הדלקת נר נשמה לנפטר, לימוד לעילוי נשמתו, ניקוי מציבות הקבורים ליד קרוב משפחה

שמעתי כי אין כלל תועלת בהדלקת נר נשמה לעילוי נשמת קרוב משפחה בבית כלל(יש הנוהגים להדליק בערבי שבתות וחגים) והרב המליץ לתרום סך מסויים עבור תשלום החשמל בבית הכנסת:

1. האם אין גם תועלת בהדלקת נר נשמה על קברו של הקרוב ? ואם כן לשם מה בככל יש לעלות לציון ?
2. מה ראוי לילד לעשות לעילוי נשמת אביו ואם כן מה הרלוונטיות בכלל לקרוא תהילים לדוג' בבית החיים ואולי בכלל ישב הילד בביתו ויקרא זאת ? כלומר מה הטעם בכלל בעלייה לציון ?
3. שמעתי כי מנהג יפה הוא לשטוף את המצבה וכי הדבר גורם לנחת לנפטר האם ראוי לשטוף את מצבות "השכנים" לציון הקרוב משפחה ולגרום להם נחת רוח?
4. האם מנהג ראוי הוא בביקור בבית החיים להתפלל לעילוי נשמת "השכנים" לציון הקרוב משפחה והם בתמורה ישמשו כמליצי יושר לאדם

בברכת כל טוב

תשובה.

שלום רב

א.      אם האבלים יושבים שבעה באותו הבית שבו מת הנפטר, מדליקים שם נר בכל שבעת ימי האבלות בלבד. כמו כן יש להדליק נר על קבר הנפטר ביום הזכרון. וכשהוא מדליק יאמר: הריני מדליק שמן למאור, נר זה למנוחת ולעילוי נפש …, ועל ידי זה מגיע הנאה לנפש המת, ודבר זה נחשב לו בכלל כיבוד אב ואם. אולם בי"ב חודש ראשונים, אין להדליק אלא בבית הכנסת, ואפשר לצאת ידי חובה גם בהדלקת תאורת חשמל. וכן נהגו להרבות באורה לע"נ ביום הכפורים. עם כל זאת, נהגו רבים מעמך ישראל להדליק נר לע"נ גם בבתיהם. וכן אמר לי גם הגאון ר' אשר וייס שליט"א.

ב.       כל מצוה שאדם עושה, הרי היא גורמת נחת רוח לאביו ואמו ומעלה אותם, אולם עיקר הנחת רוח הוא ע"י שלומד תורה, שזה הכבוד הגדול להוריו, שאומרים הבריות: אשרי לאב ולאם שגידלו בן כזה. אך אם ח"ו אין הבן הולך בדרך הישר, הרי אבותיו ישאו חרפה עליו, והרי זה מביישם בבושה שאין גדולה ממנה. וביחד עם זאת יש מעלה גדולה גם לאמירת הקדיש כתיקונו, בעיקר לאחר הלימוד.

ומעלה גדולה היא לעלות על קבר הנפטר ביום פטירתו, כי הנאה יש לנפטר שבאים אליו ומתפללים ולומדים לעילוי נשמתו.

ג.        לשאלתך בדבר נקיון המצבה, אכן ראינו את גדולי ישראל בבואם לבקר בקברי יקיריהם, שהיו מסירים לכלוך ושאר מרעין בישין. אולם נראה שכל זה מצד מצות כיבוד אב ואם. וא"כ דוקא להם יש ענין זה.

ד.       יש לדעת, כי בית קברות אינו מקום הראוי להסתובב בו יותר מכפי הצורך, ולכן יזדרז לצאת משם מיד לאחר קיום חובותיו כלפי מצות כיבוד הורים. [כמפורט במקורות]

ויה"ר שיקוים בנו "הקיצו ורננו שוכני עפר" במהרה בימינו, אמן.

מקורות:

א.      ראה בשו"ת תורה לשמה (תקכ) שכתב לבאר מעלת וטעם הדלקת הנר לעילוי נשמה, וז"ל: דע כי כתב רבינו בחיי ז"ל בפ' תרומה וז"ל: וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה מאור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אעפ"י שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט. ועל כן המשילה שלמה הע"ה לנר הוא שאמר נר ה' נשמת אדם עכ"ל. הרי לך שהנשמה יש לה הנאה מן האור וכו'. ועל כן בתוך השבעה אשר נפש הנפטר עודנה מצויה בתוך הבית כפי ההתחלקות וכמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעם ז' ימי אבלות, לזה מדליקין נר שם [א"ה היינו בבית האבלים] בעבור הנאת הנפש, אך אחר ז' שמסתלקת לגמרי מן הבית אין טעם להדליק. וכן אם לא נפטר האדם שם אעפ"י שהאבלים הם שם, אין מדליקין. אך טוב להדליק נר תוך י"ב חודש בבית הכנסת למנוחת הנפטר, וכן בכל שנה ביום יא"ר צי"ט, והיינו כי צריך שיאמר בפיו בשעת הדלקת הנר שהוא מדליק הנר הזה למנוחת נפש פב"ב, ואז בקריאה זו שהוא מוציאה בפה יגיע הנאה לנפש האדם ההוא אפילו מרחוק, וכ"ש אם מדליק על המצבה עצמה ששם משכן חלק מחלקי הנפש. עכ"ל. ראה שם עוד.

ובאמת שלא מצאנו מקור למנהג הדלקת הנר בבית, אולם מאידך מנהג הדלקת הנר בבית הכנסת נזכר כבר בראשונים, וכמ"ש הרא"ש (יומא פ"ח סי' ט), ועי' בארחות חיים (הלכות ערב יום הכפורים אות יא) שכתב בזה"ל: כתב רבינו אשר, נוהגים שכל אחד מדליק נר בערב יום הכפורים לכפר על אביו ואמו, כי כבוד הוא להשי"ת, שנאמר באורים כבדו ה'. ומנהג ישראל תורה הוא. עכת"ד. וכן הוא בכל בו (סימן סח). וכ"כ הרמ"א (או"ח תרי ס"ד). ועי' בשו"ת מהרש"ל (סוף סימן מו) שכתב שאם שכח להדליק נר בערב שבת בבית הכנסת ביום פטירת אביו או אמו, כמו שרגילים להדליק בכל ארץ אשכנז מותר לומר לגוי להדליק הנר בבין השמשות, שמאחר שהעולם נזהרים בהדלקת הנר לכבוד אב ואם, נחשב כצורך גדול, ולכן יש להתיר. ע"כ. הרי שגם מה שנהגו להדליק ביום הזכרון היה דוקא בבית הכנסת. וכ"כ החת"ס (ח"ו סי' כז), ועי' שו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן כט) שכתב שלדעת החת"ס הדלקה בביהכנ"ס עדיפא מהדלקה על קברו.  ועי' למו"ז בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' ס) שכתב דלאו דוקא בהדלקת נר ממש, אלא ה"ה בהדלקת חשמל להאיר את ביהכנ"ס.

ב.      קיצור שו"ע (סי' קמג סעי' כא), שמירת הלשון (ח"ב בחתימת הספר פ"א). ועי' יוסף אומץ (יוזפא עמ' שלא) שלימוד תורה מועיל יותר מכל תפילה וקדיש. וע"ע בשו"ת בית רידב"ז (בסופו, צואה א') שציוה את בניו לומר קדיש בכל יום אחר לימוד גמרא, ואם ח"ו לא ילמדו, שלא יאמרו קדיש, "כי לא תעשו נחת רוח לנשמתי באומרכם קדיש בלי לימוד גמרא". ע"כ. ובספר מטה אפרים (סוף האלף למטה) כתב דאף שלימוד משניות ותהלים וכן הקדישים מועילים לנפש המת, מ"מ אין זה העיקר, אלא העיקר שהבנים ילכו באורח מישור. ועי' בשו"ת רב פעלים (ח"ד סוד ישרים סימן יז) שכתב: תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפי' אחר מאה שנים ויותר. ע"כ.

ולענין העליה לקבר ביום הזכרון, הנה מנהג זה נזכר בדברי מרן השו"ע (יו"ד סי' שדמ ס"כ) לענין ת"ח. אולם ראה בספר חסידים (סימן תשט – תשיא): "קהל אחד רצו ללכת למקום אחד בא מת לאחד בחלום ואמר אל תעזבו אותנו כי יש לנו הנאה כשתלכו לבית הקברות וכו' ברזילי הגלעדי אמר (שמואל ב' יט, לח) אמות בעירי כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים לנשמתן טובה ומטיבים להם באותו ענין, וגם כשמבקשים עליהם הם מתפללים על החיים. ע"כ. ולכן מעלה גדולה יש בעליה על ציון הנפטר ביום הזכרון וללמוד שם משניות לעילוי נשמתו, ובכך גורם הנאה לנפטר. וכן הביא מו"ז בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' לה אות ז). וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' תצג) שכתב לבאר המעלה שיש ללמוד דוקא ליד קבר הנפטר.

ג.        נזכר כן גם בסידור בית אל (חמווי, דף קסב ע"ב אות כב) וז"ל: בהיות כי בית הקברות הוא מקום קדוש, לזאת חיובא רמיא על עציבור לפקוד על ראשי החברה שישימו עין השגחתם תמיד עליו להיות נקי מכל טומאה ולכלוך וזבל וכיוצא, ובפרט בערי תוגרמא ובתי הקברים שלהם שהוא פרוץ מבלי חומה. עוד בה הוא מרעה לצאן ולבקר ועוברים שם עוברים ושבים בחמורים ובגמלים וכו', וזה חיוב על כל איש ואיש לכבד מצבת קבורת משפחתו והוריו. וכבר אותה הוכח הוכחתי בסה"ק זכר עשה מעשה שהיה בזמננו זה בעיר לארסו יע"א בישמעאל א' אשר היה תמיד מכבד בית הקברות כשהיה רואה קבר פתוח או מצבה עקומה או עצמות מתים, היה מטפל בהם, והקב"ה שלם לו שכרו שמצא כמו מטמון מטבעות של כסף קדומים והעשיר, ואנכי לקחתי מהמטבעות ההם. עכ"ל. [הובא בספר נשמת חיים (בן אפרים, פ"ג ס"א)].

ד.       עי' ספר שפתי צדיקים (עמ' 26) לרבי סלמאן מוצפי שכתב שכשלומד תורה על מצבת הצדיק, יאמר: בזכות לימוד זה ימשך נחת רוח לכל הצדיקים הקבורים פה, ובפרט להצדיק פלוני בן פלוני הטמון פה. ע"ש. אולם לא מצאתי ענין לעשות כן בכל קבר, אך שמא לטעמו שביאר שיעשה כן בשביל שלא יהיה לועג לרש, דהיינו שאר השוכבים שם שלומד לפניהם, ה"ה בכל מת. אך יותר נראה דאדרבה ישתדל למעט להסתובב בבית הקברות [עי' במג"א (סי' תקנט ס"ק טו) משם האריז"ל שאין לילך לבית הקברות אלא לצורך הלוית המת, ובפרט אם לא תיקן עוון קרי, שכן מתדבקים בו החיצונים, רח"ל. ובחיי אדם (כלל קלח ה) הזהיר שלא ילך על קברי רשעים, כי הם המזיקין. וד"ל]. וירבה במקום זאת בלימוד התורה, וודאי יהיה בזה נחת רוח גדולה יותר.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. אם אני לא טועה קראתי פעם ששכנים של קבר מסויים מקנאים לכן אם אפשר לעשות לעילוי השכנים של הקבר קרוב המשפחה אז כדאי?

  2. מי שרגיל להדליק בכל ערב שבת נר לעילוי נשמת רשב"י ור"מ בעה"נ להאמור אין עניין בדבר ויפסיק?
    ומאידך גיסא לגבי נר בטלה ביום טוב משמע מדברי מרן בחזו"ע יום טוב שאפשר להדליק גם בבית ולא הבנתי איך זה פועל לעילוי הנשמה? ומכל מקום משמע שגם בבית אפשר להדליק.

  3. יש ענין בנר ראה בשו”ת תורה לשמה (תקכ) שכתב לבאר מעלת וטעם הדלקת הנר לעילוי נשמה, וז”ל: דע כי כתב רבינו בחיי ז”ל בפ’ תרומה וז”ל: וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה מאור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אעפ”י שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט. ועל כן המשילה שלמה הע”ה לנר הוא שאמר נר ה’ נשמת אדם עכ”ל. הרי לך שהנשמה יש לה הנאה מן האור וכו’. ועל כן בתוך השבעה אשר נפש הנפטר עודנה מצויה בתוך הבית כפי ההתחלקות וכמ”ש רבינו האר”י זצ”ל בטעם ז’ ימי אבלות, לזה מדליקין נר שם [א”ה היינו בבית האבלים] בעבור הנאת הנפש, אך אחר ז’ שמסתלקת לגמרי מן הבית אין טעם להדליק. וכן אם לא נפטר האדם שם אעפ”י שהאבלים הם שם, אין מדליקין. אך טוב להדליק נר תוך י”ב חודש בבית הכנסת למנוחת הנפטר, וכן בכל שנה ביום יא”ר צי”ט, והיינו כי צריך שיאמר בפיו בשעת הדלקת הנר שהוא מדליק הנר הזה למנוחת נפש פב”ב, ואז בקריאה זו שהוא מוציאה בפה יגיע הנאה לנפש האדם ההוא אפילו מרחוק, וכ”ש אם מדליק על המצבה עצמה ששם משכן חלק מחלקי הנפש. עכ”ל. ראה שם עוד.

    ובאמת שלא מצאנו מקור למנהג הדלקת הנר בבית, אולם מאידך מנהג הדלקת הנר בבית הכנסת נזכר כבר בראשונים, וכמ”ש הרא”ש (יומא פ”ח סי’ ט), ועי’ בארחות חיים (הלכות ערב יום הכפורים אות יא) שכתב בזה”ל: כתב רבינו אשר, נוהגים שכל אחד מדליק נר בערב יום הכפורים לכפר על אביו ואמו, כי כבוד הוא להשי”ת, שנאמר באורים כבדו ה’. ומנהג ישראל תורה הוא. עכת”ד. וכן הוא בכל בו (סימן סח). וכ”כ הרמ”א (או”ח תרי ס”ד). ועי’ בשו”ת מהרש”ל (סוף סימן מו) שכתב שאם שכח להדליק נר בערב שבת בבית הכנסת ביום פטירת אביו או אמו, כמו שרגילים להדליק בכל ארץ אשכנז מותר לומר לגוי להדליק הנר בבין השמשות, שמאחר שהעולם נזהרים בהדלקת הנר לכבוד אב ואם, נחשב כצורך גדול, ולכן יש להתיר. ע”כ. הרי שגם מה שנהגו להדליק ביום הזכרון היה דוקא בבית הכנסת. וכ”כ החת”ס (ח”ו סי’ כז), ועי’ שו”ת בצל החכמה (ח”ד סימן כט) שכתב שלדעת החת”ס הדלקה בביהכנ”ס עדיפא מהדלקה על קברו. ועי’ למו”ז בשו”ת יחו”ד (ח”ה סי’ ס) שכתב דלאו דוקא בהדלקת נר ממש, אלא ה”ה בהדלקת חשמל להאיר את ביהכנ”ס.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל