מיהו הגדי ומי החתול?

כל הזכויות שמורות

להערות והארות: שמואל ברוך גנוט התאנה 12 אלעד

039170244

מה ענין גדי וחתול לליל-הסדר, מיהו ה"חוטרא" ומיהו השוחט. מה בדיוק מלאך המוות רוצה כאן ומי בכלל חיבר את הפיוט הכה-מיוחד "חד גדיא".* "חד גדיא" מזוית שלא הכרתם עד כה * ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות *

אבל למה אתה מתערב?

כשהיינו ילדים קראנו כולנו את סיפורי חכמותיו של הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל, רבה הנודע של פראג. באחד הסיפורים סופר על כומר נוצרי שפגש את רבי יונתן ותהה באוזניו על פיוט "חד גדיא" הנאמר בסוף "הגדה של פסח". "הגדי היה בסדר, כי הוא לא עשה רע. החתול שאכל את הגדי היה פושע, ולפיכך הכלב שנשך אותו עשה כהלכה. האש שהענישה את הכלב הצדיק לא היתה בסדר וממילא המים, שהענישו את האש, עשו כשורה. השור ששתה את "המים הטובים" לא נהג כהוגן ונמצא שהשוחט ששחט אותו לא עשה בסדר, כך שמלאך המוות שהעניש את השוחט הסורר פעל מצוין. ואם כן מדוע האלוקים שחט את מלאך המוות?" תהה הכומר.

"הגדי היה בסדר גמור והחתול שאכל אותו היה פושע" – השיב לו רבי יונתן אייבשיץ. – "אך אתה, כלב, מדוע אתה מתערב?!"…

את הסיפור היפה הזה שמענו בודאי פעם אחת או פעמיים. אך ה"בן איש חי" זצ"ל לוקח משל-סיפור זה ומסביר על ידו את ההקשר שבין פיוט "חד גדיא" ל"הגדה של פסח". באו המצרים והתלוננו: "מדוע הקב"ה מעניש אותנו בעשר המכות? הרי קיימנו את גזירת הבורא, שציווה "ועבדום ועינו אותם"?" ועל כך יש להשיב להם שנכון הוא שהקב"ה אמר ש"גר יהיה זרעך בארץ לא להם". אך האלוקים לא קבע מי בדיוק יהיה העם ש"יקח על עצמו את המשימה" להצר ולשעבד את עם ישראל. המצרים בחרו להתערב, בדיוק כמו הכלב שב"חד-גדיא", ולמלאות תפקיד מפוקפק שכזה, מבלי שהתבקשו לעשות זאת ולכן, כמו הכלב שה"חוטרא" הכהו, עליהם להיענש בחומרה.

תעלומת המחבר האלמוני

לקראת סיומו של ליל הסדר יושבים אנו כולנו ומשוררים ברוב חדוה ושמחה את פיוט "חד גדיא", בו מסופר על אבא, שקנה גדי בשני זוזים. הגדי נטרף על ידי החתול, הכלב נשך את החתול והמקל הכה את הכלב. האש שרפה את המקל והמים כיבו את האש, השור שתה את המים והשוחט שחט את השור. מלאך המוות נטל את נשמת השוחט והאלוקים יתברך שחט את מלאך המוות.

מי חיבר את הפיוט?

 אין לנו תשובה על שאלה זו. מחברי פירושי ההגדות הרבות לאין ספור אינם מצליחים לתהות על שמו של מחבר ה"חד גדיא", אולם בפירוש ההגדה "מרבה לספר", שחיבר רבי ידידיה טיאה וויל בנו של ה"קרבן נתנאל" על הרא"ש, כותב כי הפיוט המעניין, יחד עם פיוט "אחד מי יודע", נמצא כתוב על קלף בבית מדרשו של "הרוקח" בגרמייזא ומשם מקורו.

בספר אבני שוהם מביא בשם "הגדת רוח דודאים" שהפיוט נתקן בשנה ראשונה לאחר חורבן הבית, בשנה שהותקן לומר "הא לחמא עניא".

ובהגדת "דמשק אליעזר" (דפוס קולמיא תרמג) כתב ש"חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא"הוא בגימטריא "יהונתן בן העוזיאל".

ידידי הרב יוסף מאיר שליט"א ממכון למורשת אשכנז מגלה לנו כי ישנם פיוטים רבים שהגיעו לאשכנז דרך איטליה, היישר מחורבן הבית.

מהו משמעותו של הפיוט הזה ובמה הוא קשור לחג הפסח?

ב"אוצר מפרשי ההגדה", החיבור המשלב יחדיו את כל פירושי ההגדה הרבים שיצא לאור זה עתה ע"י "מכון ירושלים", למדנו כי רוב המפרשים ביארו שהשיר נועד לרמז על גלות עמנו, גלות ארוכה הנמשכת ממכירת יוסף, שיעבוד מצרים ועד לסוף שיעבוד האומות והמלכויות, כדי שעם ישראל לא יתייאשו מהגאולה הקרובה. הגדי רומז לעם ישראל, שנמשל לגדי, כשכל יתר המזיקים רומזים לאומות העולם הצרים להם ולבסוף עתיד הקב"ה להיפרע מאויביהם.

לפירושו של המלבי"ם הגדי רומז ליוסף הצדיק (יוסף הוא עשירי לשבטים, לא כולל לוי שהוא "חלק גבוה", והחודש העשירי הוא חודש טבת, שמזלו גדי) שנמכר בשני זוזים (בעבור כתונת פסים, השווה משקל שני סלעים כמובא בחז"ל) לישמעאלים, שהם עם כפוי טובה כמו החתול, עליו נאמר (בהוריות יג, א) ש"הוא אינו מכיר את קונו". אז הגיע הכלב, הוא מצרים (המשול על פי תורת הסוד לכלב) ולקחו את יוסף מיד ישמעאל החתול. מטהו של משה ("החוטרא") יוציא את עצמות יוסף מתוך היאור ויבטל את השפעת מצרים. יבוא השור, הוא חטא העגל (שמיכה השליך אל האש פתק ובו נרשם "עלה שור") ויחזור הדבר לקילקולו. משה יגיע עם ה"מיא", אלו המים שמשה בדק בהם את בני ישראל לאחר חטא העגל. ואז "ואתא תורא ושתה למיא" – תבנית שור שהוא פסל מיכה, שקילקל את התיקון שנעשה על ידי בדיקת המים. דבר זה יותקן על ידי "ואתא שוחט", באמצעות מצות השחיטה שהצטוו בה בני ישראל. "ואתא מלאך המות ושחט לשוחט", פירושו הוא שעל ידי הקילקול ירדה טומאת הסטרא-אחרא, הוא מלאך המוות, לעולם, ובעזרת ה', בקרוב בקרוב, ישחוט הקב"ה את חלק הסטרא-אחרא לעתיד לבוא, אז ישוב העולם לקדמותו ולתיקונו.

רבי מנחם מנדל כשר מסביר את השתלשלות ה"חד גדיא" ברעיון גאוני בפשטותו. לדבריו הפיוט נועד להזכיר לנו שעל כל דבר וענין יש דין ויש דיין, וכדברי חז"ל במסכת אבות "על דאטפך אטפוך וסוף מטיפיך יטופון". הרגת את הגדי? הרגו אותך! נשכת את החתול? הכו אותך…

לגלוג על עובדי האלילים

הגאון רבי יצחק אריאלי זצ"ל והגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל מסבירים ש"חד גדיא" נועד ללגלג ולהתל באומות העולם הקדמונים, שעבדו לאלהי עץ ואבן. היהודי לועג לאליל המצרי, שהוא הגדי, ושואל את המצרי: "מדוע אתה עובד לגדי, והרי החתול חזק ממנו". משיב לו המצרי: "בסדר. נעבוד לחתול". לועג לו היהודי ואומר: "אז תעבוד לכלב שהוא חזק מהחתול". כך מתנצחים השניים, עד שהיהודי מוכיח למצרי שהכח החזק השולט בבריאה הוא הקב"ה יתברך.

הדברים (המתבארים גם בהגדת מהר"ט באנדי מפרנקפורט) מבוססים על דברי המדרש, המתאר את הויכוח האמוני שהתקיים בין אברהם אבינו לנמרוד. נמרוד הציע לאברהם לעבוד לכח האש ואברהם "הציע" לעבוד למים, המכבים את האש. נמרוד נאות ל"הצעה המפתה", אך אברהם דחה אותה בכך שמן הראוי לעבוד לעננים המביאים את המים. ואברהם טען כי הרוח גדולה הימנה, כי מפזרת היא את העננים, וכן הלאה, עד שהוכיח לו אברהם שהאלוקים הוא הכח העליון ביותר.

מיוסף ועד המשיח

אדוננו הגאון מוילנא זכותו יגן עלינו מסביר את השתלשלות "חד גדיא" באופן נפלא. לדבריו הקדושים הרי שהגדיים רומזים לשני גדיי העיזים שהביא יעקב לאביו בליל הסדר ועל ידם זכה לברכותיו של יצחק. יעקב העניק את הברכות ליוסף בנו ("תהיינה לראש יוסף") ואז הגיע "החתול", אלו השבטים, שקינאו ביוסף כחתול, הנוהג לקנאות באחרים. הכלב, הוא פרעה, קיבל מכה אנושה מה"חוטרא" – מטהו המופלא של משה רבנו, עד שהגיעה האש, אשו של היצר הרע שהצליחה לכבות את זכות מטה משה. באו להם המים, כנסת ישראל המשולה למים (ראה שמואל ב', יד, יד) ו"אתא תורא" – מלכות אדום המשולה לשור, הגיע השוחט – זהו משיח בן יוסף שנלחם באדום, עד שימות על ידי מלאך המוות מחמת עוונות עם ישראל, עד שיבוא הקב"ה לעתיד לבוא ויפרע מאומות העולם, יקיים את ברכות יצחק ליעקב ויגאל אותנו, במהרה במהרה בקרוב בימינו.

קינה על חורבן המקדש

רבנו ה"חתם-סופר" מסביר כי "חד גדיא חד גדיא" רומז לשני הגדיים הקרבים בערב פסח, האחד לקרבן פסח והשני לחגיגה, כשבפיוט זה אנו מקוננים על שחרב בית המקדש ואנו לא יכולים, לצערנו הרב, לקיים את מצוות הפסח כהלכתו. ה"שונרא" רומז ל"שורה נאה", זוהי חבורת הפסח. ה"כלבא" רומז לחצות הלילה, זמן סיום אכילת קרבן הפסח, שהוא עד חצות הלילה, בו הכלבים צועקים. ה"חוטרא", המקל – רומז לעצי המערכה, הממשיכים לעלות עשן כל הלילה. "נורא" זוהי אש המזבח, ה"מיא" הם מי נטילת ידי הכהנים בכיור ולמים בהם השקו את בהמות הקרבנות לפני השחיטה. "תורא" הוא כמובן הקרבן בעצמו, השוחט הוא הכהן, מלאך המוות הוא השטן שקיטרג עלינו עד שנחרב בית מקדשנו, עד אשר יבוא הקדוש ברוך הוא וישחוט את מלאך המוות, יבנה את בית המקדש וישיב לנו את קרבן הפסח.

חידה סתומה

במרוצת הדורות התחברו עשרות, אולי מאות, פירושים ל"חד גדיא". קונטרסים רבים (מגן דוד, אחיות אחידן, גדי מקולס, אמרי בינה לרבי יוסף ענגיל, פסח התקוה, מקרא קדש, איל יצחק, מאיר עינים, כרם עין גדי, מאמר מרדכי, מלוא פי הגדי, נחמד ונעים, מגיד מישרים ועוד ועוד) התחברו במיוחד על פיוט קסום זה.

התשב"ץ, מחכמי הראשונים, כותב דבר מעניין, לפיו "מחבר זה כתב השיר בדרך חידה במשל נסתר ונפלא, כדי שהבאים אחריו ישתוממו על זה, וכל אחד יתן אל ליבו להתבונן בה ולפתור החידה. ועל כן כל אחד יפרש שיחתו כיד ה' הטובה עליו, ועל ידי זה ירבו לספר ביציאת מצרים, כי על פי רוב כל אחד ירצה לפתור את החידה"…

הגאון בעל "חיים שאל" (ח"א סימן כ"א) נשאל על "אחד שהיה מתלוצץ על פיוט "חד גדיא" שאומרים בערי אשכנז בליל התקדש החג ופער פיו, וקם אחד מהחבורה ונידהו. האם נידויו נידוי או שנידהו שלא כדין". ה"חיים שאל", הלא הוא הגאון החיד"א זצ"ל, כותב שבודאי היה צריך לנדות את אותו החצוף והלץ שזילזל בפיוט הקדוש והוא מאריך להסביר כי "כבר נודע תוקף גדולת פיוטי אשכנז, המיוסדים על החכמה האמיתית, כאשר דיבר בקדשו האר"י ז"ל. וכתבו בשם רבינו מהר"א מגרמייזא בעל "הרוקח" זצ"ל כי כל עניני פיוטיהם ודיקדוקיהם – קבלה איש מפי איש ורב מרב".

פיוט אחד ומאות קולמוסי פירושים בעקבותיו, מנסים לפתור את החידה, עליה הצביע התשב"ץ. נצח ישראל לא ישקר וקול פירושי התורה שבו יתרונן ברמה, מליל הסדר אל ליל הסדר, עד אשר "אדיר יבנה ביתו בקרוב".