תשעה באב-איסור יוהרא

הלכת יוהרא: האם ומתי מותר ליטול את השם?

עקב צום תעשעה באב החל השבוע, נבקש להתחקות אחר אופייה, הגדרתה ופרטיה של הלכה כללית, המשליכה על דין מדיני תשעה באב: איסור מלאכה בתשעה באב, והלכת 'יוהרא' הכללית.

בכמה סוגיות בתלמוד מוזכר החשש של 'מיחזי כיוהרא', כלומר, החשש להתנהגות שיש בה משום יהירות. במקומות מסוימים הביעו חז"ל את חששם לעניין זה, ואילו במקומות אחרים הוזכרו תנאים הפוטרים מהחשש. במאמר זה נעמוד בס"ד על הגדרת הלכת יוהרא, ופרטי הדין הנוגעים לה.

חז"ל הזכירו כמה סוגים שונים של מעשים שיש לחשוש בהם מפני יוהרא – התנהגויות הנראות כיהירות וגאוותנות. נציין את הסוגים השונים, תוך הדגמה מתוך דברי הגמרא.

הנהגות חכמים

ישנן הנהגות מסוימות שהונהגו על-ידי חסידים ואנשי מעלה בלבד. כאשר אדם שאינו נחשב תלמיד חכם או חסיד מתנהג באחת מהנהגות אלו, יש בכך משום יוהרא. מקור לכך נמצא במשנה (ברכות טז, ב): "חתן אם רוצה לקרוא קריאת שמע לילה הראשון, קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול".

כיון שחתן ביום חופתו טרוד בענייני הנישואין, ואינו יכול לכוון את לבו, נקבע במשנה שפטור מאמירת קריאת שמע. בתנאים אלו, רק מי שנודע כצדיק וחסיד רשאי לומר על עצמו: "איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפילו לשעה אחת", כדברי רבן גמליאל (משנה, שם טז, א). מי שאינו תלמיד חכם ברמה זו, ולמרות זאת קורא קריאת שמע, מתחזה בכך לתלמיד חכם, ויש בהנהגה משום יוהרא.

הגמרא (שם יז, ב) מקשה סתירה בין המשנה הנ"ל (בעניין אמירת קריאת שמע על-ידי חתן) לבין המשנה במסכת פסחים (נד, ב) העוסקת בעשיית מלאכה בתשעה באב: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושים; מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושים. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם". כאן רבן שמעון בן גמליאל מיקל ואינו חושש ליוהרא, ואילו חכמים מחמירים וחוששים ליוהרא!

רב שישא בריה דרב אידי (שם) מיישב את הסתירה בכך ששתי הדעות מסכימות שיש חשש כללי ליוהרא. רבנן חוששים ליוהרא בנוגע להימנעות ממלאכה בתשעה באב, אבל אינם חוששים בנוגע לקריאת שמע, משום שכולם קוראים קריאת שמע, והחתן שאינו קורא אינו מבליט את עצמו בכך. מאידך גיסא, רבן שמעון בן גמליאל חושש ליוהרא בנוגע לקריאת שמע, אבל אינו חושש בנוגע למלאכה בתשעה באב, שכן יש רבים שאין להם מלאכה, והרואים יחשבו שהוא נמנע מלעבוד מפני שהוא מובטל.

למדנו, אפוא, שלכל הדעות ישנו חשש עקרוני ליוהרא במה שנוהג אדם הנהגות שאינן ראויות למדרגתו. על דרך זו מסופר בגמרא (בבא קמא נט, ב) על 'אליעזר זעירא' שהיה קושר את נעליו בשרוכים שחורים, כמנהג אבלות על ירושלים. כשפגשוהו אנשי 'ריש גלותא', העירו לו: "את חשיבת לאיתאבולי אירושלים" [=האם חשוב אתה להתאבל על ירושלים?!]. כיון שסברו שהוא מתנהג ביהירות חבשו אותו, והסכימו לשחרר אותו רק לאחר שהסביר להם שהוא אדם גדול בתורה, ואכן ראוי להתאבל על ירושלים.

פסיקת החשש להלכה

להלכה, נפסק שבזמן הזה אין לחוש ליוהרא בנוגע לחתן הקורא קריאת שמע. יתרה מזו, יש לחייב חתן בקריאת שמע, משום "שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי" (או"ח סימן ע, סעיף ג). בנוגע לעשיית מלאכה בתשעה באב, נפסק ש"כל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה – עושה", וזאת בשל הסברא הנ"ל שאין היכר לכך שמחמיר על עצמו, וייתכן שאינו עובד משום שאין לו מלאכה.

אולם, בעקבות הסוגיות הנ"ל, מוצאים אנו שהחשש ליוהרא נפסק בכמה מקומות. נמנה אחדים מהם:

  • בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צו) ישנו חשש ליוהרא בנוגע ללבישת טלית קטן מעל הבגדים: "נשאלתי על הבחורים שלובשים טלית קטן על בגדיהם בפרהסיא… מי חיישינן ליוהרא או לא? והשבתי כי הכל לפי המנהג והזמן והאדם. ולפום ריהטא נראה לי דאיכא למיחש… עכשיו שאין רגילים ללבוש בפרהסיא… והוא לבוש, שניכר בין רב לבחור, כל שכן דהוי מן המתמיהים ואסור… וכל הלובש שאינו סמוך מן הגדולים נראה כמעיד עדות שקר בעצמו".
  • ב'שולחן ערוך' (סימן תקעה) נפסק: "הגיע י"ז במרחשון, ולא ירדו גשמים, מתחילים תלמידי חכמים בלבד להתענות". ב'משנה ברורה' הוסיף שלמי שאינו תלמיד חכם, יש לחשוש ליוהרא: "אבל כל שאר אדם אינו רשאי, דהרואה שמתענה מוכחא מילתא שעושה מפני הגשמים, והוי משום יוהרא". אסור לאדם שאינו חכם להתנהג בהנהגה הקבועה לחכמים.
  • בנוגע לחשש פסול בבגדי ציצית הנהוגים, הובאה ב'בית יוסף' (או"ח סימן יא) דעת מהר"י אבוהב שיכול אדם להדר בשני בגדי ציצית כשתי השיטות, או להטיל חוטים בבגד אחד כשתי השיטות. על הלכה זו כתב ה'בית יוסף': "מעולם לא ראינו מי שחש לדבר זה כלל. וכבר אמרו בירושלמי כל מקום שהלכה רופפת בידך צא וראה מה הציבור נוהג. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו פוק חזי מה עמא דבר. והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה מיחזי כיוהרא".

בדוגמה האחרונה לא מדובר בחשש להתחזות לת"ח במה שנוהג הנהגת תלמידי חכמים ידועה, אלא בהחמרה בדבר שכלל הציבור מקילים בו. כיון שלא נהגו כחומרא מסוימת, אין לאדם לנהוג בה, ולהראות את עצמו כאילו עדיף על-פני שאר הציבור. עיקרון זה מובא בתשובות הגאונים (חדשות, מהדורת עמנואל, סימן קסא): "כיון דכולי עלמא לא קא מימנעי מן ההיא מילתא והוא קא מימנע מינה, או דקא עביד מאי דלא קא עבדין כולי עלמא, מיחזי כיוהרא".

עם זאת, הודגש שם שבמקום שכלל הציבור אינו מקיים חיוב, אין ליחיד להימנע מלקיים את החיוב מחשש ליוהרא, אלא יש לו לצאת ידי חובתו: "וכולהו בדבר שאין חייב בו, אבל תפילין דכולם חייבים בהם, משום דאחריני פשעין מאן דלא פשע לא מיחזי כיוהרא". יסוד זה מופיע גם בעיטור (שער ראשון, הלכות תפילין) בשם רב האי גאון, ובמהרי"ל (הלכות מזוזה סעיף א) בנוגע לקביעת מזוזה בכל דלתות הבית.

החמרה בפני תלמיד חכם

מלבד החשש של ההתחזות לתלמיד חכם ואיסור יוהרא של החמרה במקום שכל הציבור נהג להקל, מופיע בגמרא גם חשש יוהרא של הנהגת חומרא בפני תלמיד חכם, כאשר אותו תלמיד חכם עצמו אינו נוהג בה.

חשש זה עולה מתוך דברי הגמרא (בבא קמא פא, ב), המספרת מעשה של רבי ורבי חייא שהיו הולכים בדרך, ומחמת הקושי של הליכה בעין הדרך, הסתלקו לצידי הדרך. למרות שההליכה בצידי הדרך כרוכה בכניסה לתוך רשות היחיד של בעל שדה פרטי, הותרה הכניסה מתקנת יהושע בן גמלא. כשראו את רבי יהודה בן קנוסא פוסע לפניהם על עין הדרך, כשהוא חושש מלרדת לצידי הדרכים מפני חשש איסור, אמר רבי לרבי חייא: "מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו?" וביאר רש"י: "שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע, ומיחזי כיוהרא".

המאירי (שם) ביאר: "דבר שהיתרו פשוט, ורצה אחד להחמיר על עצמו, אין ראוי לו לעשות כן לפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר. שזה מראה גדולתו לפניו, וכמתחסד ביתר".

חשש זה נפסק להלכה ב'משנה ברורה' (סימן לד, ס"ק טז), בנוגע להנחת תפילין של רבנו תם: "אם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחן… ודאי מיחזי כיוהרא".

האם שייך יוהרא ביחידות?

בנוגע לעשיית מלאכה בתשעה באב, ראינו לעיל סברת רבן שמעון בן גמליאל (וכן נוקטים להלכה) שאין חשש יוהרא בהימנעות ממלאכה, משום שאין היכר לדבר: ייתכן שפשוט אין לו מלאכה. מכאן אנו למדים שבמקום שאין היכר למה שמחמיר מעבר לכלל ציבור, או לכך שעושה עצמו כתלמידי חכמים, אין לחשוש ליוהרא.

בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קעג) פסק על דרך זו בנוגע למי שאינו רוצה לסמוך על העירוב, למרות שכלל הציבור כן סומכים עליו. לדבריו, מותר להחמיר בדבר, ואין בכך משום יוהרא, "דלא ניכר בו שאינו רוצה לטלטל, והוי כהך דברכות הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה".

באותה רוח, גם במקום שיש אחרים (שאינם דווקא תלמידי חכמים) הנוהגים באותה הנהגה מחמירה, אין הנוהג כן מבליט את עצמו, ואין במעשה משום יוהרא. כך כתב ה'בית יוסף' (או"ח סימן כד) בנוגע לאחיזת ציצית בשעת קריאת שמע: "כתב רבי דוד אבודרהם… שהאוחז בציציותיו בידו כשהוא קורא את שמע יהירותא הוא, שכל דבר שאין האדם מחוייב בו, ועושה אותו ברבים במדת חסידות, וכל העם אינם עושים אותו, הוא מתחזי כיוהרא. עכ"ל. ועכשיו שנהגו בהם קצת בני אדם תו לא מיחזי כיוהרא".

ממקורות אלו ברור, לכאורה, שלא שייך חשש יוהרא ביחידות. כל החשש הוא מה שנוהג הנהגה הניכרת לאחרים כיוצאת דופן, ובאופן שאין היכר בדבר אין בכך איסור.

להחמיר כדעה מחמירה

עוד מקום שייתכן שאין בו חשש יוהרא הוא במי שבא להחמיר כדעת המחמירה במחלוקת. מדברי ה'בית יוסף' (או"ח סימן רלה) משמע שעל אף שמבדיל את עצמו מן הציבור, אין איסור להחמיר במקום שחושש לדעות מחמירות: "אפילו במקום שנהגו הציבור לקרוא קריאת שמע מבעוד יום, יש לכל אדם לעשות שיקרא קריאת שמע בעונתה, דכיון דלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובה בקריאת בית הכנסת לא מיחזי כיוהרא".

נראה שסברא זו היא העומדת מאחורי פסק שו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן לד) בנוגע לחלב עכו"ם: "בחלב עכו"ם, כשיש ידיעה ברורה הוי כראיה ולא הוי בכלל האיסור… לכן הרוצה לסמוך על זה ודאי רשאי, רק מי שרוצה להחמיר אין בזה משום יוהרא". על דרך זו כתב גם בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן מז).

אולם, בשו"ת מנחת יצחק (חלק א, סימן עה) הביא מדברי 'חמדת ישראל' שהחמיר בחשש יוהרא אפילו במקום שיש צד משמעותי להחמיר, ופסק שאין לשנות ממנהג העולם לברור עצמות מתוך הדגים (בשבת ויום טוב) בשעת האכילה: "אם יש איסור בברירת עצמות מתוך הדגים בשעת אכילה בשבת ויום טוב… וממילא כיון דמדאורייתא לא הוי בורר, אם כן שפיר יש לצדד בשאר צדדים המבוארים שמה, ועל כן אין להחמיר אף לעצמו לשנות ממנהג העולם, דמיחזי כיוהרא".

בעל ה'מנחת יצחק' עצמו מפקפק בהיתר ההלכתי לברור עצמות מתוך דגים (השאלה היא אם יש בורר בדבר שאינו גידולי קרקע), ואינו מתיר את המעשה – אף לא משום יוהרא. אולם, במקום אחר (חלק ג סימן יג), בנוגע לבציעת הפת על ככר לחם שלם, מסכים ה'מנחת יצחק' שיש לחשוש ליוהרא, על אף צד הלכתי ברור הנוטה להחמיר. אמנם לפי פשטות ההלכה יש להדר אחר לחם שלם, אך במקום שלא נהגו כן אין לדקדק בדבר, כי "יש לחוש ליוהרא, כיון שאף גדולים וצדיקים לא נזהרו בזה".

קשה לקבוע כלל ברור בעניין זה, ונראה שבכל שאלה מעשית על הפוסק לשקול את חומר האיסור, את המנהג הקדום והרווח, את המדרגה האישית של השואל, ואת מידת היהירות הגלומה בהחמרה.

תלמיד חכם והנודע בחסידות

האם גם תלמיד חכם, ומי שנודע בחסידותו, צריכים להיזהר מחשש יוהרא?

בנוגע ליהודה בן קנוסא, שהחמיר בפני רבי ורבי חייא, הגמרא ממשיכה לספר: "אמר ליה רבי חייא: שמא רבי יהודה בן קנוסא תלמידי הוא, וכל מעשיו לשם שמים. כי מטו לגביה חזייה. אמר ליה: אי לאו יהודה בן קנוסא את, גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא". מכאן למד ה'מאירי' שאין חשש יוהרא במי שהוא חסיד ואיש מעלה: "ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה, ואין כאן משום יוהרא".

כך עולה אף מדברי ה'בית יוסף' (או"ח סימן רלה) בשם מרדכי, בנוגע לשאלת אמירת קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים (שהוזכרה לעיל): "המחמיר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בלילה מיחזי כיוהרא, שכל העושה דבר שאין צריך לעשות נקרא הדיוט, אלא אם כן הורגל בפרישות שאר דברים". אף הב"ח (או"ח סימן תרנב), בנוגע למנהג אנשי ירושלים לאחוז בלולב כל היום, כתב שבמי שנוגע כמדקדק במעשיו אין חשש יוהרא: "לפיכך כתב רבנו דהמדקדק במעשיו יעשה כאנשי ירושלים, וכן עיקר, דלמי שאינו מדקדק בשאר מעשיו מיחזי כיוהרא".

בשו"ת פנים מאירות (ח"ב, סימן קנב) הרחיב את ההיתר להנהגה שיכולה להיראות כתמוהה: "אם אחד מני אלף רוצה לומר אקיים דברי המקובלים, שכתבו שמצוה לילך במלבושי לבנים בשבת, אין לך יוהרא גדולה מזו, וראוי לנדותו – אם לא שהוא מפורסם בחסידות, וכל מעשיו לשם שמים, כההיא מעשה דיהודא בן קנוסא".

הטעם להיתר זה הוא משום שחשש יוהרא נאמר רק במי שמתיימר ומתייהר לנהוג בהנהגות שאינן ראויות לו. למי שהנהגות פרישות וחסידות אכן ראויות, אין איפוא איסור יוהרא.

עם זאת, בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א, סימן סב) רואים שאפילו הרב משה פיינשטיין, גדול פוסקי הדור, היה חושש בעצמו מפני יוהרא. בנוגע לחשש כשרות מסוים (יי"ש שיש בו חשש תערובת עם יין וגליצרין) הרב פיינשטיין מזכיר שיש אמנם דעות האוסרות, אך הוא עצמו התיר את הדבר: "ואני אף שאני מתיר, נזהר אני בעצמי מלשתות בלענדעד. רק בחבורה, שלא למיחזי כיוהרא, הייתי שותה משהו לברך המסובין כנהוג".

קשה להביא ראיה מהרב פיינשטיין, שענוותו המופלגת הייתה לשם דבר, אבל בכל מקרה למדנו מדבריו שגם במי שמוחזק כצדיק וחסיד שייך חשש יוהרא.

האמת והשלום אהבו

לפעמים, החמרה כנגד מנהג המקום עלולה להביא למחלוקת בקרב הציבור.

מקרה כזה מתועד על-ידי המהרשד"ם (יו"ד סי' קצג), המביא את מה שנחלקו חכמי צפת אודות ירקות ערביים. המנהג בצפת היה לאכול את הירקות ללא בדיקה מחשש כלאי הכרם, והגיעה קבוצה שרצתה להחמיר על עצמה לא לקנות אלא מירקות שידוע שלא גדלו בכרמים. חכמי צפת יצאו כנגד המחמירים המוציאים לעז על הראשונים ומביאים לידי מחלוקת, והדבר הגיע לידי חרמות הדדיות. המהרשד"ם שם בירר שאין לשנות מן המנהג להקל (אף שעל-פי הלכה יש באמת להחמיר), אך מאידך כתב שאין להטיל חרם ונידוי על המחמירים, שכן מצאנו במקומות אחרים שנהגו להחמיר בדברים מותרים, ואין לעורר ולהחרים על כך (עיי"ש שכתב כללים נוספים בעניין זה).

בשו"ת מהרי"ל (חדשות, סימן יז) כתב אף הוא שאין לגעור במי שמחמיר על עצמו, אפילו במקום שעושה כן שלא כדין: "העומדים בשעת קדיש וברכו ושמע שחרית, כתב מהרי"ח בתשובה שיש למחות בידם, דמיחזי כיוהרא. ומהר"ם השיב שאין למחות בידם, כיון שעושים לשם שמים. אבל הבא להימלך מורין לו שלא לעשות". במקורות אחרים מבואר שיש לגעור במי שנוהג ביוהרא, ונראה שגם כאן אין לקבוע כלל נוקשה, אלא לדון במקרה הספציפי לפי ראות עיני הדיין.

יש בחומרות צד מעלה, וצד חסרון. לפעמים יש בהן צד מעלה, במה שאדם מבקש להיזהר בכל צל וחשש של מעשה הנוגד את רצון קונו. אך לפעמים יש בהן גם צד חסרון, אם יהיה באותו מעשה יהירות והתנשאות על הציבור, ואפילו גרימת מחלוקת.

חורבן בית המקדש מזכיר לנו שבכל הנוגע להנהגה פומבית, עלינו לכלכל את צעדנו בערנות ובזהירות, באופן שלא תיגרם ח"ו שום מתח ומחלוקת מתוך המעשה. אם נפנים מסר זה, ונפעל לאורו, נתקרב צעד נוסף לקראת בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *