ופוטרה מן היבום".

ובאמת כבר כתב בבית מאיר סי' קנו ס"ו דמסתימת הפוסקים נראה כהתוס' הרמב"ן והרשב"א. א"כ ברור דלשיטתם שפיר כתב מהר"ם דהשליח נאמן לומר שטעה מיגו דבידו לגרשה ותהא מותרת אף לכהונה.

 ו

נמצא, שאין כל ראיה מהראשונים לדברי הנוב"י שתהיה האשה נאמנת לומר שלא נתכוונה לשם קידושין אלא לשחוק בעלמא.

אמנם לכאורה יש להוכיח מדברי הרשב"א בקידושין ו,א דע"א מהימן במקום דלא איתחזק איסורא, דכתב שם באמת לה לשון קידושין ודאין אלא שאין כל הנשים מכירות לשון זה דנאמנת לומר שאינה מכירה לשון זה ואינה מקודשת. וכן הוא בהרב המגיד פ"ג מאישות ה"ו. [דלא כמשמעות הרא"ש שם, וכן דעת המאירי להדיא דאינה נאמנת].

הרי מבואר ברשב"א שהיא נאמנת אף שיש עדים שקידשה כדין והוה דבר שבערוה. אלא שבתשובותיו אלף קעט משמע דאינה נאמנת, דנשאל בעדים שראו האיש עומד בצד אחד והאשה בצד שני של המחיצה והיה רק חוק קטן, ואמר האיש הרי את מקודשת לי ותחב ידו ליתן לה הטבעת, והעדים לא ראו בבירור דחך החור כיון שהיה קשה לראות משם.

והשיב, ואם היא מודה בקבלת המעות אלא שטוענת שלא שמעה שניתנו לה בתורת קדושין וסבורה היתה שלדבר אחר נתנו לה גם בזה נראה לי מן הדין שהיא נאמנת. לפי שזה לא שדך ולא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה והכותל רחב חוצץ בינו לבינה והחור קטן וצורתו מוכיח עליו כי מי שהכניס זרועו דרך שם צריך הוא להרחיק ראשו מן החור כדי שתכנס זרועו. וכיון שאין שם חור אלא הוא אי אפשר לשמוע קולו של מקדש אלא אם כן מגביה קולו ביותר ועדים אלו לא העידו ששמעה היא אלא שאפשר ששמעה וקרוב הדבר מאד שלא שמעה. וכל כיוצא בזה אם אמרה לא שמעתי אף על פי שהעדים אומרים שאפשר לה לשמוע חששא בעלמא היא. וכיון שכן הרי היא נאמנת לומר לא שמעתי ולא נתכוונתי לשם קידושין מגו דאי בעי אמרה לא קבלתי אני כלל. ואע"פ שהעדים מעידים שלשם קדושין ניתנו לה מגו במקום עדים כזה לא אמרינן לפי ששמיעתה חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן.

הרי מבואר בדבריו דרק משום מיגו דאי בעי אמרה א קיבלתי היא נאמנת, אע"פ דלא איתחק איסורא.

אכן צ"ל דהא דכתב הרשב"א דנאמנת לומר שלא ידעה מאי קאמר לה, אין זה משום דע"א נאמן היכא דלא איתזק איסורא, דהא הר"ן שם [ב,א סוף ד"ה וגרסינן] ג"כ משמע דס"ל הכי, וכבר הבאנו דשיטת הר"ן בכל מקום דאינו נאמן בדבר שבערוה גם בלא איתחזק. וכן מהב"ש והח"מ [ריש סי' כז] משמע דנאמנת, וכבר הבאנו לעיל אות ב' דס"ל דאינו נאמן גם בלא איתחזק.

וגם התם מבואר ברשב"א דנאמנת גם לומר שהבינה הלשון ומקודשת "ומיהו אפילו אמר לה הרי את זקוקתי או דדמי ליה מהני לישני מעליי דסתם נשי לא ידעי ליה, מסתברא אי מודה דידעה ולשם קדושין קבלינהו, מקודשת". והכא היא באה להוציא עצמה מחזקתה דהיינו חזקת פנויה ואפ"ה היא נאמנת. וצ"ע.

