א. זכות הרוב לכוף את המיעוט לשאת בהוצאות דבר הנצרך לכלל הצבור
ב. שיטת הסמ"ע והחת"ס בענין תשלום השתתפות לזה שאינו נהנה
ג. האם בשותפות ממשית של בעלים יודו כולם לחת"ס
ד. מסקנא דדינא
א. זכות הרוב לכוף את המיעוט לשאת בהוצאות דבר הנצרך לכלל הצבור
א) פסק הרמ"א (סימן קסג ס"ג) כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכים כגון בית חתנות או מקוה וכדומה אפילו הכי צריכים ליתן חלקו. ע"כ. ומקור הדין הוא מתשובת מהר"י מינץ (סי' ז). וע"ש פת"ש (סקכ"ג) דדקדק בדברי הרמ"א הנ"ל, דכ"ז דוקא בכה"ג שהרוב צריכים לו, אבל באופן שהרוב אינם צריכים לו אין חייבים ליתן סיוע לזה. וכן הוא במקור הדין בתשובת מהר"י מינץ, דכתב דכל דבר שהוא תועלת או תיקון לקהל או לרוב הקהל.
ב) לעומת זאת הרמ"א שם (קס"ג, ס"ו) פסק י"א שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן, אותם שאינם נושאים ונותנים בשטרות אין חייבים ליתן לזה. וציין הרמ"א שם לדבריו שבסעיף ג'. וכתב הסמ"ע (סקל"ב) ליישב הדברים שנראים לכאורה סותרים, דדוקא במקוה ובית חתנות וכדו' דכל ישראל צריכים לצרכים אלו ע"כ גם המיעוט מחוייבים ליתן חלקו, אבל בענין גביית שט"ח שאינו ענין כללי אין מחייבים אותם שאינן צריכים לו ליתן חלקם. וכתב הפת"ש (שם סקכ"ח) דמשמעות הדברים היא דבדבר שאינו ענין כללי היינו שאינו נהוג בכל קהילות ישראל, דין הוא שאפילו אם בעיר זו הרוב צריכים את עזרת השר בענין השטרות, אין המיעוט מחוייבים ליתן חלק בתשלום.
ג) ועתה יש לעיין כיון שבשני המקרים הרוב צריכים לדבר מ"ש בין דבר כללי לדבר שאינו כללי, והלא מאחר והרוב צריכים לו באותה קהילה, לכאורה נעשה כללי לאותה קהילה, ומה איכפת לן בזה שאינו כללי לכל. והנראה בכוונת הסמ"ע דענין כללי פירושו שכל הנהגת הקהילות בעם ישראל הוא שיהיה להם מקוה ובית חתנות וכדו', וע"כ בכה"ג גם אם המיעוט אינם צריכים לו זכות הרוב לכפותם לשאת בהוצאה. לעומת זאת ענין גביית השטרות הוא ענין פרטי אשר תלוי במלאכתם של האומנים באותה העיר, ואם אינם מתעסקים בגביית שטרות אינם נזקקים להוצאה זו של התשלום לשר. וע"כ בכה"ג אין הרוב יכול לכוף את המיעוט לשלם על דבר שאינו נזקק לו. אבל בענין הנהוג בכל קהילות ישראל הרי זה מצרכי הצבור ובזה איננו מחלקים בין מי שנצרך למי שאינו נצרך אלא בכה"ג הרוב קובע לחייב גם את המיעוט לשאת בנטל.
ד) והנה כדברי הסמ"ע כתבו ג"כ בנתיה"מ שם ובפת"ש שם וכנ"ל. וגם במקור התשובה של המהר"י מינץ כתב בטעם הראשון שגם אם מיעוט הזקנות והזקנים אינם זקוקים למקוה ולבית חתנות מ"מ יש בכח הרוב לכוף את המיעוט לבנות בית חתנות והמקוה, ורק בטעם השני כתב שגם למיעוט יכולה להיות אפשרות צורך בדבר כגון בטבילה בער"ה ובעיו"כ לסימן טהרה ותשובה, וכן בבית חתנות שישרת לנכדיהם וכדו', אבל בטעמו הראשון לא הצריך מהר"י מינץ שתהא הנאה למיעוט בכדי שיהיו שותפים להוצאות התשלום. וע"כ למד הסמ"ע בדברי הרמ"א שסתם ולא הדגיש שלמיעוט קיימת אפשרות הנאה, אלא כתב אע"פ שמקצתן אינם צריכים, ופירש בדעתו הסמ"ע כטעם הראשון של מהר"י מינץ דכל דבר כללי והיינו שמחוייב ונהוג בקהילות ישראל בזה יש כח ביד הרוב לכוף את המיעוט.
ה) גם בכנה"ג (חו"מ סימן קסג הגה"ט אות ה,ט) כתב דעיקר טעמו של מהר"י מינץ הוא כטעם הראשון דכל בני העיר חייבים להשתתף בהוצאות הנצרכות לעיר, ורק כתוספת טעם כתב המהר"י מינץ שיכולים המיעוט ליהנות מהמקוה או מבית החתנות. וע"ש שדן במי שקנה ד' מינים לעצמו האם מחוייב להשתתף גם בקניית ד' מינים של הקהל. וכתב דלפי טעמו הראשון של מהר"י מינץ חייב בודאי להשתתף כיון שקניית ד' מינים הוי צרכי הקהל. ואמנם גם לפי טעמו השני הסתפק לומר דאפשר שחייב להשתתף שמא יזדקק לד' מינים של הקהל דשמא יאבד לולבו ואתרוגו או שמא יאכלוהו עכברים או יפסל, ע"כ. ועכ"פ לטעמו הראשון של מהר"י מינץ זהו כסברת הסמ"ע דדבר שהוא צורך כללי לקהל זכות הרוב לכוף את המיעוט לשאת בהוצאות, והגם שהמיעוט אינם נהנים מהדבר, דבפשוטו מכח הסברא האחרונה שאמרה רק בדרך אפשר לא היה מוציא ממון.
ו) ומ"מ גם לשיטת הסמ"ע ודעימיה כ"ז בדבר שהוא נצרך לכלל הצבור ומחוייב בכלל ישראל כמקוה ובית חתנות וכדו', אבל ענין פרטי של צרכי אומנים, אין בכח הרוב לכוף את המיעוט שאינם נהנים ממנו, ואפילו כשהרוב צריכין לו, וק"ו שאין המיעוט יכול לכוף את הרוב. וע"כ בבנין שקיימת בו מעלית ובקשו הדיירים של הקומות העליונות להתקין בו מנגנון של מעלית שבת, והם המיעוט בודאי שאין בכחם לכוף את הרוב לדבר זה, ויתירה מזו גם החלטת הרוב לא תוכל לחייב את המיעוט כיון שאין זה צורך כללי בכלל ישראל ואינם מהדברים הנהוגים והמקובלים בבניינים שכאלה הבנויים לצלע ההר וקיימת אפשרות עלייה פשוטה וגישה נוחה לקומות שאינם עליונות, ושעל כן א"א לחדש עליהם חיוב שכזה שאינו בגדר נהוג ומקובל, ואף אינו נחשב צרכים גדולים בבניינים מסוג זה.
ב. שיטת הסמ"ע והחת"ס בענין תשלום השתתפות לזה שאינו נהנה
א) ואולם מה שיש לדון בשאלה אחרת מה הדין בבנין שקיימת בו מעלית והדר בקומת קרקע אינו רוצה להשתתף בהוצאות אחזקתה, בטענה שאינו נזקק לשימוש המעלית. ולכאורה דבר זה תלוי בשני הטעמים של המהר"י מינץ, דלטעמו השני אינו נחשב כשותף המחוייב אלא א"כ יש לו אפשרות הנאה בדבר, וכגון במקוה ובית חתנות שפעמים משתמשים הזקנים אף שהדבר נעשה לעתים רחוקות. הא בלא"ה א"א לחייב. וא"כ בנ"ד שהדר בקומת קרקע טוען שאף פעם אינו משתמש במעלית נמצא שלא נכנס כלל בשותפות. ואילו לטעם הראשון במהר"י מינץ שבצרכים הכלליים יש לחייב גם את זה שאינו נהנה, יש לדון האם כיום נחשבת המעלית כצרכים כלליים מאחר ונהוג ומקובל לעשות זאת בבנינים, או שמא י"ל וכך נראה יותר על אף שאכן נהוג לעשות זאת אך א"א לחייב את זה שאינו נהנה מכך לשאת בנטל האחזקה, אא"כ הוו צרכים הנהוגים בקהילות מכח חובת הדת כמקוה ובית חתנות, אבל שימוש מעלית הו"ל בגדר צרכים פרטיים ואינם בכלל צרכי צבור.
ב) וקודם לכך נזכיר את תשובת החת"ס (או"ח קצג) דאחר שהביא את קושית הסמ"ע מהרמ"א (סימן קסג ס"ו) בשם תשובת הרא"ש אשר פטר את אלה שאינם נצרכים לגביית השטרות, ואשר דבריו נראים סותרים לפסק הרמ"א (סימן קסג ס"ג) בשם תשובת מהר"י מינץ אשר חייב את כל בני הקהילה לשאת בהוצאות המקוה ובית החתנות, וכתב על תירוץ הסמ"ע שהוא דחוק קצת. וע"ש בדברי החת"ס שנסמך יותר על דברי המהר"י מינץ בתירוצו השני דאפילו הזקנות זקוקות למקוה עכ"פ בר"ה ויוה"כ, וכן בבית חתנות יהנו ע"י נין ונכד של בני המשפחה הזקנים. וכנראה למד שתוספת זו מבארת את הנאמר בדבריו הראשונים שדברים אלו הם צרכי הכלל ומחוייבים בהם. ועוד הביא שם בהמשך את תשובת מהר"ם מינץ (סימן סז) אשר כתב לחייב בהוצאות בית הכסא הסמוך לביהכנ"ס וגם את הדיירים הרחוקים. לעומת זאת הביא את המהר"ם אלשיך (סימן נב) אשר פטר ת"ח מלשאת בהוצאת מורה הוראה בעיר כיון שאינו נזקק לו. ורק באופן שהמורה הוראה דן גם דיני ממונות אז יש לחייב את הת"ח בהוצאות המורה הוראה כיון שאפשר שיהנה ממנו בדיני ממונות. ועוד הביא לדברי הכנה"ג הנ"ל (סימן קסג) המחייב גם את מי שרכש לעצמו ד' מינים להשתתף ברכישה הכללית של ד' מינים לקהל, והביא לטעמו השני של הכנה"ג המקביל לטעמו השני של המהר"י מינץ, שפעמים שגם הוא יזדקק לד' מינים של הקהל, אם יפסל שלו.
ג) ויסד החת"ס שם את הדין הקובע לחייב את המיעוט כחיוב הרוב מתוך הגמ' ב"ב (קעב.) בשני אחים אחד עני ואחד עשיר שירשו מרחץ מאביהם ואומר העני לעשיר שאין שיעור ההשתמשות של שניהם שווה, וע"כ תובע שתחת מה שמשתמש העשיר שימוש מרובה ישלים הוא בזמן אחר כנגד אותו שיעור, ודין הוא דאין טענתו של העני מתקבלת אלא יוכל לומר לו העשיר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ וקח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד. וציין לשו"ע (קע"א סעיפים ו, ח).
עפ"ז קובע החת"ס דאם לאחד מן הצדדים קיימת אפשרות הנאה מהדבר הרי שבזה הוא נכנס לכלל השותפות, ומכאן ואילך לא איכפת לן כמה ישתמש, ואם בכלל ישתמש. וע"כ ביחס למקוה ובית חתנות כיון שקיימת אפשרות השימוש וכמבואר לעיל במהר"י מינץ בנימוק השני, וכן הוא במהר"ם מינץ ביחס לבית הכסא הסמוך לביהכנ"ס, וכן הוא בכנה"ג ביחס לקנית ד' המינים, הרי שבזה נכנסים כולם לכלל השותפות ומכאן ואילך מחוייבים לשאת בהוצאות ולא אכפת לן אם ישתמשו וכמה ישתמשו. לעומת זאת בתשובת הרא"ש שהאומנים הצבעים שאינם מתעסקים בשטרות, הרי שמעיקרא לא נכנסו כלל בשותפות השטרות ולפי שאינם זקוקים להם אף לא פעם אחת, ויאמרו למתעסקים בשטרות כי גם אתם אם הייתם אומנים כמונו לא הייתם נזקקים להם, וע"כ אינם נכנסים בשותפות וממילא אינם מחוייבים לשלם על כך. ומכאן גם למד מהר"ם אלשיך בדין מורה ההוראה, שהת"ח שבעיר אשר אף פעם אינו זקוק לפעולתו של המורה ההוראה אינו נכנס מעיקרא בשותפות, אלא א"כ עוסק בדיני ממונות שאז אכן קיימת אפשרות הנאה גם לת"ח.
ד) וראיתי בספר עמק המשפט (שכנים סי' מ"ד אות כ) אשר למד מהחת"ס הנ"ל דהדייר בקומת קרקע אשר אינו משתמש כלל במעלית אינו נכנס בשותפות ושע"כ יהיה פטור מהוצאות החזקתה. ולענ"ד ההפך הוא הנכון בדעת החת"ס, כי אמנם אם אין לדייר אפשרות הנאה אינו נכנס בשותפות לסוגי תשלום שאינו בעלים עליהם בעצם ורק האפשרות הנאה מכניסה אותו לכלל השותפות, וכגון בדבר המורה הוראה, או תשלום עבור גביית השטרות, או בית הכסא הסמוך לבית הכנסת וכדו', אבל אחר שנכנס לכלל השותפות מחמת שהוא בעלים ממש, הרי שנכנס לכלל השותפות ותהא הסיבה מאיזו סיבה שתהיה, הרי שמחוייב מדיני השותפות לשאת שווה בשווה בהוצאות, ולפי שאומרים לו בוא והשתמש. ושעל כן באחים שירשו בית מרחץ ובית הבד בשותפות, הרי שנכנסו לכלל השותפות מכח הירושה, וכל עוד לא חלקו אומר העשיר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד. וכמו"כ בענין המעלית כבר ברכישת הדירה יש לכל דייר חלק יחסי ברכוש המשותף, אם זה בגג הבנין, ואם זה בחדר מדרגות, או בגינה, ובמעלית, וכן עזה"ד, ובדבר זה נכנס בכלל השותפות מכח הבעלות, ואחר שנכנס בכלל השותפות אין זה מענין אותנו אם משתמש או לאו, וכמה משתמש, כיון שהוא שותף ויכול להשתמש אפילו חד פעמי. ושעל כן הנראה הוא דלדעת החת"ס יש לחייב חלק כחלק עם שאר הדיירים בהוצאות החזקת המעלית. וכ"כ בספר משכנות ישראל (סי' י"ז) בדעת החת"ס הנ"ל.
ג. האם בשותפות ממשית של בעלים יודו כולם לדין החת"ס
א) ואמנם בדעת הסמ"ע, ומהר"י מינץ, ומהר"ם אלשיך למד במשכנות ישראל לפטור כיון שאין שימוש המעלית נחשבים צרכי צבור, וכמו"כ בפועל אינו נהנה. ונלע"ד דאם נקבל את סברת החת"ס הרי שיש מקום לחייב לכל השיטות, וי"ל דעד כאן לא דנו הפוסקים אלא בהוצאות המוטלות על הצבור, ובדבר שאין לו על הדבר בעלות בפועל, ושאינו שותף כבעלים, אבל בנכס שהוא בעלים עליו או שותף בו לעולם אימא לך דלכו"ע מחוייב בהוצאות התחזוקה בו, ולפי שאומר לו בא והשתמש. ושע"כ יש מקום לומר דכו"ע יודו ליסוד החת"ס דאחר שנכנס לכלל השותפות מכח הבעלות המשותפת יש לחייבו גם אם אינו משתמש בפועל ומטעם דאומר לו בא והשתמש, ולא נחלקו הפוטרים אלא בדבר שאין לו בעצם בעלות עליו, ורק נשאלת השאלה האם להכניסו לכלל השותפות מחמת שזה צרכי השותפים, ובזה דנו מתי יתחייב או מתי לאו, וקבע החת"ס שנכנס לכלל השותפות רק במצב שקיימת לו אפשרות הנאה.
ב) ולכאורה יש להקשות על החת"ס ממה שנפסק בשו"ע (בסימן קסא ס"ו) בדין חמש חצרות המקלחות לביב אחד ונסתם הביב ונתקלקל דכולם צריכים לסייע לתחתונה, אך התחתונה אינה מסייעת רק כנגד חצרה. ע"כ. הרי שרק מי שנהנה מחויב בתיקון. וי"ל דשאני התם שהביוב מחוץ לרשותם ואינו בבעלותם השיתופית, הלכך זאת שנהנית בלבד היא המחוייבת, אבל באופן שנכנסו בבעלות השותפות, לעולם חובת ההוצאות מוטלת על כולם, וכ"כ בעמק המשפט (מד, ז). ובנ"ד אין לומר שיטען הדייר בקומת הקרקע שהוא מפקיר את חלקו במעלית, אף אתה תשיבנו דעל דרך זה נטען שיפקיר את חלקו בגג, ובגינה ועוד. וכל זה ליתא אלא נראה דשותפות שכזו המשרתת את כלל הדיירים בשיתוף אינה ברת חלוקה, ועל דעת כן השתתפו שכולם בעלים משותפים בלי חלוקה או הפקרת חלקים, וכמו"כ נושאת בנטל ההחזקה של הנכס המשותף, וא"א להפרד משותפות שכזו, עיין חו"מ (קע"ו, סט"ו), וכ"כ בעמק המשפט שכנים (סי' מז, ב) ע"ש. וע"כ נראה דכל הדיירים שקנו דירה והנכס המשותף נכנס בבעלות שותפותם הרי שלדעת החת"ס מחוייבים לשאת בהוצאות החזקתו, וממילא גם הדר בקומת קרקע מחוייב ולפי שיאמרו לו בא והשתמש, וכשם שאכן לפרקים משתמש לעלות לגג או לאחד השכנים. יתירה מזו מבואר שם בחת"ס לחייב במסים גם את אלה שהרחיקו נדוד – ותשלום המסים הוא עבור השימוש השוטף לרב, לחזן, לשוחט, ואע"ג שבפועל אינם נהנים כיום מהשירות, אך מאחר ובעבר נכנסו בשותפות הרי הם חייבים. ולפ"ז נראה מדבריו שעל אף שעוזב הדייר את דירתו לזמן ממושך חייב לשאת בהוצאות הכלליות וגם בהוצאות השוטפות. ואין להקשות ממה שנפסק (קס"א ס"ב) דמי שאינו דר בחצר פטור בהוצאות בית שער. די"ל דשאני התם שמראש לא נכנס בשותפות הבית שער, אך זה שכבר נכנס בשותפות וכגון בנ"ד שקונה דירה והינו שותף בכל חלקי הנכס המשותף הרי הוא בכלל החיובים הכוללים וגם השוטפים, וכן למד המשכנות ישראל (סימן יז) בדעת החת"ס.
ג) ואולם הפת"ש (קס"ג סק"ב) כתב בשם השיבת ציון דבני ביהכנ"ס שעזבו פטורים הם מהוצאות חזן ושמש, וזה נראה בפשטות דלא כהחת"ס הנ"ל. יתירה מזו היה מקום לפקפק על כל דמיון החת"ס לגמ' בב"ב (קעב.) בדין עשיר ועני דהתם כך אמרינן שלא יוכל העני לדרוש השלמת שימוש מחמת ריבוי השימוש של העשיר, אך לא מבואר שם שיוכל העשיר לחייב את העני על מה שהוא משתמש. וא"כ י"ל דגדר "בא והשתמש" הוא רק בצורת השימוש, אך אין בכוחו להוציא ממון ממי שאינו נהנה, וע"כ קשה להוציא ממון להוצאות שוטפות ממי שאינו משתמש, אלא א"כ הוא במקום מנהג ברור. וכזאת העלה לדינא בספר משכנות ישראל (סימן יז) ובעמק המשפט (סימן מד), ואע"ג שהעלינו דאפשר שכולם יודו ליסודו של החת"ס דאחר שנכנסו לכלל הבעלות יתחייבו בהוצאות שוטפות גם בלי אפשרות הנאה, מ"מ קשה להוציא ממון מכח חידוש זה.
ד. מסקנא דדינא
א. דבר הנצרך לכלל הצבור, זכות הרוב לכוף את המיעוט לשאת בהוצאות.
(א) לדעת הסמ"ע הדבר נכון אם הדבר הוא כללי וצבורי, וכן הוא בתירוץ קמא דמהר"י מינץ, וזוהי ג"כ דעת הכנה"ג, נתיה"מ ופת"ש.
(ב) לדעת מהר"ם מינץ אם קיימת אפשרות למיעוט ליהנות משימוש זה אז מחוייבים לשאת בהוצאות, וכן נראת דעת מהר"י מינץ בתירוץ בתרא, וכן דעת מהר"ם אלשיך.
(ג) החת"ס ביאר דבר שלישי דאם נכנס בכלל השותפות מחויב בהוצאות אע"ג שבפועל לא ישתמש, והגורם שיכנס לכלל השותפות הוא ע"י שקיימת לו אפשרות הנאה.
ב. והנראה לומר דדוקא בשותפות שימוש שאין בה בעלות בנכס משותף, אזי קיימים הדיונים האם קיימת אפשרות הנאה או לאו, או האם השימוש הוא צורך צבורי או לאו, אבל בנכס משותף מחמת הבעלות שכבר נכסו כל השותפים לבעלות המשותפת אין הדבר נמדד לפי ההנאה, אלא לפי הבעלות והזכות שימוש. ובזה לדעת החת"ס יש לחייב השותפים לשאת בהוצאות ההחזקה, ועל אף שאינם משתמשים בפועל.
ג. עפ"ז נראה לומר דבבנין משותף שירדו מראש לרכישת הדירות והנכס המשותף כולל מעלית, הרי שלדעת החת"ס חובת השותפים משותפת כאחד לשאת בהוצאות החזקתה, ואין הדייר מקומת קרקע יכול להשתמט מחובה זו.
ד. יתירה מזו היה מקום לומר שאם נקבל את חידושו של החת"ס אפשר שגם שאר המפרשים יודו לו דאחר שנכנס הדייר בשותפות מחמת הבעלות המשותפת נושא הוא בנטל ההחזקה ואמרינן ליה בא והשתמש, אך מ"מ העלינו בדברינו דחידושו זה של החת"ס לחייב את השותף אפילו בלא שנהנה בפועל הוא דבר מחודש שלא נזכר בשאר מפרשים אלא בחובת הקהל, וקשה להוציא ממון על פיו.
ה. ומ"מ באופן שהיה תנאי גמור עם רוכשי הדירות, או במקום מנהג ברור, הכל כפי המנהג, ואכן קיימים מקומות אשר בהם מחייבים את כלל הדיירים בהוצאות ועד הבית כולל הוצאות שוטפות, ולא לפי מידת ההנאה אלא מכח הבעלות המשותפת, ובמקומות שכך המנהג ברור, הרי שמחוייבים השותפים כפי מנהגם.
