כיצד להתייחס לעגלות סופר המתגלגלות ברחוב או בפינות נידחות בקשר לחיוב השבת אבידה, וכן מה לעשות כאשר רואים ילד שלוקח עגלה כזו לצורך הבאת עצים לל"ג בעומר, האם לגעור בו?
תשובה:
שלום רב,
נראה לי שאין חיוב להחזיר. ועל כל פנים ברור שאין למחות במי שמשתמש בהם.
מקורות:
הרשתות לא מעמידים שומרים לשמור שלא יוציאו עגלות, על אף שידוע להם על הרבה עגלות שנעלמות, כנראה כדי לחסוך בכוח אדם. והציבור אינו חייב לתת להם שירות זה חינם. וכדין אבידה מדעת, עיין שו"ע חו"מ סי' רסא סעיף ד.
נחלקו הפוסקים שם אם אבידה מדעת היא הפקר ובמקום שיש פוסקים המתירים אין למחות ביד הנוהגים כן.
גם אבידה מדעת אשר הבעלים עושים לצורך מטרה מסוימת ולא בגלל שהם לא מעוניינים בחפץ והם מוותרים עליו, היא אבידה מדעת, עיין קצות סי' רצא סק"ג.
אציין עובדה. פעם אחת ראיתי שלוש עגלות של רשת מסוימת בחניון של בנין במרחק של רחוב אחד מחנות הרשת. התקשרתי לחנות והודעתי להם, אך גם בימים שלאחר מכן העגלות נשארו באותו מקום.
אמנם, בספר השבת אבידה כהלכתה פרק י"א בשם הגר"מ גרוס שליט"א כתב שחייבים להחזיר את העגלות.
אולי על אף שמצד החנות אין צורך וכו'
אך לגבי הילדים, אפשר שנוגע בענין של תינוק ובפרט שהגיע לחינוך ובר דעת שאוכל נבילות בי"ד מצווין וכו' וכאן אולי יש להפרישו מאיסור שעושה מעשה גזילה. אא"כ נאמר שזה בגדר של זה נהנה וזה לא חסר.
דומני שבמקרים רבים כן תהיה חובת השבה בעגלות סופר (אני גר ליד סופר, ולפעמים מגיעים אלינו "הביתה" עגלות, כך שיש לנו ניסיון בתחום). אבאר כוונתי.
אמנם, אין פיקוח הדוק על העגלות, וזאת מסיבה מובנת, כי הלקוחות לוקחים את העגלות עד הרכב או עד הבית, ואין אפשרות לפקח על כל אחד ואחד. אבל בכל סופר (שאני מכיר) יש אדם שבסוף היום אוסף את העגלות ומחזירם למקום.
הסיפור שמובא בסוף התשובה מראה שיש עובדים או פקידים המזלזלים בעניין, אבל בוודאי שהבעלים של הסופר (אם פרטי, ואם בעלי מניות) מקפידים על הרכוש של הסופר, כולל העגלות.
מאד קשה לי לראות את המקרה כמקרה של אבידה מדעת — הרי פועלי הסופר כן מחפשים אחר העגלות, ואם הם לא עושים את העבודה כמו שצריך, אז מה בכך — ולכאורה תהיה חובה גמורה של השבת אבידה.
כמובן, ניתן לדון מצד שהסופר היא חברה בע"מ וכו', אבל אם נניח כהנחה פשוטה (ולענ"ד כך צריך להניח) שדיני התורה חלים גם על חברה בבעלות יהודית, הרי שתקום חובת השבת אבידה.
אפילו אם נמצא צד שאולי אין חיוב (שבסופר הזה באמת לא אכפת להם מהעגלות, וצ"ע), הרי שספק דאורייתא לחומרא, כך שאם רואים בחניה ליד הבית עגלה של סופר סמוך, באופן שעובדי הסופר אינם מגיעים לאותו מקום (ומה עוד שיש ילדים שעלולים להרוס את העגלה בקרוב), יש להשיב את העגלה לסופר ובכך לקיים מצווה דאורייתא של השבת אבידה.
ובנוגע למחאה, באמת אין למחות במי שמשתמש, כי נראה שאין בכך קפידה, אבל בוודאי שיש למחות בידי מי שלוקח עגלה הביתה ומשאיר אותה ליד הבית בשביל שישחקו בה הילדים ויקלקלוה.
אין היתר של זה נהנה ולא חסר. למיטב ידיעתי, העגלה מיועדת להליכה על ריצוף חלק בלבד, הליכה על אספלט מזיקה לעגלה.
התרנו מדין שיש צד שהעגלה היא הפקר, ומטעם זה אין למחות לא במבוגרים ולא בילדים.
למיטב ידיעתי, בעלי הסופרים לא נותנים רשות לקחת הביתה (אלא אם הסופר נמצא באותו בנין), אפילו אם ישאירו להם משכון, וזאת מחמת שהליכה על אספלט מזיקה לעגלה, אבל נותנים רשות לקחת עד לרכב וממילא אינם יכולים לשמור שאנשים לא יקחו הביתה.
אדם שהיה שומר כדרך שאנשים שומרים, לא היה נותן לילדים ולאנשים בלתי מוכרים להוציא עגלה מתחומי חצירו. מנהלי הסופר עושים חשבון שעדיף להם להפסיד עגלה ביום כדי לתת שירות ללקוחות. החשבון יכול להיות נכון, אך אין להם זכות לזלזל בשמירה למען רווחים מסוימים ולחייב את כל הציבור לעבוד עבורם באיסוף עגלות. מצוות השבת אבידה, לדעתי, היא רק באדם ששומר כדרך שאנשים שומרים ואף על פי כן נאבד לו, אך לא באדם הנותן ללכת לאיבוד, גם אם יש לו ק"נ טעמים.
לאחרונה ישנם אנשים (או אולי אדם אחד) ששמים ספרי קודש ישנים או עודפים ברחוב עם שלט כמה עולה כל ספר וקופה להכניס את הכסף. אם אני רואה שילד לקח ספר למקום אחר, אינני חייב מצד מצוות השבת אבידה להחזיר אותו, כיון שברחוב לא שומרים על ספרים. וזאת גם אם המוכר יסביר לי שמכירת הספרים בדרך זו היא המשתלמת ביותר.
באשר לטענה שבעלי המניות מעוניינים לשמור על העגלות, אני מניח שגם הם יודעים שמסתובבים עגלות מכל הסופרים ברחוב, ואם היו מוכנים לשמור עליהם, היו צריכים לתת הנחיות למנהלים ולעובדים כיצד לשמור עליהם. אם לא עושים כן, הציבור אינו חייב לעשות את העבודה עבורם חינם.
לא הבנתי את התשובה
ברצוני לשאול האם אדם אשר מתהלך עם חפציו במקום אשר ישנם גזלנים ואינו שוכר שמירה אשר תגן עליו מפניהם אין חובת השבה על חפציו? ברור כי "אבידה מדעת" המוזכר בב"מ כ"א כ"ג ול"א מדובר במיקרים שבהם האבדה היא מצד עצמה תלך לאיבוד ללא שום התערבות משום שהתנאי הראשון לאי חיוב ההשבה שמדובר במצב של אבידה, אבל כאשר הסופר מאפשר לאנשים לפרוק את סחורותם ומאפשרת להם להשתמש בלי מאבטח צמוד וסומכת על אנושיותם שיחזירו את העגלה ומה לעשות לפעמים יש אינשי דלא מעלי הלזה נקרא אבידה מדעת?
האם נאמר שאין צורך להשיב מגבות של בית מלון הזרוקות על חוף הים הצמוד לו (אנשים "טובים" לקחו אותן מחדרם במלון ו"שכחו" להחזירן) משום שאין הנהלת המלון מפקחת על האנשים שלא יוציאו מגבות או שאר דברים?
אשאל יותר מכך הרי לדעת הטור בחו"מ סימן רס"א אבידה מדעת היא הפקר ונפסק ברמ"א שם סעיף ד' האם יורה הרב המשיב שמותר לפי פסקו של הרמ"א לקחת את כל עגלות הסופר לבית הרי הם אבידה מדעת בכך שמניחים אותן ללא שומרים….
הנחת היסוד שאבידה מדעת היא רק אם היא תיאבד מאליה, איננה נכונה. לשם דוגמא אציין דברי הנתיבות בסי' רעה סק"א וז"ל: "וכיון שאסר נכסיו וכל אדם יכול ליטלו באין מוחה, ואסור לשומרו ולעכב בשום אדם הבא ליטלו, ממילא הוי כהניח חפצו ברה"ר ובמקום שאינו משתמר דאבידה מדעת היא והוי הפקר".
אינני אומר שהסופר חייב להעסיק מאבטח צמוד (אגב בכל סופר יש מאבטח, אלא שהוא אינו מונע מלהוציא עגלה משטחי החנות), אבל אם הוא רוצה לחסוך בהוצאות אלו, אינו יכול להטיל את תפקיד האבטחה על הציבור.
לגבי הטענה שאם כן יהיו העגלות הפקר אף בתוך החנות, אינה טענה כיון שודאי יש שמירה קצת ורוב האנשים הלוקחים עגלות מחזירים, אלא שאין שמירה מספקת. והרי זה כמסירה ליד קטן, שנחשב כאבידה מדעת לעניין שאין חיוב להחזירו לבעלים כיון שמסרו מדעת, אבל גם כן אינו הפקר, כיון שקטן בר דעת יודע לשמור קצת, וכמבואר בנתיבות סי' רסא. אולם כל זה לעניין להוציא מתוך החנות, אבל אם אדם אחר הוציא עגלה בגזילה והניחה ברשות הרבים, תהיה דינה כהפקר לדעת הטור, כיון שעכשיו העגלה נמצאת במקום שאינו משומר כלל.
אחדד את מה שכתבנו שוב ואני חושב שהדברים ברורים- "אבידה מדעת" יסודה שמצב החפץ מצד עצמו הוא אבוד ולא שצריכים עדיין התערבות של אנשים בזדון בכדי להופכה לאבידה, וכן בדברי הנתיבות שציין הרב המשיב מכיוון שאסר על עצמו את הנכסים ואסור לו למחות במי שלוקח א"כ הביא את החפץ למצב של אבידה שאינה משתמרת משא"כ במקרה זה שאנשים החייבים באחריות של החפץ (מדין שואל) ובידיים פושעים ומשאירים אותה ללא השגחה, והעגלה נאבדת אחר כך ללא ידיעת הבעלים.
הגע בעצמך וכי יש צד שאדם אשר יודיע למנהל הסניף שהוא לא מתכנן להחזיר את העגלה ועדיין יסכים לאפשר לו להשתמש בה? וז"ל הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו שנ' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו" דהיינו שמאבד את החפץ מדעתו וכאופן שכתב שם במי שמשליך כיסו ברשות הרבים או מניח פרה ברפת בלי דלת וכדומה.
(וממקום שהביא יש ראיה לדברנו שהרי אדם האוסר על עצמו חפץ יכולים אנשים לקחתו ומדוע הוצרך הנתיבות להדגיש שאסור לו למחות בהם ובהכרח שבמקום שעפ"י הדין יכול למחות ולחייבם בבי"ד על לקיחתם אי"ז אבידה מדעת,)
בנוסף לזאת לא ברור לי כלל מה הוסיף הרב המשיב שליט"א וחידש שיש כאן שני גדרים של אבידה מדעת- 1.העגלות בסופר שאין חובת השבה 2.העגלות המתגלגלות שדינם כהפקר להטור.
בנוגע ל-1- הרי איך אפשר להשוות עגלות שעדיין בסופר שבמצב של שמירה מעולה בידי בני דעת לחפץ הנשלח בידי קטן.
ובנוגע ל-2- הדבר אינו מובן כלל, וכי הרי ברגע שהעגלה ננטשת באיזשהו מקום בידי הקונה וכי אז יש לבעלים ידיעה על כך בכדי שיפקיר זאת הרי אבידה מדעת כשמה כן היא מ-ד-ע-ת ואיך נאמר שנוצר כאן הפקר מעצמו והדברים מתמיהים. (ודוחק לומר שעל כל עגלה יש כאן הפקר מלכתחילה במקרה שבסופו של דבר תינטש, מכמה סיבות א. מנין לבעלים איזו עגלה תינטש ב.הנתיבות בסימן רס"א מפרש שכל ענין הפקר באבידה מדעת מדין יאוש נגעו בה וביאוש קשה לומר שמתייאשים מלכתחילה על תנאי או לאחר זמן (ורק בפירות שיודע בברור שנושרים מצינו כעין זה בבא מציעא כ"א ע"ב).
בנוסף לכל זאת מבחינה מעשית אין הקביעה שלמנהלי הרשת כלל לא איכפת מעגלות זרוקות (שכל אחת שוה אלפי שקלים) נכונה כלל – בסוף שבוע זה נכנסתי לאחד מסניפי "יש" ושאלתי את מנהל הסניף מדוע יש עגלות זרוקות והוא ענה לי שיש אדם בסוף כל יום שאוסף את העגלות מכל האזור ולעיתים רחוקות אנשים מניחים אותם במקומות לא צפויים והם פשוט לא עומדים בקצב, בנוסף אסור לשכוח שהעגלות לא יכולות להיעלם משום שהם מסורבלות ויש עליהם את סמל ה"סופר" כך שמאד קשה להן להיאבד ולהיעלם.
לפיכך תמוהה בעיני הגורפת לפטור מחיוב השבה ואף לומר שזה הפקר, ולדעתי יש להודיע בטלפון לסופר ודי בכך.
לא ראיתי שום ראיה שאם יש צורך להגיע למעשה אדם אין בכך משום אבידה מדעת.
דברי הנתיבות שאינו יכול למחות, הכוונה שמצד הנדר אינו יכול למחות, שאם מוחה הרי הוא עובר על הנדר, אבל מצד איסור גזל היה יכול למחות, והלוקח עובר על איסור גזל, כיון שהבעלים יכולים להינות אם בעלי חובות יגבו את החוב מהנכסים.
מה שציין מדברי הרמב"ם, אינו בהכרח שהבעלים ישליכו לרחוב, אלא אם הבעלים בידיעה תחילה הביאו שהעגלות יגיעו למצב שהם מושלכים ברחוב, הרי זה אבידה מדעת.
לעניין הפקר לדעת הטור, מסתבר שאין חיסרון של ייאוש שלא מדעת, כיון שהם יודעים שהרבה עגלות (ואם יספרו ידעו גם את הכמות המדויקת) מסתובבות ברחוב. אבל לא באתי להתיר לקחת עגלות מהרחוב, אלא שאין חיוב למחות במי שעושה כן.
לעניין העצה להתקשר בטלפון, גם אני עשיתי כן כדי להחמיר וראיתי שלא הועלתי כלום. אינני חושב שמדובר במקרה בודד, כיון שאם מנהלי הסופר היו מצפים שהציבור יעשה כן ויתקשר בטלפון והם יבואו לקחת, היו רושמים מספר טלפון על העגלות, כמו שיש על כרטיסי אשראי.
המשנה ב"ב פ"ז ע"ב מביאה מקרה שאדם שלח עם בנו הקטן צלוחית ופונדיון לחנווני ע"מ שימלא שמן ויחזיר עודף של איסר, ונשברה הצלוחית ואבד האיסר, לדעת ת"ק החנווני חייב בכל, והגמ' מקשה לגבי הצלוחית הרי אבידה מדעת היא, ותוס' מקשים שגם הפונדיון אבידה מדעת עיי"ש,ועיין בקצות רס"א שמסיק שאבידה מדעת זו שונה משאר המקרים וגם לדעת הטור לא הווי הפקר,ונראה משום שמשתמר קצת משום שמסרו בידי ילד קטן ששומר קצת אבל לא מספיק,ואולם דיני השבת אבידה לא יהיו (ראה אנצילופדיה תלמודית ערך אבדה מדעת).
ולפ"ז נראה שעגלות הסופרמרקט דומות לצלוחית ולא הוי אבידה מדעת גמורה משום שהבעלים משתדלים לשומרם אבל אינם שומרים מספיק ולא באים לאסוף ומשאירים עגלות זרוקות בכל פינות נידחות, לפיכך אין בהם דיני השבה ואולם לכ"ע לא הווי הפקר ויש לגעור במבוגרים שלוקחים העגלות בניגוד לדעת הבעלים, ואולם לגבי ילדים מצות ההוכחה על האב.
לעיל בתגובתי הקודמת ציינתי לדין קצת שמירה שאין האבידה הפקר אף לדעת הטור, כדי להשיב על טענת המגיב שאף בתוך הסופר יהיו העגלות הפקר. אך כל זה בעוד העגלות נמצאים במקום המשתמר קצת או בידים של אדם המשמר קצת, אך לאחר שהעגלות מסתובבים כהפקר ברחובות ואף אחד אינו חושב להחזיר אותם, הרי הם הפקר לדעת הטור, כיון שעכשיו הם במצב של אבידה שאינה משתמרת כלל.
וכן אף אם אדם מוסר ביד קטן, כל עוד שהחפץ ביד הקטן, אינו כאבידה מדעת, אך אם ההורים יודעים שבנם הקטן זורק את הכיפה בערך פעם בשבוע, והקטן אכן זרק את הכיפה ברחוב וכבר עבר מספיק זמן שההורים ודאי ידעו והתייאשו, הכיפה אכן תהיה הפקר.
והסברא היא שאם הבעלים רוצים שהאבידה תהיה משומרת קצת, אין זכות להוציא אותה מתחת ידם, כיון שלהם מספיק שמירה מוטעת ואינם מתייאשים. אבל אם האבידה היא במקום שאינו משתמר כלל, הבעלים מתייאשים. ועיין בנתיבות סי' רסא סק"א שדין אבידה מדעת תלוי בייאוש.
השאר תגובה