ואין לחלק, דהא דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה היינו רק היכא דאיתחזק איסורא והוא בא להוציא מחזקת איסור, אבל אם הוא בא להוציא מחזקת היתר לא חשיב כדבר שבערוה ונאמן. דא"כ אמאי קיי"ל דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים, הא אם בכה"ג לא חשיב כדבר שבערוה אמאי אין חוששין לקידושיו. ובהדיא אמרינן בגמ' שם דאין חוששין משום דגמרינן דבר דבר מממון, דהיינו דבר שבערוה.

לכן צ"ל כמש"כ באבני מילואים סי' כז סק"ו דהקשה איך יכול להיות שהכל תלוי במה שהיא אומרת אם היא הבינה או לא, הא הוה כמקדש בלא עדים שהרי הם אינם יכולים לדעת אם היא מביהנ או לא. לכן ביאר,

נמצא, דהיכא שאנו רואים מעשה קידושין מסופק דהיינו שיש ספק לעדים אם הוא לשם קידושין או לשחוק. והם אומרים שלא התכוונו אלא לשחוק בעלמא, ודאי אין כאן חשש קידושין.

דמש"כ הנוב"י דהוה דברים שבלב, פשוט דבכה"ג לא חשיב דברים שבלב שהרי אינם סותרים המעשה אם במעשה עצמו כבר אנו מסופקים. ואם הם עצמם אומרים שלא התכוונו אלא לשחוק בעלמא, לכאורה להשיטות דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא ודאי נאמן, שהרי אינם באים להוציא מחזקתן, אלא אפשר שגם להשיטות דאינו נאמן כיון שיש לעדים ספק בכוונתם אפשר דדמי להרשב"א דס"ל דנאמנת האשה לומר שלא הבינה הלשון וצ"ע.

אמנם אם רק האשה אומרת שלא התכוונה לקידושין כתב מהר"ם דיש להחמיר משום דאשה בכל דהוא מתרצה. אבל אם גם האיש אומר כן אין לנו מקור להחמיר ולא להאמין לו.

אמנם כל זה אם אין להם מיגו, דהיינו היכא שבאו לפנינו העדים ואומרים לנו על ענין הקידושין, דאז עולה הספק אם יש לנו להאמין להם שלא התכוונו לקידושין או לא. אבל אם הם עצמם באים אלינו לגלות את ענין הקידושין וטוענים כי היה להתלוצץ, ודאי נאמנים במיגו דאי בעי שתקי.

ואפשר נמי אפילו לאחר שהעידו העדים על הקידושין יש להם מיגו אם הם עצמם הביאו את העדים. אע"פ שעכשיו אין להם מיגו דלהד"ם, מ"מ דמי למי שמעיד לטובתו שכתב הרמ"א בתשובה סי' ל' [הובא בב"ש סי' מה סק"א] באחד ששלח סבלנות ואמר שכונתו היתה לקדשה בזה, הרי בעצם הוא אומר שלא קדשה מכבר [היכא שאינו מועיל הקידושין עתה], ונאמן בזה אע"פ שאין לו מיגו, משום שבטענתו שטוען שכוונתו לקידושין עתה האו טוען לעצמו. והרמ"א השווה דין זה להא דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ אם בא להעיד לטובתו וע"י זה משים עצמו רשע נאמן כדאיתא במרדכי ביבמות.

ועדיין יש לעיין בכל זה מאחר שמדברי הפוסקים לדורתיהם היה נראה שחששו לקידושין גם היכא שהאיש והאשה צועקים שלא נתכוונתו לקידושין אלא לשחוק בעלמא. אע"פ שבמקור הדברים בתשובת מהר"ם וברמ"א לא משמע הכי כמבואר.  ואפשר שרצו למצוא היתר לרווחא דמילתא ולכן חקרו את העדים וכד' ומצאו בהן פסולים הן בכשרותם והן בחקירתם.


[1] וכבר תמהו עליו דרק בממונות שייך לומר כן כמש"כ התוס' דאין כאן מיגו דאינו מעיז להכחיש את העד בשבועה, שהרי אם היה מכחישו היה לו להשבע נגדו, אבל הכא שלא שייך כלל שבועה אמאי אין כאן מיגו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל