שאלה:
ראיתי שעון במקום שלא עוברים שם אנשים [מקום שבעיקר ילדים משחקים] השעון היה מונח ותלוי על עץ במקום גבוה, ונראה כאילו ילד הניח אותו שם, השעון היה נראה חדש, אבל היה עליו שכבה של אבק וקורי עכביש, האם מותר לקחת, האם צריך להכריז.
תשובה:
אין לקחת את השעון, כיון שוודאי אדם הניח אותו שם, ולא מועיל בזה יאוש כיון שמסתבר שילד הניחו שם.
מכל מקום כדאי להכריז בלא לקחת את השעון, ואם לאחר זמן מרובה נראה שהשעון נמצא שם, מן הראוי לקחת אותו ולהניח אותו במקום שמור עד שיבא אליהו, או להעלותו בדמים, דהיינו לבדוק כמה עולה כזה שעון, ולהפחית ממנו כ-25% ולרשום במקום שמור את הערך של השעון ומותר להשתמש עמו.
מקורות:
בשו"ע (חו"מ סי' רס ס"ט) כתב וז"ל "כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, אם יבא ליטלה והיה דבר שאי בו סימן הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, וכו' – סעיף י- כיצד, מצא טלית או קרדום בצד הגדר, הרי זה לא יגע בהם, וכו', הגה: כל אלו דברי הרמב"ם, אבל יש חולקין בכל זה וסבירא להו דג' חילוקים בדבר, דאם הדבר משתמר כגון טלית או קרדום בצד גדר, והוא ספק אם הניחו בעלים שם, לא יגע בהן בין יש בו סימן בין אין בו סימן. עבר ונטלו והוליכו לביתו, אם יש בו סימן יכריז (טור), ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו (המגיד פט"ו דגזילה ונ"י פ' אלו מציאות). לא הוליכו לביתו, יחזור ויניחנו על מקומו. ובמקום שאינו משתמר כלל, אפילו ודאי הונח ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום, הוי של מוצאו. ואם יש בו סימן, נוטל ומכריז. ובמקום שמשתמר קצת, כגון שבילין שבשדות, אפילו ספק הינוח, יש בו סימן נוטל ומכריז, ואם אין בו סימן, לא בגופו ולא במקום, לא יטלנו, ואם נטלו רק בידו ולא הוליכו לביתו לא יחזיר, שהרי אין המקום משתמר היטב, ויהא מונח עד שיבא אליהו, וכן נראה לי עיקר (טור והמגיד)", והיינו שלדעת השו"ע שהוא כדעת הרמב"ם אפילו אם יש בה סימן אין לו ליטלה ממקומה כיון שהבעלים יחזרו אחריה לחינם, ואילו לדעת הרמ"א [וכן דעת רוב הפוסקים] ביש בה סימן אפילו בוודאי הינוח אם היה מקום שאינו משתמר לגמרי יש ליטלה ולהכריז, ולפי זה בנידון דידן כיון שמקום הנחת השעון וודאי יש בזה סימן, ואין זה מקום המשתמר לגמרי, לדעת השו"ע לא יטלה ממקומה, ולדעת הרמ"א נוטל ומכריז, ולכן נראה שישאיר את השעון עוד זמן מה, ויכריז על מציאת שעון, וינסה לבדוק אצל האובדים אם זה באותו מקום, שלפעמים שוכחים היכן הניחום ועל ידי תזכורות צדדיות יכולים לדעת, ואם יראה שלא בא איש יטלנו ממקומו כדי שלא יתקלקל במקום זה, ויהא מונח.
