כל הזכויות שמורות
להערות והארות: שמואל ברוך גנוט התאנה 12 אלעד
039170244
מכתבי הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א מח"ס שלהי דקייטא, משנת תפילין, ויאמר שמואל
א] שאלתי את מרן שליט"א (בשב"ק פרשת שמיני התשע"א) דהנה כתב הרמב"ם (חו"מ פ"ז ה,ו-ז): בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר 'ואותנו הוציא משם' וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה 'וזכרת כי עבד היית', כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית, עכ"ל. והנה בה"ז כתב: 'החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים'. ויל"ע אמאי לא כתב גם דד' כוסות מצוה מדברי סופרים היא. ומרן שליט"א השיבני דהר"מ נקיט בחרוסת כלשון הש"ס בפסחים (קי"ד) במשנה אע"פ שאין חרוסת מצוה ר' אליעזר בר' צדוק אומר מצוה. דפליגי האם היא מצוה או לא. ועניתי ואמרתי לו דהא הר"מ בריש הלכות מגילה כתב ג"כ דקריאת המגילה היא מ"ע מד"ס, ושם לא שייך לתרץ כדבריו. והשיבני דהתם קריאת המגילה הם מז' מצוות חמורות, עכ"ד הגרח"ק. ואולם מקובל לבאר בזה בעולם התורה דהר"מ כלל האי דינא דהסיבה וד' כוסות בהחיוב דחייב אדם להראות עצמו כאילו יצא ממצרים, ובכלל זה לנהוג בדרך חירות, וממילא זה בכלל המ"ע דאורייתא וע"כ לא כתב דהוי מ"ע מדברי סופרים.
ב] עוד שאלתיו אז דהנה הרמב"ם (חו"מ ז, א) כתב: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן וכו',שנאמר והגדת לבנך וכו', ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים",עכ"ל. ובה"ב כתב: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו,וכו', ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן". ויש לדקדק שבה"א כתב לשון 'סיפור', וכשעסק בחיוב על הבנים, כתב שצריך 'להודיע'.
והשיב מרן שליט"א: "לבנים צריך להודיע, בדרך שאלה ותשובה. הודעה היא לשון השייכת כתשובה, ולא כסיפור גרידא". ובמכתב כתב לי הוא בזה כך: 'להודיע קאי גם על מי שאינו יודע לשאול'. -וי"ל בכוונתו ש'סיפור' היא השיחזור והחוויה מחדש של המאורע ואילו 'הגדה' הודעה ותשובה הינם לשונות של מסירת הצהרה והגדרת עמדה, שישנה מצוה לחוות מחדש ולספר בנסים שנעשו לאבותינו וישנה מצוה נוספת למסור את האמונה לבנים להודיעם את האמת שנתגלתה ונתבררה ביציאת מצרים. וכמו"כ 'סיפור' יכול אדם לספר ולחוות בעצמו, לעצמו, אך 'הודעה' כל עניינה היא להודיע לאחרים. או באופן נוסף: 'סיפור' הוא בפחות התמקדות מאשר ב'הודעה', ובסיפור ניתן לספר בעקיפין, משא"כ ב'הודעה', שהיא ממוקדת וחדה יותר.
וכעת קיבלתי ברוב עונג הספר רץ כצבי ח"ח, שי"ל זה עתה ע"י ידידי הרב צבי רייזמן שליט"א, שם הביא בשם שו"ת להורות נתן (ח"ט או"ח סי' ח) שדקדק ג"כ בד' הר"מ דפתח ב'סיפור' וסיים, גבי חיוב ה'והגדת לבנך',ב'להודיע', וכתב דלשון זה מורה שישנו חיוב להודיע לבניו דברים מחודשים, שלא ידעם עד כה, מעניני יציאת מצרים, והוכיח כן מכמה דוכתין ש'הודעה' היא הודעת דבר חדש שלא ידעוהו עד כה, עי' בראשית (ג,יא) וברש"י שם, ויקרא (ה, א) ואסתר (ב,כ). ובס' רץ כצבי ציין דכעי"ז כ' בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סי' קב אות ד).
ושו"ר שהרמב"ם (שם ה"ד) כתב: וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח, עכ"ל. הרי דפתח בסיפור, לגבי סיפור השתלשלות הענינים וסיפורם, וסיים ב'הודעה' לגבי 'עבדים היינו'. ונראה דלפי הגדרת הרמב"ם, אזי רב ורבא דנחלקו האם מתחיל ב'מתחילה עע"ז היו אבותינו' או מ'עבדים היינו'-נחלקו גם בגדר הסיפור, האם הוא 'סיפור' או 'הודעה'.
ועוד יש להבין, דהא ענין עע"ז הוא ענין חסרונם ברוחניות, ואילו 'עבדים היינו' הוא ענין של הצלת הגשמיות, וא"כ נחלקו בעצם מהות הגנות וההצלה.
ורבנו מנוח (חו"מ ז,ד) כתב שכיון שהיו עע"ז, לכן חיזק להם הקב"ה את אמונתם בחוש ע"י יצי"מ. עכ"ד. ולדבריו יבואר טפי דעת הריטב"א, שלב' הדעות צריך לומר את ב' הענינים, ורק נחלקו במה מתחיל ופותח. דלפי"ד יבואר טפי, דהפתיחה היותר נאותה היא 'מתחילה עע"ז', כי זהו מבהיר לשם מה בכלל ה' הוציאנו ממצרים, בכדי לעקור את עע"ז של אבותינו. והדעה השניה סוברת שלא לשם כך הוציאנו הקב"ה, או שלכן הוציאנו, רק שלא צריך לפתוח עם זה, כי לולי שהיינו עע"ז היה ה' מוציאנו ממצרים. כי לא רק בכדי למנוע השלילה דע"ז הוציאנו, אלא בעיקר בשביל להעלותינו על דרך החיוב, לעשותינו עם ה'.
והנה לפי הראשונים והאבודרהם וכו', שנחלקו האם בכלל להגיד את זה או זה, ולא רק במה לפתוח, נחלקו בגדר אחר, האם בכלל מודים על ניסי הרוחניות דבעע"ז, או רק על ניסי הגוף דעבדים היינו וכו'.
ואולי בחלק ה'עבדים היינו' צריך להתמקד, כי זה הגדרה על מה אירע. ובחלק סיפור העע"ז, שהוא רק ענין כללי, של ביאור מדוע הוציאנו, צריך 'לספר'.
ואולם האבודרהם ביאר בכלל את מחלוקתם באופ"א, וז"ל: רבא סבר כיון שכל ענין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם אותו עבדות של מצרים. ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עכו"ם ואין גנות (בעולם הזה) [כע"ז] וגדול הוא מגנות של עבדות ואעפ"כ קרבנו המקום לעבודתו, עכ"ל.
הרי דסבר דנחלקו מהו הגנות שעליה צריך להודות ולשבח, דנחלקו מאיזה 'אשפה' הרימם, האם מאשפת הע"ז או מאשפת העבדות.
ויש להעיר, והערני לזה ידידי הגר"ש מילגרום, האם סיפור הגנות היא 'הכשר' לזינוק סיפור השבח, דע"י שנספר על הגנות- ממילא יתרומם קרן השבח, א"ד דיש ענין לספר את עצם ענין הגנות. ונפ"מ האם יכול להתחיל ולספר על הגנות כבר בערב פסח ובליל הסדר ימשיך בשבח. ולכאו' לרבנו מנוח ל"ש להסתפק בזה. דודאי צריך לספר בליל הסדר, דזה הגדרת טעם ההיצי"מ, ולא ענין הגדלת הנס והשבח.
ג] אמרתי למרן שליט"א שהרשב"ץ בפירושו להגדה שאל מדוע אנו אומרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות- הלילה הזה מרור", וכי בשאר הלילות אי אפשר בלי לאכול ירקות? והוא תירץ שבעוד שבכל לילות השנה הרשות בידינו לאכול כל ירק, הרי הלילה הזה למרות שאכלנו הרבה ירקות כלבבנו, אנו עדיין מצווין לאכול גם מרור. ושאלתי שהרשב"ץ בהמשך שואל מדוע אנו לא שואלים "שבכל הלילות אנו לא שותים ארבע כוסות" והוא משיב שבכל הלילות אם רצה לשתות שותה, ואין זה שינוי בלילה זה דווקא. ולכאורה הרשב"ץ סותר את דברי עצמו, שבעוד שעל ירקות כותב שאנו מדגישים שלמרות שביכולתינו לאכול ירקות, מכל מקום אנו חייבים לאכול גם מרור, ואילו לגבי כוסות יין אנו לא שואלים מדוע הלילה אנו חייבים לשתות ארבע כוסות, למרות שאם נרצה נשתה יין כלבבינו. מרן שליט"א השיב: "היה הבדל גדול בזמנם בין ירקות ליין. בעוד שירקות לא אכלו כל כך פעם, הרי שיין כולם שתו. הגמרא הרי אומרת שהיו שותים 10 כוסות בסעודה אחת ואי אפשר לשאול "מה נשתנה" שהלילה שותים יין, למרות שהלילה יש חיוב לשתות יין, מכיוון שכל הזמן שתו אז יין, והרבה"…
ובחוהמ"פ התשע"א הוסיף מרן שליט"א:"הרי לפעמים שותים עשר כוסות"… (וכוונתו לי' כוסות דבית האבל, עי' כתובות ח' ב').
ד] תמהתי בפני רבנו שליט"א, שבכל שנה ושנה אנו אומרים "מה נשתנה" שניתקן שהבן ישאל אותו (ובעיקר, לא על חכם שיודע את ההלכות ואת סדר ליל הסדר) והרי עדיין לא עשו טיבול שני ולא אכלו עדיין בכלל מצה ומרור ולא הסבו. וקשה לומר שסוף סוף גם הקטנים יודעים כבר את סדר ליל הסדר, שהרי אם כך, מדוע עושים טיבול ראשון של הכרפס לפני ההגדה, כאשר הוא נועד לצורך השינוי, שישאלו הילדים. מרן שליט"א הסכים לשאלה ("זאת שאלה עתיקה"…- אמר) ואמר שאכן כן, מלמדים את הילדים מראש כיצד עליהם לשאול ומה עליהם לשאול, למרות שעדיין לא התעוררו אצלם השאלות מאליהם, כי כך היתה התקנה, שהילדים ישאלו, למרות שהשאלות לא קשות להם באמת, ושאנחנו נשיב להם תשובה ושנספר את ההגדה, בדרך שאלה ותשובה. "ומלבד זאת", אמר מרן שליט"א, "הילדים הרי זוכרים משנה שעברה"…
ה] אמר לי מרן שליט"א שאלו שאומרים את כל ההגדה, גם מבלי שיושבים לאחר מכן וממשיכים לספר ביצי"מ- קיימו את הדין של 'וכל המרבה לספר הרי זה משובח'. ואם כי ודאי שכל הוספה נוספת בסיפור, מצוה היא. אך הדין של 'וכל המרבה' מתקיים בקריאת כל ההגדה של פסח. וכוונת מרן שליט"א היא ש"מרבה" פירושו ריבוי יתר על המעט שחייבים בו, וכל ריבוי הנוסף על מעט הסיפור המינימלי שאנו חייבים בו ("ר"ג אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח, ואלו הן: פסח מצה ומרור"), נחשב ל'כל המרבה'. והשבוע שאלתיו (במכתב) שראיתי בחידושי הריטב"א בריש ביאורו להגש"פ שכתב וז"ל: " וחייב אדם לספר בלילה הזה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בענין יציאת מצרים, ואם אינו יודע, אומר מה נשתנה וסדר ההגדה", עכ"ל. ומשמע שאמירת סדר ההגדה נועדה רק למי שאינו יודע לספר מעצמו, אך היודע לספר בעצמו, חייב לספר גם מעצמו עוד ועוד, בנוסף לקריאת ההגדה. וכתב לי רבנו שליט"א: "לא ראינו עושין, רק אם שואלין".
ו] עוד שאלתיו (במכתב) דהנה נאמר בתורה: " וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה", וכתב הרשב"ם שם: " ויהי כי הקשה – כל זה תאמר לבנך, וכן מוכיח מדכת' הוציאנו י"י ממצרים. כי הק' אמר למשה כל פרשה זו, וישראל אומר לבנו הוציאנו י"י וגו'. כי משה לא אמר לישראל פסוק זה מעצמו [וגם מה צורך] שיאמר משה לישראל והיה לאות על ידכה כי בחוזק יד הוציאנו וגו', אלא האב אומר לבנו כך", עכ"ל. והנה במכילתא דרש פסוק זה על ליל הסדר, וא"כ צ"ע מדוע, לפי דעת הרשב"ם, לא מזכירים בהגדה של פסח את ענין הפטר רחם. והשיב רבנו שליט"א: "לא נהגו".
ז] שאלתיו בחוהמ"פ שאבי שליט"א ערך את הסדר והוא זה שסיפר לילדי שלי, נכדיו, את סיפור יציאת מצרים, ואם כן כיצד אני קיימתי את מצוות "והגדת לבנך"?
מרן שליט"א השיב: "כשאתה קורא את ההגדה ביחד עם כולם, ואומר להם לקרוא גם את ההגדה, אתה יוצא ידי חובה. הם הרי קוראים לבד את השאלות של "מה נשתנה" ואת התשובות של ההגדה"…והוספתי לשאול: "ולא צריך שאני אדגיש להם בעצמי את סיפור יציאת מצרים?"-ומרן שליט"א השיב: "לא צריך!".
ח] שאלתיו עוד , שהרמב"ם כתב שצריך להודיע לבנים בליל הסדר "מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו", ומשמע שצריך להזכיר שהניסים נעשו על ידי משה רבנו וזה דבר שלא שמענו עליו, ובפרט שבהגדה של פסח לא מוזכר בכלל שמו של משה רבנו. והגר"ח השיבני: "אולי זה לאו דווקא. אולי הרמב"ם מתכווין לשיגרא דלישנא. וגם אם נגיד שצריך להזכיר את משה רבנו, הרי כבר אמרו חז"ל ש"אני ולא מלאך" שמזכירים בהגדה, זה משה רבנו. אם כן, גם אם צריך להזכיר את משה רבנו, הוא מוזכר ב"אני ולא מלאך"…
המשכתי לשואלו שהרמב"ם בהמשך כותב לגבי השינוי בליל הסדר לילדים הקטנים: "וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים", וצ"ע, שהרי הרמב"ם פסק בהלכות יום טוב, שבכל חג וחג צריך לחלק קליות ואגוזים, מדין "שמחת יום טוב", אזי אם כן, מהו השינוי שבליל הסדר, אם בכל חג מחלקים לילדים קליות ואגוזים?! והשיב הגר"ח: "תמיד בחגים מחלקים ביום וכעת מחלקים אותם בלילה וזה השינוי".
ט] שאלתיו דהרמב"ם פותח את סדר ההגדה שבנוסחתו במילים 'בבהילו יצאנו ממצרים', ואח"כ ממשיך 'הא לחמא עניא'. וצ"ע מה הוסיף במשפט זה, לאחר שכבר כותב הוא בהמשך "מצה זו ע"ש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", והשיב מרן שליט"א שנקט כן ע"ש החפזון שנאמר בקרא, כי רואים אנו שהתורה הדגישה את הענין שיצאנו ממצרים בחפזון.
י] שאלתיו שהרמב"ם (פ"ז ה"ד) כתב: וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח, עכ"ל. הרי דפתח בסיפור, לגבי סיפור השתלשלות הענינים וסיפורם, וסיים ב'הודעה' לגבי 'עבדים היינו'. ונראה דלפי הגדרת הרמב"ם, אזי רב ורבא דנחלקו האם מתחיל ב'מתחילה עע"ז היו אבותינו' או מ'עבדים היינו'-נחלקו גם בגדר הסיפור, האם הוא 'סיפור' או 'הודעה'. ואמר מרן שליט"א: 'סיפור זה דבר ישן, לספר דברים ישנים. אך הודעה זהו להרגיש כאילו יצא בעצמו ממצרים, לחוש את העבדות בעצמו'.
יא] שאלתיו בשם ידידי הרב אשר לוי, שבנו אחד גנב האפיקומן ואח"כ נרדם, ובנו השני היה זה שהחזיר את האפיקומן. מי משניהם זכאי למתנת האפיקומן?… והשיב מרן:"ברור שמי שהחזיר לאבא הוא מקבל את הפרס. אחיו הרי רק גנב… העיקר הוא מי שמחזיר… ואבא [מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל] אמר שלא ראוי בכלל 'לגנוב אפיקומן', כי הדבר מרגיל את הילדים למושג גניבה".
יב] שאלתיו האם אפשר לעשות 'הכנסת ס"ת' בימי האבלות שבימי ספירת העומר, בליווי כלי זמר, ריקודים ומחולות, והשיב שאפשר.
