לתרומות לחץ כאן

תפילת ערבית: רשות או חובה?

 

מעמדה של תפילת ערבית

נאמר בגמרא (ברכות כז, ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית – רבן גמליאל אומר חובה, ר' יהושע אומר רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה, ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות".

נחלקו אפוא רבן גמליאל ורבי יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה, ונחלקו האמוראים בפסק ההלכה. לפי גרסתנו, האמוראים שנחלקו הם אביי ורבא, ולגרסת ספרים אחרים, האמוראים שנחלקו הם רב ושמואל.

לפי שתי הגרסאות הלכה היא שתפילת ערבית רשות, שכן במחלוקת שבין אביי ורבא הלכה כרבא, ובמחלוקות שבין רב ושמואל הלכה כרב (בענייני איסורים). סיבה נוספת שיש לפסוק להלכה שתפילת ערבית רשות, כמו שציין הריטב"א (הו"ד בשטמ"ק, ברכות שם), היא שחובת תפילה היא דרבנן, ובדינים דרבנן פוסקים כדעת המיקל.

ואמנם, כך פוסקים רוב ראשונים (בראשם הרי"ף, וכן פסקו אף הגאונים כפי שמובא בריטב"א הנ"ל), וכך נפסק בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה א, ו): "וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה, שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה […] ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה".

עם זאת, דעת הריטב"א עצמו (שם) היא שיש לפסוק כדעת שמואל שתפילת ערבית חובה, אך כאמור רוב הפוסקים לא כתבו כן.

הרי"ף (ברכות יט, א מדפי הרי"ף) ממשיך ומבאר שלמרות שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות, היום קיבלו ישראל עליהם את תפילת ערבית כחומה: "והאידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה". כך כתב גם הרמב"ם (שם): "נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפלת חובה".

מסיבה זו ביאר ה'ערוך השולחן' (או"ח רלה, ט) שלא הזכירו הפוסקים את פסק ההלכה שתפילת ערבית רשות, כי "אין שום הפרש בינה לתפלת שחרית ומנחה".

אולם, כפי שנראה להלן, אכן ישנם הבדלים בין התפילות, וחשוב לעמוד עליהם.

המצווה שבתפילת רשות

הראשונים (הרי"ף, תוספות, ושאר ראשונים, כפי שיובא להלן) מקשים על היסוד ההלכתי שתפילת ערבות ביסודה 'רשות' משני מקורות, מהם משמע שתפילת ערבית חובה:

א. הגמרא (ברכות כו, א) מביאה את דברי רבי יוחנן האומר: "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים". כלומר, אם שכח אדם להתפלל תפילת ערבית, אליו להתפלל תפילת שחרית נוספת כתשלומים על התפילה שהפסיד. מכאן משמע שחובה להתפלל תפילת ערבית, שכן לא ייתכן שיחול דין תשלומים על תפילת רשות.

ב. הגמרא (ברכות ל, ב) קובעת: "טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית, אין מחזירין אותו, לפי שאין בית דין מקדשין את החדש אלא ביום". מכאן משמע שאמנם הזכרת ראש חודש אינה מחייבת לחזור ולהתפלל, מסיבה מיוחדת, אבל טעות אחרת כן הייתה מחייבת את הטועה להתפלל שוב. שוב, הלכה זו מובנת אם ישנה חובה להתפלל תפילת ערבית, אבל לפי התפיסה שתפילת ערבית רשות צ"ע איך ייתכן שחייב להתפלל שוב.

הרי"ף, שמזכיר את שתי הגמרות, מפרש: "וקיימא לן דהלכה כרבא, מיהו הני מילי היכי דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצלי ליה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא". המתפלל ערבית מקבל על עצמו תפילה זו כחובה, ולכן הוא חייב בכל החיובים של תפילת חובה. על דרך זו מבואר בסמ"ג (מצווה יט, בשם הלכות גדולות): "דמה שהוא רשות, הני מילי כשאינו רוצה להתפלל כלל, אבל אם התפלל אותה קבלה עליו, ודינה כתפילת חובה שאם טעה בה חוזר".

הקריאה הפשוטה של דברי הרי"ף מורה שכוונתו למתפלל תפילת ערבית ספציפית: כשטועה בתפילה שקיבל על עצמו, חייב לחזור ולהתפלל ללא טעות. לפי הבנה זו, מתורצת הקושיה מ"טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית", אך לא הקושיה מ"טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים" (שבמקרה זה כלל לא התפלל, ונמצא שלא קיבל על עצמו תפילה זו כחובה).

קושיה זו (הראשונה) מתורצת לאור הוספה המופיעה בדברי הרי"ף, בה מייסד יסוד נוסף: "ואפילו למאן דאמר רשות, חובה היא דליתא, אבל מצוה איתא". יסוד זה פורש בדברי התוספות (ברכות כו, א ד"ה טעה) ביתר ביאור: "הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות, היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת, דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה, אבל לחנם אין לו לבטלה".

לפי דעת התוספות, הקביעה שתפילת ערבית אינה חובה אלא רשות אינה אלא ביחס לשאר מצוות – אבל במקום שאין מצווה אחרת המתנגשת עם תפילת ערבית, אין לבטל תפילת ערבית בחינם: חובה אין כאן, אבל מצווה יש כאן. במסכת שבת (ט, ב, ד"ה למ"ד) הוסיפו התוספות לבאר שכיון שתיקן יעקב אבינו תפילה זו בוודאי שיש בה מצווה, ולכן אין לבטלה בחינם, אלא רק במקום מצווה או במקום צורך. לפי דרך זו, מתורצות שתי הקושיות.

אולם, כתבו תלמידי ר' יונה (ברכות יח, א) שהרי"ף אינו סומך על תירוץ זו, אלא סומך בעיקר על תירוצו הנ"ל כדי ליישב את שתי הקושיות. לדבריהם, ההבנה בדברי הרי"ף שאינה שכיון שקיבל על עצמו תפילה ספציפית זו כחובה, אלא שקיבל על עצמו תפילת ערבית בכללות כחובה: אדם שהתפלל תפילת ערבית בעבר, או לפחות הרגיל להתפלל תפילת ערבית, מקבל על עצמו את תפילת ערבית כתפילת חובה, וחייב להתפלל תפילת ערבית בכל יום.

גישה שלישית ליישב את הקושיות הנ"ל היא שמימרות אלו נאמרו לפי השיטה שתפילת ערבית חובה, ואכן אינן מתאימות לפי הדעה שתפילת ערבית רשות (כך כתב הרא"ה, שם, ד"ה אמר ר' יצחק).

תפילת ערבית לאחר שקבעוה כחובה

כאמור, כתבו הראשונים שכיון שנהגו ישראל להתפלל תפילת ערבית, שוב נחשבת התפילה לחובה. יש לעיין באופי החובה הנובעת מתוך מנהג שנהגו כל ישראל.

הטור (או"ח סימן קפח) דן בדין מי ששכח לומר 'רצה' בברכת המזון של סעודה שלישית של שבת, והביא שם ה'בית יוסף' בשם הראבי"ה שכיוון שנהגו בכך נחשב הדבר כחובה להזכיר 'רצה' בסעודה שלישית, כמו שאנו מוצאים לעניין תפילת ערבית. על הלכה זו מעיר ה'דרכי משה' (ס"ק ח): "ונראה לי דוקא בסעודה ג' איכא למימר כה"ג, מאחר דאיכא למאן דמאר דחובה לאכול פת, דומיא דתפילת ערבית דאיכא למאן דאמר דחובה להתפלל, ולכן אמרינן מאחר שהתחיל שויה עליו חובה, אבל בר"ח ליכא למ"ד שהוא חובה, ולכן לא שייך לומר שהוא שויה חובה".

לפי דברי הרמ"א, לא שייך לומר 'שויה עליה כחובה' אלא כשיש דעה הסוברת מעיקר הדין שיש חובה. לאור דבריו אפשר לבאר שיסוד העניין של "שויה עליה חובה" הוא שנחשב הדבר כהנהגה כשיטה הסוברת שיש בדבר חובה, ולכן במקום שאין שיטה כזו אין המנהג מחייב. עולה לפי זה שלדעת הרמ"א כיון שנהגו להתפלל תפילת ערבית, ועשו אותו כחובה, נחשבת התפילה כחובה ממש, וכדעת רב הסובר שתפילת ערבית חובה.

אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן, שכן כתב הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק י, הלכה ו): "מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה".

מבואר שלדעת הרמב"ם גם לאחר שנהגו להתפלל תפילת ערבית, עדיין אינה דומה חובת ערבית לחובת שאר תפילות: בתפילת ערבית אין אדם פוסק את תפילתו גם אם נזכר שכבר התפלל, כי מלכתחילה אינו מתכוון לשם חובה. הראב"ד חולק על דעת הרמב"ם, וכנראה סובר שכיון שקיבלו על עצמם נחשבת תפילת ערבית לחובה ממש, ולכן מעיר: "אין כאן נחת רוח" (עי' בחידושי ר' חיים הלוי, שביאר שלדעת הרמב"ם יש חובה להתפלל תפילת נדבה, אבל מהות התפילה לא השתנתה).

עוד הוראה הרמב"ם (שם, פרק ג, הלכה ז) שיכול אדם להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, וביאר את טעם הדבר כי מאחר שתפילת ערבית רשות, אין מדקדקים בזמנה. גם בזה מבואר שאף לאחר שנקבעה התפילה כחובה, עדיין נשארת במהותה תפילת רשות, ויש לכך השלכות מעשיות.

סמיכות גאולה לתפילה בערבית

נחלקו הראשונים אם צריך לסמוך גאולה לתפילה (לסמוך את תחילת תפילת העמידה לברכת 'גאל ישראל') בערבית. ר' יוחנן סובר (ברכות ד, ב) שצריך לסמוך גאולה לתפילה אף בערבית, וכן פסקו התוספות שם (ד"ה דאמר), ומה שאנו אומרים 'השכיבנו' אינו נחשב הפסק בין גאולה לתפילה, כי כולו 'גאולה אריכתא'.

עוד ביארו התוספות (שם, וכן בר' יונה דף ב, ב מדפי הרי"ף, ד"ה ויש) שעניין אמירת 'ברוך ה' לעולם' הנהוג בחו"ל הוא שפסוקים אלו באים במקום תפילת שמו"ע במקום שאין מתפללים (כי תפילת ערבית רשות), ולכן לא נקרא הפסק. אך הרמב"ן באמת לא אמר פסוקים אלו כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, וכן ב'מעשה רב' (אות סז) מובא שהגר"א לא היה נוהג לומר 'ברוך ה' לעולם', ולא 'ושמרו', מחשש להפסק בין גאולה לתפילה.

אך עוד הביאו התוספות (שם) שבסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפילת שמו"ע הוא משום שאין צורך לסמוך גאולה בתפילת ערבית, כיון שתפילת ערבית רשות. כן כתבו גם התוספות במקום אחר (כז, ב, ד"ה והלכתא). לפי זה מותר לשוח בין גאולה לתפילה, וקל וחומר לענות אמן לשום ברכה, אף שלא מעניינה של התפילה.

לעניין הלכה פסק ה'שולחן ערוך' (רלו, ב) שאין להפסיק בין גאולה לתפילה בתפילת ערבית, אך מה שמכריז שליח הציבור 'יעלה ויבוא' (וכדומה) בין קדיש לתפילת ערבית לא נחשב להפסק, כיון שהוא צורך תפילה. ה'מגן אברהם' מבאר (שם, ס"ק א) בשם תשובות הרשב"א (סי' רצג) דהיינו רק משום שתפילת ערבית רשות, ואילו בתפילת שחרית אין להכריז בין גאולה לתפילה – וכן נהגו. כלומר, גם כיום, שקיבלו ישראל על עצמם תפילת ערבית לחובה, עדיין לא נחשב הדבר כחובת תפילת שחרית, ולכן יש להקל יותר בנוגע להפסקה בין גאולה לתפילה.

בהגהות 'עטרת זקנים' (שם) הביא שלדעת המהרש"ל אין הדבר כן, אלא כיון שקבעוה חובה, שוב אין אנו אומרים 'תפילת ערבית רשות' לשום עניין. לפי מה שנתבאר בדברי הרמב"ם, יש להבין את דברי ה'מגן אברהם', כי גם לאחר שקבעוה חובה, עדיין עיקר תפילת ערבית רשות היא, ולא קיבלו אלא להתפלל תפילת רשות (מדברי הרמב"ם עצמו משמע שאין שום קפידה של סמיכות גאולה לתפילה בתפילת ערבית, שכן פסק שיכול אדם להתפלל תפילת ערבית קודם השקיעה, ולקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים ועל הלכה זו השיג הראב"ד שהרי צריך לסמוך גאולה לתפילה של ערבית).

נשים בתפילת ערבית

כיון שחובת תפילת ערבית תלויה בקבלת ישראל שקיבלו אותה עליהם, יש לומר שכל מי שלא נכלל באותה קבלה אינו מחויב להתפלל כלל.

כן כתב ה'פרי מגדים' (פתיחה להל' תפילה) בנוגע לנשים – גם אם נשים חייבות להתפלל יותר מתפילה אחת ביום, עדיין פטורות הן מלהתפלל תפילת ערבית, משום דתפילת ערבית רשות. אמנם קבעוה חובה, אך הנשים לא קיבלו עליהן תפילת זו לחובה, ולכן פטורות הן ממנה. כן פסק גם ב'משנה ברורה' (סי' קו, ס"ק ד).

הלכה זו מתאימה לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם, הסוברים שתפילת ערבית חובה בזמן הזה מפני שקיבלו ישראל על עצמם. אבל לדעת התוס' (כו, א), שגם מתחילת התקנה תפילת ערבית מצווה היא, ואין לבטלה אם לא לצורך מצווה אחרת או צורך, מסתבר שגם נשים יש להן להתפלל תפילת ערבית אם אין להן צורך אחר, ואין בזה טירחא יתירא.

ב'ערוך השולחן' (קו, ו) אכן פסק שיש לנשים (אשכנזיות) להתפלל שלש פעמים ביום – אבל המנהג הוא שאין נשים מתפללות תפילת ערבית, עם שיש נשים שעושות כן כעניין של הידור.

חזרת הש"ץ בתפילת ערבית

כתב הרמב"ם בהל' תפילה (ט, ט) שאין הש"ץ חוזר להתפלל ערבית בקול רם "לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו". כך כתב גם בשו"ת הרשב"א (ח"א, סי' קפג) שאין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית משום שאין שליח הציבור חוזר את תפילתו אלא כדי להוציא את מי שאינו בקי, וכיון שכן למה יחזיר תפילת ערבית, שאינה אלא רשות.

לעניין הלכה זו לכאורה לא די במה שנתבאר לעיל (בדעת הרמב"ם) שתפילת ערבית במהותה רשות היא, שכן אם ישנה חובה להתפלל, גם אם התפילה במהותה תפילת רשות היא, למה שלא יחזור הש"ץ על התפילה כדי להוציא אחרים ידי חובתם? מכאן ניתן ללמוד שהגם שקיבלו ישראל על עצמם כחובה, עדיין אין זו חובה גמורה כחובת שאר תפילות, ולכן לא תיקנו עליה חזרת הש"ץ.

אפשרות אחרת היא שרק בקיאים (אנשים הבקיאים בתפילת ערבית, ואינם צריכים לחזרת הש"ץ להוציאם ידי חובתם) קיבלו על עצמם את תפילת ערבית כחובה, ולכן לא היה צורך בתקנת חזרת הש"ץ לתפילת ערבית.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. עיקר התפילות הן כנגד התמידין בוקר וערב לכן תפילת ערבית חיובה פחות, אולם מה שנאמר רשות הכוונה רק שמצוות אחרות קודמות לה, אולם אם אפשר לקיים שניהם חייבים להתפלל ערבית כמבואר בתוס' בתחילת ברכות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.