מפעל שיש לו ביטוח דירקטורים, ואחד המנהלים נתבע על ידי מישהו בבית דין רבני לדיני ממונות, הדורש חתימה של הסכמה של הנתבע.
המפעל חושש שבהסכמה זו יפסיד את הביטוח שלו, כי הגוף המבטח לא יכיר בזה ויתנער מחובתו. אי לכך רוצה להפנות את כל העניין לגוף המבטח שיטפל בזה בדרכו.
כפי שהוא עושה בכל תביעה משפטית מסוג זה. האם הדבר אפשרי?
בברכה
תשובה:
הנתבע חייב לדון בבית דין ולחתום על שטר בוררות.
הביטוח הוא עסק פרטי של המפעל והתובע אינו אמור להפסיד משום כך.
ישנה אפשרות (אם התובע מסכים) לדון בבית דין על התביעה, ולאחר מכן, אם התובע ייצא זכאי, לתת לו לתבוע שוב בבית משפט אזרחי ולממן הוצאותיו, תוך הסכמה שפסק הדין של בית המשפט יהיה רק כדי לקבל מחברת הביטוח מבלי לשנות את פסק הדין שניתן בבית דין.
מקורות:
תביעה בבית משפט לאחר שכבר דנו בבית דין, אין בו איסור כיון שהנידון הוכרע כבר, עיין נתיבות סי' כו סק"ג בשם הדרישה שלאחר שבית דין פסק אין איסור לדון בערכאות. בנוסף לכך, כשיש נתבע נוסף – חברת הביטוח – שאינו דן בדין תורה רשאים הצדדים לדון בבית משפט כדי להוציא ממנו את המגיע להם.
שלום לכב' הרב הדיין שליט"א,
ראשית, יישר כח על תשובותיו המחכימות.
שאלה הנ"ל נדונה לפני כמה שנים באריכות בפני דיינים חשובים בבית הדין בנתניה ואח"כ בבית הדין הגדול, ונדפס בספר שורת הדין כרך יג עמ' קנ והלאה. לענ"ד נראה שדברי הרוב בשני ההרכבים שם צודקים, שכן בכה"ג מקבל השירות כביכול חתם על חוזה לקבל מהם שירות לפי תנאי חברת הביטוח, ולצערינו, בכלל התנאים שאם יצטרכו לדון, ידונו בערכאות. [כיו"ב גם כתב הגר"א וייס בקובץ דרכי הוראה ו']. ומאחר וכך הוא החוזה בינינו, אין אנו רשאים לגרום נזק למנהל החברה בתביעה לדון רק בדין תורה, ובכה"ג באנו למח' הפוס' בסי' כו בקיבלו עליהם לדון בערכאות. העצה שכת"ר יעץ לדון בדין תורה ואח"כ לדון בערכאות אינה מעשית, ואפשר שאף תגרום לנזק בלתי הפיך. ולפי"ז אף אם ידונו בערכאות ויחייבו הרבה יותר ממה שמגיע בדין תורה, אין איסור בכך, ורשאי ליטול הכל, שכן דין חברת הביטוח כדין אלם. והארכתי בזה בספרי משיב משפט ח"א סימן ל, ע"ש.
לפיכך, לענ"ד יש צורך לתבוע את המנהל בדין תורה, וכאשר יתברר לבית הדין שאין באפשרות המנהל לדון בדין תורה, יתירו לתובע לנהל את דינו בערכאות ע"פ תנאי החברת ביטוח.
כתיבה וחתימה טובה.
השואל לא הציג שהתובע חתם עם הנתבע על הסכם לדון בבית משפט אזרחי, וכי על סמך מה נניח שחתמו על הסכם כזה.
לא עיינתי בספר שורת הדין, אבל אני מניח שלא כתוב שם שכל מי שיש לו עסק עם מפעל או מנהל מפעל מקבל על עצמו לדון בערכאות.
הנדון בספר שורת הדין, במטופל חרדי שהרופא התרשל במלאכתו, ודרש לתובעו בדין תורה, כאשר הרופא שגם הוא שומר תו"מ ביקש לאפשר לדון בערכאות אחר שהוא מבוטח בחברת ביטוח, וע"פ תנאם, אינו יכול לדון אלא בערכאות. והלא גם המקבל טיפול בבי"ח או בקופ"ח לא חתם על הסכם או חוזה. ועי"ש באורך שכתבו לדון מכמה סיבות, ובצירוף מצד דהוי חב' ביטוח של גויים [שכן בד"כ חברות הביטוח בא"י מבוטחות בחב' של גויים. וע"ע גם בקובץ ישורון (יא, עמ' תרצו) בתשו' הגר"י זילברשטיין]. וכמ"ש יש לי אריכות בזה, אך אין כאן המקום להאריך. ומ"מ גם בבי"ד של הגאב"ד הגר"א וייס הכי דיינינן [וכפי שכתב בעצמו בקובץ דרכי הוראה ו' ע"ש]. וכן ההוראה הפשוטה ברבים מבתי הדין, וא"צ שיחתום על חוזה מפורש בכדי שנתיר לו כן. בפרט כאשר עי"ז ייגרם נזק בלתי הפיך לנתבע. וד"ל.
מדוע בית דין מחייב לחתום על שטר בוררות, האם לפסק הדין לא יהיה תוקף ללא זה ?
מדוע שטר הבוררות מנוסח באופן שהוא מנקה ופוטר את הדיינים מכל אחריות, האם אינו מן הראוי שאם יטעו שיצטרכו לשלם על טעותם, האם התובע או הנתבע שהולכים כעת לשלם על טעויותיהם שוים פחות ?
ביה"ד מחייב לחתום על שטר בוררות, כיון שאחרת אין תוקף חוקי לפסק הדין.
מטבען של דברים בעלי דינים אינם רואים חובה לעצמם ועל פי רוב כאשר ביה"ד מחייב אותם הם משוכנעים שעיוותו להם את הדין, כך שאם יתאפשר לבעלי דינים לתבוע את הדיינים, 99% מכלל תביעות אלו יהיו תביעות סרק וכתוצאה מכך התיקים לעולם לא ייסגרו.
הנוסח המופיע ברוב שטרי הבוררות כוחן יפה לתת 'רגליים קרות' לבעלי דין שירצו לתבוע את הדיינים, אבל אין לו תוקף. עיין עלון המשפט גליון 11 עמוד ד.
השאר תגובה