והטעם שיהא מונח, שהרי אפילו אם נראה שזה לאחר יאוש בעלים, מכל מקום הרי מסתבר שזה אבידת קטן, שאין דרך בני אדם גדולים להניח שעונים על גבי עצים גבוהים שצריך לטפס כדי להניחם, ומאחר שבוודאי שנתנו לקטן את השעון ולא קנאו מממון עצמו, הרי שזה שלו מן התורה וכיון שאין דרך קטן לאבד כ"כ מהר שעונים א"כ אין זה אבידה בידים שאמרו לגבי נותן לקטן, שהרי זה קטן שנותנים לו אגוז ושומרו, ונמצא שזכייתו גמורה, ואילו יאושו אינו יאוש, וכמבואר בנתהמ"ש סי' רס ס"ק יג, וכן מתבאר מדברי הרעק"א (ב"מ כא:) שהקשה מדוע מותר ליטול מלקט שו"פ שנשארו לאחר זמן שסבי דאזלי אתיגרי, והלא ישנם יתומים ועניים קטנים שלא מתייאשים, וע"ש שרוצה לחלק שכיון שזה רק זכות עתידית יכולים להתייאש מעיקרא ולא נחשב כיאוש גמור אבל אם היה שלהם פשוט לו שאין יכולים להתייאש [וראה בספר הקטן והלכותיו ח"ב פרק סז סעיף ו-ז ובהערות שם בציוני המקורות של המדברים בענין זה של יאוש קטן ואכמ"ל], והנה באופן כללי אין צריך לחוש שמא זה אבידת קטן ולא יוכלו לזכות באף אבידה בעולם אלא אם כן ברור שזה של גדול, כיון שרוב האנשים בעולם הם גדולים אזלינן בתר רוב [ואין זה שייך לדין שלא הולכים בממון אחר הרוב כיון שהרוב כאן הוא כמו רוב נשים יולדות וכד' ופשוט], אבל במקום שניכר שהאובד הוא קטן יש לומר שנחשב "איתרע רובא" ולכן אין בזה דין יאוש מספק על כל פנים, וכן מוכח בדברי הנתהמ"ש (שם) שכתב שכשנודע לו בעדים שהאבידה של יתומים חייב להחזיר אפילו אין בה סימן, אבל לא בסתם אבידה, ואמנם בדברי הפוסקים משמע שרק אבידת קטן שאין לו אב הוא שלא מועיל בה יאוש, אבל קטן שיש לו אב משמע שמועיל יאוש, וצ"ל לכאורה שהטעם בזה משום שלעולם אינו יוצא מרשות אביו, ואף אם מביא לו ונחשב כדעת אחרת מקנה מ"מ אין כוונתו להקנות לו באופן גמור אלא רק נותן לו להשתמש בזה, ולכן במקום שאיבד את זה, זה נחשב ליאוש של גדול וצ"ע לדינא.
ועל כל פנים כשניכר שכבר עבר זמן רב, יש מקום להתיר לקחתו משם כיון שבלא זה וודאי יתקלקל בגשם וברוח, ועי' שו"ע סי' רס ס"א, ואם כי נתבאר שאין בזה דין יאוש מכל מקום יש בזה משום השבת אבידה שלא יתקלקל החפץ, ולכן יקחנו ויניחנו עד שיבא אליהו, וכיון שזה דבר שמצוי לקנותו, וביותר הרי יתכן מאד שעד שיבא אליהו יתקלקל השעון ולא יהיה בו חפץ, על כן רשאי להעלותו בדמים, כמבואר בשו"ע (סי' רסז סכ"א) לגבי תפילין, ויש לשומו כחפץ משומש שהרי אין לו שוויות יותר מזה וכן ראיתי מובא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א (השבת אבידה כהלכתה פרק ו הערה ז) ואמנם הגריש"א (משפט האבידה סי' רסז מז"צ פז אות ה) והגרנ"ק (הא"כ שם הערה ח) כתבו בשמם שיש לשמור בכסף שערכו נשמר, אולם למעשה בזמנינו אין דבר כזה שכסף שערכו נשמר וכל הזמן יש תנודות של הכספים, ולכן נראה שירשום את ערכו הכספי לפי הכסף המצוי במדינתו.
