השאלה מאוד מטרידה אותי, ואודה לכם מאוד לתשובה יסודית ומפורטת שתנחה אותי ואת שאר המתעניינים איך לנהוג בנדון דידן.
בעלונים ובעיתונים מפורסמים פעמים רבות מאמרים שיש בהם ציטוטים תורניים, ואפילו לפעמים במודעות פרסום מופיעים פסוקים שלמים, או חצאים.
כמו למשל איש לרעהו יעזורו, או בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה. ועוד ועוד כהנה וכהנה.
משיחה בעבר עם אחד מעסקני הגניזה, הבנתי שיש בעייתיות גדולה לצטט חצאי פסוקים או הלכות בעיתונים, היות וצריכים לגנזם.
השאלה היא בתור קורא.
כיום מקבלים הרבה מאוד עיתונים וחוברות פרסום בדואר. האם מוטלת עלי החובה לעבור עמוד עמוד, ולגזור הפסוקים כדי לשימם בגניזה?
תשובה:
שלום רב.
דברי תורה שנכתבים במדור או במתכונת המיוחדת לדברי תורה, טעונים גניזה לכולי עלמא.
אך ציטוטים המוזכרים בתוך דברי חול, נחלקו בזה הפוסקים, ואם אינו יודע על דברי תורה המוזכרים בו אינו צריך לחפש אחריהם, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ויכול להשליכו לפח בתוך שקית.
וראה במקורות לענין ציטוטים המוזכרים תוך כדי דברים, מתי חייבים לגונזם.
מקורות:
דברי תורה שנכתבו בעיתונים במדור או במתכונת המיוחדת לדברי תורה טעונים ודאי גניזה, בין אם נכתב בלשון הקודש ובין אם נכתבו בלע"ז, כך כתב בגנזי הקודש פרק ט' פרק י"ד ע"פ שו"ע יו"ד סי' רפ"ד סעיף ב', ופתחי תשובה שם סק"א, בשם הרשב"ש.
עיתון המיועד בעיקרו לדברי חול ויש בו לעיתים ציטוטים הטעונים כגניזה, נחלקו הפוסקים: דעת הגר"נ קרליץ שליט"א שאסור להשליכו בלי לבודקו. ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם העיתון אינו מוחזק בדרך קבע בהדפסת ציטוט המחייב גניזה ואינו יודע על ציטוט דברי תורה המודפס בו (כגון מדור קבוע של דברי תורה), ולא ראה את דברי התורה, יש להקל לזורקו לאשפה, ואין צריך לחפש אחר הדברי תורה. והמחמיר לגנוז את כל העיתון כשיש חשש שהודפסו בו דברים המצריכים גניזה תבוא עליו ברכה, גנזי הקודש שם בשם הגרי"ש אלישיב. ובארחות רבינו ח"ג עמ' ר"א כתב שהסטיייפלר הורה בזמנו לבתו לגנוז את כל עיתוני המודיע בין של חול ובין של שבת יחד, מחשש שיש שם דברי תורה. ולדעת הרב ווזנר שליט"א כשאין שם מדור קבוע לדברי תורה יכול לזרוק את העיתון לפח האשפה כשהוא עטוף היטב בשקית.
והביא שם מהגרח"פ שיינברג והגר"י קמינצקי זצ"ל שבחוץ לארץ במקום שרוב מפני האשפה הם גויים יעטוף את העיתון בשקית ויסגרנה היטב ויניחה בצד פח האשפה.
כאמור כל הקולות הנ"ל שלא לגנוז לא נאמרו כאשר הוא יודע על ציטוט דברי תורה המודפס בעיתון (כגון מדור קבוע של דברי תורה), וכל שכן אם הוא רואה שם דברי התורה, יש לגונזם, ואין להשליכם.
כשגונזים דברי תורה המופיעים בעיתון, דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיכול לגנוזו עם דברי החולין שבו, אך דעת הגר"נ קרליץ שליט"א והתשובות והנהגות סי' שכ"ד שצריך לגזור את דברי התורה ממנו.
לענין קטעי פסוקים המצוטטים בתוך הדברים (מספר גנזי הקודש פ"ט):
פסוק שלם חייב גניזה.
חלק מפסוק אם כתובים שם לפחות שלוש מילים מהפסוק, ויש משמעות למילים הללו חייב גניזה.
וארבעה מילים חייבים גניזה אף אם אין להם משמעות.
ושני מילים חייבים גניזה רק כאשר הם ציווי בפני עצמו כגון "ושננתם לבניך", או "ודברת בם". מילה אחת כגון "ואהבת" אינה טעונה גניזה, אף שניכר שכוונתו לפסוק.
ואם נכתב חלק מפסוק רק לצחות הלשון, כגון "ברכה לראש משביר", או "והיה מחניך קדוש", או למליצה כגון שכתב "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", אין צריך לגונזו, ולדעת הגרי"ש אלישיב יש להקל רק כאשר כוונת הכותב שונה מכוונת הפסוק, ואם כתב את מקור הפסוק אין להקל, כיון שבאופן זה נראה שלא כתבו לצחות הלשון.
עוד יש להקל כאשר כתוב חלק מפסוק ששגור בלשון בני אדם, שאף אם הוא לא היה פסוק היו אומרים כן כגון "אבד חסיד מן הארץ", "ונשמרתם מאד לנפשותכם", "וטובים השנים מן האחד", ואין צריך לגונזו.
עוד יש להקל כאשר כתב חלק מפסוק לשם סיפור דברים ואין כוונתו לפסוק, כגון שכתב "הציבור קיבל את פני הרב בשירת ימים על ימי מלך תוסיף", או בשירת "שאו שערים ראשיכם", או "כשקרא פלוני בתורה "עין תחת עין" התעוור מיד, והיה בכך עונש על כך שביזה את הרב", אך אם מצטטים דרשה של רב ובתוכה חצאי פסוקים יש לגנזם.
כ"כ יש להקל כאשר כתב חלק מפסוק וכוונתו לברך את חבירו [כגון "עוד ינובון בשיבה", "והסירותי מחלה מקרבך", "וברך פרי בטנך"] או לתאר אדם כשר ["איש תם וישר סר מרע", "שייף עייל ושייף נפיק"] או לשבח אדם על מעשיו הטובים ["כפה פרשה לעני", "אשה יראת ה' היא תתהלל"].
כ"כ אין צריך לגנוז את הפסוק כאשר שינה את לשונו מלשון יחיד ללשון רבים או מלשון רבים ללשון יחיד. או כאשר שינה את סדר המילים בפסוק, או כשאר עשה שינוי מהותי בפסוק או שעירב שני לשונות של פסוק או הוסיף מילים משלו לתוך הפסוק.
שמעתי שיש קולא, באופן שעדיין לא קראו את הדברי תורה, אז לא צריך לגונזם, ואף עם זה מדור המיוחד לדברי תורה. מה דעתכם בעניין?
זן טעות נפוצה! ודאי אסור לזרוק לאשפה, הקולא היא רק שלא צריך הגבהה טפח ומספיק כל שהוא.
ראיתי מביאים אבני נזר יו"ד חלק א שעו, שאפילו חומש ,מודפס שלא קראו בו ,מותר לזורקו (לא ראיתי בפנים) כנראה זה דעת יחיד ממש ,כי באמת נראה שכולם מחמירים בזה.
אינני מכיר שיטה כזו, בפוסקים הובא הקולא לגבי מה שלא השתמשו בו, לענין זה שניתן להניחו בפחות מטפח לארץ על גבי משהו, מעבר לכך אין להקל.
גבי האבני נזר הנ"ל מדובר שם על ש"ס שלא קראו בו, עכ"פ בנידון של ערמת עיתונים כגון יתד נאמן של יום שלישי, שלא פתחו אותו, והוא כצאתו מבית דפוס, האם אפשר להקל כאבני נזר הנ"ל? לפי טענתו שאפילו על ש"ס הזמנה לאו מילתא, והרי בנידון דידן העיתון תכליתו לחולין וגם מאוגד בסיכות כגוף אחד (ולא עמודים נפרדים של דברי תורה) רוב ועיקר דברי חולין עם מיעוט דברי מוסר (בד"כ), כמדומני שמקפידים גם שלא יהיה מודפס אחד משבעת השמות, לאור זה האם לדעתכם אפשר להקל בשב ולא תעשה? (כגון שהמנקה הגוי זורק אותם)?
ועוד לא ברור לי מעיקר הדין מדוע עלי לשאת באחריות הגניזה ולא המפיצים שעושים זאת למורת רוחי?
אינני יודע.
למעשה החזו”א לא היה ניחא לו כל הנושא הזה של ”כתיבת ד”ת בדבר שמיועד לעטיפת דג”
השאר תגובה