לתרומות לחץ כאן

משפט החרם והלכותיו: חלק ב'

משפט החרם והלכותיו: חלק ב'

במאמר של פרשת בחקותי, החלנו לדון בהלכות החרם. בעיקר, ביארנו את היסוד ההלכתי של החרם, את מהותו (ואת הדין של "ספק חרם"), ודנו בשאלת על איזו עבירות מחרימים.

במאמר השבוע נפנה לדיון בפרטי הדין של גזירת החרם, ונדון גם בחרמות שנגזרו על-ידי חכמי הדורות, דוגמת חרם על לימודי אנגלית בירושלים. איך מטילים חרם, ומהן הלכותיו? מהו תחום הסמכות של המחרים? איזה חרם ניתן לביטול, ואיך זה נעשה? להלן נדון בשאלות אלו, ובעוד דיונים השייכים למשפט החרם.

על מי חל החרם

כפי שנאמר במאמר הקודם, אחד מן השימושים המרכזיים של החרם הקהילתי הוא לתת תוקף לתקנות הציבור, ולהגן על סמכותם של חכמים ועל גזרותיהם. במסגרת זו, יש כוח ביד הציבור או נבחרי הציבור להטיל חרם על מי שאינו מקיים את תקנותיו. החרם חל על כל אנשי העיר, גם באופן שאחד מבני העיר לא נכח בעיר באותה השעה.

כך ביאר הרמב"ן (משפט החרם): "אבל בחרם אע"פ שלא קבל עליו, ואפילו לא היה שם בשעת הגזירה, כיון שבית הדין רשאין להחרים … הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזירה כמושבע מפי עצמו, וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינן שהן רשאין להציע על קיצותם ולהחרים בדבר". כך נתבאר גם בדברי שאר ראשונים (עי' רא"ש כלל ה, סימן ד; שו"ת הר"ן סימן סה; שו"ת הרשב"א ח"א סימן תשפא ו-ח"ג, סימן תיא (ועוד), ועוד מקורות).

על דרך זו פסק הרמ"א (יו"ד סימן רכח, סעיף לג), וביאר (בשם המרדכי): "ולא יוכל שום אדם לומר: לא שמעתי החרם, כי אף על פי שלא שמעו כלל, אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם". עוד פסק הרמ"א שגם מי שאינו מבני העיר, אינו רשאי לעבור על החרם, כל שנמצא בתוך תחומי העיר.

בנוגע להתרת החרם, כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ג, סימן שג) שאפשר לומר שחרם שנגזר "על דעת רבים" נעשה על תנאי שאותם הרבים יקיימוהו, ולכן יש לציבור רשות לבטל את החרם. אולם, במקום שאמרו "על דעת קהילות הרחוקות", אזי אין רשות לקהילה עצמה להתיר את החרם. דינים אלו נפסקו בשו"ע (סעיף כה), אך הוסיף הרמ"א: "ויש אומרים דאפילו התנו בפירוש שלא יהא לו התרה, אפילו הכי יכולין לחזור ולהתירו".

תחולת חרם בעיר וקהילה אחרת

אין בית דין של עיר אחת רשאי לגזור חרם על עיר אחרת, אלא על אותה העיר בלבד (עי' שו"ת אלשי"ך סימן נט, על-פי שו"ת הרשב"א ח"ג סימן תיא). יתרה-מזו, כתב בשו"ת רד"ך (בית יב, חדר ב) שאפילו באותה העיר, אין קהילה אחת רשאית להטיל חרם על הקהילה השנייה, אלא באופן שהייתה מטרת החרם לגדור פרצה הקיימת בכל העיר.

לאור הלכה זו, השאלה של הגדרת קהילה כקהילה בפני עצמה תהיה הכרעה כבדת-משקל. למשל, אם "טובי העיר" (נבחרי הציבור) של קהילה מרכזית בעיר מתקנת תקנה וחרם כלשהם, האם יש בכך סמכות לחייב אנשי בית הכנסת אחר באותה העיר? ב'משפט שלום' (רלא, אות לב) האריך בזה, ונראה מתוך דבריו שהכל תלוי בנסיבות העניין, אם אכן אפשר לראות בקבוצת תושבים כקבוצה מובחנת המקיימת חיי קהילה בפני עצמם.

למרות שאין חרם של עיר אחת חל בעיר אחרת, יש אפשרות שהחרם 'יתפשט' לעיר סמוכה. ציבור שתקנו תקנה לגדור פרצה במקומם, והטילו חרם על תקנתם, והלכו מקצת מבני המקום לעיר אחרת, אם פרצה זו קיימת גם בעיר השנייה, חייבים לנהוג על-פי תקנתם שבעיר המקורית (שו"ע סעיף כט; וראה שו"ת מהרשד"ם, סימן קמט, שכתב להחמיר אפילו באופן שאין הפרצה קיימת בעיר האחרת).

מסיבה זו, כתב ה'בית יוסף' (בשם תשובת הר"ן סימן נג, הו"ד ברמ"א) שחרם רבנו גרשום (האיסור לשאת שתי נשים – ביגמיה), שמלכתחילה נגזר על גרמניה וחלקים מתוך צרפת, חל אף על תושבי רוסיה ופולין שהיגרו מאותן הארצות.

במקום שכוונת אותם האנשים לחזור לעירם המקורית, חייבים לנהוג במשפט התקנה אפילו אם אין הפרצה מצויה בעיר האחרת (ש"ך ס"ק פד).

יש להעיר שלא רק כל אנשי העיר רשאים להטיל חרם, אלא גם תת-קבוצה יכולה להטיל חרם על חברי הקבוצה, באופן שיש לה מנגנון שיפוטי פנימי. הדוגמה המובהקת לכך היא אגודת בעלי מקצוע. כיון שיש בין בעלי מקצוע מנגנון שיפוטי, וראויים הם לתקן לעצמם תקנות שונות לתועלת ולטובת בעלי המלאכה, הרי שיש בכוחם אף לגזור חרם על התקנות (על-פי בבא בתרא ח,ב; עי' שו"ת תשב"ץ ח"א, סימן קנט; עי' שו"ת ריב"ש סימן תסו).

תחולת חרם על הנולדים

יתירה-מזו, חרמי ציבור חלים אפילו על הדורות הבאים: כיון שחל החרם, אין הדור הבא רשאי לפטור את עצמו ממנו. כמו שתקנת חכמי העיר חלות על דור הבא של אנשי העיר, כך חרם שהחרימו באותה העיר חל אף על הנולדים בו.

אולם, פסק בישועת יעקב (הובאו דבריו במשפט שלום, סימן רלא, אות לג) שרשאי רובם של הנולדים לבטל את החרם, אפילו נגד רצון המיעוט.

עם זאת, במקום שתיקנו בית הדין של דור אחד תקנה, נאמר הכלל שאין בית דין עתידי רשאי לבטל את התקנה, אלא אם היה גדול מן הראשון בחכמה ובמניין: גם אם יכולים הנולדים לבטל את החרם, אינם יכולים לבטל את התקנה. אולם, הביא במשפט שלום (שם, בשם שו"ת שע"א) דהיינו רק במקום שבית הדין הראשון ידע את כל מה שיודע בית הדין השני. אך במקום שנולד עניין חדש שלא היה נודע לבית הדין הראשון, ואפשר שאם היה בית הדין הראשון יודע ממנו אזי לא היה מתקן את תקנתו, יש כוח ביד בית הדין השני לבטל את התקנה.

עוד חידוש הביא שם בשם שו"ת מהריב"ל בעניין חרם אחד שנעשה בעיר מסוימת שלא ילכו בני העיר להתייצב בפני אחד מן השרים, אלא במקום שהוא ביקש מהם לבוא, מפני שרבו ההלשנות בין בני העיר. התקנה לא הועילה, והמתקנים עצמם הוצרכו לבוא בפני אותו השר, בלי קריאה מצדו, ולעבור על החרם שתיקנו. על זאת פסק מהריב"ל שבאופן זה יש להתיר את החרם, כי לא מדובר בתקנה של דבר מצווה, אלא בעניין של תיקון הקהילה, וכיון שכעת יותר טוב לאנשי הקהל לבטל את הדבר, הרי שטובת הקהילה היא שהחרם יתבטל, ואין מניעה לעשות כן.

מתוך דבריו (ח"ב, סימן עב, בשם כמה פוסקים) מבואר שרשאים אנשי העיר להטיל חרם אפילו על דבר שאינו דבר מצווה, אלא עניין של רשות שיש בה משום תקנת אנשי הקהל. מנגד, יש שכתבו שאין רוב הציבור רשאי להטיל חרם על תקנה של רשות שאין בה משום מצווה (שו"ת רא"ם סימן נז, בשם שו"ת הרמב"ן; ויש לעניין בנוגע לחרם דרבנו גרשום, שלכאורה אין בו דבר מצווה).

צורת גזירת חרם

כתב הרמב"ן (משפט החרם) שאין החרם חל אלא בעשרה.

לשון החרם, הנגזר בבית הכנסת או מקום ציבורי אחר, הוא: "כל העובר על התקנה יהא בחרם", או "מוחרם הוא" (משפט החרם). עוד נהגו לומר: "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מחרימים …", וכמו כן נהגו לאחר הטלת החרם לברך את העם.

הסיבה לברכה זו (עי' כל בו סימן קלט; שיירי כנה"ג יו"ד סימן שלד, הגהת הטור יד) היא על-פי דברי המדרש (דברים רבה א, ט), לפיו אמר הקב"ה למשה אחרי שקיבלו את התוכחה שצריך הוא לברכם, ועל-כן נכתבה פרשת 'וזאת הברכה' מיד לאחר פרשת נצבים (ע"ש עוד על-פי דברי הגמ' מכות יא, א שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ולכן נהגו לברך את העם לאחר החרם).

ב'שדי חמד' (מערכת ח, כלל מג) כתב לדון בחרם שנכתב ולא נאמר בדיבור הפה: "חרם בכתב בלי ביטוי שפתיים אי מהני לכו"ע או נכלל במחלוקת הפוסקים אי כתיבה חשיבה כדיבור לעניין שבועה". יש פוסקים שכתבו להדיה שאין החרם חל אלא בדיבור פה (עי' שו"ת מהריב"ל ח"א כלל ז סימן מה), ועי' ב'פתחי תשובה' (אה"ע סימן קסה ס"ק י) שהביא מחלוקת בכך.

חרם על חזרה לספרד

מקרה בוחן מעניין לתוקף של חרם הוא השמועה שגולי ספרד הטילו 'חרם' לאחר הגירוש, שלא יבוא שום יהודי לספרד. לאור השמועה, האם מותר בזמנינו לגור בספרד או לבקר שם?

בשו"ת יביע אומר (ח"ז, יו"ד סימן יד – הגר"ע יוסף שליט"א הוזמן לבקר בעיר מדריד לרגל פתיחת מוסד יהודי) הביא מדברי הגרי"מ טולידאנו שכתב בספרו 'נר המערב': "ואבותינו סיפרו לנו כי בני משפחת טולידאנו, שמוצאם מעיר טולידו אשר בספרד, גזרו חרם על עצמם לבלתי שוב עוד לספרד, וקראו להם מאז 'טולידאנו', כלומר טולידא-נו, בשפה הספרדית".

בשו"ת שרידי אש כתב שאין לסמוך על השמועה, כלשונו (יו"ד סימן ו): "אבל הוא שמועה בעלמא, כי לא נזכר זה כלל בספרי גולי ספרד". והוסיף לאור הכללים שנלמדו לעיל: "וגם אם גזרו כזה, אין בני מדינה אחת יכולים לגזור על כל העולם. ומי יימר שקבלו עליהם החרם הזה בעולם". הראיה לצורך בקבלה על-ידי אנשי שאר מקומות היא מחרם רבנו גרשום: "ומי לנו גדול מרבינו גרשום שהיה  מאור הגולה, ומכל מקום לא נתפשטה תקנתו בכל הארצות, לפי שלא רצו לקבל עליהם החרם כדאיתא באבן העזר סימן א, ולא נאסרו אלא הארצות שקבלו עליהם החרם ההוא".

בשו"ת יביע אומר (שם) כתב צד נוסף להיתר על פי הדיון (עי' במאמר הקודם) בספק חרם: "דהא דקי"ל ספק חרם להחמיר היינו דוקא היכא דידעינן שיש ודאי חרם, אלא שאנו מסופקים אם נכלל דבר זה בחרם או לא, אבל אם יש ספק אם מעיקרא היה חרם על זה או לא, תלינן להקל". והוסיף שגם לדעת הסוברים שגם בכהאי גוונא  ספק חרם להחמיר, "מכל מקום לענין נסיעה לספרד לשם ביקור בלבד, יש כמה ספקות להתיר, שמא לא היה שם חרם כלל. ואם תמצי לומר שהיה חרם, שמא לא גזרו אלא על עצמם. ואם תמצי לומר שגזרו גם על זרעם, שמא לא גזרו על כלל ישראל. ואם תמצי לומר שגזרו על הכלל, שמא לא גזרו אלא באופן שהולך לשם על מנת להשתקע, אבל על ביקור בלבד לא גזרו". התשובה מסיימת את דבריה: "הלכך עשיתי מעשה ובקרתי במדריד בירת ספרד".

מעניין להזכיר את הנידון המועלה בתוך דברי התשובה בהצעה שהועלתה לאחר השואה, להכריז 'חרם' על כניסת יהודים לגרמניה. בשו"ת 'קול מבשר' (סימן יג) דחה הצעה זו מכל וכל, ראשית, מפני ש"אין כוחינו יפה בדור זה להכריז חרם ולגזור איסור מחודש על יהודי כל העולם". ועוד, שהרי "שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכול לעמוד בה".

חרם על דיור רווקים בירושלים, ועל לימודי שפות זרות

מתוך הדברים דן הגר"ע יוסף במעמדם ותוקפם בזמנינו של 'חרמים' שונים שהוכרזו בקהילות שונות בעבר, ובעיקר בחרם שקבע איסור על רווקים מבני עשרים שנה ומעלה שלא ידורו בירושלים – חרם שנחתם על-ידי גדולי הדור הספרדים כגון רבי יצחק יעקב אלגאזי, רבי ניסים חיים משה מזרחי, וכהנה רבים. כיון שנהגו כיום רווקים יר"ש לדור בירושלים, ואין פוצה פה ומצפצף, הסכים הגר"ע 'לבטל' את החרם, ולצורך כך כינס בית דין (עם רבי יהודה צדקה ורבי בן-ציון אבא שאול) שביטלו את התקנה.

אחד החרמות המפורסמים הוא החרם על לימודי שפות זרות בירושלים (כיתות), אותו קבעו חכמי ירושלים לפני מאה וחמישים שנה (ברשות הרב ישעיה ברדקי). בפועל, רבים וגם טובים משתתפים בשיעורי אנגלית, ולכן נשאלת השאלה: האם אין איסור בשל החרם, שמעולם לא הותר?[*]

יש שמתירים את לימודי שפות זרות בירושלים בטענה שהחרם המקורי חל רק על העיר העתיקה (ירושלים דאז), ולא על כל שטחי העיר החדשה. לאור העובדה שמיישבי העיר החדשה היו תושבי העיר העתיקה לשעבר, טיעון זה רלוונטי רק בנוגע למי שאינו מצאצאי המיישבים המקוריים, שבאו מתוך העיר העתיקה, שכן ראינו לעיל שהחרם יחול גם במקום מגוריהם החדש.

הרב קוק (מכתב תרלה, משנת תרע"ד) מנמק היתר מטעם אחר, והוא מפני שבעניין חרם יש ללכת אחר כוונת החכמים שקבעוהו לכתחילה. אם השתנו התנאים, ואין החרם משרת את המטרה שעבורה הוא נגזר –  ועל אחת כמה וכמה אם הוא מזיק לה – בטל החרם מאליו. לדבירו, גוזרי החרם התכוונו להתגונן באמצעותו מפני השפעתה המזיקה של ההשכלה. אבל, עתה, החרם מונע את ההתחרות עם בתי הספר החילוניים, ודוחף הורים רבים לשלוח אליהם את בניהם על מנת להכשיר אותם למלחמת החיים. לכן, יש להתיר את לימודי שפות זרות, ואין בכך עבירה על החרם.

על אותה הדרך קבע הרב קוק במכתב אל הגרי"מ טיקוצ'ינסקי (מכתב תרנד), שם כותב שיש לייסד בתי ספר המלמדים לימודי חול, אך מוסיף שהוא עצמו "לא הרהיב עוז להורות כזה למעשה", "לצאת במעשה נגד גדרי הראשונים בא"י ולעסוק ביסוד בתי ספר שיש בהם לימודי חול ושפות זרות, אפילו על טהרת הקודש".

עדיין לא עסקנו במסגרת זו בחרמות שהחרים רבנו גרשום, והם מהווים נושא לדיון בפני עצמו. בס"ד נעסוק בחרמות אלו, כגון החרם על נשיאת שתי נשים, ועל קריאת אגרת חברו, במאמר נפרד.


[*] מעיין לציין שכאשר הרב יחיאל מיכל פינס הוחרם על-ידי מקצת מרבני ירושלים, על כך שתמך בבית חינוך שכלל לימוד מלאכה, קבע הרב שמואל סלנט (שעמד בראש בית הדין שהתיר את החרם) ש"שלא נתקבל האיסור הזה ולא פשט איסורו, ולא נתבטלה אפילו תפילה אחת (לפי הנשמע) מאותו יום שנעשה האיסור עד היום… וגם אנשי חו"ל וכמה רבנים גדולי הדור וגבירים ראשי קהילות ישראל צועקים ככרוכיא על הדבר הזה". לעומתו, מהרי"ל דיסקין היה מבין המחרימים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *