האם לעניין יין פוטר משקין האם זה כולל גם לבן שמנערו ששותהו וכן האם פוטר גמיעת ביצה. ובכל הנ"ל האם יש הבדל בין לאשכנזים לספרדים
תשובה:
לגבי לֶבֶּן דעת כל הפוסקים שנחשב למשקה כשמנערו, אך לגבי ביצה נחלקו בזה הפוסקים.
לא ידוע לי על חילוק בין האשכנזים לספרדים בזה
מקורות:
לגבי לבן כיון שכל מה שהוא קרוש אין זה רק מחמת הקור, אבל בעצם הוא נוזלי, וכאשר מנערים אותו נהפך בוודאי לנוזל לכל הדיעות נחשב ראה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' קי) שכתב שרק לגבי משקה שנקרש ונאכל שצריך לעיסה יש לדונו כאוכל, אולם כאשר הוא מנוער ושותים אותו לדעת כל הפוסקים דינו כמשקה.
ולגבי ביצה, אעתיק כאן מה שכתבתי במקום אחר לגבי הדיון אם ביצה חיה נחשבת לאוכל או למשקה, ועיקר הנידון אם מברכים עליה וכן איזה שיעור בה חייב בברכה אחרונה, אולם זה אותו הדין לגבי הדין אם יין פוטר את הביצה
ביצה חיה אוכל או משקה
ויש בזה ב' נידונים א. אם מברכים עליה, ב. באיזה שיעור מברכים עליה
הגר"ש קלוגר כתב דאין מברכים עליה (הל' יוה"כ סי' ברי"ת ושו"ת שנות חיים סי' לג הוסיף להניף ידו שנית ע"ש) כיון דלא נחשב אוכל כלל ונחשב שאינו ראוי לאכילה, אולם האור שמח (הל' טומאת אוכלין פ"ח הי"ג) הוכיח מדברי הגמ' כאן שאמרו ד'אכלא דאיפרת הוא' דחשיב אוכל, וביותר כתב דמוכח מזה דלגמוע ביצה חיה שיעורו לאיסור ביוה"כ הוא כמאכל (בככותבת) ולא כשתיה (ברביעית), דלגומעה חיה הוי דרך אכילתה, וכן הביא ראיה זו הדבר אליהו (למהר"א קלצקין סי' נג) [וגם בחת"ס (שו"ת יו"ד סי' יט) כתב בארוכה שביצה חשיבא אוכל דאל"כ מנלן דמותר לישראל לאוכלו ע"ש] ועוד הוכיח (הדבר אליהו) מסוגיא דיומא פ. דביצה חשיבא אוכל בין חיה ובין מבושלת [דביומא (פ) ילפינן דטומאת אוכלים בכביצה, מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזה זה ביצת תרנגולת], ולכן נקט דשיעור אכילה בה הוא בכזית בכדי אכילת פרס ומברכים עליה.
וכן נקט למעשה המהרש"ם (שו"ת חלק ו סימן פח ) שהגומע ביצה חי', שאע"פ שמבואר ביור"ד סי' קי"ג סי"ד ובט"ז סקי"ד דאינו נאכל אלא ע"י דוחק גדול ומזה הוכיח הגר"ש קלוגר שאין לברך כלל אם גומעה חיה, אבל בתוס' שבת (קמג: ד"ה הלכה) כתבו שדרך לגומעה חי' ועומדת לכך וכן הביא שם (השמטות) מהמחזיק ברכה להחיד"א ז"ל שהביא מכת"י בשם רבני ירושלים שהאוכל חלמון ביצה חיה לצחצח הקול יברך עליו, אע"פ שאינו נהנה בטעם אכילתו מברך עליו כיון שהוא מזונו. וכן הכריע החזו"א (טבול יום סי' ד' סק"י) דביצה חיה נחשבת לאוכל ולא משקה.
וכן בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קיז אות ג') הוכיח מדברי הרשב"א (ביצה ג. ד"ה כלהו) שכתב להקשות מדוע לדעת רבי יוחנן יש בה משום משקין שזבו והרי מבואר בגמ' דכשמשקה הבא מאוכל לתוך אוכל חשיב אוכל וא"כ ביצה ג"כ חשיבא כבא לאוכל, והרי לן דחשיב אוכל.
וע"פ זה דן שם (בבצל החכמה) שמי שבירך על היין והיתה לפניו גם ביצה חי' לגמוע אפילו אם טרף את הביצה ועשאה כמשקה אינה נפטרת בברכת היין (עי' שו"ע או"ח סי' רח סעיף טז דהמברך על היין פוטר מים ושאר משקין שדעתו לשתות) וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן יא אות ב, וח"ה סימן יח סוף אות ד).
אולם בשו"ת חסד יהושע (תליתאי סי' ד') מביא מהישועות יעקב (סי' תק"ה סק"א ד"ה והנה), שהטעם שאמרו בביצה (ב:) שביצה נחשבת לאוכלא דאיפרת הוא משום שראוי לצלותה ביו"ט, וכתב שם בפירוש שביצה כשאוכלה חי' הוי משקה ורק בביצה מבושלת הוי אוכלא. וכן נקט הצפנת פענח (שו"ת מהדו' י-ם סי' יא) וההרי בשמים (ח"ג סוף סי' עג), ועי' עוד מה שהאריך טובא בכל הנ"ל בשו"ת דברי שלמה ח"ב סי' קפד.
