שלום וברכה לכבוד הרב
1. בסימן תמא שעה"צ ס"ק יב שם איירי בא"י שהלוה לישראל על חמצו ואמר לו שאם לא יפרע לו החמץ יהיה של הגוי, ולא אמר לו מעכשיו שהדין הוא שהחמץ אסור בהנאה לעולם. ומסתפק המג"א אם מחוייב לפדותו מן העכו"ם לאחר הפסח ולבערו, דאם לא כן הרי מתהנה, שפרע חובו להעכו"ם באיסורי הנאה. ומביא במ"ב מחלוקת הפוסקים בזה. ובשעה"צ מצדד להיתר בסברא חדשה, וז"ל "ולדעתי, בלאו הכי הרי הפקעת הלוואתו ידוע שהוא מותר, ובפרט בכגון זה שאינו תובעו, ולהכי אין זה בכלל פורע חובו". וק"ל מהא דאיתא בסי' תמ סעי' א בגוי שהפקיד אצל ישראל ואינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהגוי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד חייב לבערו ויש חולקים. וכתב השעה"צ ס"ק כב דאם היה חייב מדין המלכות לכולי עלמא חייב לבער. וכיון דעל ידי דין המלכות עובר על בל יראה, ה"נ נימא כאן, דאף שהפקעת הלוואתו מותרת, אך כיון שהוא חייב בדין המלכות, הרי הוא נהנה. ואמנם אין הנידונים שווים, אך באמת יש להקשות בלא הדמיון, דכיון שיכול לכפות אותו בדין המלכות הוא ודאי נהנה שאינו צריך לפרוע.
2. זאת ועוד, דמה שהוסיף השעה"צ "ובפרט בכגון זה שאינו תובעו". והנה מדוע הוא לא תובעו, זה רק בגלל שיש לו את החמץ, ואם כן מה זה תוספת סברא, הרי הוא נהנה מהחמץ שאינו תובעו. תודה רבה לכבוד הרב התלמיד חכם
תשובה:
מועדים לשמחה
1. מה ששאלת שמדין המלכות הוא חייב לפרוע את ההלוואה ונמצא שהוא נהנה מהחמץ, יש לומר שגם בדין המלכות אינו חייב לפרוע את דמי ההלוואה מכיון שלמעשה יש לגוי את החמץ שלו ומדיני המלכות זה נחשב שהוא פרע לו את ההלוואה, שוב אין לו תביעה עליו מדיני המלכות, רק שהבעיה היא שבדין של תורה זה נחשב שהוא לא פרע לו, ולזה בא השער הציון ליישב שמכיון שהפקעת הלוואתו מותרת נמצא שאינו נהנה מהחמץ.
2. למעשה הגוי אינו תובע אותו את ההלוואה, וזה לא משנה משום מה אינו תובעו.
