תרומות – לחץ כאן

סעודת ראש חדש

סעודת ראש חדש

ברמב"ם (פ"ג מהל' "קידוש החדש" הל' ז') כתב וז"ל: כשמעברין בי"ד את החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלושים, היו עולין למקום "מוכן" ועושין בו "סעודה" ביום אחד ושלושים שהוא ר"ח כו', וזוהי "סעודת מצוה" של עיבור החדש האמורה בכל מקום עכ"ל.

 

וכ"כ במאירי סנהדרין (דף ע'), והוסיף שעניינה לפרסם עיבור החדש אחר שלא קדשהו. אמנם בהמשך דבריו כתב להביא דברי הרמב"ם והשיג עליו, וז"ל: וגדולי המחברים (רמב"ם הנ"ל) כתבו ביום שלושים ואחד, ולא יראה כן, שלא נקרא עבור אלא יום ל' כמו שאמרו (ר"ה י"ט ע"ב) העיד ר' יהושע על שני אדרים שאין מקדשין אותם אלא ביום עיבוריהם כלומר שעושין אותם חסרים, ע"ש. ולא זכיתי להבין השגתו דאיהו כתב כן בתחילת דבריו ככל דברי הרמב"ם הנזכר.

 

ובירושלמי מגילה (פ"א ה"ד) [וע"ע מתני' מגילה דף ה.] באלו אמרו מקדמין ולא מאחרין, קריאת המגילה ותרומת שקלים. מאחרין ולא מקדמין, סעודת ר"ח וסעודת פורים. וב"טור" בסי' תי"ט (הל' ר"ח) כתב וז"ל: ומצוה להרבות בסעודת ר"ח דגרסינן במגילה באלו אמרו מקדמין וכו' אבל סעודת פורים וסעודת ר"ח מאחרין ולא מקדימין אלמא דמצוה הוא דחשיב ליה בהדי סעודות פורים.[1] ואיתקש נמי למועד דכתיב (במדבר י' – י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם, וכתיב גבי דוד "כי זבח משפחה לנו" וראש חדש הי' דכתיב (שם כ"ז) ויהי ממחרת החדש כו'. עכ"ל. והנה על ראייתו הראשונה של הטור להוכיח שזו סעודת מצוה מדקתני לה בהדי סעודת פורים. בב"י כתב לדחותה למ"ש הר"ן מגילה (ג'. ד"ה איזו עיר) שסעודת ר"ח פירושה שהיו עושין כשהיו נכנסין לעבר את החדש.

 

וכן ראייתו השניה שכתב מדאיתקש למועד כו', דחה וכתב דסמך בעלמא הוא וגם מה דהביא מדכתיב כי זבח משפחה לנו יש לדחות דאינו למימר דלאו משום ר"ח הי', אלא שהיה דרכם להאסף המשפחה לשמחת מריעות וקרה מקרה שנאספו ביום ההוא,[2] ועוד דאפשר שלא עשו המשפחה זבח כלל אלא דוד הי' אומר כן ליהונתן שיאמר כן לשאול. ומיהו אפשר דאפ"ה מצי לאתויי קצת ראיה מדאמר דוד ליהונתן שיאמר כן לשאול ביום החדש אלמא מנהגם הי' לעשות זבח משפחה ביום ר"ח, עכת"ד שם. ועי' בפי' הרלב"ג שם שכתב שיתכן שעל דבר שעשה להם הש"ת היו עושין שנה בשנה ביום ההוא זבחי שלמים. ולפי"ז יוצא שאין אסמכתא לסעודת ר"ח. (ועי' מג"א סי' תרפ"ו ס"ק ה).  

 

אולם בב"ח דחה קושיות הב"י על דברי הטור, דעל הראשונה שהוכיח מפי' הר"ן. הקשה מנא ליה להר"ן לפרש כן אדרבא מדאשכחן דאיתקש ר"ח למועד וכתיב (ש"א כ' כ"ז) ויהי ממחרת החדש ואיתא נמי בפסיקתא כל מזונותיו כו'. אלמא דבכל סעודה שעושין בר"ח קאמר דמאחרין כו'.

ומה שכתב שההקשה למועד סמך בעלמא היא, העיר מדברי הרי"ץ גיאות שהובא בטור שם (סי' ת"כ). שכתב משם זקנים הראשונים דר"ח ימי שמחה נינהו מדכתיב וביום שמחתכם כו', לכך העלה שהכי נקטינן להרבות בסעודת ר"ח.

 

ובדברי הב"י גופא יש לדעת מה הק' מדברי הר"ן דוקא ולא זכר שכך הוא דעת עוד כמה גדולי הראשונים ומהם הרמב"ם (פ"ג הל' ז' מקדוש החדש) הריטב"א במס' מגילה (דף ה') הביא להא דהירושלמי הנ"ל דמאחרין ואין מקדמין וז"ל: ובסעודת ר"ח פי' שהיא סעדוה שהיו עושין אותן כשהיו עולין לקדש את החדש ולעבר את שנים כדאיתא בסנהדרין (ע' ע"א) דאילו בר"ח לא אשכחן סעודה אחריתי דהא קימ"ל דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל עכ"ל. וכן מבואר במאירי סנהדרין שם.

 

וע"ע בערוך לנר שכתב ששיטת הרמב"ם כהר"ן, דסעודת ר"ח האמורה בירושלמי סעודת עיבור החדש הוא, וא"כ איך לא זכר שר כל אלו הראשונים. ובכלל צריך להבין מה הק' מדברי הר"ן והא גברא הגברא קראמית ונימא שהטור לא ס"ל. אך מ"מ י"ל דכיון שמצינו לפי' הר"ן בהרבה מגדולי הראשונים, הק' כן. ר"ל והא זה הפי' המקובל וא"כ אין ראיה להלכה ולמעשה למצות ריבוי סעודת ר"ח.

 

ועוד יש להעיר אמאי לא העיר ג"כ מפי' בעל העיטור (סי' קי"ב) וז"ל: פי' סעודת ר"ח דהיינו סעודה שהיו עושין בית דין לעדים שהעידו על הלבנה כדאיתא בסנהדרין (כ"ג, ע"ב) ובר"ה, עכ"ל. וא"כ ג"כ לפי' לא יהי' ראיה מהא דגרסינן בירושלמי שמאחרין ואין מקדימין בסעודת ר"ח ופורים. וצ"ב.

 

אמנם אפשר שבאמת מ"ש העיטור כוונתו לסעודת מצוה שכתב הרמב"ם שהיו עושין כשמעברין החודש ואפשר שזה כיון כשאמר שעשו לעדים. וזה אמינא ממ"ש ה"כל בו" ג"כ כעין זה דסעודה זו היא זכר לסעודה שעושין לעדי הלבנה בזמן המקדש כו'. עכ"ל. ומצאתי בערה"ש (סי' תי"ט) שכתב שנראה דכוונתו לסעודה שהיו עושין בעיבור החדש כדאיתא בירושלמי וכן נראה מש"ס דילן בסנהדרין לענין בן סורר ומורה דאם אכל בעיבור החדש אינו נעשה בן סורר ומורה. ע"כ. ולדבריו ודאי די"ל כן בדברי העיטור שאפשר שג"כ כיון למ"ש הרמב"ם והר"ן ושא"ר. וא"כ לא יקשה אמאי לא הק' הב"י גם לטעם העיטור וה"כלבו". אמנם זה אינו דהא תרי מילי נינהו. דסעודת עיבור החדש עשו כדי לפרסם שהחדש עובר כדאיתא בסנהדרין (ע:) אבל סעודה שעשו לעדי הלבנה ענין אחר הוא שעושין סעודה לעדים שהעידו שראו הלבנה כמבואר בר"ה (כג:).

.

ובשו"ע (סי' תי"ט ס"א) פסק וז"ל: מצוה להרבות בסעודת ר"ח עכ"ל וצ"ב אמאי כתב לפסוק כן והלא דחה כל ראיותיו של הטור. וצריך עיון שהסכים לפסוק כן לדינא מדברי ה"רוקח" (סי' רכ"ב) שהביא שם בקצרה. "וב"רוקח" כתב להביא דברי הירושלמי בכל מתענין חוץ משבתות ויו"ט וראש חדש וחולו של מועד והא דאמר בפ' ג' שאכלו ר"ח אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל) ר"ל מדמוכח מכך שאין חיוב כלל בסעודה וע"ז תי' פי' דקאי על חיוב בזימון) פי' אי בעי אכל שיתחייב בזימון אבל פירות ובשר יאכל, ובמו"ק פ' אלו מגלחין (דף כח'.) איתא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים לא מקוננות דנמי אקרי מועד ומצוה לאכול בר"ח כמו מועד דאיתקש בתורה (במדבר י' י') "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם", ובנביאים (ישעיה פ' ס"ו פ' כ"ג) "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו". וכתיב (מלכים (ח' כ"ג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" וכתיב (הושע כ' י"ג) "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדיה" וכתיב בשאול (שמואל א' כ' כ"ז) ויהי בחדש השני ב' ימים הי' החודש, ומצינו בסהנדרין (ע.) בפ' בן סורר ומורה אכל בעיבור החודש אינו בן סורר ומורה. ובירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ג) אמר ר' יוחנן לוין בריבית לחבורת מצוה וקידוש החודש כו' (ועי' שם בפ' קרבן העדה שזה סעודת ר"ח) עכ"ל. ומחמת כל זה הכריע מרן כן להלכה שמצוה להרבות בסעודת ר"ח. והנה הראיה שהביא מדברי הגמ' בסנהדרין (דף ע.) גבי בן סורר ומורה, אינה ראיה, דהא שם איתא אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, ומשמע שעיבור החדש אינה חבורת מצוה. (עי' ערה"ש סי' תי"ט).

 

ומ"ש לבאר דברי הגמ' פ' ג' שאכלו אי בעי אכיל כלומר שאינו חייב באכילת פת להתחייב בברכה"ז וזימון, יעויין בר"ן מס' שבת (דף כ"ד) שכתב בשם הר' יהונתן ז"ל שחייב לקבוע סעודתו בר"ח על פת ולברך ברכת המזון. (והו"ד בכה"ח סי' תי"ט ולא מצאתי כעת זה) ובס' כה"ח (סי' תי"ח) כתב דאפי' שאכל פירות יצא. מ"מ בסי' תי"ט כתב שיר"ש יצא ידי כולם, ושיש לבצוע על ב' ככרות כדי לכבדו יותר מן החול והמכבד את המצוות שכרו כפול ומכופל, ע"כ.

 

ומ"ש עוד שמצוה לאכול בר"ח כמו במועד מדכתיב וביום שמחתכם כו'. כן פסק מחמת זה בלבוש סי' תי"ט (ס"א) בהאי לישנא עי"ש.

 

טעם לסעודת ראש חדש

ב"כלבו" (הלכות ר"ח סי' מ"ג) ובאורחות חיים להרא"ה מלוניל (הל' ר"ח). כתבו: ונהגו כל ישראל לעשות סעודה גדולה משאר הימים מפני כבוד היום שהוא כפרה לישראל. כמו שאמרו ז"ל (חולין דף ס' ע"ב) הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח כלומר בעיבור על שמיעטתי את הירח ממאור שלה ואני רוצה לעשות לה כבוד שיתכפרו בה כל ישראל בכל עת שתתחדש. [וברי"ף (שבועות א' ע"ב) ע"ש דמגיה בש"ס דצ"ל הביאו כפרה אלי ב"אלף" ולא בעין עלי. א"ר סי' תי"ט]. ובפרקי דר"א מצינו מנהג גדול בישראל שעושין הסעודה בראשי חודשים ובימים טובים כדי שנזכור תפילת המוספין, ע"כ. וטעם שלשי נוסף כתב שהוא לזכר הסעודה שעושין לעדי הלבנה בזמן שהיו מקדשן על פי הראיה ע"כ. וזה כמ"ש לעיל באורך הענין.

 

ובטור הביא להאי פסיקתא (דרבי כהנא פסיקתא ר"ח) כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ר"ה חוץ ממה שמוציא בשבתות ויו"ט ו"ראשי חדשים" וחולו של מועד כו' ע"ש. ורצה להוכיח מהא מקור להרבות בסעודה בר"ח שהיא נחשבת כסעודת שבת ויו"ט, וא"כ ודאי דאיכא מצוה להרבות בסעודה זו ועוד שהוצאותיה מוחזרות לו מהקב"ה. וכן הוא במדרש רבה (פ' אמור ר"פ ל'), ע"ש שהוזכר ג"כ ר"ח. ודלא כהבבלי דידן.

 

איברא דהמעיין בגמ' דידן מס' ביצה (ט"ז ע"א) יחזה שהובאו דברים אלו ולא הוזכר שם ענין הוצאות שמוציא בר"ח שאינן מקצבתו מר"ה עד ר"ה. אמנם אין זה סתירה, דאפשר דכבר כללו בהוצאות יו"ט דהרי מצינו שר"ח אקרי מועד כדאיתא בפסחים (מז) כ"כ בהגהות מהר"ב מרנשבורג שם. וכבר קדמו בב"י להדיא הכא, שכתב וז"ל: והא דבגמ' לא קתני הוצאות כדקתני בפסיקתא איכא למימר דבכלל יו"ט הוא.

 

ובס' "ערוך השלחן" (סי' תי"ט ס"א) כתב ליישב התמיהה הגדולה למה לא נהגו בסביבתו כלל לעשות סעודת ר"ח. וכ"ש היכא דחל בשבת שאין עושין ליום א'. וכתב ושמא תפסו העולם כיון שבש"ס שלנו אין זכרון לזה, ומ"ש בפסיקתא ליתא בגמ' דידן (ביצה ט"ז), וגם בבן סורר מורה משמע דעיבור החודש אין בה מצוה כלל כו'. (וכדכתבנו לעיל). וגם רבנו הב"י בספרו הגדול דחה כל ראיות הטור ע"ש ושכן המליץ בס' ארחות היום סי' תי"ט עפ"י ביאור הר"ן שסעודת ר"ח משתעי בסעודת עיבור החדש וכמ"ש הב"י..[3] ומ"מ נכון לחוש לזה אבל מה נעשה שיד הזמן קשתה עלינו, ומ"מ המהדרים מוספין איזה מאכל בר"ח וכן בשבת ר"ח מוסיפין תבשיל לכבוד ר"ח, עכת"ד.

 

ואני אומר שאין זה אלא לימוד זכות וליכא בה כלל תפיסא בהלכה. דהלא על אף שהב"י דחה ראיות הטור, מ"מ על ראייתו האחרונה כתב לבסוף שיש בה קצת ראיה, והעיקר שביסס פסקו על דברי ה"רוקח" שהביא בקצרה שהביא עוד ראיות ועל זה לא כתב לדחות כלום, ושלכן פסק בשולחנו הטהור וכתב שמצוה להרבות בסעודת ר"ח.

 

ומ"ש עוד שבגמ' דילן לא נמצא רמז לזה, ע"ז יש להשיב, וכי רק מה דמוזכר בגמ' דידן אנו נוהגים לעשותו ומה שלא כתוב ושנמצא לו סמך במקורות בתנ"ך ובמדרשים ובמקורות שמיוסדים על אדני קדש לא נהגו לעשות? זאת ועוד שמגמ' ביצה אין ראיה דכבר הבאנו לעיל דברי הב"י והגהות מרנשבורג שכתבו שאפשר שמ"ט לא זכרו ר"ח כהפסיקתא זה דכבר כללו בהוצאות יו"ט שמצינו שר"ח אקרי מועד פסחים (שם). ושכן מבואר להדיא במדרש רבה (פרשת אמור פרשה ל') ולית מאן דפליג על זה שמצוה (וחובה) לעשות סעודה בר"ח דכך כתבו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולא מצאנו אחד שיחלוק.

 

וע"ע בשו"ת מהר"ם מרושנברג (מובא בשיטות קמאי ביצה שם) שכתב: כל מזונותיו של אדם קצובין לו. ב"ראש חודש" ובחולו של מועד חייב אדם לאכול ולשתות בטוב דאמר (ביצה ט"ז) תנו רב תחליפתא אביה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו וכו'. ואיתא בירושלמי "ראש חדש" וחולו של מועד נמי, ע"ש. ומבואר ג"כ מלשונו שהסמיך דברי הירושלמי לבבלי בהא להשלימו בענין סעודת ר"ח, וחד הוא.

[וע"ע בפסקי השל"ה (הל' ר"ח ס"ז) שכתב מצוה להרבות בסעודת ר"ח נמי במועד חדא דאיתקש בתורה דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם והשני משום דאמרינן בה הלל.]

 

ומ"ש הערה"ש שסעודת עיבור החדש החדש אינה בהכרח של מצוה. הנה יש לכאורה סיוע לדבריו ממ"ש הגאון הר' שמשון חסיד מאלטונא (מח"ס נזירות שמשון) [הו"ד בתוספות חדשים על משניות סנהדרין] שסעודת עיבור החודש אינה אפי' מצוה מדרבנן דהא בגמ' מבואר שאין מעלין רק בפת וקיטניות ואי הוה מצוה, ראוי הי' להדרה בבשר ויין, אלא כיון דעוסק במצות עיבור החדש לא ממשיך. ועי"ש שלפי"ז כתב ליישב קושית התיו"ט (והמהרש"א) על דברי הרע"ב לפרש הא דתנן אכל בדבר מצוה. ובגמ' אמרו לאתויי תנחומי אבלים דהוא מצוה מדרבנן, וברע"ב פי' ומקורו מדברי רש"י דאי מרישא דאכל בחבורת מצוה הו"א היינו כהנים שאוכלים קדשים או פסחים. ובתיו"ט הק' עליו הא איכא למילף דבמצוה דרבנן מפטר מהא דאכל בעיבור החדש דלא מצינו לסעודה זו שנצטווינו עליה בתורה ע"כ. אולם למשנ"ת מבואר דלק"מ, דהא אמת הוא שאין זו סעו"מ כלל, דהא אין מעלין אלא בפת וקטניות. ומה דבגמ' לכאורה מבואר להדיא שהסעודה הוי סעו"מ מהטעם שפטור בן סורר ומורה דקא עסוק במצוה ולא ממשיך, ביאר הגאון הנ"ל הגמ', דאדרבא ביאור הגמ' שכיון שעוסק במצות עיבור החדש א"כ תו לא ממשיך מכח סעודה זו אבל לא דגוף הסעודה הוה מצוה. (וכן נראה צ"ל לגבי אכל בחבורת מצוה דבמצוה קא טפיק ולא ממשיך קאי על עצם המצוה).

 

ויסוד זה כבר כתב בס' "עמודי ארזים" שעל ה"יראים" (סי' נ"ז אות ט"ז) שכתב כן להדיא בביאר הגמ', שכיון שעיבור החודש עצמו הוא דאורייתא, א"כ זה יגן עליו שלא ימשך מחמת סעודה זו, אבל עצם הסעודה לא הוי מצוה כלל אפי' מדרבנן, לפי מש"כ הרמ"ה דאיך יתכן דמעברין החודש בסירקין, וכתב דמיירי בעלו אינהו מדעתא דנפשייהו לעיבוריה הרי מבואר בגוף הסעודה לא הוי מצוה וכל הפטור הוא משום שחשב דעוסק בגוף מצות עיבור ולהכי הוצרך לאתויי דבר מצוה דרבנן ע"כ.

 

והנה בגדר סעודת עיבור החודש. עי' פי' רש"י אמתני' סנהדרין (ע' ע"א) אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החדש, וז"ל: (ד"ה בחבורת מצוה) בסעו"מ אכל כו'. וכן אם אכלו במנין שהיו נקבצין לעבר החדש גם שם היו עושין סעודות, עכ"ל. וע"ע שם בפי' רש"י בגמ' (ע"ב ד"ה אכל בעיבור החודש וז"ל: כדמפרש לקמן שהן נקבצין עשרה או יותר ועולין בעליה ואין אסיפה זו אלא לפרסם הדבר שעברוה ולא לעיין דהא אין עולין אלא לאור עיבור דהיינו ליל מוצאי שלושים כו'. עכ"ל.

 

והי' נשמע מדבריו דהוא ג"כ בכלל סעו"מ. ועוד י"ל מזה שכתב שאסיפה זו באה לפרסם הדבר שעברוה אפשר שסעודה שעושין ע"ז הוי מצוה כמבואר ביש"ש ב"ק (סי' ל"ז) שכל דבר שבא לפרסם מצוה שעשה, ועושה ע"ז סעודה שפיר מקרי סעו"מ. ע"ש. וע"ע בחו"י (סי' ע'). (וע"ע ברש"י שם ד"ה אחרופו ופקו בבקר וז"ל: אל תאחרו לירד שהרואה אתכם יורדין בהשכמה מבין שישבו שם כל הלילה ומתפרסם הדבר כו', עכ"ל עי"ש.

 

ופשוט ג"כ לדברי הרמב"ם שזכרנו בתחילה שכתב להדיא (פ"ג מהל' קיד"ח ה"ז) שזו היא סעודת מצוה של עיבור החדש בכל מקום. ושכן מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ם מהשמטתו דברי המתני' שאכל בעיבור החדש. בהל' ממרים שהעתיק הך מתני' שאכל בדבר מצוה פטור ולא העתיק הא דאכל בעיבור החדש ג"כ שיפטר. "ובלחם משנה" כתב שכבר כללו במ"ש "אכל בדבר מצוה פטור" ולכן לא הוצרך לפרט ענין עיבור החדש.

 

ובאמת שבפשטות לא צריך לכ"ז שבגמ' כבר מבואר שזה סעו"מ דהיינו זיל בתר טעמא דמפטר בן סורר ומורה בסעודת עיבור החודש שעסוק במצוה לא ממשיך וא"כ ודאי שעל עצם סעודה שעוסק בה שהיא מצוה מפטר.

 

ושכן מבואר במאירי (שם) וז"ל: אכל אכילה זו בחבורת מצוה אפי' מדברי סופרים כו'. ע"כ. וכן מהמשך דבריו שהק' היאך אכלו סעודת עיבור החודש בביכהנ"ס כמבואר בירושלמי בפרקין וכן בירושלמי פסחים (פ"ק ה"א) דבתי כנסיות צריכין בדיקה מפני שמכנסין שם חמץ בעיבור החודש והא אסור לאכול בביהכנ"ס, ותי' דסעודת מצוה שרי.

 

ושכן מתבאר בירושלמי (סנהדרין) דר' יוחנן עייל לבי כנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל ואמר יהא חלקי עם מאן דקדיש ירחא הכא רמשית, עי"ש. וכן עוד בירושלמי שם גרסינן וז"ל: אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החודש אכל מעשר שני בירושלים ויסרו אותו ואיננו שומע בקולם, יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים, ע"כ. ומבואר להדיא שהוי סעו"מ שהרי שומע בקול אביו שבשמים.

 

ובס' "טל תורה" להגר"מ אריק מס' סנהדרין (שם) הוכיח מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' נדרים ה"ט) דאיסור תענית בר"ח הוא מה"ת. וסעודת עיבור החודש הא הוה בר"ח, א"כ ודאי שהוה סעו"מ גוף הסעודה שהיו עושין. וע"ע "תפארת ישראל" במשניות סנהדרין (אות יט'). וכן בפי' "שיורי הקרבן" על הירושלמי הנ"ל גבי עיבור החודש, שפשוט להם שהיה סעו"מ, ושכן מבואר בהרבה ראשונים ואחרונים. ע"כ.

 

ועל ראייתו של הערוה"ש שכתב להוכיח ממתני' דבן סורר ומורה שאכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החדש, דמשמע דעיבור החדש לאו דהיינו חבורת מצוה. כבר דחו דבריו בקל מפשטות דברי הגמ' שהק' אמאי יתחייב הבן סורר ומורה בסעודה זו והא אין עולין לה אלא בפת וקטניות ובן סורר אינו מתחייב אלא בבשר ויין. ותי' הגמ' דקמ"ל דאע"ג דאין עולין לה אלא בפת וקטניות ואיהו אפיק בשר ויין ואכל, אפ"ה כיון דבמצוה קא עסיק לא ממשיך. וא"כ שפיר הוצרך התנא להשמיענו דבכה"ג נמי מפטר ולא הוה ידעינן לה מחבורת מצוה, ושכ"כ במהרש"א בענין אחר.[4] [ד"ה דבר שהוא מצוה.] דהק' מאחר דתנן בסיפא דמתני' אכל בדבר מצוה אתי לרבויי אפי' תנחומי אבלים דל"ה אלא תקנתא דרבנן, א"כ למה הוצרך לפרט אכל בעיבור החדש דנמי הוא תקנתא דרבנן. ותי' דקמ"ל דאף דאין עולין אלא בפת וקטניות ואיהו אפיק בבשר ויין אפ"ה מפטר, ע"כ. והקשו לפי"ז אמאי א"כ השמיט הרמב"ם בהל' ממרים הא דאכל בעיבור החדש כיון דלא נלמד מסתם חבורת מצוה או משאר סעודת מצוה דרבנן וצ"ע. עי' "לב בנים" (סי' ט"ז' ס"ק י"ב).

 

זמן סעודת עיבור החדש בזמנם

ובזה מצאנו מחלוקת ברבותא קמאי. דיש הסוברים שהיו רגילין לעשות בליל מוצאי שלושים לפרסם שנתעבר החודש. כן מבואר בדברי הרש"י לעיל ד"ה אכל בעיבור החדש וז"ל: כדמפרש לקמן שהן נקבצין עשה כו'. דהרי אין עולין אלא לאור עיבורה דהיינו ליל מוצאי שלושים כו', ע"ש. וכן רש"י ד"ה אחריפו ע"ש. וכן הוא במאירי. וכן משמע בירושלמי (ר"ה פ"ז סוף ה"ד ותענית פ"ד ה"ג) כ"כ בס' צפנת פענח על הרמב"ם הנ"ל. ועי' לקמן שכתבנו להוכיח כהרמב"ם. אמנם דעת הרמב"ם (בפ"ג מהל' קידוש החדש הל' ז') מבואר שזמן סעודה זו היא ביום שלושים ואחד קודם עלות השמש, עי"ש. וכבר כתבנו שבמאירי הביא לדבריו בשם אחד מגדולי המחברים והשיג עליו שלא נקרא עיבור אלא יום ל' כמבואר במס' ר"ה (יט:) העיד ר' יהושע על ב' אדרים שאין מקדשין אותם אלא ביום עיבוריהם כלומר שעושין אותם חסרים, ע"ש. "בצפנת פענח" על הרמב"ם כאן (בהל' קדה"ח) כתב לציין מקור מירושלמי בפ"ב במגילה ופ"ב בשבת דמשמע כדברי הרמב"ם.

 

ועוד בה שלישיה מצאנו לשיטת הר"ח והרמ"ה בסנהדרין שם, דהסעודה היו עושין בליל מוצאי עשרים ותשע, וביארו דברי הברייתא שאין עולין לה אלא לאור עיבורו היינו אור לשלושים שהוא מוצאי עשרים ותשע, וכדאיתא לשון זה בר"ה (דף כ"ב) אימת משיאין לאור עיבורו דהיינו ליל ל' ואז היו עולין הבי"ד ומחשבין אם ראויה הלבנה שתראה ביום שלשים אם לאו. ואם ראו לפי החשבון שא"א שתראה, מעברין אותו מעתה ועושין סעודה לפרסם שעברוה ואין צריכין לצפות למחר לעדים, א"נ שהוצרכו לעברו משום ירקות, ואחריפו ועולו היינו ביום כ"ט קודם הערב כדי שיראו אותם עושים ויתפרסם הדבר כו' עכת"ד. ויש להדגיש שלדברי הרמ"ה מתבאר שאם ישבו וחישבו בליל שלושים שראויה הלבנה שתראה ולא עיבורה ולא באו עדים למחר לא היו עושין סעודה כלל ומשום דעיקר הסעודה הוא ע"פ חשבון בי"ד אלא כשנתעבר ממילא עי"ש. וזה ודאי לכאורה לא כדברי הרמב"ם וכן רש"י הנ"ל. וע"ע ברמב"ם (פי"ח ה"ט) שמפורש שם שגם כשעשו עפ"י החשבון היו עושין סעודה כמו שהיו עושין כשקדשו עפ"י הראיה.

 

וב"מנחת חינוך" יצא לדון בדבר חדש מדיוק לשון הרמב"ם הנ"ל שכתב "מפני שלא באו עדים" וז"ל: ונראה מדברי הר"מ כו' דוקא אם עפ"י החשבון הי' נראה רק עיברו מפני שלא באו עדים אז עושין סעודה אבל אם אין ראוי לראות ביום ל' אין עושין סעודה כלל כן נראה להדיא מבואר מדברי הר"מ כו' ואפשר לומר הטעם כיון דעיקר הסעודה לפרסם שהוא מעובר בכה"ג צריך פרסום כיון שרואים העולם שבי"ד יושבים מבנים שהוא ראוי להתראות ע"פ חשבון א"כ סוברים שבאו עדים וקדשו בי"ד החודש וגם הרבה אנשים בקיאין בחשבון. ע"כ צריך פרסום להודיע שהוא מעובר, אבל אם ע"פ החשבון לא נראה ביום ל' א"כ הב"ד לא ישבו כלל ואין לך פרסום גדול מזה ע"כ ס"ל להר"מ דבכה"ג א"צ פרסום ואין צריך סעודה עכת"ד. והעולה מכך שאין זה כמו שכתבנו לבאר בפשטות דעת הרמב"ם הנזכר.

 

איסור תענית בר"ח מה"ת או דרבנן

– אסור להתענות בר"ח[5]  י"א שהוא מה"ת[6]  וי"א שהוא מדרבנן[7]  וי"א שאינו אלא מנהג,[8]  והלכה כדעה שניה.[9]

 

 

 ר"ח שחל בשבת אי עביד סעודה בשבת או ביום א' ואי מקרי סעו"מ:

ראש חדש שחל להיות בשבת יש להרבות במאכל ומיני תבשילין מיוחדים כדי שיהא ניכר שהוא לכבוד סעודת ר"ח. ויש אומרים שאין לקיימו כלל בשבת אלא מאחרין אותו ליום ראשון אלא שלא נהגו כן. ולכן נראה עכ"פ שגם ביום ראשון אם עשה סעודה לשם סעודת ר"ח מיקרי סעודת מצוה לכל מלי.[10]

 

 

ולכן הנוהגים לעשות סעודת ר"ח שחל בשבת ביום א' שפיר מיקרי סעו"מ, אך אם אירע שביום א' יש לו תענית יארצייט וכדו' ואינו רוצה לעשות הסעודה במוצש"ק אין להרחיק סעודתו עד יום ב'. אלא יעשנה בשבת [וכמבואר].[11]

 

היכא דאירע שבת חנוכה ור"ח י"א שראוי להרבות בו יותר משאר שבתות השנה בשביל פרסומי ניסא של חנוכה וכ"ש כשחל בו ר"ח שיש לו להרבות יותר מאשר מרבה לשבת של חנוכה דהיינו אם מרבה ב' תבשילים יוסיף השלישי.[12] וי"א שאפילו הכי יעשה הסעודה ביום א'.[13] או שימשוך סעודה ג' למוצש"ק.[14] או שירבה בסעודת ר"ח.[15]

 

סעודת ברית מילה שחלה ביום ראש חדש יש לו ג"כ להוסיף תבשיל מיוחד לכבוד ר"ח וכנזכר[16]

 

סעודת ר"ח ביום או בלילה

מצוה להרבות בסעודת ר"ח[17] י"א שמצוותה ביום.[18] וי"א שמצוותה גם בלילה והוי סעו"מ לכל מילי.[19] ומ"מ לכו"ע י"ל שיש מצוה ג"כ להרבות בלילה אבל אין זה עיקר הסעודה של היום (למ"ד שמצוותה ביום)[20] ולכן אם הרבה הרבה כמו שהי' צריך ביום אין יוצא ידי חובה.

 

מי שאכל סעודת ר"ח בלילה ונמשכה סעודתו עד היום ואכל קצת ביום יצא.[21]

 

ב' ימים דר"ח שחל בשבת

כשאיכא ב' ימים של ר"ח וא' דר"ח חל בשבת והב' ביום ראשון, נכון הוא שירבה בסעודה ביום ראשון, והמדקדקים עושין בשבת מאכל יתר על כל השבת.[22] ויש שהיו עושין סעודה אחת בסוף יום א' דר"ח וממשיכים לליל ב' דר"ח.[23] או דיכול לעשות הסעודה במוצש"ק סעודת מלוה דמלכה.[24]

 

אם יש מצוה בכל מה שאוכל בר"ח ונפ"מ לכמה מילי. וכן לענין כיון לאכול סעודת ר"ח ביום ואכל בלילה או בצהרי היום ואכל קודם.

כתב נתבאר שמצוה יש להרבות בסעודת ר"ח.[25] וכן י"ל כשאוכל כמה סעודות בר"ח לכבוד ר"ח ג"כ הוי סעו"מ. אמנם י"א שאם אכל סעודה אחת יצא יד"ח ושאר הסעודות לא בכלל סעו"מ מיקרי.[26]

 

-כיון לצאת בסעודת ר"ח ביום ואכל בלילה או אכל בבקרו של יום והתכוון לצאת בסעודה שיעשה בצהרים[27] יש מי שאומר שאין יוצא ידי חובה בסעודות שהקדים ואכל[28] ויש חולקים וסוברים שבאכילה לא בעינן כוונה. וכן נראה עיקר. ויש לעיין בעשה סעודה אחת והתכוון שלא רוצה לצאת יד"ח עד שיעשה הסעודה הב' לכבוד ר"ח.[29] ובמתכון שלא לצאת יד"ח באכילה ראשונה נראה דלא יד"ח.

 

אי חיובה בפת ובשר ויין.

י"א שחייבים לקבוע סעודתו על פת ולברך ברהמ"ז,[30]  וי"א שא"צ דוקא בפת ויכול לצאת במזונות וכדו' וכן בפירות.[31] ולכתחילה יש להזהר לאכול סעודת ר"ח בפת ובשר ויין ודגים.[32] וכן ראוי לכל יר"ש להקפיד בכך. וכן יש לבצוע ג"כ על ב' ככרות[33] ויש שנהגו לאכול מאכלי חלב. ואין זה אלא בדיעבד.[34]

-יש מי שכתב שגם בר"ח נכון לאכול ג' סעודות כמו בשבת וזה בכדי שיכל להזכיר ראש חדש בברכת המזון.[35]

-יש להזהר לאכול סעודת ר"ח על שלחן עם מפה ודרך כבוד כמו בשבת ויו"ט שגם בר"ח יש הארץ הנפש נמי במועדים.[36]

יש הנוהגים ללבוש בגדי כבוד בר"ח.[37] וכן נהגו הנשים ללבוש בגד מיוחד לכבוד ר"ח[38]

-אחד אנשים ואחד הנשים חייבים בסעודה זו.[39]  וביותר הוי ר"ח של הנשים.[40]

-אין מן הראוי לקבוע סעודת ר"ח ביציאתו סמוך למנחה.[41] ולכן מן הראוי שיעשו כבר בבוקרו של יום. וכן לא טוב עושים אותם הסוחרים הלהוטים אחר עסקיהם ואין מקפידין לסעוד בר"ח כמעשיהן בשאר ימים.[42] ויש להזהר מאד בסעודת ר"ח.[43]

-אמנם מצינו ר"ח אחד בשנה שאין להרבות בו בסעודה ושמחה והוא ראש השנה.[44]

 

ר"ח שחל להיות בער"ש

כשחל ר"ח בעש"ק יש להזהר לכתחילה להקדימה בשחרית משום כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב. ובדיעבד אפשר שיכול לעשותה אפי' ממנחה ומעלה. וברגיל בחול לעשות סעודה כזו שרי. ולהסוברים שאפשר לקיימה בלילה יכול לעשות הסעודה בליל ר"ח.[45]

 

אבל בסעודת ר"ח

לכתחילה יש לאבל על או"א אפי' תוך י"ב חדש לא לילך על סעודת ר"ח, ובתוך ביתו שעושה הסעודה שרי תוך י"ב חדש. וי"א אפי' תוך ז' ובלבד שלא יצא מפתח ביתו (ת"ה סי' רנ"א) ונראה דיש להחמיר בכל כה"ג.[46]

 

אכילת בשר ויין בר"ח אב

בר"ח מנחם אב מותר לאכול בשר ולשתות יין.[47] ויש חולקים ואוסרים גם בר"ח והלכה כדעה ראשונה.

 

אכל בלילה והתענה ביום או איפכא.

אדם שאכל סעודת ר"ח בלילה והתענה ביום אפשר שלא יצא ידי חובה. ובהתענה בלילה ואכל ביום יצא ידי חובה אך ראוי להמנע מלהתענות אפי' תענית שעות ביום ובלילה יש לעיין.[48]

 

סעודת ר"ח מדרבנן או מהתורה

-והנה בודאי סעודת ר"ח אינה מהתורה אלא מדרבנן וכמו בסעודת פורים.[49] וי"א שהוא אפי' לא מצוה מדרבנן.[50]

-סעודת ראש חדש אין מברכין עליה ברכת שהחיינו.[51]

אמירת "מגדול" בברכת המזון

– בברכת המזון של סעודת ראש חדש יש לומר "מגדול" ישועות מלכו בוא"ו כמו בשבת קדש[52]

 

קונטרס הספיקות

1) בענין סעודת ר"ח שמצינו שפסק בשו"ע סי' תי"ט שמצוה להרבות בסעודה. יש לדעת אי כל מה שאוכל הוי בכלל מרבה בסעודת ר"ח והוי סעו"מ לכל מילי והרבה נפ"מ לזה כמו בנדר שלא לאכול בסעודת רשות. ועוד יש לדון כשכיון לצאת ביום יד"ח ואכל בלילה או עכ"פ כיון לצאת בצהרי היום והקדים ואכל סעודתו ולא בשביל לצאת יד"ח.

 


[1] וע"ז איכא לאקשויי מה להקש זה, והא ר"ח מצינו להדיא בכמה דוכתי דאקרי מועד תענית (כט. וטו: ברש"י שם) פסחים (עז.) (שבועות (י'.) ועי' בס' דברי צבי (סי' תי"ט).

[2] ובפר"ח כאן כתב ג"כ על דברי הטור אלו, דאין ראיה מקרא גבי דוד "כי זבח משפחה לנו" שרש"י פירש שם שהיו נוהגים לעשות זבח משפחה יום א' בשנה, ע"כ. וקצת פלא "שלא זכר כעין דבריו בדחיית הב"י. וכן צ"ע קצת על הב"י שכתב זה מסברא דילה ולא שת לבו לפרש"י שם.  אם לא שנומר שב' קושיות נפרדות הם.

[3] ושכן המליץ בס' ארחות היום (סי' תי"ט) ע"פ ביאור הר"ן שסעודת ר"ח משתעי בסעודת עיבור החדש וכמ"ש הב"י.

[4] בהמשך הגמ'.

[5]  איסור זה מבואר בגמ' תענית (ט"ו:) אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין. וברש"י ד"ה בראשי חדשים פי' דאקרי מועד, ואם התחילו שקיבלו תענית קודם לכן ונכנס בהם ר"ח אין מפסיקין דאע"ג דאקרי מועד לא כתיב ביה יום משתה ושמחה, וגרסינן עוד בירושלמי (תענית פ"ב הי"ב) וכן במגילה (פ"א ה"ד) בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים "וראשי חדשים" (והובא בטור א"ח תי"ח). וכן בתענית (יז:) ת"ר אלין יומיא דלא להתענא בהון כו' ור"ח גופיה יו"ט הוא ואסור כו'. ר"ח דאורייתא הוא, ודאורייתא לא בעי חיזוק וכן הוא בר"ה (י"ט ע"א) ובירושלמי מגילה (פ"א ה"ד) ע"ש.

[6] מדהוקש למועד כדכתיב (במדבר י' י') "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם". וכך נראה מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' נדרים ה"ט) וז"ל: הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב לצום שהנדרים חלות ע"ד המצוה כמו שבארנו, וכן הנודר שיצום יום א' או ג' כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יו"ט או ערב יוה"כ, הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ר"ח, פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הם צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזרת חכמים עכ"ל. וא"כ חזינן מדבריו שאיסור תענית בר"ח הוא מה"ת שהחשיבם לאפי' יותר מיו"ט וערב יוה"כ בענין זה ובודאי שהם מה"ת. ומשא"כ בחנוכה ופורים כתב שהם מד"ס ולכן צריכים חיזוק, ובב"י (סי' תי"ח) כתב להביא דברי הרמב"ם אלו. וכתב, שאפ"ל דאף לדעת הרמב"ם איסור התענית בו דרבנן, וכוונת הרמב"ם דכיון דענין ר"ח מוזכר בתורה אין הדבר צריך חיזוק, אלא שעדיין בשו"ע (סי' תק"ע) בסופו כתב שנראה מדברי הרמב"ם שהם של תורה. וכן פשיט ליה להגר"א שם בדעת הרמב"ם שהוא דאורייתא. וכ"כ בס' "טל תורה" להגר"מ אריך עמ"ס סנהדרין (דף ע'), להוכיח מהרמב"ם שם שהוא מה"ת. וכן בש"ך יור"ד (סי' רט"ו ס"ק י"א) ובס' מחנה אפרים (הל' נדרים סי' כ"ח) פשוט להם כך בדברי הרמב"ם שאיסור תענית בר"ח מה"ת. רק דעכ"פ הוסיפו שאפ"ה י"ל שתחול השבועה כיון דאינו מפורש להדיא בתורה ושכן הסכים בזה הפר"ח והובא במשנ"ב (סי' תי"ח ס"ק יד). וכ"ז דלא כהרדב"ז על הרמב"ם שם (פ"ג מנדרים ה"ט) שכתב בדעת הרמב"ם בנדר שלא להתענות בר"ח חייב לצום. היינו משום דאינו אלא מנהגא ואינו איסור לא מהתורה ולא מדרבנן. ובטור ג"כ מתבאר כדעת הרמב"ם שאיסור תענית מהתורה. כך ביארו הפרישה (סי' תי"ח) ובט"ז שם.

וכן מבואר באו"ז (ח"ב סי' תנ"ג), וכן משמע בראבי"ה (סי' תתע"ג). וכן מבואר בחידושים המיוחסים להר"ן (שזכרנו לעיל) שבת (כ"ד:) בשם ר' יהונתן שבעינן דוקא סעודה בפת וזימון וברהמ"ז. וכ"ה בחידושי ר' יהונתן מלוניל (שם), וכן כתב להדיא המהר"י ברונא סי' צ"ג (הו"ד בשדי חמד כללים אות ת') דאיסור תענית בר"ח הוא דאורייתא.

[7]  כך מתבאר מהתוס' תענית י"ב ע"א ד"ה ואם, וז"ל: יש להזהר שלא להתענות בר"ח ובחנוכה ופורים דמאלו ודאי לא בטלה מגילת תענית. כ"כ בב"י, ושכן מבואר בתוס' ברכות (דף מ"ט ע"ב) בהא דאמרו בגמ' דאם טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בר"ח בתפילה חוזר אבל בברכת המזון אינו חוזר משום דתפילה חובה, אבל אכילה בר"ח אינה חובה דאי בעי לא אכיל. והק' תוס' והא ר"ח הוא מיומי דלא להתענות בהון במגילת תענית, ותירצו דמ"מ אינו מחויב לאכול פת המחייבו בבררכת המזון, ומשמע דמדברי סופרים הוא ממגילת תענית, ע"ש.

ויש להעיר מהכתוב "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם" שמדובר שהוקש ר"ח למועד דמשמע שהוא דאורייתא, ע"ז י"ל שהם ס"ל שזה אסמכתא בעלמא.

וכן מה דאמרו בתענית (י"ז ע"ב) שר"ח דאורייתא הוא ולא בעי חיזוק כתב בב"י (סי' תי"ח) דאין ראיה. דכוונת הגמ' לומר דהיינו עצם יום ר"ח מוזכר בתורה ולהכי א"צ חיזוק אף שאיסור תענית בו דרבנן.

[8] כך למד הרדב"ז על הרמב"ם (פ"ג מהל' נדרים ה"ט) דמ"ש הר"מ דבנדר שלא להתענות בר"ח חייב לצום היינו משום דאינו אלא מנהגא בעלמא ואינו איסור לא מה"ת ולא מדרבנן. עי"ש. אמנם כבר כתבנו לעיל להוכיח ממסקנת השו"ע וש"א שאין זה כלל כונת הרמב"ם. [ודעת יחיד הוא.] אך דא עקא דברדב"ז בח"ה (סי' אלף תס"א) ס"ל שהוא מדרבנן, וי"ל. ופשוט שלדברי הר' ירוחם (נתיב י"א) הו"ד בב"י דליכא כלל איסור תענית לאחר שבטלה מגילת תענית. ומדבריו אין הכרח שאין מצוה להרבות בסעודה לצורך המצוה.

 

[9]  כן הכריעו האחרונים. ועל צבאם נשמע מביתה יוסף (סי' תי"ח ותק"ע) ממסקנתו שם, ושכן העלה בשולחנו הטהור בסי' תק"ע. והניף כן בכסף משנה (פ"ג מנדרים ה"ט). וכן הכריע במג"א (סי' תק"ע ס"ק ט') וביאור הגר"א שם (אות ג). והוכיחו כן ממתני' תענית (ט"ו ע"ב) דאם התחילו להתענות ופגע ר"ח אין מפסיקין. הרי דהוה דרבנן, דאי הוה דאורייתא היו מפסיקין כמו בשבת ויו"ט. וע"ע בשו"ע (סי' תק"פ) שכתב דראוי להתענות בר"ח ניסן מפאת מיתת בני אהרן ובר"ח אב מת אהרן הכהן, עי"ש. ואם הי' איסור תענית בר"ח מהתורה לא היה פוסק כן.

 

[10] ברא"ש הביא דברי הירושלמי (מגילה פ"א הל' ד) סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין כו'. ובפ' קרבן העדה שם כתב ואוכלין אותו באחד בשבת. וכן ביאר הב"ח (סי' תי"ט) דברי הירושלמי והוסיף טעם לכך משום דאם יעשהו בשבת לא יהי' ניכר שעושה משום ר"ח. וסיים, אלא שלא נהגו כן ע"כ. ועי' בס' אורחות חיים (סי' תי"ט) מה שכתב להקשות בשם מאורי אור חלק באר שבע (דף קט"ז) על הב"ח שבקש לדחות בנקל דלא נהגו נגד ירושלמי מפורש. וכן דברי המג"א שימשיך סעודתו דחוק הוא, וכתב איך נדחה תנאי קשישא בדבר שפתיים והם אמרו מאחרין דוקא. ולהדיא הקפיד בירושלמי שלא לעשות בשבת ויליף מקרא עי"ש. ובזה עי' דברי ערה"ש דלעיל ועדיין צ"ע. ושם כתב דמ"מ יש להמליץ ע"פ הר"ן דסעודת ר"ח משתעי בעיבור החדש לכך הסכימו להקל כמ"ש הב"י. ע"ש. וזה כמו שכתב בערוך השלחן, וכבר דחינו דבריו לעיל, ואפשר שכתב רק בגדר המלצה בעלמא ושאין לדינא כן. ולכן ודאי דהוי סעו"מ כשעושה ביום ראשון. אבל אם יעשהו בשבת נראה דאין זה סעו"מ שיפטר עליה בכגון נדר שלא לאכול אלא בדבר מצוה, אם לא שנאמר שאכילתו מצוה מצד עונג שבת.

 

אמנם בב"י לדעת הר"ן (שם) פי' הירושלמי בע"א והוא דלא על סעודתו יום ר"ח קאמר אלא על סעודה שעושין לעבר החודש וע"ש. וכן פי' בקרבן נתנאל (אות ה') על הרא"ש פ"ק דמגילה (הל' ז') ובס' כף החים (סי' תי"ט אות ג') כתב שאפשר שלפי פי' זה לא נהגו כן לעשותו ביום א'. ובסדור היעב"ץ כתב דנכון להרבות בסעודה רביעית יותר ממנהגו כדי להשלים חובת סעודת ר"ח. ונראה ג"כ לפי דבריו שמקרי ג"כ סעו"מ שכתב שזה בא להשלים חיוב סעודת ר"ח.

 

ובמג"א שם כתב, ונ"ל דיש למשוך סעודה שלישית עד הלילה ואז יוצא יד"ח ר"ח ג"כ, ע"כ. ולענ"ד זה נלמד מהירושלמי (תענית פ"ד ה"ג) בביאור הפני משה שם. הא דר' יוחנן הי עושה סעודה בב' ימי ר"ח והי' עושה סעודה בסוף יום א' דר"ח וממשיך לליל ב' דר"ח ובזה יצא יד"ח הסעודה בב' הימים. ודוק מיניה לנ"ד ואוקי באתרין. אמנם עי' בפי' קרבן העדה שם ושלפיו אין כ"כ ראיה לנ"ד, ע"כ. [ועי' סי' קפ"ח האיך נוהגים עם רצה ויעלה ויבא] אולם בשער הציון (סי' תי"ט ס"ק ד') כתב שהשמיט עצה זו משום דבימינו אין היכר כ"כ דבלא"ה נוהגים ג"כ להמשיך כן ושכן ב"חכמת אדם" השמיט לדברי המג"א ע"כ. (ואפשר שמטעם זה השמיטו). וכן אפשר שלכן ג"כ השמיט דעה זו בבא"ח (פי' ויקרא הל' ו').

 

ולענין הלכה כתב במש"ב שם (ס"ק ב') בשם האחרונים [שיורי כנה"ג וא"ר אות א', וח"א כלל קי"ח אות ב'] דהמדקדקים נוהגים כשחל ר"ח בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים לכבוד ר"ח וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים בכל השבתות כדי שיהי' ניכר כבוד של ר"ח עכ"ל. וכן פסק בכה"ח שם (אות ד') ובבן איש חי (פ' ויקרא ש"ב הל' י') הוסיף, ואם הוא עני ואין ידו משגת, יוסיף לפחות בפירות שיקנה מין פרי לאכלו בר"ח.

 

והעולה מהאמור שכיום עושים איזה מאכל לכבוד ר"ח כשחל בשבת כדי שיהי' ניכר ומסתבר שאם עשה סעודה בשביל זה מקרי סעו"מ. ורק דיש לעיין באם עשו ביום א' סעודה בשביל ר"ח אי מקרי ג"כ סעו"מ דהרי מ"מ כתבו האחרונים שלא נהגו. ושכ"כ בס' נזירות שמשון שכן משמע מזוהר הק' פ' אמור (הובא בארחות חיים סי' תי"ט). ושכן מצינו בפורים שחל בשבת אין מאחרין אלא מרבין בסעודה יותר מבשבת. ועינא דשפיר חזי למ"ש הפר"ח (סי' תי"ט ס"ק א') בפשטות דמה שלא נהגו לעשות כן פשוט הוא דכבר העלה שאין הלכה כההיא ירושלמי גבי סעודת פורים כמבואר בסי' תרפ"א (סעיף ז') וא"כ ה"ה לסעודת ר"ח, ועי' במ"ש החיד"א בליקוטים שבסוף ספר מראית עין (סי' י"ג). וע"ע בס' משך חכמה עה"פ "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם". בביאור הירושלמי גבי סעודת פורים שם שזמנה במוצש"ק. וכן העיד החיד"א בס' "מעגל טוב" על הגאון ר' שאול מאמסטרדם שהי' עושה סעודת פורים במוצש"ק, ע"כ. ונראה ודאי שהוי סעו"מ דכך הוא מעיקר הדין וכמבואר להדיא בירושלמי הנ"ל. ומה שלא נהגו אין נ"ל שמוריד מערך חשיבותו של סעודת מצוה זו.

וע"ע בבא"ח שם שכתב ואע"פ שלא נהגו כן, הזהיר בזה וכתב "תבא עליו ברכה". וכוונתו שזה באמת מעיקר הדין וכמ"ש בשם הירושלמי. (וזה דלא כמ"ש בס' ל"ב סי' י"ז שלא הוי סעו"מ ליפטר בן סורר ומורה).

[11] כ"כ הפמ"ג (א"א) סי' תי"ט.

[12]  כ"כ בס' בא"ח פ' וישב שנ"א הל' כ"ח.

[13] כך נראה פשוט להאמור לעיל דמעיקר הדין כך הוא כדברי הירושלמי הנ"ל, ובפרט לטעמו שיהי' ניכר כבוד ר"ח ע"י סעודתו דשבת אין ניכר וכ"ש בכה"ג שיש גם חנוכה.

[14] כן נראה מהמג"א הנזכר גבי ר"ח שחל בשבת והכא כ"ש שיש לעשות כן שיהי' ניכר. אמנם לדעת השעה"צ הנזכר שהיום לא שייך לעצת המג"א דבלא"ה כולם מאריכין הסעודה עד הלילה וממילא אין יהי' ניכר.

[15]  כמבואר בסידור היעב"ץ הו"ד בשעה"צ הנ"ל גבי אם חל ר"ח בשבת, באופן שלא הרבה בשבת.

[16] וזה נראה פשוט מדברי הבא"ח הנזכר. וכן כתב בס' זכר דוד (מ"ג פי"ב והו"ד בס' זוכר הברית פכ"ה כ"ג)

[17] ולכאורה זה נילף ממ"ש הטור (סי' תי"ט) מצוה להרבות בסעודת ר"ח דגרסינן במגילה, באלו אמרו מקדימין כו' אבל סעודת פורים ור"ח [מאחרין ואין מקדימין] אלמא דמצוה הוא דחשיב ליה בהדי סעודת פורים. ע"כ ומלבד מה שחזינן שמצוה הוא ג"כ לכאורה נילף מיניה שדינה שווה לסעודת פורים שמצוותה ביום דוקא ולא בלילה. כמבואר במס' מגילה (דף ז' ע"ב) רבא אמר סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא יד"ח. מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב, ע"כ. וא"כ ה"ה לסעודת ר"ח שמתני בהדדי בירושלמי ובגמ' ושכן למד מזה הטור לענין סעודת מצוה. ועוד מדכתב הטור דאיתקש נמי למועד דכתיב "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם" הרי מבואר שדין ר"ח כמו המועד שהוא ביום, ומלבד מה שכתבנו לעיל דבלא"ה ר"ח איקרי מועד ולא בעינן להיקש כלל, עי' גמ' תענית (כ"ט) ושם (טו: ברש"י) ובמס' פסחים (עז.) ושבועות (דף י.) דמקרי ר"ח מועד, ושמחתו ביום כמבואר. ושכן מבואר ברי"ץ גיאות הו"ד בטור (סי' ת"כ). שנהגו מימות הזקנים הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחר המת בראש חודש חנוכה ופורים כו'. ור"ח חנוכה ופורים שחלו להיות בשבת דהללו ימי משתה ושמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ובכ"א מהם אומרים הלל זה היום עשה ה' נגילה "ונשמחה" בו עכ"ל. וא"כ מתבאר שדינו שוה לחנוכה ופורים ושהם ביום מצוותם. ושכן בהלל אומר זה היום כו'. וכך ראיתיי בשל"ה הק' שכ' שמצוה להרבות בסעודת ר"ח משום דאמרינן ביה הלל. וכתיב בו זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

 

ושו"ר שכתב כעין כ"ז בשו"ת ישכיל עבדי" (ח"ז בהשמטות לאו"ח סי' י"א) והוסיף עוד ללמוד כן ממה דאמר דוד ליהונתן (שמואל א' כ' ה') הנה חדש מחר (ר"ל ולא בלילה) וכן שם (י"ח) ויאמר לו יהונתן מחר קדש כו' מבואר מכ"ז שהמנהג לעשותה רק ביום.

 

ועוד כתב שם (ס"ק ג') להוכיח מהא דאין מקדשין החדש בלילה, דע"ז לא חוזרים אם שכח לומר יעלה ויבא בערבית, וגם עיקר ההלל שאומרים בר"ח הוא ביום, הרי דהעיקר כבוד היום, ולא בלילה, ועוד הוסיף שביום מעלתו טפי דאיכא בהו תפילת מוסף וקדושת כתר וע"פ סודן של דברים, ביום ר"ח יש עליות גדולות לשכינה כידוע ליו"ח, וכן מצינו שנאמר (מלכים ב' ד' כ"ג) "ויאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" הרי דהיו רגילין לקבל פני הנביא בחדש ובשבת כו'. הרי מכל זה נמצינו למדין דכבוד היום הוא מעולה ביתר שאת מכבוד הלילה וא"כ איך אפשר להמירו בלילה לעשות אור לחושך ח"ו. הס כי לא להזכיר עכת"ד.

 

והנה מ"ש שם (ס"ק ד') להביא בשם השואל שם שרצה להוכיח מדברי המג"א גופא שעיקר הסעודה היא ביום ולא בלילה מדחתר המג"א למצוא עיצה כשחל ר"ח בשבת להמשיך סעודה ג' עד הלילה, ומכאן מוכח שהחיוב רק על היום דאל"כ תיקשי על המג"א, מה עיצה יש למצוא על סעודת לילה של ר"ח שהוא ליל שבת שג"כ חייב להרבות, קצת אלא מכאן שאין חובה כלל על הלילה. ואני אומר שלא עיין היטב בדברי המג"א. דבא לבאר דברי הירושלמי שהובא בראשונים שמאחרין ולא מקדימין כשטעם לזה מפורש בירושלמי שכשחל ר"ח מאחרין שאם יעשנה בשבת לא יהי' ניכר לכבוד ר"ח. וע"ז א"כ נתן עיצה יעוצה למשוך הסעודה ג' עד הלילה ושפיר יהי' ניכר שזה לסעודת ר"ח. משא"כ בע"ש מה שייך זה. ולפלא שבשו"ת "ישכיל עבדי" שהביא לדבריו לא דחאו בשתי ידים על הא, ורק כתב שמ"מ צריך להרבות קצת ג"כ בלילה, ובליל שבת יעשה מאכל א' יותר. וכמ"ש בכהנ"ג, ע"כ. ושמעיקרא נראה שמסכים עמו על ראייתו במג"א. ובזה לא יצא יד"ח מראית השואל שב להוכיח מהמג"א. ולכן נראה ברור בדעת המג"א שגם בלילה יש מצוה להרבות, ולענ"ד אפשר שגם זה עיקר סעודה של ר"ח, דהרי בא לבאר דברי הירושלמי דמאחרין ולא מקדימין שיעשה לאחר השבת ועכ"פ לא כתב שיעשה ג"כ ביום א' ביום ומכאן מוכח להדיא מדבריו שאפשר שגם מצוותה בלילה היכא דנדחה, מה דלא נתן עיצה לליל ר"ח שהוא ערב שבת משום שע"ז לא שייך גם אם ירבה במאכל שעדיין להירושלמי אין זה מקרי ניכר לכבוד ר"ח. ורק דנסתפקתי באופן שמקבל עליו השבת מוקדם יותר מדין תוספת שבת אי עכ"פ מקרי שמשך הסעודה טפי, ומיהו עכ"פ לסברת שעה"צ (ס"ק ג') שלא סמך על דברי מג"א הנ"ל משום שבזמננו בלא"ה מושכים הסעודה אז לא ניכר. אפשר שגם בכה"ג אם רגילים כולם לקבל השבת כ"כ מדין תוספת אין עדיין מקרי ניכר לכבוד ר"ח (ודו"ק).

 

ומה שכתבנו שאפשר כיון שנדחה והשלמה מקרי אפשר שעיקר הסעודה היא גם בלילה. אין נראה כן מדברי ה"ישכיל עבדי" שם (ס"ק ה') בתוך דבריו, שכתב שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, זאת אומרת כמו עיקר החיוב שהוא מדכתיב "ימי משתה ושמחה" (גבי פורים) דהיינו ביום, ה"ה התשלום צריך להיות ביום. ושכך נראה מהירושלמי שהק' ויעשו אותה בשבת, א"ל ימי משתה ושמחה כתיב, את ששמחתו תלוי' בב"ד. הרי דעיקר הטעם משום דכתיב ימי משתה. ועוד כתב להוכיח כן מדין משלוח מנות בפורים שחל בשבת שנדחה לאחד בשבת שלא מצאנו שעושים בלילה מצוה זו. ע"ש. ולפי דבריו פשוט דבהרבה הרבה בלילה והתכוון לצאת יד"ח בעי לעשות עיקר סעודה ביום, ושנפ"מ לזה באוכל בן סורר ומורה בשר ויין בלילה של השלמה של סעודת ר"ח במוצש"ק שלא יפטר דאין זה עיקר סעודת ר"ח. אלא לא שנימא שהחיוב להרבות קצת ג"כ בלילה וכמו שמצינו גבי פורים בלילה וכמבואר ב"ישכיל עבדי" שם (ס"ק ג') שכן צריך לעשות בר"ח, וכן נפ"מ גבי נדר שלא לאכול בסעודת הרשות אם הרבה בלילה, דלגאון הנ"ל יש מקום לומר שלא יוכל לאכל ובפרט גבי נדר. ומשא"כ לפי מש"כ י"ל שפיר יכול לאכול בסעודה זו. וכן ה"ה גבי בן סורר ומורה, וכן כל כיוצ"ב. ועל ראיות הגאון הנ"ל יש להשיב  חדא, מ"ש דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ע"כ. לא בכ"מ מצינו דאמרינן הכי וכמו בתענית תשעה באב שנדחה יש לו דינים אחרים וכן בהרבה דברים אחרים ואכמ"ל. ועל השנית שרצה להוכיח מדברי הירושלמי הנ"ל, ראשית אין זה מוסכם בפוסקים (ואע"פ שכן נראית כעיקרא דדינא דברי הירושלמי וכמ"ש לעיל) ובפרט לדברי הר"ן שביאר הירושלמי שקאי על סעודת עיבור החדש. שהב"ח כתב שלא נהגו כן, וכן בעה"ש שנתן ביאור לכך. ושעוד כתבו האחרונים עצות אחרות כגון שירבה במאכל מיוחד לכבוד הר"ח כשחל בשבת. ושנראה ברור שאין כן דעת הירושלמי שלא כתב עיצה זו דמבואר שאין זה מספיק בשביל שיהיה ניכר לכבוד סעודת ר"ח. ועוד דבלא"ה גופא מדברי הירושלמי אין ראיה דכ"ז לא א"ל שם אלא כדי לתת טעם שלא יעשו הסעודה בשבת שאין ניכר ושלכן מאחרין.

 

ומ"ש להוכיח ממשלוח מנות שלא מצאנו שנותנים בלילה, אין זה ראיה דאפשר שכך התרגלו כמו בכל פורים. ובאמת אפשר שאם בכ"ז יעשה כן יצא ידי חובה בכה"ג ועדיין צ"ע. וכעת ראיתי בשו"ת הרד"ד (סי' נ"ב ס"ק ב') דפשוט ליה דסעודת ר"ח סגי בלילה. וחילק זה כסעודת פורים, ודייק כן מלשון הירושלמי שכתב מאחרין כו', ר"ל אפי' במוצש"ק משא"כ בסעודת פורים דכתיב ימי שמחה ומשתה שבעינן ביום דוקא, ושכו מדויק מלשון השו"ע סי' תרפ"ח.

 

והנה כדבריו כן מבואר מדברי הערוך לנר במס' סנהדרין (דף ע' ע"ב) דהק' על המשנה דבן סורר ומורה שאכל בסעודת עיבור החודש פטור, תיפ"ל דמפטר מחמת דהוה סעודת ראש חדש דאיתא בסי' תי"ט דהוה מצוה. וגם מה הס"ד דבהעלה לעיבור החדש בשר ויין לא מיפטר , משום דלאו אורחיה לאכל שם רק פת וקטניות והא יש לו ליפטר מפאת סעודת ר"ח. ולכן כתב לחדש דסעודת ר"ח לא קיים אלא כשעשאה ביום כמו סעודת פורים וגם אין מקדשין בלילה, וסעודת ר"ח אין עושין אלא בלילה וא"כ נמצא דאין יכול להפטר אז מחמת סעודת ר"ח כו' ע"ש. ולפלא שלא זכר מדבריו אלו. וכן יש להעיר מאידך על הערוך לנר שלא שת ליבו לכל הראיות הברורות שכתבנו לעיל.

 

ובספר דברי תורה (ממונקאטש מהדורה ג סי' מ"ב) הק' כהנ"ל דתפ"ל דיפטר מחמת סעודת ר"ח. ותי' דמכאן ראיה לדעת אביו הגאון בעל הדרכי תשובה. דאין מצות סעודת ראש חדש בלילה, ועוד כתב דכיון דאכתי לא קדשוה דלמחר יקדשו ליכא מצוה לאכל בר"ח קודם קידוש ע"ש. [ויש שרצו להעיר בדבריו אלו דאפשר שמקדשין למחרת ביום איגלאי למפרע דר"ח התחיל בלילה וזה הוה מצוה בפ"ע מחמת קדושת היום. ולכן מצוה להרבות בו באכילה וכמו דאיתא בר"ה דמליל שלושים של אלול נהגו בקדושת ר"ה שמא יקדשו למחר. וכן כשהחודש מעובר שא"צ לקדש כלל כמ"ש ברש"י סנהדרין (ע:) מגמ' ר"ה (כד' ע"א) דשלא בזמנו אין מקדשין אותו, ומש"כ עוד רש"י דאי לקדושי בו בשלושה סגי היינו דאם היו צריכים לקדש הי' סגי בשלושה אבל האמת שא"צ לקדש, וא"כ שפיר הוה מצוה גם בלילה, עי"ש. ל"ב סי' י"ז]

 

ושכן הניף ידו שנית בספר נימוקי או"ח בשם אביו בעל ה"דרכי תשובה" להסיק שאין מצות סעודת ר"ח בלילה אלא ביום, דאין קידוש החודש בלילה וכתב ליישב דברי המג"א דהוא מיירי לענין תשלומין. ויש להשיב ע"ז ממשמעות הברורה של הירושלמי. וע"ע בס' משנה שכר שכיר (ח"ב סי' פ"ג) שכתב להביא סימוכין לדייק מדברי או"ז דאין יוצאין סעודת ר"ח בלילה. ע"כ.

[18] כך מבואר ממ"ש המג"א בסי' תי"ט (ס"ק א) על הא דירושלמי דסעודת ר"ח ופורים מאחרין ולא מקדימין. והובא ברי"ף וברא"ש שם חל ר"ח בשבת יש לעשות הסעודה ביום א' דבשבת אין ניכר שעושה משום ר"ח , וכתב הב"ח שלא נהגו לעשות כן. וכתב המג"א וז"ל: ונ"ל דיש למשוך סעודה שלישית עד הלילה ואז יוצא ידי חובת ראש חודש ג"כ, עכת"ד. וא"כ היוצא מדבריו להדיא שס"ל שסעודת ר"ח יכולה להתקיים גם בלילה. כ"כ הערך לנר שם להוכיח מדברי המג"א אלו שס"ל שאפ"ה יכול לעשותה בלילה. וכ"כ בדעת המג"א הגאון ר' דוד דוב מיזליש הגאבד"ק "לאסק" בשו"ת הרד"ד (סי' נ"ב ס"ק ב') שלפי דברי המג"א יש ליישב מנהג העולם שלא עושים סעודה ביום א' כשר"ח חל בשבת. וכתב, שכיום שכו"ע נוהגים ג' סעודות ונמשך עד הלילה נחשב ג"כ לסעודת ר"ח. וע"ש. שחילק בין סעודת פורים שבעינן ביום דוקא לבין סעודת ר"ח. ודלא כמ"ש הישכיל עבדי הנ"ל, וכן מדוקדק מלשון המשנ"ב (סי' תי"ט ס"ק ב') שכתב דהך מצוה להרבות בסעודת ר"ח סגי ביום וא"צ להרבות בסעודת ר"ח "גם בלילה" ע"כ. ומשמע שאם חפץ לקיימה גם בלילה שפיר יד"ח סעו"מ של ר"ח. ושכן כתב בשעה"צ (ס"ק ג') שלמד זה מדברי עצת המג"א הנ"ל שימשוך סעודתו בלילה.

 

[19] כ"כ בשו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ז שם ס"ק ב') שגם להסוברים דיש מצוה להרבות בסעודת ר"ח משום דאתקש למועד או לפורים הרי גם בלילה חייב להרבות בסעודה, אלא לא כמו היום כמו שמצינו בפורים (סי' תרצ"ה ס"א) שכתב שם בהגה, ומ"מ גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה, וא"כ אם הרבה בסעודה בלילה זה עלה לו רק בשביל הלילה, ולא בשביל היום מכיון דבשניהם יש חיוב להרבות. וזה דלא כמו שראיתי למי שכתב (ס' משנה הלכה על המ"ב בסי' תי"ט) להסתפק מלשון המ"ב שכתב וז"ל: נראה דמה שמרבה בסעודה ביום לכבוד ר"ח די וא"צ להרבות בלילה עכ"ל. וכתב להסתפק אם ה"ה להפך אם די כשמרבה בלילה ולהנ"ל נראה דלא עיין היטב בפוסקים. ועוד שכוונתו פשוטה של המשנ"ב דלא יצטרך לעשות כמו בפורים שכתב שם הרמ"א (סי' תרצ"ה ס"א) שמ"מ ירבה גם קצת בלילה בסעודה ועי"ש משנ"ב (ס"ק ג').

[20] כ"כ להסיק שם (סוף ס"ק ג') וכדהוכיח שם לעיל (ס"ק א'). וכמובא בהערתנו מס' 1 ע"ש. ורק דאכתי יש לדעת גבי גדר קצת סעודת מצוה שבלילה מצינו גבי פורים שיש מצוה להרבות קצת. אי מקרי סעו"מ לענין נדר או שאר מילי, ועי' מ"ש בעינן זה בסעודת חנוכה.

 

[21] כך נראה ממ"ש הברכי יוסף בשם אחד קדוש בתשובה כת"י גבי סעודת פורים, וכבר כתבנו שהשווה סעודת פורים ור"ח בהדי הדדי בירושלמי והובא בטור שלמד מכך לעניין סעו"מ.

 [22] כ"כ בשיירי כהנ"ג. ורק דיקשה על הירושלמי שס"ל שר"ח שחל בשבת מאחרין ליום א'. והא בלא"ה עושה סעודה מחמת יום ב' דר"ח. ואכתי לא מינכר שעושה לכבוד יום א' דר"ח, וכתב בס' נמוקי או"ח דלדבריו שביאר המג"א דרק בתשלומין אפשר לקיים הסעודה בלילה א"ש שימשיך הסעודה של שבת עד הלילה והוי שפיר סעודת יום א' דר"ח. ואין זה יעלה כלל בשביל יום ב' דר"ח דהא מצוותה רק ביום. וע"ש שהביא לדברי הירושלמי תענית פ"ד ה"ג (שזכרנו לעיל) דלפירוש ה"פני משה" קאמר דר' יוחנן הי' עושה בב' ימי ר"ח. והי' עושה סעודה בסוף יום א' דר"ח וממשיך לליל ב' דר"ח ובזה יצא יד"ח הסעודה בב' הימים. ע"כ נמצינו למדין שמצות סעודת ר"ח יוצאים גם בלילה. אמנם לפי הקרבן העדה שם שפי' באופן אחר ליכא ראיה דיוצאין בלילה עיי"ש.

 

[23] כך עולה מהאמור (הערה מס' 1) לדעת המג"א והערוך לנר ושו"ת הרד"ד (סי' נ"ב ס"ק ב') בדעת המג"א שאפשר לעשות הסעודה גם בלילה.

 

[24] וכמו שביארנו כבר דעת היעב"ץ בסידורו שפירש שיכול להשלים סעודת ר"ח בסעודת מלוה דמלכה, ומדבריו ה' אפשר ללמוד לנ"ד שכן מועיל בלילה לעשות סעודת ר"ח, וא"כ מהיכי תיתי שלא יהני ג"כ לב' דר"ח שזהו לילו. ועל דבר שייכות ב' סעודות אלו ר"ח ומלוה מלוה, יעי' בחק לישראל (להגר"י ועלץ) (פ"ד ס"ק י"ז) שביאר זה עפ"י מאמר חז"ל (ברכות כו:) תפילות אבות תקנום, ומוסף ר"ח, דוד המלך ע"ה תקנו, דמלכות בית דוד נמשל לירח (וע"ע דרכי משה סי' תכ"ו) וסעודת מוצש"ק נפלה ג"כ בגורל דוד המלך ע"ה ע"כ יש להשלים סעודת ר"ח דוקא בסעודת מלוה מלכה, ע"כ. [ע"ע אורחות חיים ספינקא תיט].

 

[25] מדחזינן שהוקש למועד וכמבואר בטור (סי' תי"ט) שמכאן מקור להרבות בסעודת ר"ח. ושכן מבואר להדיא מלשון הלבוש שם (סעיף א') וז"ל: ומצוה להרבות בסעודת ר"ח כמו במועד שסמכהו ג"כ על ההקיש כו'. דאיתקש ראש חדש למועדים לשמחה בפסוק (במדבר י' י') דביום שמחתיכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' עכ"ל. הרי מתבאר שהשוה ממש מקור לדין סעודת ר"ח מדין סעודות שעושה במועדים. ושבמועדים נראה פשוט שכל מה שיאכל וישתה במועדים הוי בכלל סעודת מצוה של אותו מועד.

ועוד דבלא"ה כבר כתבנו בכמה דוכתי בש"ס וברש"י מבואר להדיא שר"ח מועד אקרי. וגדולה מזו נראה כן ממ"ש ב"ברכי יוסף" כאן טעם במצות ריבוי הסעודה בשם ס' "גורן ארנן" (כת"י) כי יש קדושה בר"ח, ומצינו מעלה לר"ח יותר מיו"ט והוא שאין האור שולט בר"ח כבשבת כי שבת ור"ח הונחלו מיום שנברא העולם אבל ימים טובים באים מצד הניסים שנעשו אח"כ וכתיב והי' מידי חדש וגו', ע"כ ובודאי שבשבת כל מה שיאכל הוא בגדר עונג ושמחה והוי סעו"מ של שבת. וה"ה להכא. מדחזינן שנתן זה טעם לדברי השו"ע שמצוה להרבות בסעודה ר"ח וקאי ממש על ענין סעודה. (עוד במעלת ר"ח (ע"ע בס' יעיר אוזן. ומדבר קדמות דף ק"ז:) וכן ראיתי מ"ש בסידור מהר"ש מראשקוב הו"ד בס' "ארחות חיים" (סי' תי"ט) [מהגאון כרומן כהנא מ"ספינקא" מחותנו של המהרש"ם מבערזאן] שכתב דמי שיש ספק בידו ירבה בסעודת ר"ח ביתר שאת כמו בשבת, כו'.

 

[26] והנה זה לכאורה יש ללמוד מדהשווה ר"ח לפורים בירושלמי הנ"ל ושכן למד הטור (סי' תי"ט) מכך למילף שסעודת ר"ח מצוה כבפורים וגם בבבלי מגילה (ז':) חזינן שהושוו סעודות אלו יחדיו. ובפורים מפורש ברמ"א בסי' תרצ"ה [ריש ס"א] וז"ל: מצוה להרבות בסעודת פורים [טור] ובסעודה אחת יוצאים (מרדכי) וכ"פ בכל האחרונים. (אמנם כ"ז אינו כ"כ מתיישב ממ"ש בהערה מס' 1' שהטור כתב שהוקש למועדים ושא"כ משמע שכן יכול להרבות ומקרי סעו"מ, וי"ל) ובט"ז (סי' תרצ"ג ס"ק ב') כתב דמי ששכח לומר "על הניסים" בפורים צריך לחזור ולברך דסעודת פורים חיובא הוא. ומיהו דוקא על סעודה ראשונה שקיים במצוה אבל בסעודה שעושה אח"כ כמו לאחר מנחה שאותה אנו רגילים לקרות "סעודת פורים" אין חוזר. שהוא לתוספת שמחה ול"ש בזה סגי דלא אכל. ע"כ. וא"כ י"ל דמבואר מדבריו שאין זה חיוב כלל באכילה יותר מסעודה אחת שעושה ואפי' י"ל שאכל כזית בשר או פת וכיוצ"ב יצא יד"ח. או שמא י"ל דאין ראיה דאיהו קאי רק לענין שכח לומר על הניסים שלא חוזר שכבר אין לו חיוב רק דמ"מ אפשר כשמרבה הרי זה משובח ובכלל שמחה ומשתה של מצות היום ממשיך לקיים בגדר הידור שהיא נקראת סעו"מ וכמו שמבואר מדבריו שסעודה השניה שעושין לאחר מנחה היא ל"תוספת שמחה" כלומר שהיא ג"כ בגדר שמחת היום שכל היום בשמחה חייב לעסוק ואין שמחה אלא בבשר ויין ושה"ה להכא וצ"ע.

 

ושכן משמע מדברי ה"ערוך לנר" הנזכר. שאם כבר יצא יד"ח סעודת ר"ח תו לא הוי מצוה שכתב להעמיד מתני' דבן סורר דמיירי שאכל בלילה או שיאכל אח"כ ביום, לתרץ דברי המג"א מק' מתני' דבן סורר שאכל בסעודת עיבור החודש שפטור. והק' ותיפ"ל מצד סעודת ר"ח. וע"ז כתב שאיירי שאכל כבר בלילה, כלומר שכבר יצא יד"ח. דאל"כ אכתי תקשי דמה שאכל ביום יפטר מחמת סעודת ר"ח אלא מוכח שס"ל שדי בסעודה אחת. ושגם אם יאכל עוד סעודות לשם ר"ח אינם בכלל סעודת מצוה דר"ח.

 

[27] כן משמע ג"כ מדברי הערל"נ הנ"ל שכתב אופן שאפשר שהי' בדעתו לצאת יד"ח ביום. ולכן כל מה שיאכל עתה אינו בכלל המצוה של סעודת ר"ח. וצ"ל דאיירי שנתכוון ממש שלא לצאת ברגע שאכל בזמן שלא רוצה לא לצאת. ודבריו צ"ע מדברי הראשונים והפוסקים האחרונים המוזכרים בהערה לקמן. אי לא שנימא שאיהו ס"ל כמ"ד שמצוות צריכים כוונה ולכן אפשר בלא מתכוון לצאת אפילו בדבר אכילה לא יצא.

 

[28]  וכך פשוט מהא דקימ"ל דבדבר אכילה דאין צריך כוונה כמבואר בשו"ע (סי' תע"ה ס"ד) אפי' שבכ"מ קימ"ל דמצוות צריכות כוונה כנפסק בשו"ע (סי' ס' וע"ע תקפ"ט ס"ח) וא"כ י"ל דכל מה שיאכל אפילו שלא התכוון לצאת יד"ח עתה מיחשב שיצא ידי חובה דאכל סו"ס בר"ח. וטעם לזה לפסק השו"ע שבאכילה א"צ כוונה מבואר ברבנו מנוח בהל' מצה (פ"ו הל' ג') וכן בר"ן (ספ"ג דר"ה) ובמאירי שם, דהא קימ"ל בעלמא המתעסק פטור זולת בחלבים ועריות שחיוב שכן נהנה עי' מס' כריתות (יט:), ומהאי טעמא אמרו בגמ' דר"ה שם דאכל מצה ע"י כפיה שיצא דליכא למילף מיניה דבעלמא מצוות א"צ כוונה כמ"ש רש"י שם. וא"כ ה"ה לנ"ד שיצא יד"ח בסעודת ר"ח שכן נהנה. ולענ"ד אין ראיה מכפאוהו לאכול מצה לנ"ד, דעי' בריטב"א שכתב דכפאוהו בי"ד ואכל מצה יצא יד"ח אף למ"ד מצוות צריכות כוונה, דגמר ואכל לשם מצוה דמצוה לשמוע לדברי חכמים וכגט המעושה בישראל עי"ש. ומבואר שאיירי שעכ"פ התכוון לצאת יד"ח. מיהו י"ל דאיירי שידע עכ"פ שהיום ר"ח כמבואר זה בשו"ע שם גבי כפאוהו לאכול מצה דיצא. דכ"ז דוקא היכא שיודע שהיום פסח ושאוכל מצה.

 

אמנם לדעת ר' ירוחם בשם תוס' (הו"ד בב"י סי' תע"ה) דפליג על זה וס"ל דבמידי דאכילה אפי' בלא ידע כלל דהוי מצוה. מצוה קא עביד, וע"ע ביה"ל ס"ד. ולפי"ז גם אם לא ידע דר"ח עתה באכילתו הראשונה (צ"ל ביום) נחשב לסעודת מצוה של ר"ח והשאר סעודת הרשות.

 

[29]  ובמתכוון שלא לצאת יד"ח בדבר אכילה של מצוה פשוט להסוברים שבעי כוונה גם במידי דאכילה כמבואר בריטב"א הנ"ל דמ"מ גמר ואכל לשם מצוה לא יד"ח ושפיר כשאוכל בבקרו של יום אין זה נחשב לסעודת ר"ח. ונפ"מ ג"כ לענין חזרה ב"על הניסים" בברכת המזון שעל סעודתו הראשונה אין חוזר משא"כ על סעודתו השנייה חוזר.

 

אולם לשיטת ר' ירוחם דלכו"ע במידי דאכילה אין צריכים כוונה. וכמ"ש גבי חשב לאכול בשר בליל פסח והוי מצה יצא. הוי מקום לומר שאפי' בנתכוין שלא לצאת כלל יד"ח יצא. אך אין זה מוכרח דהא יש לחלק דבאופן הנזכר בר' ירוחם י"ל דיצא דאין לו כוונה שלילית שלא לצאת אלא שלא התכוון כלל ובסתמא הוי, ומה שחשב שאכל בשר ואכל מצה לא בהכרח שהי' לו כוונה נגדית שלא לצאת ידי חובת אכילת מצה. וכן מוכח להדיא מדבריו שם (הו"ד בב"י סי' תע"ה) בשם התוס' שכתב דהאי דכפאוהו ואכל מצד דיצא, דוקא דהי' סבור שהוא חמץ. אבל בידע שזה מצה ולא רצה לאכלה וכפאוהו ואכל לא יצא דכיון דמתכוון בהדיא שלא לצאת יד"ח לא מהני הכפייה. אך יש להעיר שאין זה כדברי הריטב"א הנ"ל שס"ל דע"י שכפאוהו גמר ואכל לשם מצוה. ועינא דשפיר חזי למ"ש המאירי במס' פסחים דף (קי"ד ע"ב) דלהני דס"ל דבמידי דאכילה לא בעינן כוונה לצאת מ"מ במכוין שלא לצאת לא יצא, שאין אדם יוצא ידי מצוותו על כרחו. עכת"ד.

 

ולדעת הרמב"ם והשו"ע דס"ל דאפ'י דבמידי דאכילה לכו"ע לא בעינן כוונה לצאת, מ"מ כתבו שבעינן שידע דהוי דבר אכילה של מצוה. ג"כ נימא כנ"ל שאם לא התכון לצאת יד"ח ודאי דלא יצא.

 

ואכתי צ"ב דהרי איכא טעמא דשכן נהנה וכמו שמצינו גבי אכילת חלבים ועריות. וע"כ צ"ל דבדבר עבירה לא שייך לומר שהתכוון שלא לעשות עבירה ובמציאות יאכל דבר איסור ויפטר לאחר הנאתו בעבירה. משא"כ בסעו"מ של ר"ח וכיוצ"ב שעצם אכילה והנאה יכולה להיות לכשירצה ורק עתה כשרוצה להופכה לאכילה של מצוה כמו בר"ח שפיר י"ל שבעי כוונה (עכ"פ למ"ד שבעי כוונה) ולמ"ד שלא בעי כוונה עכ"פ באופן שמתכון שלא לצאת ודאי דלא שייך לומר שיצא מטעם שכן נהנה והרי להנות שייך תמיד בכל אכילה שיאכל, ודו"ק.

 

אולם מצינו להריטב"א והרא"ה [שהו"ד בב"י סו"ס תקפ"ט] שמבואר מדבריהם דפליגי על הנ"ל. שכתבו דהאי דכפאוהו פרסיים ואכל דיצא. מיירי אפי' עומד וצווח שאינו רוצה לאכול ולצאת יד"ח מצה ע"ש. (יש להעיר ממ"ש גבי כפאהו במצה שגמר ואכל לשם מצה והא לשיטתו כלל לא בעינן כונתו, וי"ל.) לפי זה אפשר דה"ה לנ"ד באכל בר"ח ולא התכוון לצאת בסעודה ראשונה או אפי' אכל קצת בבוקר שוב לא מקרי סעו"מ. ונפ"מ גבי חזרה בעל הניסים. וה"ה לסעודת פורים שעושים לאחר מנחה כנהוג שקורין אותה "סעודת פורים" שלא הוי סעודת מצוה של פורים באופן שאכל בבוקר ואפי' בהתכוון שלא לצאת יד"ח. אבל מ"מ בודאי נראה עיקר כדעת רי"ו בשם תוס' וכן נראה עכ"פ בדעת הרמב"ם והמחבר ובאופן שלא ירצה לצאת אין יד"ח.

[30] כ"כ הר"ן (המיוחסים) בחידושיו למס' שבת (דף כ"ד ע"א) בשם הר' יהונתן ז"ל, וז"ל: וחנוכה לא מקרי מועד שיהא אסור להתענות בו מן התורה כמו ר"ח שחייב לקבוע סעודתו על פת ולברך ברכת המזון עכ"ל. ולפי"ז הי' נלע"ד אפשר שכן הוא לדעת הרמב"ם (בפ"ג מהל' נדרים הל' ט') הנ"ל שמשמע מדבריו שאיסור תענית בר"ח מהתורה נינהו וא"כ חיוב אכילה חשובה איכא בהו כמו בשבת שג"כ יש איסור להתענות וחיוב בפת ג"כ איכא. ושכן נראה מהכתוב (במדבר י' י') "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם" דהוקשו זל"ז ושכבר כתבנו שהסתפק בזה הב"י (סי' תי"ח) אי ילפינן מיניה שאיסור תענית בר"ח מהתורה. וכן נראה ממס' תענית (י"ז ע"ב) ת"ר אלין יומא דלא להתענאה בהון כו'. ור"ח דאורייתא הוא ולא בעי חיזוק, ע"כ. וא"כ י"ל דבהא לכל הפחות דינו כשבת לענין חיוב אכילה ובשבת ודאי חיובא פת איכא בהו. ועוד דאיתקש למועד כדחזינן לעיל. וכן י"ל דודאי בסעודת מצוה כתבו הפוסקים שראוי לעשותה בפת, ואמינא עוד דיש להביא ראיה דאכלו פת בזמן הגמ' מההיא דירושלמי (פ"ק דפסחים ה"א) דר' יוחנן הוה עיל ביה כנישתא בצפרא "ומלקט פרורין" ואכיל להו ואמר יהא חלקי עם מאן דמקדש ריש ירחא ע"כ.

 

איברא דמ"ש הר"ן בחידושיו דיש לקבוע הסעודה על פת ולברך ברכת המזון זה נסמך מגמ' ערוכה מס' ברכות (דף מט') דס"ל דבר"ח אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. ובתוס' ושא"ר ביארו הגמ' שיכול לצאת יד"ח בשאר דברים וא"צ פת. וע"ע במג"א (סי' תי"ח) שכתב דאם אכל פירות יצא כלומר שאיננו בכלל מתענה. עי' בס' מנחת פיתים להר"מ אריק שהביא בשם בנו גם להקשות בזה ונשאר בצ"ע. ושו"ר למ"ש בס' בני ציון (ליכטמן) סי' תי"ט (סק"א). להקשות כן, וכתב לבאר דברי ר' יהונתן דכוונתו למצוה בעלמא דאע"ג דמעיקרא דדינא אינו חייב לאכול פת בר"ח ויכול לאכול פירות מפני שאסור בתענית אבל מצוה לקבוע סעודתו על פת ולברך ברכהמ"ז. וע"ד שכתב הטור מצוה להרבות בסעודת ר"ח והוסיף עוד לבאר שיטת ר' יהונתן בפי' הירושלמי גבי סעודת ר"ח ופורים מאחרין כו'. דמיירי בסעודת ר"ח ממש כמו שמפרש בטור, והוקשה לו והרי בר"ח אי בעי אכיל כו'. ומפרש דמצוה שנהגו בה היא לקבוע סעודתו על הפת ולברך ברהמ"ז. ולפיכך אמר "סעודת ר"ח". וזה לאפוקי משאר שיטות הראשונים ריטב"א, מאירי, ר"ן, שפירשו הירושלמי בע"א דמיירי על סעודה שהיו עושין כשעלו לקדש החודש. דלשיטתם לא אשכחן סעודת אחרת דהרי קימ"ל (ברכות מט) אי בעי אכיל כו'. עכת"ד. ונראה דכיון למ"ש הפר"ח (הובא לעיל) בקצרה שמצוה איכא באכילת פת. ור"ל כהנ"ל. ודו"ק.

 

[31] כך מבואר בגמ' פ' שלשה שאכלו (מ"ט ע"ב) אמר ר' אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר"נ אמר שמואל: טעה ולא הזכיר ר"ח בתפילה מחזירין אותו, בברכת המזון אין מחזירין אותו. א"ל ר' אבין לר' עמרם מ"ש תפילה ומ"ש ברהמ"ז כו' אלא נחזי אנן, תפילה דחובה מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו. ע"כ. ובתוס' שם ד"ה ביארו כן להדיא דפי' הגמ' אי בעי לא אכיל, היינו פת שיתחייב בברכת המזון. וכן פס' בשו"ע (סי' קפ"ח ס"ז) וז"ל: אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון עכ"ל. וחזינן שאין חיוב לאכול פת כמו בשבת ויו"ט.  ואפשר לצאת במיני מזונות וכדו'..

 

וכ"כ באור זרוע הל' ראש חדש (סי' תנ"ג) להגאון ר' יצחק ב"ר משה מווינא דהביא למסקנת הגמ' הנ"ל דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, וכתב בשם ר' אליעזר ממיץ דהתם הכי קאמר אי בעי אכיל דברים הטעונים ברהמ"ז ואי בעי לא אכיל אלא שאר דברים אבל בתענית פשיטא דאסור עכ"ל. וכן פסק בנו רבינו חיים מווינא. בס' פיסקי אור זרוע הל' ראש חודש הל' ב',

 

ומ"ש וכן בפירות כן פסק הרב מגן אברהם סי' קפ"ח ס"ק ט  וכן דעת המשנ"ב שם שהוא מעיקר הדין. אלא שמ"מ כתב שמ"מ מי שמוציא על סעודת ר"ח ואוכל ושותה בו בטוב הרי זה משובח וכמבואר בפסיקתא ובשער הציון שם (ס"ק א) כתב משם הפוסקים שמ"מ לכתחילה טוב שיאכל פת, וכ"כ בס' כף החיים (סי' תי"ט אות ב') דאם הוא עני ואין ידו משגת יוסיף לפחות בפירות שיקנה מין פרי לאכלו בר"ח [בא"ח פ' ויקרא שנ"ב אות י'].

 

[32] כך לכאורה מבואר מדברי האו"ז שם שכתב בסופו וז"ל: ואע"ג דפרשתי דבר"ח אי בעי אכיל כו'. אע"פ כן המוציא על סעודת ר"ח ואוכל ושותה בו בטוב הרי זה משובח דאמרינן פי' י"ט (דף ט"ז ע"א) תני רב תחילפתא אבוה דר' בנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יוה"כ חוץ מהוצאות שבת וימים טובים ומוסיף עלה בירושלמי ור"ח וחולו של מועד ובפסיקתא תני מר"ה כו'. ואמרינן בפ"ק דירושלמי (ה"ד) כו' סעודת ר"ח ופורים מאחרין ולא מקדימין עכ"ל. ומבואר מכל זה שר"ל שמ"מ יעשה סעודה גדולה ואפי' שלא כתב בפת. כך היא ברורה כונתו דאין לך סעודה גדולה וחשובה שאין קובעים אותה אלא על פת. ושכן דומה זה לכל מקורותיו לשבת ויו"ט והבן! וכ"כ בקצרה בפסקי או"ז לר' חיים מווינא שם. וכן הבין בדבריו השעה"צ (סי' תי"ט ס"ק א') שכתב דמשמע מאו"ז דלכתחילה טוב יותר שיאכל פת לשם סעודת ר"ח. (אבל לא שכתב זה האו"ז במפורש, שיאכל פת אלא די"ל כדביארנו) ובפר"ח (סי' תי"ט ס"ק א') לאחר שכתב להוכיח שאפי' דנימא שבעינן סעודה ממש אפי' כשחל ר"ח בשבת אין מאחרין וכמו שהעלה בסעודת פורים (סי' תרפ"א ס"ז). כתב להקשות וז"ל: והא אמרינן בפ"ג שאכלו דבר"ח אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועיקר הסעודה היא בפת, וי"ל דמ"מ מצוה איכא. דכיון דליכא חיות אין מחזירין אותו עכ"ל ודבריו אינם ברורים כל הצורך למעיין. ועכ"פ בשעה"צ שם הבין בדבריו כהאו"ז הנ"ל. וע"ע בפמ"ג שם.

 

ומה שכתבנו שיש להרבות בשר ויין– לכאורה הי' נראה בפשטות ג"כ מכל דברי האו"ז הנ"ל על מקורותיו שהשוה בין לשבת ויו"ט וכן גבי כל הוצאותיה שאינן קצובין מר"ה כו'. והשוה לסעודת פורים בירושלמי ובבלי, ושם ודאי דבעינן בבשר ויין, וכ"ז מטעם שמחה, וקי"ל אין שמחה אלא בבשר ויין. ובר"ח מצינו דשמחה אית בהו. דכתיב (במדבר י') וביום "שמחתיכם" ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. ושכן נראה להדיא מדברי הרי"ץ גיאות שהובא בטור (סי' ת"כ) גבי הא דאין אומרים צידוק הדין דיום של שמחה הוא והביא לפסוק הנ"ל. ושכתב שכן אומרים בו הלל. וזה היום עשה ה' נגילה "ונשמחה" בו, עיי"ש. וכן מבואר באשל אברהם (מהדו"ת סי' תי"ט) להגאון ר' אברהם דוד מבושטאשט דעיקר המצוה בבשר ויין ודגים והוסיף שאם בליל ר"ח אכל בשר אין צריך ביום גם לאכול בשר. וטעמו שם מבואר דבר"ח לא שייך כבוד יום מרובה משל לילה כשבת קודש שהרי פשיטות הפסוק שבבוקר לחם ובשר בערב. ועכ"פ בסופו כתב, ומ"מ גם בשר יש בו מצוה וכבוד ומצוה מהמובחר. ע"כ. ולענ"ד אין זה מדויק דהא כבר ביארנו לעיל שעיקר הסעודה היא ביום ולא בלילה ושרק אם יכול להרבות קצת בלילה א"ש וכמו בסעודת פורים אבל אין זה כלל יכול לעלות לו לסעודת ר"ח וכגון שהרבה הרבה בלילה בבשר ויין שאכתי מחיוב ביום. ושכבוד יום מעולה ביתר שאת מכבוד הלילה וכמו שכתב בשו"ת "ישכיל עבדי" הנ"ל בסכינא חריפא. אלא שצ"ל שאיהו ס"ל כשיטת המג"א. ובפרט לדעת "היראים" (סי' קכ"ז) וזה דבר"ח יש מצות שמחה. ואין שמחה אלא בבשר ויין. וכ"פ בס' משמרת שלום [מנהגי קאידינאוו] הו"ד במנהגי ישראל תורה (סי' תי"ט) דיש להדר לאכול דגים ובשר. וכן מבואר להדיא בס' עבודת הקדש להחיד"א שבר"ח גופא מנהגם היה לאכול בשר. ובס' נחלה לישראל (תשובה ל"ז) כתב  ביאור למ"ש השו"ע (סי' תקנ"א) שלא לאכול בשר בר"ח היינו לאחר ר"ח עיי"ש. וא"כ מוכח דחיוב יש באכילת בשר כעין שבת ויו"ט. אמנם עי' שו"ת בית ישראל (לאנדא-סי' ע"ט) שפיקפק בראיה זו. ואין דבריו מוכרחים כלל.

[33] בכה"ח (סי' תי"ט אות ב') כתב דאף שיוצא בפירות מ"מ יר"ש יצא ידי כולם ושיש לבצוע על ב' ככרות כדי לכבדו יותר מהחול. והמכבד את המצוות שכרו כפול ומכופל.

 

[34] כך מובא בספרים הק' מעשה רב מ"הבעל שם טוב" שהי' נוהג לאכול מאכלי חלב בר"ח. עי' שו"ת בית ישראל (סי' ע"ט) ו"רבבות אפרים" ח"ב סי' קכ"ה (סק"י י"ד) אמנם ודאי שדבר זה אין ללמוד ממנו לעשות כן לכתחילה כמ"ש לעיל באורך להוכיח שצריך דוקא מאכלי בשר ופת וכדו'. שזהו כוונת הטוש"ע הברורה שכתבו מצוה להרבות בסעודה בר"ח, דדינו כמו כל סעודת יו"ט ושבת או לכל הפחות ככל סעודת מצוה אחרת אפי' שבאה מדין דרבנן או מנהג או אסמכתא וכדו' שעליה כתבו הפוסקים שצריך לאכול ולקבוע סעודת בפת ובשר. ובפרט בסעודת ר"ח שהיא "שמחה" ושאומרים בו הלל. ואין שמחה אלא בבשר ויין. ושכן הוא כתוב גבי דוד "שזבח משפחה לנו", ור"ח הי' דכתיב "ויהי ממחרת החדש". ושהוקש למועד וכמו בכל יו"ט שדין הוא בבשר ויין. ועוד כמו שכתבנו לעיל.

 

ויש שהליצו למנהג הבעש"ט הנ"ל, עפ"י מ"ש בס' דברי יצחק (אות פ"ד) טעם שנהגו לאכול מאכלי חלב בשבועות עפ"י הירושלמי (פ"ד דר"ה הל' ח') בכל הקרבנות כתיב "חטא" ובעצרת אין כתיב "חטא" אמר הקב"ה כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני כאילו לא חטאתם. והנה מה שבעל תשובה אין מזכירין לו חטאו, מיתלא תלי ועומד אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא. וקימ"ל דבתר השתא אזלינן. ולומדים זאת מחלב דמותר אף שנתהוה מאבר מן החי [עי' מג"א סי' רט"ז וחק יעקב סי' תס"ז] ולכן אוכלין חלב להורות דבתר השתא אזלינן וכל העוונות מתכפרים עכ"ל. ושלפי"ד בר"ח שמצינו ענין זה של תענית ושעושין יום כיפור קטן [ומובא בשו"ע או"ח סי' תי"ז ובמג"א ס"ק ג'] א"כ נמחל להם העוונות בערב ר"ח ונכנסין לר"ח כמו בעלי תשובה שנמחלין עוונותיהם. לכן אוכלין מאכלי חלב להורות דבתר השתא אזלינן. [ואני אומר שיש להוסיף מהא דהבאנו לעיל מדברי הכלבו (הל' ר"ח סי' מ"ג) שכתב כן להדיא שנהגו לעשות סעודות גדולות מפני כבוד היום שהוא כפרה לעם ישראל כמו שאמר חז"ל (חולין ס':) הביאו עלי כפרה כו'.

ושכן צידד לבסוף הדברי יצחק שם דמ"ש המחבר שמצוה להרבות בסעודת ר"ח הוא מצוה מהמובחר אבל לא לעיכובא. ומ"מ מי שעושה סעודת ר"ח במאכלי חלב מועיל ע"כ. ומכל זה מבואר שאפי' כשנמליץ קצת למנהג הבעש"ט אין זה כלל מעיקר הדין לכתחילה לכו"ע.

[35]  עי' בספר דרך החיים שכך היה נוהג. ויש לצדד דזה דוקא בהיה ר"ח יום אחד אבל אם היה ר"ח ב' ימים לית לן בה ביום א' דר"ח, רק ביום ב' דראש חודש. 

[36]  כף החיים שם (אות ה').

 

[37]  כ"כ בסדור האר"י ז"ל ע"ה וסמך לזה ראיתי שכתב בס' אשל אברהם מהדו"ת בושטאשט סי' תי"ט מדאמרינן לקדש ה' מכובד שהרי גם בר"ח אומרם מקדש ובמתני' ג"כ שנינו מקדשין כו' והיו אומרים מקודש מקודש. וכיון שהיום הוא מבחינת קדושה ובחינת כבוד ידוע שהוא בבחינת מלבוש, דרבי יוחנן קארי למנא מכבדותא. ע"ש. וכן ידוע מ נהג הגר"א ז"ל שהיה לובש כובע שבת לכבוד ר"ח שהוא דאורייתא.. ועי' בט"ז סי' תי"ח ס"ק ג' שהוא מדכתיב ובמועדים ובראשי חדשיכם וכו' ואיתקש ר"ח למועד וכ"כ ברוקח וכ"ז עי' לעיל בריש הסי' מ"ש בזה. וה"ה והוא הטעם לנ"ד. וכן החת"ס היה לו בגד מיוחד לר"ח (כמבואר בסידורו). ובספר יסוד ושורש העבודהשער ט' פ"ב כתב כן ענין מנהג זה ללבוש בגד נאה לר"ח ונתן על כך רמז נחמד והוא מהפסור "חמש חליפות שמלות"- ר"ת חדש מועד שבתיחליף שמלותיו. וכן ממה שנצא בתיקונים שאף בר"ח מקבל אדם נשמה יתרה בודאי ראוי ללבוש בגש מיוחד. וז"ל התקונם תיקון כ"א דמ"ו ע"א: נשמא יתירה בשבת וביומין טבין ובכל מוספין איהי אמא עלאה תוספת רוח הקודש. עכ"ל. ומדכתב ימי מוספין ראש חדש בכלל. וע"ע למ"ש בספר סדר היום והו"ד גם בכ"ח סי' תי"ז אות כח וז"ל: וכמו כן הלובש בגדים מעולים ויפים משל חול בר"ח , נראה שיש לחוש למנהג וצריך להחזיק בו. ע"ש. אלא שיש להעיר על כל זה ממה שאמרו ב"כתבים" ובאגודה שטוב  שלא ילבש בגדי שבת בחול, ולכן יש להוריד את בגדי שבת מיד במוצ"ש ופסקו הרב מגן אברהם סי' רס"ב (ס"ק ב). ואפשר שלפי"ז חיפשו כל הפוסקים לתת טעם לשבח בענין קדושת וחשיבות הר"ח כדי ליישב מנהג זה. ועכ"פ מלשון סדר היום מבואר שבאמת לא היה מנהג ללבוש בגדי שבת אלא כתב שהמנהג היה על בגדים הנאים של חול ואפשר שזה משום שחששו לדברי האגודה הנזכר וע"ע מש בענין זה בסעודת מלוה מלכה אם ישאר בלבוש שבת ע"ש.

[38] והוא נראה פשוט  מהאי טעמא דזכרנו לעיל בריש דברנו בנתינת טעם לשבח למנוע נשים ממלאכה בר"ח יותר מן האנשם ומטעם שבזכות צדקותן של נשות דור המדבר שלא השתתפו בתכשתיהן בחטא העגל וכ"פ בס' כה"ח סי'  ובהליכות בת ישראל פרק ט"ז הל' א'. וצא ומד ממ"ש הבא"ח (פ' ויקרא ש"ב) שכמה צריכה האשה להזהר בקדושת ר"ח , כי בכמה מצוות הנשים טפלות לאנשים ורק בזאת הנשים הן עיקר יותר מן האנשים ע"כ וא"כ לפי"ז ודאי שיש ללמוד מכך שיש מקום לנשים לנהוג זה ביתר שאת יותר מאנשים.

[39]  כ"כ בס' "כף החיים" (סי' תי"ט אות ד'). וטעם לזה נלע"ד כיון שחזינן שהוקש למועד. והושוה בירושלמי ובבבלי לדיני פורים א"כ גם עליהם איכא מצוה בכך, ויעויין עוד בשו"ע (סי' תי"ז ס"א) דהנשים שנהגו שלא לעשות מלאכה מנהג טוב הוא, כו'. ובמשנ"ב שם (ס"ק ג') כתב דר"ח ניתן לנשים ליו"ט שלא פרקו נזמיהן לעגל, ע"כ.

[40]   עי' אור זרוע הל' ר"ח (סי' תנ"ד) כנ"ל בשם פרקי דר"א והוסיף שלעת"ל הקב"ה מחדש אותן כעין ר"ח שנאמר כי באשר השמים החדשים כו' תדע לך שבכל חדש וחודש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת כו' ולכן הוי יו"ט של נשים עכ"ל.

 

 [41] כ"כ בס' יוסף אומץ (סי' תרצ"ב), ועוד כתב וז"ל ולו אינם עושים משתה כלל החרשתי, אבל לעשות סעודת משתה בערבית אחר דאתו וביממא לא עבדי. הוי ביזוי לקדושת ר"ח.

 

[42] כ"כ בס' "חסד לאלפים (סי' תי"ז הל' ג).

 

[43]  ויש להזהר מאד בסעודת ר"ח. וכבר כתב בזה בעל חידושי הרי"מ על התורה (שבת עמ' שכ"ד) וז"ל: צריך אדם להזהר בסעודת מלוה מלכה ובסעודת ר"ח. בשו"ע או"ח (סי' ש') יש סימן מיוחד לסעודת מלוה מלכה, וכן בסעודת ר"ח (סי' תי"ט) חייב אדם להרבות בסעודת ר"ח, אפשר הי' להכליל את הסימנים הבודדים הללו בסעיפים אחרים של הלכות סעודה מכאן להורות שיש להזהר בכל זה עכת"ד.

וכך כתב בס' ילקוט גרשוני (סי' ש' אות א') שלכן עשו הטור והמחבר לב' סעודות אלו סימנים מיוחדים לפי שידעו שאין העולם נזהרים בזה. וכתב עוד וז"ל: ובדרך זו אמרתי שנפל בפי הטור לייסד סימן ש'. על סעודה זו כי מרומז בתיבת שי"ן ר"ת שולחנו יסדר נאה- שממנו יהנה נסכו (הוא האבר שאינו נהנה אלא מסעודת ר"ח) והוא ע"ד שכתב בסידור היעב"ץ שנפל בפי הטור לכתוב דיני שופר בסי' תקפ"ו שהוא בגמטריא שופר, ע"כ.

וכן י"ל רמז בסי' תי"ט הל' סעודת ר"ח. וכמ"ש ביעב"ץ ברמזים לסמני השו"ע. סימן תי"ט סימן סעודת י"ט וראש חדש מצוה, ע"כ.

וכן הובא בשם ר' ישראל מרוזין זצ"ל שאמר בדרך צחות על מי שאינן נזהרין בסעודת מוצש"ק ובסעודת ר"ח קורא אני עליהם עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים (           ) כי אלו ב' הסעודות יש להם ב' סימנים בשו"ע כל אחד בפני עצמו בסעיף א', עיי"ש. והו"ד בס' אילה שלוחה (להרה"צ ר' נפתלי זצ"ל אבדק"ק ליטוויסק). לא זו ועוד שאם בכל הסעודות אמרו רז"ל בסוף חגיגה בזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו כ"ש בסעודת ר"ח ששלחנו מכפר עליו, (ס' בני ציון סי' תי"ט בסופו)

[44] כ"כ בפמ"ג (א"א סי' תי"ט). והוסיף דגם במוצאי ר"ה יום תענית ציבור אף בלילה אין ראוי להרבות בשמחה עיי"ש.

 

[45] אע"פ שסעודת ר"ח לכו"ע סעו"מ הוא ומבואר ברמ"א (סי' רמ"ט ס"ב) שסעו"מ לכאורה שרי בעש"ק. וכמו שכתב רמ"א גבי סעודת פדה"ב וברית מילה.[45] ושאפשר גם שהכא מקרי זמנה קבוע נראה דיש להחמיר כן להקדימה לכתחילה בשחרית. חדא, שכך מצינו גבי סעודת פורים בשו"ע (סי' תרצ"ה ס"ב) ושכך למד המשנ"ב גבי סעודת פדה"ב וברית מילה. ולהב"ח שכתב שיש להקדימה קודם שעה עשירית. ועי' בשעה"צ (ס"ק י"ז) שכתב דלאו דוקא הוא דלא עדיפא סעודה זו מסעודת פורים עיי"ש.

ועוד שהרי כבר כתבנו לעיל גבי סעודת ברית מילה בע"ש שאין הדבר כ"כ פשוט דשרי עכ"פ לדעת השו"ע דאיהו כתב דאסור לקבוע סעודה ומשתה ואפי' סעודת אירוסין. ובודאי שסעודת אירוסין עדיפא משאר הסעודות מצוה הנזכרות. ושכתבנו שם כמה ראיות שאפשר שהשו"ע פליג בזה הרמ"א. וכ"ש לנ"ד בסעודת ר"ח שהוא מנהג. ובפרט סעודת ר"ח כתבנו שיכול לצאת ע"י פירות ומזונות ובזה ליכא מאן דפליג דשרי.

ובס' אשל אברהם (בושטאשט סי' רמ"ט) כתב דבחוה"מ ובר"ח נכון שלא למנוע סעודת קבע בעש"ק גם אם אינו אוכל סעודת קבע ביום בשום יום חוץ משבת קודש ויו"ט כיון שבכל חוה"מ ור"ח אוכל סעודת קבע ביום ובמקום אחר כתבתי דהיכא שבאיזה ימים אוכל קיל טפי. ובספה"ק או' שמים ז"ל כתב להקל בכך לכל אדם. ע"ש. ונראה פשוט בטענתם שזה מקרי סעו"מ שזמנה קבוע ולא גרע מסעודת פדה"ב וב"מ. וכן נראה לדעת ס' מאורי אור בחלק בן נון דף קנ"ד ע"א (הו"ד בס' אורחות חיים סי' ת"ט) וז"ל: ומסתברא בסעודת מצוה ומילה ופורים שאין לדחות בזמנו אף עד מנחה קטנה שרי כדמוכח בריש פ' ערבי פסחים מעשה ברשב"ג ור"י שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום ע"כ דבמצוה הוי, עכ"ל.

 

ומה שכתבנו שלהסוברים שיכול לקיימה בלילה עדיף שיעשה בליל ר"ח. זה לדעת המג"א וכדעת ה"ערוך לנר" שס"ל דגם בלילה יוצא יד"ח. אמנם אין ראינו נוהגים כן.

[46] אע"פ שלכו"ע כתבנו שסעודת ר"ח סעו"מ, הכא אין היתר לאבל לילך לסעודה זו. חדש דברמ"א סי' שצ"א (ס"ב) כתב שהמנהג שלא לאכול בשום סעודה שבעולם כל י"ב חודש אם הוא חוץ לביתו ובתוך הבית מקילין כו'. וכ"ש בשאר סעו"מ שאין בהם שמחה ע"כ. והנה הכא כתבנו לעיל דיש קצת שמחה בסעודת ר"ח דנילף מהפסוק (במדברי י' י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. ושכן מבואר בירושלמי מגילה שהשוה דין פורים ור"ח בהדי אהדדי שאם חל בשבת מאחרין ולא מקדימין. ושכן מבואר להדיא מדברי הרי"ץ גיאות הו"ד בטור (סי' ת"כ) לענין אמירת צידוק הדין שאין לומר, שיום שמחה מקרי מהפסוק הנ"ל ועוד הוסיף שאומרים בו הלל ושמחה, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו ע"ש. וכן מבואר ביראים (סי' קכ"ב). שהוא יום שמחה וכן כמ"ש לעיל דיש להזהר בכבוד ר"ח ולהדליק נרות כמו בשבת וכמ"ש בסידור מהר"ש מראשקוב דמנהג נכון הוא כי יש שמחה גדולה בר"ח כנזכר בזוה"ק (פרשת נח) ע"כ. והו"ד באורחות חיים (סי' תי"ט) [ובס' עבודת הקדש להחיד"א במורה באצבע אות קע"ט כתב יש נוהגין להדליק המנורה באור ר"ח. ונכון לעשות שינוי מאור שבת, עכ"ל. ולפי"ז נראה ודאי שאין לאבל לילך לסעודת ר"ח וכן אפי' לא לעשותו בביתו.

 

[47] כנלע"ד לכאורה דהוא לכו"ע. דהרי לית מאן דפליג שהוא סעו"מ כמבואר לעיל ושכן ביארנו שיש להיזהר מאד בעשייתו. ובסעודת מצוה כתב הרמ"א (או"ח סי' תקנ"א ס"ט) בסעודת מצוה כגון מילה ופדה"ב וסיום מסכת וסעודת אירוסין אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה אבל יש לצמצם שלא להוסיף. עכ"ל. וא"כ ודאי בסעודת ר"ח לא גרע משאר סעו"מ שזכר ברמ"א. ומ"ש אבל יש לצמצם שלא להוסיף. זה לא שייך הכא דכל אחד הוא בגדר בעל חיוב סעודת ר"ח.

 

ולא מבעיא לדעת השו"ע שס"ל כשרק בשבוע שחל בו תשעה באב דאסור בבשר ויין, דהכא יהי' שרי, דזה בלא"ה אינו בשבוע שחל בו ט"ב. דשרי בבשר ויין ואף מצוה י"ל דאיכא בהו. ושכן ראיתי למ"ש בס' "עבודת הקדש" להחיד"א [במורה באצבע אות רל"ג] שכתב בר"ח אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ר"ח, עכ"ל. ומהר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי סי' י' אות ז' כתב מי  לנו גדול מיוסף צדיקא (כוונתו לחיד"א), שנהג בעצמו לאכול בשר בראש חדש. וכן כתב רבנו יוסף חיים מבגדד בס' בן איש חי פרשת דברים הל' טו. וכן נהג הגאון ממונקטאש, ושכן דעת אבותיו ורבותיו וכמו שכתב בס' דרכי חיים ושלום סי' תרס"ו ע"ש. וכן מצינו שכן הי' המנהג בירושלים עיה"ק וכמ"ש ס' בני יששכר (מאמרי חדש תמוז אב מאמר א' אות י') בשם ס' קול אליהו הוא בפ"ת על או"ח, ובפתחי עולם מפלפל שם אם בעה"ק ירושלים תוב"ב נשאר להם בשר שקנו לצורך סעודת ר"ח או לשבת אם מותר לאכול זאת הבר אח"כ ע"ש ומבואר דהוה פשיט להו המנהג ביעה"ק ירושלים לאכול בשר בר"ח אב וכמ"ש מרן החיד"א ז"ל, ובפרט שידוע שהחיד"א הי' מתגורר בחברון וירושלים.

 

 ולפי"ז יש להעיר על מה שכתבו כמה אחרונים בדעת השו"ע סי' תקנ"א סעי' ט' שבר"ח אב אין לאכל בשר ולשתות יין. שהביא דעה שניה, שיש מוסיפין שלא לאכול בשר מר"ח עד התענית ע"כ.  ובמג"א תקנ"א (ס"ק ו') ובמשנ"ב שם (ס"ק נ"ו וס"ק נ"ח) כתבו דר"ח בכלל ושכן המנהג במדינתנו. [דרך החיים וחיי אדם] ע"ש. וקשה דמאי שנא משאר סעו"מ דהרמ"א כתב דשרי באכילת בשר ויין. ושמא י"ל דחילוק איכא בין סעו"מ לבין ר"ח מנחם אב גופא שהוא מסמל תחילת מיעוט שמחה וכמ"ש חז"ל משנכנס אב ממעטין בשמחה שקאי ג"כ על ר"ח גופא וע"י שנמנע אכילת הבשר נמנע השמחה דאין שמחה אלא בבשר ויין.

 

ובמ"ש השו"ע שם סעי' ט' ד"יש מוספין מר"ח עד התענית" (ומקורו ברמב"ן) יש לדון אי ר"ח בכלל הוספה במיעוט שמחה או לא. ובס' "נחלה לישראל" כתב דמלשון השו"ע אין הכרע וכהנ"ל. אך כתב שאפשר לפרשו לאחר ר"ח. וכדמצינו כעין זה בהל' ר"ה (סי' תקפ"ה ס"א) דנוהגים לקום מראש חדש לומר באשמורת סליחות. וכתב שם המג"א דהיינו לאחר ר"ח, דבר"ח אסור לומר תחנונים, איברא דבאגור איתא דנוהגין ברחיצה מר"ח, משמע דבר"ח עצמו אסור לאכול בו בשר ע"ש.

 

 ולענ"ד מלבד מש"כ לדקדק בלשון השו"ע יש לדון לגופו של ענין שכן יהי' לנ"ד. דהתם כתב שהכרחו של לשון השו"ע לומר לאחר ר"ח דר"ח אסור בתחנונים וא"כ ה"ה בנ"ד ר"ח מצוה להרבות בו בסעודה. וכן בשמחה כמבואר לעיל. ושמא יש לחלק בין דבר שהוא איסור לדבר שהוא מצוה. ואמרתי לתת לזה נפ"מ ג"כ באם ירצה להתענות בר"ח אב אי שרי? דלהאמור זה איסור וכמבואר בשו"ע (סי' תי"ח) דאסור להתענות בר"ח. ומשא"כ במצוה להרבות בסעודה. או שמא י"ל דאפי' תימא דיהי' שרי להתענות בר"ח אב שהרי אמרו ז"ל משנכנס אב ממעטין בשמחה. מ"מ הכא יש לדון אי תענית בר"ח הוא דאורייתא או דרבנן וכמ"ש לעיל באורך בזה, דאפשר עכ"פ לדעת הרמב"ם שהוא מדאורייתא ולכן ודאי דיהי' אסור להתענות בר"ח אב. ומשא"כ לדעת השו"ע ושאר פוסקים שהוא דרבנן יש לעיין בהכי וצ"ע.

 

[48]  לענ"ד הי' נראה דדין זה תלוי ועומד במח' הפוסקים אי כשאוכל סעודת ר"ח בלילה שפיר קיים המצוה ושוב אינו חייב להרבות ביום וכדעת המג"א הנ"ל בביאור הערול"נ בפי'. וכ"כ בשו"ת הרד"ד (סי' נ"ב) בדעת המג"א. וא"כ ודאי לפי"ז אין מתענה מקרי "דבכלל מאתים מנה" דאם קיים מצוה להרבות בסעודת ר"ח לא שייך למימר דעובר איסור תענית.

ומשא"כ לדעת שאר הפוסקים שכתבו שעיקר הסעודה היא ביום ובלילה כלל לא יוצא יד"ח אפשר שעכ"פ אפי' כשאכל בלילה וביום לא אכל כלום בכלל האיסור הוא, ועדיין אין זה מוכרח וצ"ב.

 

אמנם כ"ז אינו אי נימא שתענית שעות בר"ח אסור וכדמסיק הביה"ל (סי' תי"ח ד"ה ר"ח). אך עכ"פ יש לדון בהתענה מספר שעות בלילה אי ג"כ בכלל תענית שעות מקרי.

ובספר ל"ב (סי' י"ז) כתב להביא ראיה שביום נמי צריך לאכול מדתנן תענית (ט"ו:) אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים. ומשמע דקאי על כל תעניות אפי' הנך ראשונות דאוכלין בלילה הרי דלא סגי באכילה דלילה ועוד הוכחה כתב שם עיי"ש. אולם להנ"ל אין צריך לזה.

 

ובאכל בלילה ולא אכל ביום מחמת שהי' טרוד או עסוק בלימוד תורה וכדו'. נראה דאין זה מקרי תענית שעות דלא לשם תענית עביד ובפרט שכבר אכל בלילה.

 

[49]  כך מבואר להדיא מדברי הירושלמי הנ"ל שהביאו הטור (סי' תי"ט) שהשוה סעודת פורים ור"ח להדדי, וכן שהוקש למועד ועוד כנ"ל. ושכן דקדק להדיא הב"ח מהטור דהק' למה לי למילף על סעודת ר"ח שהוא מצוה מדחשיב לה בהדי סעודת פורים תיפ"ל מגוף דברי הירושלמי דכתב דסעודת ר"ח ופורים מאחרין ולא מקדמין משמע דהוי מצוה. דאי אין בה מצוה מאי נפקא ליה מינה אי מאחרה או מקדימה, וביאר דס"ד דלא הוי אלא מנהג בעלמא כיון דאקרי מועד. אבל מצוה ליכא קמ"ל מדחשיב ליה בהדי סעודת פורים משמע דהוה מצוה גמורה כמו בפורים עי"ש. וכ"מ משאר פוסקים.

 

[50] כך מתבאר מדברי הרמב"ם שהשמיט להא סעודת ר"ח, ורק ביאר גבי איסור תענית וכמו שביאר בדעתו הערול"נ, ושכן מתבאר מהערוך השלחן הנזכר. שכתב שהיום לא נהגו כלל להרבות בסעודת ר"ח דבש"ס שלנו לא נזכר כלל ענין מצוה בזה אלא רק ענין של איסור תענית בו. ושכן דעת הנזירות שמשוןחסיד מאלטונא הנ"ל שאין זה סעודת מצוה כלל ושם נתבאר טעמו וביאורו בגמ'. ועוד שם מ"ש מיסוד עמודי ארזים על ה"יראים" (סי' נ"ז אות ט').

 

[51]  טעם לזה נראה פשוט משום שאין מברכין שהחיינו על דבר שהוא בא פחות מל' יום. כמ"ש המג"א (סי' תכ"ב ס"ק ה') בשם הרד"א שאין מברכין שהחיינו על הלל בר"ח ע"ש. כ"כ בשו"ת רבבות אפרים ח"ב (סי' קכ"ה אות ג').

 

[52] עי' בלקוט (שמואל אות קסד בטעם ההבדל והחילוק בין מגדול למגדיל. שמגדול נעשה לה מלך המשיח כמגדל גדול שנאמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב ע"כ. ובס' עיון תפילה מ"ש שבשבת ויו"ט הם דמיון ימות המשיח אומרים מגדול על גמר הישועה שכבר נתגדלה כל צרכה ונעשית כמגדול עוז ומשא"כ בימות החול שהם דמיון ימי הגלות כו' ע"ש. וע"ע בס' אבודרהם (ברכות ברהמ"ז) בטעם הדבר שקיבל מרבותיו שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול ע"ש והו"ד ברמ"א בדרכי משה סי' קפ"ט ועוד אחרונים, ולפי"ז הי' מקום לומר שאין לומר מגדול אל מגדיל כבימות החול דא שייך האי טעמא לר"ח. וכן ראיתי שכתב בס' כנסת הגדולה (חאו"ח סי' קפ"ט אות פט) לדייק לפי דברי האבודרהם הנ"ל. אך מ"מ כ' שמנהגינו לומר מגדול ואפי' בר"ח והטעם שמעתי חודש ושבת קרוא מקרא ע"כ.  וע"ע בס' מטה משה סי' שמ"א שהוסיף שסימן לדבר חודש ושבת קרוא מקרא ע"כ. וע"ע במש הגאון רבי יעקב רקח זל (נדפס בהגדה ש"פ זכרנו לחיים לר' חים הכהן רבה של לוב) שכתב להסתפק בזה אם ר"ח וחול המועד שוים לשבת  ויו"ט מצד שמתפללים בהם מוסף או שוים לשאר ימות החול שמותרים בהבערה ע"ש מה שכתב לפלפל בדברי האבודרה והכנה"ג ומה שכ' להקשות עיו דמאי שנא חוה"מ מר"ח ומה שסים שם וז"ל: ואני מצאתי כתוב כל יום שאומרים בו מוסף אומרים מגדול ע"כ. ומכאן מבואר שהבין שגם בר"ח יש לומר מגדול בוא"ו וזה אע"פ שלא ראינו כן מפורש יוצא ממקורות הנ"ל ורק דאפשר דהי' הדבר פשוט לו דודאי יש ביום ר"ח ג"כ עניין שהוא כמו מלך כנגד יום חול ובפרט למ"ש ביארנו לעיל שהוא יום שמחה והלל. ועוד שאומרים בו "כתר" במוסף וכמו שמבואר כן בזוה"ק (ח"ג שב: בתוספת סי' ח'): מוסף בריש ירחא לקבל כנסת ישראל דאתקריאת סיהרא והוא דוד". ע"כ. וכן עוד שם (קנט:) רוחא אתקשר בריש ירחי ובשבתי בנשמתא וסליק ואתעטר לעילא לעילא ע"כ. הרי לך שגם בר"ח יש מעלה רוחנית מיוחדת בשמים והוא מלך כי יש בו כתר.וכן מצינו להאר"י ז"ל (בשער הכוונות דע"ו ע"ד) המעלה שיש בעולמות העליונים ביום ר"ח ושני המאורות הגדולים שוים בכתר אחד. וכמובא זה בשו"ת מבשרת ציון ח"א (חאו"ח סי' כ"ה) ע"ש. וכן פסק במגן אברהם סי' קפ"ט (ס"ק א) וכ"כ בס' פחד יצחק (דנ"ח ע"ד) ובס' עולת תמיד והשל"ה (דרע"ו ע"ב) ובאורחות חיים (ברכות דל"ג ע"ד) ובס' דרך החיים (דקס"ה ע"א) ובס' חסד לאלפים סי' קפ"ט בסופו ועוד אחרונים. 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *