פרשת קרח – מחלוקת לשם שמים – היתכן?

"…ויקח קרח…ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם…" (במדבר ט"ז, א-ג)

 

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו. (מסכת אבות פ"ה משנה י"ז)

 

דברי המשנה דורשים ביאור, מה הכוונה שמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, וכי מעלה היא שבסופו של דבר המחלוקת תתקיים ותישאר?

גם לשון המשנה תמוה, "איזוהי מחלוקת שלא לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו" – וכי קרח חלק על עדתו, הלא חלק הוא על משה ואהרן ולכאורה היה מתאים לכתוב "מחלוקת קרח ומשה רבנו"?
את דברי המשנה ניתן להבין על פי מה שכתב בספר "דרשות בית ישי" (סימן מ"א) לבאר את דברי המדרש (שמות רבה א, ל"ב) ששלושה מגדולי האומה מצאו את זיווגם על פי הבאר – יצחק אבינו, יעקב אבינו ומשה רבנו. ולכאורה מה בא המדרש ללמדנו שמציאת הזיווג היתה על פי הבאר?

וביאר, ששלושה סוגים של מקורות מים הם: הבור, המעיין והבאר. גם שלושה סוגים של תלמידי חכמים ישנם. יש תלמיד חכם שהוא בבחינת בור סוד שאינו מאבד טיפה, אלא שחסרון יש בו, אין בו אלא מה שניתן בתוכו ואינו אלא מאגר למים שהוכנסו לתוכו אך אינו מפיק מעצמו מעיינות חדשים, אינו יודע הוא אלא את מה שלימדוהו, אך לא הגיע למדרגת מבין דבר מתוך דבר ועל כן גם אינו יכול לומר דבר שלא שמע מפי רבו ואינו רשאי לדמות מילתא למילתא.

הסוג השני הוא תלמיד חכם הדומה למעיין המתגבר שמימיו מים חיים וכל רגע נובע מים חדשים. לת"ח זה יש לב המבין דבר מתוך דבר, לו מותר לחרוג ממסגרתו ולדמות מילתא למילתא משום שמבין הוא את עומקם של דברים ובכוחו לחדש חידושים רבים.

ההבחנה בין שני סוגים אלו, היא ההבחנה שפירש רש"י (דברים א, י"ג) בין חכם שכל עיקר מעלתו בכמות ידיעותיו, לבין נבון שמעלתו ביצירותיו המקוריות.

אולם, חסרון אחד יש לו לתלמיד חכם זה שהוא בבחינת מעיין, והוא "מום החרשות". מאז ומעולם הורגל שנובעים ממנו מים חדשים וחידושים מקוריים עצמיים, אך לא הורגל הוא לשמוע דעה אחרת המתנגדת לדעתו היצירתית. והרי כתב כבר מרן ה"חזון איש" באיגרותיו ש"עיקר ההצלחה בלימוד, הוא להבין את דעת הניגוד" כמאמר הגמרא במסכת חגיגה (ג' ע"ב): "עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרים. את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין".

מעתה, איזוהי הדרך הישרה שיבור לו התלמיד חכם?

עליו לבחור להיות בבחינת "באר", את הבאר בתחילה חופרים כמאמר הכתוב (במדבר כ"א, י"ח) "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי עם" שלא כמעיין המזנק מאליו. אולם אחר שהגיעו בחפירתם למקור נביעתה של הבאר, מתחילה היא לנבוע מעצמה מים חיים. תלמיד חכם שהוא בבחינת באר, שומע ולומד מנעוריו את תורת רבותיו ומרגיל את עצמו שלעולם תהיה לו אוזן קשבת לשמוע את דעת השני. אבל מאידך גיסא, לא נשאר הוא במדריגה של קבלה תמידית מאחרים, אלא משעה שבא לכלל בגרות מתגלים מימיו העצמיים ומתחיל לחדש חידושים מקוריים ואמיתיים.

תלמיד חכם זה, אין בו רק חכמה ובינה אלא הוא גם בעל שיקול דעת. טמונות בו הידיעות שרכש מרבותיו, אולם יש לו את הכלים לשקול ב"אוזן שומעת" וב"עין בוחנת" כל דעה ששומע, במשקל האמת. (וכבר כתב הגר"א באדרת אליהו שהפסוק "עלי באר ענו לה" בגימטריה – דעת).

והנה זיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף משום שטבע האיש הפוך מטבע האשה ותכונות נפשם שונות זו מזו. והדרך היחידה להעלות את זיווגם יפה ולהרבות שלום בביתם, היא לנקוט בבחינת ה"באר" – להאזין ולשמוע את דעתו ורצונו של השני, אפילו אם זו דעה ההפוכה מהדעה שהורגל בה. ולבחון ביחד בשיקול הדעת את דרך האמת שבה ילכו. וכשיפנימו האיש והאשה שתכלית חייהם לעשות רצון קונם, וישקלו כל מעשיהם בנעימות אם עונים הם לתכליתם הרצויה, הרי שכל הליכותיהם יאירו לעצמם, לילדיהם ולכל הסובבים אותם. ויהיו כבאר שממנה יקחו הבריות דוגמה ויידלו וישתו מים חיים.

נמצינו למדים שהחתירה למציאת האמת בשיקול דעת המכבד את דעת הזולת, היא הדרך למצוא את "דרך המלך".

מעתה מאירים דברי המשנה, כל מחלוקת שהיא לשם שמים, ששני החולקים שואפים למטרה אחת – לכוון לאמת, ואין ביניהם שום שנאה או נגיעה אישית, אלא הצגת שתי הדעות למען ישקלו ביחד במאזני הדעת מה הדעה הנכונה… סופה להתקיים – בסופו של דבר יגיעו לתכליתם למצוא את דרך המלך הסלולה.

וכל מחלוקת שאינה לשם שמים כמו מחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים כיון שאין רצון החולקים לכוון לאמת אלא לעורר מדנים מתוך קנאה ושנאה.

מעתה מובן מאוד מדוע השתמשה המשנה בלשון "מחלוקת קרח ועדתו" שהרי כל טענותיהם של קורח ועדתו נבעו מתוך נגיעות אשיות וכל אחד שהשתתף במחלוקת, לא עשה כן אלא מתוך רצונות אישיים לקבל כבוד או שררה וכבר נאמר "ולתאווה יבקש נפרד". עדת קרח בינם לבין עצמם היו פרודים וחלוקים זה מזה שהרי לכל אחד היתה מטרה אחרת במחלוקת זו לכן אמרה המשנה "מחלקת קרח ועדתו" – אין כאן מחלוקת עם משה רבנו ח"ו אלא מחלוקת בינם לבין עצמם שגרמה להעלאת טענות שונות ומשונות נגד משה רבנו ע"ה.

נמצא שישנו חילוק מהותי בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. מחלוקת הלל ושמאי היתה מתוך אחדות לכוון לאמיתה של תורה ואכן מבואר במשנה ביבמות (דף י"ג) שלא נמנעו מלשאת נשים בית שמאי ובית הלל זה מזה. אולם מחלוקת קרח ועדתו היתה מתוך פירוד וכניעה לרצונות עצמיים ולכן אין סופה להתקיים.

***

ע"פ דברים אלו יובנו דברי התוס' בתענית (דף ז' ע"א) על דברי הגמ' "כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות" שהקשו והלא נאמר (בפסחים דף נ' ע"ב) שלעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה?

ותירצו שמה שמותר ללמוד שלא לשמה היינו כדי שיקרא רבי או שיכבדוהו, אולם הלומד כדי לקנטר את חבריו נעשית לו סם המוות.

וביארו הדברים שמעתי מהרה"ג ר' אליהו נפתלי פרנקל שליט"א שהלומד לשם כבוד, סוף סוף משתדל ומנסה לכוון לאמיתה של תורה, אלא שמתוך שיודע, באים ושואלים אותו ומכבדים אותו. אדם כזה מתוך שלא לשמה יבא ללמוד לשמה כיון שכל חיפושו הוא חיפוש האמת.

משא"כ הלומד ע"מ לקנטר אינו מחפש כלל את האמת אלא רק לסתור את דברי חבירו. אדם כזה נעשית לו תורתו סם המוות.

נמצינו למדים שבקשת האמת בנעימות מתוך כיבוד הדעה המנוגדת היא הדרך הסלולה להגיע לתכלית הרצויה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *