לתרומות לחץ כאן

פרשת ואתחנן – נחמו

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא…" (דברים ג', כ"ג).

 

משה רבנו ע"ה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמניין "ואתחנן" על מנת שיוכל להכנס לארץ (כמבואר בדברים רבה פי"א, י'). אולם הקב"ה ענה לו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (ג', כ"ו) ופי' רש"י: "שלא יאמרו, הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן מפציר וכו'". והדברים צריכים ביאור מדוע באמת לא נענה משה רבנו ע"ה.

לא בכדי, סידר מסובב הסיבות שפרשת ואתחנן לעולם תחול לאחר ט' באב והיא המכונה "שבת נחמו". יש אנשים ששלושת השבועות האחרונים נדמו להם כימים חשוכים ואפלים שאסורים בשמחה בדרגות שונות ורק המתינו ששלושה שבועות אלו יחלפו, על מנת שיוכלו לשוב לשגרת החיים הרגילה.

ברם, כשמתבוננים בפרספקטיבה רחבה, מבחינים שמעגל השנה מסודר כך שאחר ג' השבועות באות ז' שבתות של נחמה ולאחריהן אנו נכנסים בשערי הימים הנוראים, משמע שתוכן פנימי גלום בימים אלו המהווה הכנה לימי התשובה והדין, שעלינו לנצלו לעלייתנו הרוחנית בעבודת ה'.

בגמ' במסכת שבת דף ע"ז: מובא: "רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מינה כל חללי עלמא, הוה אמר ליה. א"ל מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי. א"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא…"

ר' זירא פגש את רב יהודה בשעה שהיה בפתח בית חמיו ודעתו היתה רחבה באופן שכל שאלה בחלל העולם היה משיב לו, והנה ר' זירא שואל שאלה שנדמית כשאלה סתמית ולא חשובה: מדוע תמיד בדרך הטבע, העיזים (שהן בד"כ שחורות) הולכות לפני הכבשים (שהן בד"כ לבנות). ורב יהודה עונה לו תשובה שמפליאה עוד יותר: כדרך העולם שהחושך קודם ליום, כך העיזים השחורות הולכות לפני הכבשים הלבנות.

מעשה זה מצטייר בהשקפה ראשונה כחידה סתומה ונעלמה. ראשית, מה היתה כוונת שאלתו של ר' זירא וכי לא היו לו שאלות עמוקות בלימוד שהיה יכול לשאול את רב יהודה בהזדמנות זו, וכי רק חידת העיזים שקודמות לכבשים העסיקה אותו. שנית, מהי תשובת רב יהודה, וכי מה נוגע סדר העולם שהלילה קודם ליום לכך שהעיזים הולכות לפני הכבשים.

המהרש"א (בחידושי אגדות) מבאר שמלכות יון נמשלה לעז כמבואר בדניאל "וצפיר העזים הגדיל" (וכן מלכות עשו ואדום נמשלו לשעיר עיזים ואף ארצם נקראת שעיר) ואילו ישראל נמשלו לשה: "שה פזורה ישראל", ושאלת ר' זירא היתה מדוע בתקופת בית שני בתחילה מלכה מלכות יון (אלכסנדר מוקדון ואחריו עוד מלכי יון) ורק אח"כ מלכו בית חשמונאי (וכך גם עשיו יצא לפני יעקב ומלכות אדום שולטת לפני בוא המשיח שאז תאיר ותשלוט מלכות ישראל). א"כ הדבר נראה כפלא שלפני כל מלכות ישראל, קודמת לה מלכות הרשע.

וע"ז השיב לו רב יהודה שהדבר כבר רמוז בבריאת העולם שהחושך קודם לאור כנאמר "וחושך על פני תהום" ורק אח"כ נברא האור "ויאמר אלוקים יהי אור", ואמרו בבראשית רבה: וחושך על פני וכו' זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל, ורק אח"כ מלכו בית חשמונאי שהם האירו בנס נרות חנוכה, עכת"ד.

ובספר "צדקת הצדיק" (לר' צדוק הכהן מלובלין, אות קע"ד) הביא ראיות נוספות ליסוד זה, שכך הוא טבע העולם שהחושך קודם לאור, כפי שאמרו חז"ל (גיטין מ"ג.): "אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם". וכן בעטיו של חטא העגל הוצרכו ישראל למשכן ואהרון שעשה אותו הוא היה הכהן הגדול. עם ישראל לפני מתן תורה היו במ"ט שערי טומאה ומשם הלכו והתעלו והתקדשו עד למתן התורה. וכן בסדר גדילת האדם עצמו שבתחילה הוא תינוק וחסר דעה ואט אט גדל ומתבגר.

אלא שעדיין אנו זקוקים לפירוש לפירושם, מה באמת הסיבה שהחושך קודם לאור.

ונראה שהפתח להבין את הדברים מבואר שם בספר "צדקת הצדיק" בעצמו שכתב שכך הוא סדר ברייתו של עולם שהחושך קודם לאור כנאמר "והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול"- מופלג ממי שאינו הולך בחושך". באור דבריו, המאיר בנר או פנס בצהרי יום בהיר אינו יכול להבחין באורו הבוהק, אך בהכנסו למקום אפל או ברדת החשכה אורו של הנר מבהיק ומאיר לכל סביבותיו. כך גם אדם המהלך בתוך שגרת חייו השלווים, מתקשה לחוש את קרבת ה' אליו וחסדו עמו בכל רגע, אולם בהיותו בעת צרה או מצוקה הוא חש צורך להתפלל לאלוקיו ובד בבד משתוקק להתקרב אליו, או אז כשהקב"ה שומע לתפילתו ומושיעו, הוא מתמלא בתחושת שמחה רוחנית המאירה לו את כל חייו ומגלה לו שגם עיתות שלוותו הינן מתת אלוקים.

נמצא שמטרת הקדמת ימי האופל לפני תקופת הזוהר היא שהחושך ישמש כ"רקע" לאור שיבוא אחריו, על מנת שנוכל לחוש ביתר שאת את זוהרו הבוהק של האור.

לפ"ז מובן שהסיבה שממשלת יון קדמה למלכות בית חשמונאי, היתה להראות את גודל הנס במלכות היהודים בארצם ולחוש את קירבת ה' שעשה עימהם נס ופלא.

גם ימי בין המצרים משמשים כהכנה לימים הבאים אחריהם, בימים אלו אנו מפנימים לליבנו בכל שנה את החסרון הנורא של בית המקדש, של קרבת ה' וקידוש שמו שהשפיע שפע רוחני וגשמי כאחד, ושל השתוקקות לעבודת ה'.

אחר התבוננות עמוקה בחסרון העבר אותו חסרנו, והבנת האפלה והחושך אשר בהם אנו חיים, מתעוררים בתוכנו רגשי כיסופין וכמיהה לשיבת ציון ולאותה קירבת אלוקים אשר הייתה מימי קדם, או אז באים ימי ז' דנחמתא אשר בהם אנו צופים לעתיד ומתעודדים במה שנותר בידינו ואלו הם התורה והמצוות אשר מקרבים אותנו לה' אלוקינו, ומתנחמים אנו בכל מילה של לימוד תורה או תפילה או קיום מצווה שמחזירים אותנו מעט לאותו טוב של קירבת אלוקים אשר חסרנו. ימים אלו הם בבחינת אורו של הנר המבליח את חשכת הגלות. וזוהי נחמתנו שכילה הקב"ה חמתו על עצים ואבנים, אך את עמו השאיר על מנת שיחזרו בתשובה ויקדשו את שמו בגלותם.

נמצא שמטרת שלשת השבועות להתבונן ולהפנים את אשר חסרנו ואילו מטרת הז' דנחמתא להתבונן במה שנותר בידינו ולנצל כל רגע להתקרבות לה'.

מתוך רגשות אלו של ערגה וצימאון לאחוז בלא להרפות כל קירבה לריבון העולמים אנו נכנסים בשערי הימים הנוראים ומתכוננים לימי הדין.

וכל אלו הדברים מבוארים בספר צדקת הצדיק (אות ק"ע): "וזה עניין מה שכתוב "צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלווה", פירוש בכל דבר וכל מידה טובה וענין טוב, תחילת הכניסה בו הוא בצער כטעם כל התחלות קשות, לפי שהעוה"ז רובו רע כידוע ולכל דבר שמתעורר בו רואה הוא מקודם כח הרע שבו ומצטער, וע"י הצער ממתיקו ומיד סופו שלוה, וכענין תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא שתיקנו חז"ל…והתחלת כל פעולה הוא מצד הכרח הפועל שחסר לאותה פעולה, א"כ ההתחלה מצד החסרון שהוא חסר ודחוק לכך ומן המיצר קראתי י-ה שמתוך הצער זועק לה' ועונהו במרחב, שזה נקרא נחמה דהיינו שמתנחם על צער העבר שרואה שאין צער." עכ"ל.

ועל כך נאמר: "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" שפעמים הצרה בעצמה היא הסיבה והתחלת הישועה.

(ויתכן לפ"ז שגם המילה גלות היא מלשון גילוי. אין תפקידה של הגלות לנקום ח"ו בישראל על חטאיהם, אלא לגלות להם מתוך ההסתר את קירבת ה', כיון שזו הדרך, שמתוך ההסתר מתגלה טובו של הקב"ה, אלא שדרושה לכך התבוננות. ויתכן שזהו שורש המילה גלגל שדרך הגלגל הוא שע"י שנסתר החלק התחתון שלו, מתגלה חלקו העליון, וכך הוא מתגלגל באופן שחלקו התחתון מוסתר והעליון מתגלה. ולפ"ז י"ל שזהו הטעם שדבר עגול הוא מאכל אבלים לרמז לאבל שאף מצבו הכאוב והעצוב הוא החלק הנגלה לעין, אך הטוב הגנוז באותו כאב נסתר מעינינו ורק בהסתכלות ארוכת טווח בריבוי שנים פעמים שניתן להבין את אותו טוב. כדרך הגלגל שחלקו העליון מתגלה כאשר חלקו התחתון נסתר מהעין).

לפי כל ההקדמה הזו ניתן להבין שגם מה שביקש הקב"ה ממשה רבנו להמנע מלהוסיף ולבקש להיכנס לארץ נבע מתוך רחמים עצומים וחסד גדול לעם ישראל.

וכך מבואר בדברי האור החיים הקדוש שתמה על לשון הפסוק "גם בי התאנף ה' בגללכם" (דברים א, ל"ז) שפשטות לשונו מורה שבעוון המרגלים התאנף ה' על משה שהרי פסוק זה בא כהמשך ישיר לתוכחת משה על חטא המרגלים, והדברים תמוהים שהרי לא מצינו בשום מקום שחטא המרגלים הוא שגרם לכעס על משה רבנו.

וביאר האוה"ח על פי דברי הגמ' בסוטה (ט'.) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה את בית המקדש לא היתה שום אומה ולשון יכולה לפגוע בו ולהחריבו, אך צפה הקב"ה שעם ישראל יחטאו ויתחייבו מיתה ולא תהא שום אפשרות להחריב את בית המקדש ולכלות את חמתו על עצים ואבנים וח"ו לא תהא תקומה לעמ"י, לכן מנע ממנו הקב"ה את הכניסה לארץ, וכך אחר שנים כשנחרב בהמ"ק מחמת חטאיהם של ישראל, היה החורבן עצמו גם דרך תיקון ונחמה לישראל כפי שהתבאר.

והנה בכיית העם בעקבות חטא המרגלים היתה בט' באב כמבואר בתענית (כ"ט.) ועל בכיה של חינם זו גזר עליהם ה' בכיה לדורות בחורבן שני הבתים שארעו אף הם בט' באב. ועל כך אמר להם משה "גם בי התאנף ה' בגללכם", כלומר: אילו לא חטאו ישראל בעוון המרגלים והיו כולם נכנסים לארץ, אפשר שגם היה יכול משה להכנס עימם לארץ כיון שלא נתגברה בהם בחינת הרע והיו עומדים בצדקם גם בהיותם בארץ ולא היה חשש מכך שיבנה משה רבנו את בהמ"ק.

אך כיון שחטאו ונתגברה בהם בחינת הרע לא זכו וזיכו שגם משה יכנס עימם. ואמנם, מה שהוזכר בתורה שהסיבה שלא נכנס משה לארץ היא מחמת חטא מי מריבה היינו משום שאם משה היה מקדש שמו יתברך ומדבר אל הסלע, היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בה קודם החטא ושוב היה יכול משה להכנס לארץ ולבנות את ביהמ"ק מכון לשבתו עולמים.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *