בני זוג נישאו לפני 19 שנים, ועומדים בפני גירושין. הבעל טוען שאבי האישה חתם על מסמך שבו נאמר שהוא "מתחייב בלי נדר כי בעזרת ה' יקנה לבתו (היחידה) וחתנו דירה תוך 3 שנים, במידת האפשר ישתדל לקנות תוך הזמן הנ"ל". לאורך השנים היו בעיות בין בני הזוג, ולאחר זמן רכש אבי-האישה דירה ורשם אותה על שמו, ואיפשר לזוג לגור בה, כשחלק מהזמן גם שילמו לאב שכירות. כעבור 10 שנים מנישואי הזוג האב העביר את הדירה על שם הבת בלבד, כשהבעל ידע על כך ולא תבע את אבי-האישה לאורך השנים. רק כעת בגירושין טוען הבעל כי מגיע לו מחצית מהדירה. מה זכויותיו של הבעל?
תשובה:
אין לבעל כל זכות בדירה.
לפי האמור אין ספק כי בתחילה האב קנה את הדירה לעצמו, רשם על שמו, ואף דרש בתקופה מסויימת שכירות מבתו וחתנו. וגם אח"כ לא נתן אלא לבתו שהרי רשם את הדירה רק עליה. ואע"פ שיד אשה כיד בעלה, אם לא אמר בפירוש "ע"מ שאין לבעלך רשות בהן". מ"מ קנין זה הוא רק לפירות, אבל גוף המתנה נשאר בידי האשה כדין נכסי מלוג. (ראה כאן בהרחבה). יתרה מזו, לכאורה יש גם אומדנא שלא התכוין אלא לבתו בצורה שאין לבעלה רשות בהן, עי' שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סי' ס'.
ומה שהתחייב האב בנוסח האמור. זו תביעה שעליו להגיש נגד האב ולא נגד האשה שהדירה ברשותה. בפרט שגם הבעל שתק ושילם שכירות כשגר בדירה שלטענתו שייכת לו. הרי שגם הוא הבין שדירה זו לא נתן האב לו.
ובאשר לאפשרותו לתבוע את האב על ההתחייבות, לכאורה אין זה ברור האם התחייבות זו תופסת או לא, בנוסח כתוב: "מתחייב בלי נדר כי בעזרת ה' יקנה לבתו היחידה ולחתנו דירה בתוך 3 שנים, ובמדת האפשר ישתדל לקנות בתוך הזמן הנ"ל". הרי שבתחילה כתב כי מתחייב לקנות בתוך 3 שנים, וזהו התחייבות גמורה. ובהמשך כתב כי "במדת האפשר" "ישתדל" וזה ודאי אינו נוסח של התחייבות. אלא שנוסח זה הוא על הזמן (3 שנים), אך גם הגבלת הזמן היא חלק מההתחייבות, כך שיש כאן סתירה בהתחייבות. שאין אנו יודעים אם "תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון" (ראה ב"מ ק,ב).
אמנם הנוסח "בלי נדר" אינו מגרע את ההתחייבות, משום שבזה כוונתו רק שלא יהיה נדר (שהרי הוא מתחייב לעני, ויש בזה משום נדר כמבואר בחו"מ (סי' רי"ב סעי' ז'). וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"ב סי' תע"ו), ופסקי דין ירושלים (ח"ה עמוד קס"ט). אך יתכן כי כשכתב גם מיד "במדת האפשר יתשדל" גם המשמעות של "בלי נדר" מקבלת זוית שונה, שבעצם האדם הזה לא רצה שתהיה כאן התחייבות מוחלטת, אלא לא יותר מהצהרת כוונות רצינית.
ובכל אופן מצד אחר נראה כי אין האב מחוייב לעמוד בהתחייבותו.
כתב הרמ"א (אבה"ע סי' נג סעי' ג') "הפוסק מעות לחתנו או לבתו וכנסה, ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן,יש אומרים שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן) ור"ת פירש דלא זכה בהן הבעל, ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב". וסברת ר"ת הובאה בתוס' בכתובות (מז,א) משום שיש אאמדנא שלא התכוין אלא כדי שבתו תהנה מזה, ולכן אם היא מתה אינו חייב לתת לחתנו. ודין זה נאמר גם אם עברו כמה שנים, וגם אם יש לה ילדים.
וא"כ נראה כי גם במקרה שהתגרשו לפני שהאב פרע את התחייבותו, לשיטת ר"ת הוא פטור, משום שלא התכוין אלא כדי שבתו תהנה מזה, ולכן המוחזק (האב) יכול לומר קיי"ל כר"ת ולפטור עצמו מהתחייבותו.
הרבה הצלחה
