אמירה לעכו"ם לבשל מאכל לח שנצטנן

מעשה שכבתה האש שתחת הבלעך, התבשיל הלח שהיה שם הצטנן, ונשאלה השאלה האם מותר לומר לגוי להעביר את הקדרה ולהניחה אצל השכן, על גבי קדרה מלאה שהיתה לו על האש. יש לציין שבאופן זה אין כאן איסור חזרה משום שאינו מניח על האש אלא על גבי קדרה מלאה. אולם יש לדון משום איסור בישול בלח שנצטנן.

 

מחלוקת השו"ע והרמ"א

כבר התבאר שנחלקו השו"ע והרמ"א, לגבי לח שנצטנן. שיטת השו"ע (סי' שי"ח סעיף ד') שדבר לח שהתבשל והצטנן עד פחות משיעור יד סולדת בו, יש בו איסור בישול מהתורה. ואילו לשיטת הרמ"א (שם סעיף ט"ו) המנהג הוא שכל שלא הצטנן לגמרי ונשאר המאכל מעט חם, שוב אין בו איסור בישול.

שאלתנו היא לדעת הרמ"א, באופן שהתבשיל הצטנן לגמרי, האם מותר לומר לנכרי לשוב ולחממו.

 

האם הכרעת הרמ"א היא מעיקר הדין

נחלקו הפוסקים בהבנת דברי הרמ"א, המג"א (סי' רנ"ג ס"ק ל"ז) למד שהרמ"א נקט שמעיקר הדין יש בישול אחר בישול בלח שנצטנן, ולדידן אם הלח הצטנן לגמרי הוי איסור בישול מדאורייתא.  והפמ"ג (שם א"א ל"ז) התקשה דאם כן, מדוע יש להתיר בלח שלא הצטנן לגמרי, והרי למעשה הוא כבר אינו חם בשיעור של יד סולדת בו, ומה הסברה לומר שאם התבשיל חם קצת, אין הוא חוזר ומתבשל? ע"כ כתב הפמ"ג שמה אנו מתירים היינו  ממנהגא. ודבריו עדיין צריכים טעם.

 

ובתהלה לדוד (סי' שי"ח ל""ג) ביאר מילתא בטעמא, שכל סברת החילוק בין לח ליבש היא, שביבש ניכרת פעולת הבישול גם אחר שהצטנן, כיון שסוף סוף אותו מאכל התרכך ונעשה ראוי לאכילה, ואילו בדבר לח לא ניכרת עיקר פעולת הבישול אלא בחמימותו (אמנם, ברוטב וכדו' נשאר טעם גם אחר שנצטנן, אולם כנראה כיון שע"פ רוב פעולת הבישול בדבר לח ניכרת בחום התבשיל, אזלינן לפי מידת החום וזה נחשב המדד העיקרי).

לפ"ז, כל שלא הצטנן התבשיל לגמרי, הרי שעדיין ניכרת פעולת הבישול הראשון, וכל שרישומו ניכר אנו דנים שלא הסתלק הבישול הראשון ושוב אין בישול אחר בישול. ורק כשהצטנן לגמרי ולא נשאר רישומו של הבישול הראשון, אז אמרינן שיש בישול אחר בישול.

 

עכ"פ  נמצא שלדעת המג"א, וכפי שביארו הפמ"ג והתהלה לדוד, כל שהצטנן לגמרי יש בכך איסור בישול מדאורייתא כי נוקטים לעיקר כדעת הראשונים שיש בישול אחר בישול בלח. אמנם, בדברי הפמ"ג יש סתירה, מחד משמע כנ"ל שסובר כמג"א, אולם לאידך גיסא, מבואר בפמ"ג (סי' שי"ח א"א ס"ק ל"ט) שהרמ"א נקט לעיקר כדעת הרשב"א וסייעתו שאין בישול אחר בישול בלח, ומה שמחמירים בנצטנן לגמרי היינו רק משום "דנראה כתיקון קצת".

 

גם החזו"א (או"ח סי' ל"ז ס"ק י"ג) התקשה, שאם נסבור לעיקר שיש בישול אחר בישול בלח שנצטנן לגמרי, לא מובן מה הסברה שאם לא נצטנן לגמרי אין בזה איסור בישול והלא כבר ירד משיעור רתיחה. לכן נקט שדעת הרמ"א לפסוק לדינא כדעת הראשונים שאין בישול אחר בישול בלח, ומה שאם נצטנן לגמרי אנו מחמירים אין זה אלא מגזרה דרבנן, שלא יבואו להקל באופן  שהדבר הלח לא התבשל מעולם.

 

אמירה לנכרי

ע"פ מחלוקת הפוסקים הנ"ל, יש לבאר את המחלוקת לגבי אמירה לעכו"ם:

המג"א (סי' רנ"ג ס"ק ל"ז) פסק שאסור לומר לנכרי לחמם דבר לח שנצטנן, לדידן שאנו פוסקים שיש בזה איסור דאורייתא. אמנם, בדיעבד אם הגוי כבר חימם יש להקל, כיון שלעניין דיעבד יש לסמוך על הראשונים שמתירים זאת אפילו לישראל.

