בס"ד
א
לכאורה יש לדון, בעל תשובה או סתם אדם שגדל בבית שאינו שומר תו"מ וטוען כי שמע מאביו שהם ממשפחת כהנים, האם יש בזה כדי להחזיקו בכהונה או לא.
כתב בשו"ת אגר"מ (אבה"ע ד' סי' י"א): "בדבר אחד שהחזיק עצמו לכהן ונתברר שכל ידיעתו היא מאביו שבעת שקראו אותו לשמחת הבר מצוה אמר שהוא כהן אבל אביו אינו שומר תורה כלל, וגם שברח מבית אביו בילדותו מצד מרדו באביו שלפי הדעת לא היה לו לידע כל כך דבר כזה שלכן אין לו שום נאמנות לזה שהוא כהן וכו". ואח"כ המשיך שהיתה שם גם אשה קרובת משפחתו שעל פיה לא יתכן שהוא כהן. ומסקנתו להתיר לו להשאר עם אשתו הגיורת.
אבל עכ"פ לא מבואר מספיק בדבריו, מה הטעם שאינו נאמן, האם אינו נאמן כלל, או שמא אי אפשר להאמין לו משום שמשנות ילדותו לא גדל בבית אביו מצד מרדו באביו. וראוי לדון בזה לבדוק מה הטעם, כדי להגיע אל חקר ההלכה במקרים שאינם דומים כל כך.
בשו"ע (אבה"ע סי' ג' סעי' א') מבואר: "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו. ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת לו אם היא פסולי כהונה ספק חללה".
ובסעי' ב': "היה עד אחד מעיד עליו, נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו, ואפילו אביו נאמן עליו, וכו' הרי זה בחזקת כהן ככהני זמן זה".
אלא שבשאלה זו האב הוא אינו שומר תו"מ וא"כ אינו נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין כמבואר ביו"ד (סי' ב' סעי' ה', וסי' קי"ט סעי' ז'). ולכן לכאו' אינו נאמן להעיד על כהונתו.
ואין לומר כי לכה"פ נחשוש שמא צדקו דבריו ואכן הוא כהן. משום שודאי סתם אדם שבא לפנינו ואין אנו יודעים אם הוא כהן או לא, אנו מניחים שאינו כהן משום דכל דפריש מרובא פריש, ורובן אינם כהנים כמש"כ הפנ"י (כתובות כג,ב). וא"כ ודאי א"צ לחשוש במקום שיש לנו הכרעת הרוב.
ב
אלא שצריכים לדון בזה מדברי המחבר בחלקו השני של סעי' א' לאחר שביאר כי אין אדם נאמן להעיד על עצמו כי הוא כהן, כתב: "ואם היה מסיח לפי תומו נאמן. כיצד, מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא, הוציאני מבית הספר, הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחבירי בדלים ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלה רבינו הקדוש לכהונה ע"פ עצמו". וא"כ אולי יהיה האב נאמן מדין מסל"ת שגם פסולי עדות נאמנים בכה"ג.
ונניח כי אדם ששמע מאביו שהוא כהן בכה"ג הוה מסל"ת. (למרות שאולי היה מקום לדון בזה, שמא הוה כמעיד, שהרי ודאי לא אמר לו כשהיינו בביה"כ אבי עלה לדוכן וכד', אלא אמר לו אנו כהנים. אבל עכ"פ מאחר שאין לו בזה כל נפק"מ שהרי אינו שומר תו"מ כלל, אמר לו כן כדרך אב המספר לבנו על יחוס משפחתו, וממילא הוה כמסל"ת).
והנה, למרות שאמרנו כי סתם אדם הבא לפנינו אנו מניחים כי אינו כהן מדין הרוב. מ"מ ע"א שבא להעיד עליו שהוא כהן נאמן נגד הרוב, כמש"כ השב שמעתתא (ש"ו פ"ז) כי אע"פ שע"א לדעת רוב הפוסקים אינו נאמן נגד חזקה, מ"מ נגד רובא דאיתא קמן הוא נאמן שהרי לדבריו אינו מן הספק, וממילא אינו בא להעיד נגד הרוב. (משא"כ ברובא דליתא קמן, שהוא מעיד נגד הרוב). וכן דעת הרבה אחרונים, עי' נוב"י (אבה"ע קמא סי' סט), בית אפרים יו"ד סי' לט, ועי' שו"ת באר יצחק יו"ד סי' ט"ז ענף ב' ואילך, ובחידושי הגרז"ר בענגיס (הוצאת מכון ירושלים) ח"א סי' כח.
ואמנם ודאי שמעיקר הדין בע"א באיסורין אין חילוק בין האיש עצמו לבין איש אחר, דהא כל המקור לע"א באיסורין הוא מנדה. מ"מ כאן אינו נאמן על עצמו משום שאנו חוששים שמא משקר שרוצה בכהונה. ועי' ברא"ש (גיטין פ"ה סי' יב): "אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרינן בכתובות (דף כג ב) דאפילו ע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן. ואע"ג דעביד לאגלויי והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו".
ובמקום שהוא מסל"ת שנראה כי אינו משקר חזר הדין למקורו שהוא נאמן גם נגד הרוב. ופשוט.
אלא שלפי"ז צ"ע ממקור הסוגיא בב"ק קיד,ב לענין מסל"ת שאמרו שם כי אינו נאמן במילי דאורייתא. והקשו: "ודאורייתא לא? והאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהיה מסל"ת ואומר זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב, ורבי חנינא מסיים בה הכי וחבירי בדילין ממני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות, והעלהו רבי לכהונה על פיו. בתרומה דרבנן". ואח"כ הקשו משבויה שהקילו במסל"ת ותירצו דבשבויה הקילו משום דמה"ת אין כאן באמת ספק בכשרותה.
ולכאו' יש לתמוה לפי הנ"ל למה צריכה הגמ' ליישב רק בתרומה דרבנן. הא גם בתרומה דאורייתא יהיה נאמן. שהרי מעיקר הדין יש לו להיות נאמן מדין ע"א, אלא שאנו חוששים שמא הוא משקר, משא"כ במסל"ת שהאמינו לו.
ובב"ש (שם סק"ג) כתב, כי אמנם מבואר בגמ' דאינו נאמן בתרומה דאורייתא, אפ"ה משמע ברמב"ם דנאמן אף לישא את כפיו אפילו שהוא איסור דאורייתא אם אינו כהן. והטעם, משום דכל שאין לא בו הנאה נאמן אף בדאורייתא. וצ"ל לדבריו כי ודאי נאמנותו הוא מעיקר הדין כנ"ל. ורק במקום שיש לו בו הנאה לא האמינו לו בדאורייתא אפילו במסל"ת, ולכן בתרומה דאורייתא אינו אוכל.
ובחזו"א (אבה"ע סי' ב' סק"י) כתב על תירוץ הגמ' שמסל"ת נאמן רק בתרומה דרבנן: "לפי"ז אינו נאמן לנשיאת כפים דאיכא איסור עשה כדאמר בכתובות כה,ב. וכן לקרוא בתורה ראשון שאם יש כהן אחר בביה"כ איכא איסור עשה וקדשתו כדאמר בגיטין נט,ב. אבל הרמב"ם בפ"כ מאיס"ב פסק דנאמן בזה מסל"ת, ואפשר דטעמו דלאלה דברים נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין, אלא מדרבנן החמירו ולכן גם בזה מסל"ת נאמן ואע"ג דבתרומה דאורייתא החמירו ולא מהני מסל"ת, הכא כיון דאין לו שבח דהא בתרומה דרבנן כבר החזקנהו נאמן וכעין שכתב הב"ש סי' ג' בשם הרמ"ך. וצ"ע, שוב ראיתי בב"ש שם סק"ו שכתב כן".
ומבואר מדבריו ממש כדברינו, כי מעיקר הדין הוא נאמן רק משום שע"א נאמן באיסורין. אולם חז"ל החמירו והאמינו רק במסל"ת ובדאורייתא הוסיפו תנאי – רק אם אין לו בזה שבח. ולכן בתרומה דאורייתא לעולם לא יהיה נאמן על עצמו. אבל בשאר דינים מה"ת שאין לו בזה שבח יהיה נאמן במסל"ת.
ולפי"ז כל מה שפסק המחבר דנאמן על עצמו במסל"ת הוא רק באופן שמעיקר הדין הוא נאמן מדין ע"א, והמסל"ת הוא רק משום שרבנן החמירו. אבל אם מעיקר הדין אינו נאמן, א"כ גם מסל"ת לא יועיל כלום.
ועי' גם בש"ך יו"ד סי' צח סק"ב שהאריך בענין נאמנות גוי במסל"ת לענין טעימה, ומסקנתו שודאי אינו נאמן בדאורייתא, וכל מה שהוא נאמן או משום שמדובר בקפילא ויש לו חזקה לא מרעי אומנותיה. או משום דמין בשאינו מינו אינו מה"ת. ועיי"ש שנתקשה גם בזה. ואמנם הט"ז שם רצה לומר כי אפשר שהסוגיא בב"ק שם מדובר בדברים שצריכים לב' עדים, אבל בדבר שא"צ לב' עדים נאמן גם מדאורייתא. אבל דבר זה קשה ביותר, שהרי בגמ' שם איתא כהן ושבויה, ועי' פרמ"ג שתמה עליו. ובחו"ד האריך ליישב דבריו, ומ"מ גם הט"ז עצמו לא החליט כן.
ולפי"ז ג"כ פשוט כי דין מסל"ת שהביא כאן המחבר שנאמן לומר שהוא כהן אינו אלא משום שמעיקר הדין יש לו נאמנות כדין ע"א, אבל במקום שאין לו נאמנות כזו, ודאי מסל"ת לא יועיל שהרי הרוב אומר שהוא אינו כהן.
ג
וראיתי בפנ"י (כתובות כג,ב) שכתב: "וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"כ מהלכות אסו"ב ה"ט) דהא דעד אחד נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך שני עדים. ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל עד אחד נאמן באיסורין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דעד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא משא"כ באיתחזק בעינן שנים. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש, כן נראה לי טעם הרמב"ם. ושיטת החולקים כמו שנראה גם כן משיטת התוספות בשמעתין דמתניתין בתרומה דאורייתא איירי ואפילו הכי סגי בעד אחד אפשר משום דהו"ל כמילתא דעבידא לגלויי ואפ"ה הוא בעצמו אינו נאמן, כן נראה לי וק"ל".
ודברי הפנ"י אלו הובאו בתשובה מאהבה (ח"א סי' קנו, הובא בפת"ש סי' ג' סק"א) שנשאל, באדם שאמר על עצמו שהוא כהן דקיי"ל שאינו נאמן אלא לגבי עצמו. אם אח"כ חבירו כהן שלחו לקדש לו אשה גרושה למד"א יש שליחות לדבר עבירה במקום שאינו בר חיובא (ב"מ י,ב). א"כ אם איש זה ישראל הרי אינו בר חיובא ושליחותו קיימת. ואם הוא כהן דהיינו שהוא גם בר חיובא שליחותו בטילה. (השאלה הובאה שם בסי' קמט).
והשיב עפ"י דברי הפנ"י הנ"ל דמעיקר הדין אינו נאמן משום שהוא בא נגד הרוב, וא"כ רק מצד שויא אנפשיה הוא מוזהר בנשים אלו, אבל לגבי אחרים הרי הוא כישראל גמור. וסיים, כך נראה ממושכל ראשון ועדיין צ"ע.
אלא דרוב הפוסקים חולקים עליו, ודעתם כאמור, שע"א נאמן נגד רובא דאיתא קמן וכמש"כ בש"ש (ש"ו פ"ז) כי מעשים בכל יום כשיש במקולין רוב טריפות, ע"א נאמן לומר זהו הכשרה. וכן הביא מהפני יהשוע עצמו בקידושין (סג,ב) שבזה ביאר למה אב שאמר קידשתי את בתי ואיני יודע למי, נאמן אדם לומר אני קידשתיה הא הוה נגד רוב. וכ"כ בנוב"י (קמא סט), ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ריד סק"א) שהביא חבל אחרונים בזה. ולענ"ד מש"ה סיים בפת"ש "ולענ"ד המושכל ראשון נוטה להיפך".
עכ"פ לדברי הפנ"י שמעיקר הדין אינו נאמן נגד הרוב, ולדעת הראשונים שחולקים על הרמב"ם נאמן רק משום דהוה מילתא לעבידא לגלויי, א"כ במקום מסל"ת גם לכאו' צ"ל כנ"ל דאם לא היה מילתא דעביד לגלויי לא היה נאמן, שהרי אם ע"א אינו נאמן בעדותו נגד הרוב איך יתכן שע"י מסל"ת יהיה נאמן. וא"כ בבעל תשובה שאומר כי אביו אמר לו כי הם ממשפחת כהנים. בפשטות לא הוה מילתא דעבידא לגלויי, שהרי אם ניתן לברר זאת, היינו מבררים. א"כ מעיקר הדין אינו נאמן נגד הרוב שאינם כהנים.
ובחידושי הגרז"ר בענגיס (ח"א סי' כח) עמד על הסתירה בדברי הפנ"י שבקידושין כתב דע"א נגד רוב, ואילו בכתובות הנ"ל דעתו שאינו נאמן נגד הרוב. ותירץ, כי רוב אינם כהנים הוה רובא דליתא קמן, שכתב שם הש"ש דאין ע"א נאמן נגדו. ודבריו צ"ע למה החליט כי רוב כזה הוא רובא דליתא קמן, הרי רוב העולם גויים וכד' הוא גם רובא דאיתא קמן. ורק רוב בסברא או בטבע כמו רוב בהמות אינן טריפות הוא ליתא קמן, וצ"ע.
וחת"ס (אבה"ע ח"א סי' ב') ג"כ נשאל בסתירה זו והשיב: "בשלומא התם באומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא ע"א להעיד מי הוא והרי בלא"ה אנו יודעים שאחד קדשה ולא יותר מאחד, ובא זה לברר ולומר שזה הוא, ודומה לבשר שאנו לוקחים ממקולים שיש בה רוב טרפה והקצב מהימן לומר שזה מכשרה".
"אבל לאפוקי הכא נהי דיודעים אנו שעכ"פ איכא מיעוט כהנים וא"א זולתם, מ"מ אפשר דליכא אלא אותן שנתבררו לנו ושידועים במקומם הם המיעוט כהנים ולא יותר ואלו לא היה ידוע שום כהן בעולם ואנחנו יודעים שעכ"פ מיעוט עולם כהנים נינהו ובא ע"א המכיר ויודע מי הם הכהנים נאמן לברר מיעוט מתוך הרוב אך אחר שיש לנו כהנים מבוררים בעולם ואפשר דליכא תו אלא הני וזה המסופק לנו הוא מרוב העולם, אין העד הזה כמברר מיעוט מתוך הרוב כי מאן לימא לן שיש עוד מיעוט ברוב דלמא כל הרוב ישראלים נינהו והרי זה כמעיד על דבר חדש נגד הרוב ולא מהימן והוא ברור לפע"ד אין כאן סתירה".
וכוונתו כי אפשר שכל המיעוט כהנים שידועים לנו הם כל הכהנים, וממילא אינם בכלל הספק. ומי אמר לנו שיש עוד אנשים שיש ספק לגביהם אם הם כהנים או לא (ומתוכם יש ודאי כהן שאין אנו יודעים מיהו) ואז היה ע"א נאמן לבררו. ולכן בכה"ג אין ע"א נאמן נגד הרוב אם לא במילתא דעבידא לגלויי לדעת הראשונים.
אכן לפי"ז יש לעיין בדרינו, שישנם אנשים רבים שאין אנו יודעים אם הם כהנים או לא, ור"ל הרבה כהנים סרו מהדרך וממילא אין אנו יודעים כהונתם של ילדיהם ונכדיהם. ולא ימלט שודאי ישנם כאלו שאין אנו יודעים עליהם, והם אכן כהנים, א"כ גם לדעת הפנ"י ע"א יהיה נאמן להעיד על כהונתו מעיקר הדין.
ד
אמנם יש לעיין, אע"פ שלכאו' בשאלה זו אין האב נאמן לומר לבנו כי הוא כהן, מ"מ אולי נחשוש שמא אכן הוא כהן כדי לאסרו בזונה וגרושה. וכמו שמצינו בשיטת הרמב"ם שאין ע"א נאמן מעיקר הדין להעיד על כהונתו נגד הרוב כמש"כ בפנ"י, מ"מ נאמן הוא כדי להאכילו בתרומה דרבנן. וא"כ לכאו' נאמן גם לחומרא לאוסרו בגרושה, ולא יתכן שיוכל לאכול בתרומה דרבנן ויהיה מותר בגרושה.
אלא שטעמא בעי, למה באמת יהיה מותר בתרומה דרבנן אחר שאינו נאמן נגד הרוב, זאת אומרת שהרוב מכריע שהוא כהן, למה הקילו לו חז"ל להתיר לו תרומה דרבנן. וצ"ל כי גם להרמב"ם מה שהתירו לו תרומה דרבנן הוא רק משום דהוה מילתא דעבידא לגלויי (כמש"כ הפנ"י בשאר הראשונים), אלא שלהרמב"ם אינו מעיקר הדין אלא מזה הטעם ראו חכמים להתיר לו תרומה דרבנן.
ולפי"ז יש לעיין, באופן שאינו נאמן מדין ע"א, משום שהוא פסול גם לעדות איסורין, האם ע"י מילתא דעבידא לגלויי אנו מתירים לו תרומה דרבנן או לא. ולפי"ז גם בשאלה זו, האם אנו נחמיר בו בגרושה. אבל אם השאלה תהיה באופן שלא שייך מילתא דעבידי לגלויי (הן משום שבאמת א"א לברר, והן משום שאנו בוחנים אם המציאות ומתברר לנו כי האב שאמר לבו כי הוא כהן אינו יודע כי יש אפשרות מסויימת לברר כי הרי אינו יודע כהונה מהי). לכאו' אין כל סיבה להחמיר נגד הרוב ולאסרו בגרושה.
ה
עוד י"ל כי גם אם היינו אומרים כי אדם שאינו נאמן מדין ע"א באיסורין כגון חשוד לאותו דבר וכד' יהיה נאמן לומר על בנו שהוא כהן, מ"מ אם האב אינו שומר שבת ודאי שאינו נאמן כלל לפי המבואר ביו"ד (סי' ב' סעי' ה', וסי' קי"ט סעי' ז') כי מחלל שבת דינו כגוי. וכן באבה"ע (סו"ס קכג) סופר שכתב גט ממזיד ביו"ט הגט כשר משום שגם ישראל רשע כשר לכתוב גט, אולם אם כתב בשבת במזיד הגט פסול משום שדינו כגוי.
ובפר"ח (יו"ד סי' סט סק"מ) הביא חבל ראשונים הסוברים כי גם במקום שאנו מאמינים למסל"ת (בפסולי עדות) גוי אינו נאמן גם בכה"ג משום "למדו לשונם דבר שקר", וכדכתיב "אשר פיהם שוא ידברו". כן הביא מהרשב"א בתשובה (ח"א קיח וסי' תצז), והריב"ש (סי' תלג). והסוגיא בהגוזל (ב"ק קיד) מדובר רק בפסולי עדות, ולא בגויים, וכן דייק הפר"ח מרש"י שם. ומה שמאמינים לעכו"ם לטעום בתערובת, היינו משום שהוא מילתא דעבידא לגלויי מיד. ובזה יישב למה עכו"ם נאמן הרי הרשב"א הוא מהסוברים טעם כעיקר דאורייתא. (ועי' ש"ך ריש סי' צח שהאריך בזה, הובא לעיל אות ב').
עוד הביא כי כן דעת הסמ"ג והריב"א (הובאו בב"י סי' סט), וכן הוכיח מהרא"ש בתשובה כלל יח סי' ט', וכן דעת הר"ן (בתשובה כה אות ה'-ו'). אבל דעת המרדכי (ביצה רמז תרמא) והתרומת הדשן (סי' עט) כי גם גוי נאמן במסל"ת. ומסקנת הב"י באו"ח תקי"ג, כי במילי דרבנן הסומך על המרדכי לא הפסיד. ולכן תמה על הש"ך שכתב בסי' קלג כי בדרבנן סומכים על עכו"ם במסל"ת. ועי' עוד שהאריך הפר"ח שם בכל זה.
נמצא, כי מחלל שבת שאמר לבנו כי הוא כהן, אינו נאמן כלל לא בעדות ולא במסל"ת, וגם אין כל סיבה להחמיר ולאוסרו כגרושה, שהרי יש הכרעת הרוב שהוא אינו כהן. אא"כ יהיה מצב של מילתא דעבידא לגלויי שאז צ"ע אם יהיה נאמן נגד הרוב, אולם זה קצת קשה שיהיה מצב כזה, כי אם אפשר לגלות ודאי אנו נחקור.
נקודה נוספת שצריכים להוסיף בזה, מה שמצינו בדברי הפר"ח כי במילתא דעל"ג נאמן גוי במסל"ת, היינו בדבר שודאי יתברר מיד (טעימת התערובת). וראה בשו"ת נוב"י (אבה"ע קמא סי' כז ד"ה והנה בגמ' שכתב: "ולכך אומר אני שיש לנו תרי גווני מלתא דעל"ג. חדא היכא דודאי עשוי להגלות ויש בידינו לעמוד על הבירור בודאי כגון האי דהרי שמואל וב"ד קיים שיש בידינו לשאול את ב"ד של שמואל. וענין השני האי דע"א אומר שמת בעלה שאין בידינו בודאי לבוא על הבירור שאף שהוא חי לא נודע מקומו איה ואפשר ישתקע הדבר ולא יתודע אלא שיש על העד אימת הספק פן יבא הבעל ויתודע שקרו וזה ודאי שיש הפרש גדול בין מלתא דעל"ג הראשון להשני".
ובזה הסביר את קושיית הגמ' ( אם ע"א הבעגונה נאמן משום מילתא דעבידא לגלויי, או משום חזקה דייקא ומינסבא. והיינו האם רק משם שזה מילתא דעבידא וכו', או כיון שאין זה ודאי עתיד להתגלות א"כ צריך גם חזקה שהאשה דייקא ומינסבא, ועי"ז הוא יחשוש לשקר כי ודאי האשה תדע אם אכן לא מת. (ולדינא צריכים גם את החזקה דייקא ומינסבא).
זאת אומרת שיתכן מאד כי רק באופן שודאי יתגלה האמינו לגוי במסל"ת, וצ"ע. אבל עכ"פ אם זה לא דבר שעתיד להתגלות ודאי שאין מחלל שבת נאמן כלל לומר שהם ממשפחת כהנים, ואין חוששים לדבריו כלל. (אמנם אם יהיו לדבריו רגלים לדבר, בי"ד צריך להתיישב עוד בענין, כי אע"פ שלפעמים האמינו לפסולים ברגלים לדבר, מ"מ כאן הוא מעיד בגד הרוב).
וראיתי בשו"ת לב אריה להגרא"ל גרוסנס זצ"ל (ח"א סי' נב) שדן באריכות בדין אדם שאמר כהן אני, שאע"פ שאינו נאמן אלא לעצמו ומדין שויא אנפשיה, מ"מ כיון שמעיקר הדין נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין, ורק אנו חוששים שהוא משקר כיון שרוצה בכהונה, אבל עכ"פ אין זה אלא חשש, ולכן בנו גם יהיה אסור בגרושה, שהרי מעיקר הדין אביו היה נאמן לומר כהן אני. ולענ"ד בשאלה שם שעוסקת גם באדם שלא שמר תו"מ ואינוו הולך לביה"כ גם לא ביו"כ, גם מעיקר הדין אינו נאמן ובנו אין צריך לחשוש לדבריו כלל.
