*רבי חיים ויטל מעיד שהאריז"ל סיפר את בנו בן השלוש בקבר רבי שמעון בר יוחאי, מאז ועד היום מסתפרים אלפי קטנטנים בל"ג בעומר במירון* הרה"ג ר' שמואל ברוך גנוט שליט"א, מח"ס 'שלהי דקייטא' ו'ויאמר שמואל', מנסה לברר את מקור מנהג ה"חלאקה" ולתהות על קנקנו, בצירוף מקורות שונים למנהגים נוספים הנהוגים בל"ג בעומר * תורתו היא מגן לנו, היא מאירת עינינו *
עשרות זאטוטים בני שלוש רוכבים על כתפי אבותיהם, היא תופעה נפוצה בקבר רשב"י, וביחוד בל"ג בעומר ובז' אדר, יום פטירת משה רבנו ע"ה. הקטנטנים מסתפרים ואמותיהן מחלקות לסובבים עוגות ומשקה, ברוב דיצה וחדוה. המקור המשמעותי ביותר, כנראה, למנהג "החלאקה" (תספורת בערבית) במירון, הוא עדותו של רבנו חיים ויטל זצ"ל (שער הכוונות דף כ"ז), הכותב כך: "והרב רבי יונתן סאניש העיד לי שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבנו האריז"ל את בנו הקטן לשם עם כל בני ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". מנהג ה"חאלקה" והתספורת בגיל 3, בליווי שירה ושמחה, מובאת גם בשו"ת הרדב"ז (ח"ב תר"ח), בספרים "מזבח אדמה", "משנת חסידים", שו"ת "פעולת צדיק" ובספרים רבים מפוסקים ספרדים. המנהג התפשט ככל הנראה בקהילות רבות מבני עדות המזרח ובתקופה מאוחרת יותר אימצוהו בחום גם קהילת החסידים, וכפי שכתב בשו"ת ערוגת הבושם ש"כך נהגו חסידים ואנשי מעשה לשהות את תגלחת בניהם הקטנים עד לגיל שלוש שנים, ומנהגם תורה הוא". ב"ערוגת הבושם" סמך למנהג מדברי המדרש בפרשת קדושים, בו נאמר: "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל", שעדיין אינו יכלו לדבר היטב, "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'", שאז מתחילים ללמוד פסוקים קדושים מהתורה. הגאון רבי מנשה קליין שליט"א (בשו"ת משנה הלכות) מספר על מנהג קדום לספר את הקטנים בקבר שמואל הנביא.
רבי יהודה ליב מפלטישאן, בעל "טל ירושלים" חסיד רוז'ין שעלה לירושלים, מספר שהספרדים גילחו את ילדיהם בקבר שמעון הצדיק. "תגלחת שלהם, שקורין "חאלקין" ופה עיר הקודש בימי הקיץ, הספרדים הולכים על קבר שמעון הצדיק, ובימי החורף לוקחים לקטן לבית הכנסת ועושים תגלחת בשמחה ובמשתה, מה שאחינו בני ארץ ישראל שבחו. לארץ אין יודעים מזה כלום, ואנשים פשוטים עמי הארץ אם באים לכאן שואלים: מה העבודה הזאת לכם?"
המנהג לעשות "חאלקה" בקבר רבי שמעון מובא גם בספר "עליית הארץ" (שיצא לאור בשנת תרל"ג), כאשר מחברו, רבי מנחם מנדל מקמניץ, מספר ש"בנים קטנים הצריכים לגוז שיער בפעם הראשונה, אין גוזזים שערותיו בביתם, אלא ממתינים להילולת רשב"י. באים הנשים ומביאים שם בניהם וכל אחת מביאה נר גדול כמדת בנה, ומתחיל החכם לגזוז קצת, ואחר כך משלמת אמו הגזיזה ולשות לו פאת הראש. ובליל ל"ד בעומר עושים כך לכבוד רבי אליעזר בנו גם שם עמו. ובליל השלישי הולכים לקבר רבי יוחנן הסנדלר וגם שם עושים כך". לעומתו, מספר רבי יוסף שווארץ בעל "תבואת הארץ" שבי ירושלים, שאינם יכולים להגיע למירון, מספרים את ילדיהם בל"ג בעומר במערת כלבא שבוע ובמערת שבעים הסנהדרין, ומספרים שם את הפעוטות.
טעם על פי הנסתר
בשו"ת דברי יציב (יו"ד קל"ג) כתב שיש בכך טעמים על פי תורת הנסתר, להסתפר דוקא כשהילד נהיה בן שלוש. הרבי מצאנז זצ"ל (שו"ת דברי יציב שם) מחדש טעם נאה לשמחה המקובלת עם התספורת. לפי דברי הגמרא במסכת נזיר (נ"ז, ב') המספרת שר' אדא בר אהבה ראה את בניו הקטנים של רב הונא מגולחים כל ראשם, כולל במקום הפאות. שאל רב אדא את רב הונא מי מגלח אותם כך, והשיב לו שאשתו, ששמה היה "חובה" מגלחתן כך. קיללו רב אדא ש"חובה תקברינון לבניה". ואכן, כל בניו של רב הונא נפטרו על פניו, משום שגילחו את פאותיהם. נמצא, כותב כ"ק אדמור מצאנז זצ"ל, שהמספר את בניו לפי ההלכה מצילם ממוות, ולכן עושים משתה ושמחה…
יצויין שהמנהג להסתפר בגיל שלוש כתוב כבר בספר הפסק ההלכתי "שערי תשובה" (סימן תקל"ז), והמנהג אכן התפשט בכל תפוצות ישראל.
המערערים
יש האומרים שהסיפור על ה"חאלקה" של בן האר"י הקדוש תמוה, לפי מנהגו של האריז"ל שלא להסתפר בכל ימי ספירת העומר, כולל בל"ג בעומר (שער הכוונות שם). ואכן, כך מציין בספר "שרשי מנהגי אשכנז" (הרב בנימין שלמה המבורגר, ב"ב, תשס"ב), מובן מאוד שכמה מגדולי דורו של האריז"ל הקדוש נמנעו להזכיר את המנהג להסתפר בל"ג בעומר, וגם בספר "סדר היום"" שחי בתקופת האר"י, לא הזכיר בכלל את מנהג העליה לקבר רשב"י ותספורת ל"ג בעומר. רבה של ירושלים, רבי שמואל גרמיזן זצ"ל, בעל "משפטי צדק" כותב ש"אני לא ידעתי מה שורש מצוה זו להסתפר על קברי הצדיקים. והלא אפילו הביקור בבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים איני יודע מה מצוה יש בדבר, לולא שכתב רבי חיים ויטל שיש עיקר בביקור בקברי צדיקים, אך להסתפר לא שמענו". בספר "נטעי גבריאל" מביא שישנם הנמנעים מ"חאלקה" בגיל שלוש, משום שמדובר ב… מנהג ידוע בתרבויות ואומות נוכריות. בספר "שרשי מנהגי אשכנז" מספר שתספורת בגיל שכזה נהוגה במדינות גויות שונות באסיה, בצפון אפריקה, בדרום אמריקה ובקרב מדינות מוסלמיות רבות. לדעת "שרשי מנהגי אשכנז", ה"חאלקה" לא התקבל כלל בקרב יהדות אשכנז וליטא, משום חשש ל"חוקות הגויים".
רבי יעקב ספיר, בעל "אבן ספיר" מספר שהחאלקה היתה נחלתם של כת "בני ישראל" בהודו, ש"הרבו באמונות הבל ופעולות הזיות, מעונן מנחש ומכשף, עד שרבים מבני ישראל אלה התערבו בגויי הארץ עובדי האלילים ולמדו ממעשיהם ומנהגיהם". באשכנז הסתפרו הילדים בגיל 3 חודשים, והמהרי"ל, גדול מייסדי המנהגים, כותב שמנהג בני ריינוס להסתפר מקסימום ביל 13 שבועות…
בספר "שרשי מנהגי אשכנז" מביא מנהגים רבים של קהילות שונות מהעולם כולו, שסיפרו את הקטנים בגילאים שונים, כמו בגיל 9 חודשים (מנהג מרוקו), שנתיים (מנהג תימן) או בגיל חמש (שלמי ציבור סימן תקל"א).
ולנו לא נותר אלא לסכם ולומר שראוי שכל אחד ידבק במנהגי אבותיו, למען שמו הגדול ולמען קדושתו וכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר תורתו מאירה לנו והיא מאירת עינינו.
מסגרות:
ה"כתב סופר" עשה את יום ל"ג בעומר ליום שמחה ושעשועים. אחרי תפילת שחרית יצא עם סיעת תלמידי חכמים מופלגים ושהה בין האילנות ביער עד הערב, לשאוף אויר טוב, ולדבר כל היום בדברי תורה ופטפוטין דאורייתא עם מילתא דבדיחותא דטבין.
("אלף כתב" ק')
ל"ג בעומר כיום חופשה
במנהגי אשכנז מראשית האלף השישי אנו מוצאים כבר את ציון היום כ"יום חופשה" לא רק לגבי סדרי התפילה, אמירת תחנון, וכו' אלא גם בהווי הציבור כפי שמסופר בספר "מסע מירון".
נכבדי העדה, שמלאו להם באמצע השנה שישים שנה, ויצאו מכלל "כרת", היו נוהגים לערוך משתה בל"ג בעומר, וכפי שנמסר ב"לקט יושר" היו עורכים בו "משתה ושעשועים ומשלוח מנות".
בייחוד היה ל"ג בעומר יום חופש בישיבות, וכך נמסר על מהר"י איסרלין בעל "תרומת הדשן", שהשתתף עם מהר"א קלויזנר בסעודתו עם הבחורים. מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז, מפרט בהלכות דרך ארץ בסעודה, את ל"ג בעומר, כאחד ממועדי השנה לעריכת חגיגות ה"סיום" למסכתות שהיה לומד עם תלמידיו.
"כשהיו הבחורים אוכלים אצלו ל"סיום" שעשה בכל שנה, בחול המועד סוכות לשתי מסכתות שלמדו בקיץ, וכן בחול המועד פסח, לשתי מסכתות שלמדו בחורף, או בל"ג בעומר, היה הרב בוצע, והגיע לאחד המסובין שעל השולחן השני לחלק ג"כ לחבריו והוא חילק לחבריו שאצלו"…
ב"ספר המנהגים לקהילת וורמיזא", נמנה ל"ג בעומר בין "יומא דמפגרי בהו רבנן. באותם ימים בטל בית המדרש של התלמידים, ואין הנערים באים לבית רבם ללמוד". יתר על כן "המלמד מחוייב לתת לתלמידיו ביציאתם מבית הכנסת בשחרית יין שרף ולקח טוב מכיסו, לא מכיס התלמידים, כי כן המנהג".