 

החזו"א (סי' ל"ז ס"ק כ"א סד"ה ונראה דעת) חלק על דברי המג"א, ולשיטתו לגבי דין בישול אחר בישול בלח שנצטנן אפשר להקל לכתחילה לומר לעכו"ם. ואזיל בזה לשיטתו שכיון שהרמ"א נקט לעיקר כדברי הראשונים הסוברים שאין בישול אחר בישול גם בלח שנצטנן, א"כ לגבי אמירה לעכו"ם ודאי שיש לסמוך עליהם להקל.

(אמנם, יש להדגיש שכל הנידון דידן הוא רק באופן שאין שאלה של איסור חזרה, כגון שמניח את הקדרה ע"ג קדרה מלאה אחרת שנמצאת על אש וכד', אולם באופן שיש איסור חזרה, דעת החזו"א לאסור לומר לעכו"ם, ואילו המשנ"ב היקל רק באופן שאין לו תבשיל חם אחר, ואכמ"ל).

 

ביאור דעת המשנ"ב

המשנ"ב (סי' רנ"ג ס"ק צ"ה) הביא את דברי המג"א לאסור לומר לנכרי לחמם את הקדרה, משום איסור בישול בלח שנצטנן. ורק בדיעבד אם כבר חימם לא נאסר התבשיל כי יש לסמוך על הראשונים המתירים.

אולם בביאור הלכה (סוף ד"ה להחם הקדרה) הביא את דברי הברכי יוסף ׁ(סי' שי"ח שיורי ברכה סק"א) שלמד שבכל מקום דאיכא מחלוקת הפוסקים יש להקל באמירה לעכו"ם, וא"כ גם כאן כיון דאיכא ראשונים הסוברים שאין בשול בלח שנצטנן, שפיר יש לסמוך עליהם לגבי אמירה לעכו"ם.

ראייתו של הברכי יוסף היא מסי' שי"ד ס"ז, לגבי שבירת מנעול של כלי, שנחלקו הראשונים אם יש איסור סותר בכלים, יש שאסרו ויש שהתירו, וכתב השו"ע דמותר לעשות כן ע"י נכרי. (אמנם עיי"ש במשנ"ב ס"ק ל"ז, שהביא בשם הא"ר שאין להקל אלא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה).

 

אולם הבאה"ל כתב על דברי הברכי יוסף: "וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז, דמסימן זה (רנ"ג) לא משמע כן, אך אם הוא לצורך שבת ואין לו עצה אחרת, אפשר שיש לסמוך על זה" עכ"ל.

נמצא שהביאור הלכה לא היקל אלא בשעת הדחק באופן שאין לו עצה אחרת. וא"כ נראה שלא היה ברור לו שזהו היתר כללי בדיני אמירה לנכרי, בכל מקרה שיש בו מחלוקת הפוסקים.

או שאולי למד שזהו היתר רק באיסורי דרבנן, ואילו כאן אולי למד הבה"ל כדברי המג"א שלח שהצטנן לגמרי הוי איסור דארייתא.

ואף שהיתר זה נאמר גם בסי' ש"ב (ס"א) לגבי ניעור בגד מאבק שעליו, שנחלקו בזה הפוסקים, ונקטו להחמיר. וכתב שם המשנ"ב (סק"ו) שע"י נכרי יש להקל (אמנם הוסיף שם בפרט בדבר שיש בו משום כבוד הבריות). ושם הלא לדברי רש"י האוסר יש בכך איסור דאורייתא. מ"מ יתכן ששם גם הרמ"א לא אסר מדין ודאי, אלא רק כתב שטוב לחוש לדברי רש"י, לכן יש להקל עכ"פ ע"י נכרי.

  

עכ"פ בגוף דין אמירה לעכו"ם במקום שיש מחלוקת הפוסקים, נראה שלמשנ"ב ולחזו"א לא היה ברור שזהו היתר גורף.

(עוד דוגמא שבה מצאנו שהתירו אמירה לעכו"ם במחלוקת הפוסקים, היא לגבי מתיחת שעון (בסי' של"ח שעה"צ ס"ק ע"ט) שהפוסקים החמירו שלא למתוח שעון אף כשהוא הולך, וכתב החיי אדם דלצורך מצוה אפשר להקל ע"י נכרי, ובשעה"צ כתב דאפשר שבשעון שאינו משמיע קול יש להקל ע"י נכרי אף שלא לשם מצוה, והניח בצ"ע למעשה).

 

נמצא לסיכום:

שלדעת החזו"א יש מקום להקל לומר לנכרי להניח את הקדרה (שיש בה תבשיל לח שנצטנן) ע"ג קדרה שעל האש. ולדעת המשנ"ב אם אין לו עצה אחרת יש מקום להקל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *