לכבוד הרבנים שלום.
האם זוג אנשים שרבו ובאים לבורר מוסכם, האם יש רשות לבורר לשנות ממה שהתחייבו זל"ז בהסכם חתום ביניהם? (כאשר הבוררות לא נוגעת באופן ישיר להסכם.). ומה הדין בבית הדין?
תשובה:
באופן כללי אין הבדל בין בורר לבין בית דין, הסכמת בעלי הדין לדון בפני בורר יחיד עם קבלת קנין נותנת לבורר סמכות כמו בית דין.
בדרך כלל, הסכם שהצדדים חתומים מחייב, 'כל תנאי שבממון קיים', אולם ישנם תנאים או התחייבויות אשר אינם תקיפים מחמת חוסר בגמירות דעת (אסמכתא) או מסיבות אחרות. ככל ששאלת תוקף ההסכם נוגעת לבוררות, הבורר יכול להחליט אם חלק זה תקף.
רציתי לדעת היכן מובא בהלכה שלבורר יש סמכות כמו בית דין?
ומה הדין באדם שאינו מבין בנושא הקניין והגיע לבורר מוסכם, והבורר לא מסביר את עניין הקניין אלא מבקש מהצדדים שיגביהו עט או מטפחת והוא עושה ואנו מבין מה רוצים ממנו והוא עושה מה שאומרים לו כי הוא מציית. האם מועיל באופן כזה הקניין או שחסר בגמירות דעת וממלא חסר פה קניין, וממלא אין תוקף לבוררות מצד הדין.
הכלל הוא כל הכשר להעיד כשר לדון, המעלה בבית דין היא רק שיש להם סמכות להזמין אדם לדין. גם מי שאינו כשר להעיד (קרוב או רשע) אם קיבלו אותו לדון ונתן פסק דין או שקיבלו אותו בקניין, דינו דין. לגבי אדם יחיד יש מחלוקת הפוסקים אם צריך קניין או מספיק בכך שהצדדים לא חזרו בהם לפני פסק הדין. עיין שו"ע חו"מ סי' כב סעיף א ונו"כ.
לגבי הקניין ברור שיש לומר לבעלי הדין שבהגבהת המטפחת הם מתחייבים לציית לפסק הדין או לכל האמור בשטר הבוררות, אבל במקרה שלא אמרו יהיה קשה לבעלי הדין להוכיח שלא ידעו את המשמעות (שהרי כך עושים גם באירוסין ונישואין), ובכל מקרה ברוב שטרי הבוררות הצדדים מאשרים שקיבלו קניין כדין ובזה ברור שאדם החותם על מסמך מאשר ומתחייב בכל האמור בו, גם אם יוכיח שלא הבין את השפה.
השאר תגובה