מתנות לאביונים – לחץ כאן

סעודות ביום טוב

הרב שלמה בארי

סעודות ביום טוב

 

מקור לעשיית הסעודה וכבוד ועונג ביו"ט

איתא במסכת ביצה (דף טו עמוד ב) ופסחים (סח:), תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. וכו'. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו'. אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא! – רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז) עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט) עצרת תהיה לכם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. עפרש"י שם. ונפסק הלכה כרבי יהושע. וכ"פ הבית יוסף סי' תקכ"ט וברמב"ם הלכות יום טוב פרק ו (הלכה טז) וז"ל: כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים שנאמר (ישעיהו נ"ח) לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כ"ג) מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו להדיא שהשווה דין עונג וכבוד של יו"ט לשל שבת וכבר כתבנו לעיל לאורך בעניין העונג והכבוד שיש בשבת וחיובו והמסתעף מכך וה"ה לנ"ד. וכ"כ בלבוש סי' תקכ"ט סעי' א'.

 

אין לצמצם בהוצאות הסעודה של יו"ט

גמ' ביצה (טו:) אמר להם הקב"ה לישראל לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, ע"כ. ועוד אמרו (שם טז.) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד ר"ה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב וכו' שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו ע"כ.

ובטור סימן תקכ"ט כתב וז"ל: ואע"פ שצריך כל אדם לצמצם יציאותיו, אל יצמצם בהוצאת יו"ט וצריך לכבדו ולענגו כדרך שמענג ומכבד השבת ובהלכות שבת כתבתיו וכו' עכ"ל. וכוונתו למ"ש רש"י (ביצה טז. ד"ה כל מזונותיו) אהא דתניא מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו'. ופירש"י ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו אלא מה שפסקו לו, ע"כ. ומ"מ ביו"ט לא יצמצם בהוצאות לכבוד כבודו ועינוגו. וכן פסק בשו"ע סעי' א': שאל יצמצם בהוצאות יו"ט וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת, ע"כ. ובמשנה ברורה (ס"ק יא) כתב שכל זה דווקא אם ידו משגת וציין לעיין לעיל סי' רמ"ב. ובאמת שם מבואר כמה דרגות בזה לגבי איש עני מי חיב להתאמץ ולכבד את השבת, ומבואר שם שאין חייב ללוות כשאין לו משכונות, משום דע"ז אמרינן לו, עשה שבת חול ואל תצטרך לבריות, וא"כ לפי"ז משמע שגם ביו"ט אמרינן כן. וכן מתבאר דעת תוס' (ביצה טו: ד"ה לוו). וכן יש להוכיח מדברי הגמ' פסחים (קיב.) ובמאירי שם ד"ה כבר. וכמ"ש בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' מ"ז) להוכיח כן מדבריהם. ע"ש.

אמנם בספר חמדת ישראל ח"ב סי' י"ח יצא לחלק בזה בין שבת ליו"ט שדווקא בשבת שיש מצוות כבוד ועונג ואין בו מצוות שמחה אמרינן כן עשה שבת חול וכו'. אבל משא"כ ביו"ט יש חיוב שמחה שהתורה אמרה ושמחת בחגך, וקיי"ל שאין שמחה אלא בבשר ויין, מחוייב לעשות כל טצדקי כדי לקיים מצוות עשה של שמחת יו"ט. ע"ש. וכן ראיתי לשפת אמת (ביצה טו. ד"ה לוו) בתוך דבריו שכתב: ולולי דברי התוס' היה אפשר לומר דהכא מיירי דווקא ביו"ט דכבוד יו"ט חמור מכבוד שבת, אך התוס' פירשו דעשה שבתך חול כולל גם ימים טובים, ע"כ. אמנם עי' במה שכתבו לעיל להאריך ולחקור ולבאר בענין אי יש דין שמחה בשבת ולפי"ז שמצאנו הרבה גדולי הראשנים ופוסקים אחרונים שישי דין שמחה בשבת א"ש י"ל שכמו שלענין שבת בכ"ז אמרינן עשה שבתך חול וכו', א"כ ה"ה לענין יו"ט, אף ששם כתוב במפורש שצריך לשמוח דמאי שנא וצ"ב.

האם חייבים ג' סעודות ביו"ט?

כתב הרמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ט: חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להיזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, וכו'. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים. עכ"ל. ומבואר מדבריו שס"ל להשוות דין יו"ט לכל דינים אלו ובכללם עניין שלא יפחות מג' סעודות ביו"ט. וכן הבין בפשטות הטור בסי' תקכ"ט שכן דעת הרמב"ם ועוד ראשונים "כלבו" סי' נ"ח ועוד. אמנם עי' בבית יוסף שכתב שאינו מוכרח כן בדברי הרמב"ם. וצריך ביאור בכוונתו והרי הבאנו לשון הרמב"ם המבואר להדיא בדבריו שהשווה לגמרי דינים של שבת ליו"ט. ובספר מור וקציעה כתב בכוונת הב"י דכתב כן משום ששם כתב דין שלש סעודות דשבת ולא הזכיר יום טוב לכן כתב שאינו מוכרח, והוסיף אבל מכיוון שהשוה הרמב"ם דין כבוד יו"ט ועינוגו לשבת, שכולם קרויים מקרא קודש, ולכן סיים בלשונו הנ"ל (פ"ו מהל' יו"ט) "וכבר בארנו הכבוד והעונג בהלכות שבת", והרי הוא כמפרש בדבריו שכיוון גם על שלש סעודות. וכן נראה מדברי הרי"ף פ' ערבי פסחים, דחיוב לחם משנה ביו"ט כבשבת דיו"ט נמי איקרי שבת, וכדפירש רש"י ריש ביצה, וכיון שכן מאי שנא שלש סעודות מלחם משנה.

 

ובשלטי גיבורים כתב, די"א שצריך לעשות בו ג' סעודות. ובטור הביא כן בשם "יש אומרים" וזכר שכן דעת הרמב"ם כנזכר. וכן מצאתי שכן כתב להדיא בספר "סדר היום" וז"ל: ואחר שיתפלל מנחה יסדר שולחנו לסעודה ג', וכן ראוי לכל שבת ויום טוב לסעוד בהם ג' סעודות. ואע"פ דתלתא "היום" כתיבי בשבת כתיבי ולא ביו"ט, אפ"ה לא גרע יו"ט משבת לענין זה כיון שהוא לכבוד היום, לבד במקום שעושין שני ימים טובים או יו"ט שחל להיות ערב שבת אין עושין סעודה ג'. ע"כ. ולפלא על הרב מגן אברהם בסי' תקכ"ט ס"ק ה שהביא דברי ה"סדר היום" בקצירת האומר, שטוב שיאכל פירות בסעודה ג'. ונראה דלא עיין בגוף דבריו, דהא מבואר להדיא דעתו שיש בזה חיוב של ג' סעודות כמו שבת. ועי' בכף החיים (שם אות כד) שכבר תפס עליו בזה וכתב להעיר על המג"א שלא ראה הדברים בשורשם בסדר היום אלא מקיצור שהביא הכנה"ג ושם לא כתב אלא לגבי סעודה ג' של שבת שחל בר"ה דיש לעשותה בפירות שמברכין אחריהן מעין ג' ולא לענין סעודה ג' של יו"ט יעוי"ש.

ועכ"פ במג"א שם הביא ראיה דיו"ט אינו חייב בג' סעודות, מהא דאמר ר"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. ופרש"י שתים בכל יום לשבעת הימים, ואף רבנן מודו לר"א שא"צ לאכול ביו"ט רק שתי סעודות. וכן הביא ראיה זו בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' רכ"ה ולא זכר שר מדברי הרב מג"א. ובאמת שכבר דבר זה נפתח בראשונים דיעויין בספר שבולי הלקט (ענין שבת סימן צ"ג) וז"ל: ומהיכן אנו למדין שיכול לפוטרה במיני תרגימא? דתנן בסוכה אמר לו ר' אליעזר בכל יום אתה ממשיך כמה פרפריות לכבוד עצמך ועכשיו אי אתה יכול למשוך פרפרת אחת לכבוד קונך. הא למדת שאכילת פרפרת נקראת סעודה ויכול אדם לפטור עצמו משלש סעודות באכילת פרפרת ומיני תרגימא כן פי' הר"ר ישעיה זצ"ל. וגאון אחר הוכיח אותו מרישא דמתניתין ר' אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה ותימה והלא אין שבעה בלא שבת והי' לו לומר ט"ו סעודות חייב לאכול בסוכה שהרי הוא חייב לאכול ג' סעודות בשבת אלא לפי שיכול לפטור את עצמו מג' סעודות במיני תרגימא לפיכך לא קא חשיב ליה וכן מצאתי שהיה רבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל נוהג להשלים שלש סעודות במיני פירות. עכ"ל.

ותמה במחצית השקל ת"ל דז' ימי סוכה אי אפשר בלא שבת ומחויב בג' סעודות והוי ט"ו סעודות ומנ"ל דפטור ביו"ט, נימא כמו דלא חשיב שבת כ"כ לא חשיב יו"ט. וכן באמת תמוה למה לא חשיב ט"ו משום ג' סעודות דשבת וצ"ב. וכן העירו עוד אחרונים ומהם הפנני יהושע (סוכה שם) ובס' שער המלך הל' סוכה ובשו"ת עדות ביעקב די בוטון (סי' צ"ג). אמנם בספר בכורי יעקב כתב לישב זה ע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה (פ"ח דפיאה), אהא דתנן מי שיש לו י"ד סעודות לא יטול מן הקופה, וכתב הרמב"ם שאע"פ שיש ט"ו סעודות, משום השבת, מ"מ אין כאן סעודה יתירה משום סעודה שלישית בשבת. וכ"כ התוס' יו"ט (עירובין פ"ח) וכו' ע"כ.

דעת החלקים הם הרא"ש וכך הביאו הטור וכתב שלא נהג אביו לעשות כן. וכן דעת התוס' יום טוב פ"ה דמעשר שני משנה י'. אמנם עי' במלאכת שלמה (עדני שם) שדחה ראיתו. וכך נראה מדברי השבולי הלקט סי' צ"ג בשם גאון כנזכר שלכן כתב אפי' על שבת שאפשר לפטור סעודה ג' במיני תרגמא.

ומקור לזה נראה פשוט שהרי כל הנלמד ענין ג' סעודות הוא מהפסוק "היום" הנאמר ג' פעמים גבי שבת, וא"כ ביו"ט שלא נאמר כן, אין ראיה שיהי' חייב לעשות ג' סעודות. ולפי"ז א"ש יש ליישב ולחלק בזה לדעת הרא"ש שלא כתב כן לחלק לעניין חיוב לחם משנה ביו"ט והוא שבזה ג"כ מצינו שצ"ל שהמן ירד בערב יו"ט זוגי זוגי כמו בשבת שהרי לא ירד מן ביום טוב עצמו וכמ"ש רש"י עה"ת (שמות טז, כו) שמייתורה וביום השביעי שבת לא יהי' למדנו ג"כ על יו"ט וכמו שפירש הרי"ף. ובלבוש כאן (סעיף א') כתב כדוגמת דברים אלו והוסיף ונתן טעם לכך שאין נוהגין לעשות סעודה ג' ביו"ט והוא משום שסומכים על מה שאוכלין כמה תבשילין ביו"ט ויחשב אחד מהם לסעודה שלישית, אע"פ שלא בירכו בינתיים ברכת המזון לית לן בה, דלא החמירו לעשות סעודה שלישית בפני עצמה ובהפסק ברכת המזון אלא בשבת, משום דתלתא "היום" בשבת בהדיא כתיב ולא ביו"ט, אע"ג דלענין ירידת המן שווין היו יו"ט ושבת, לא החמירו ביו"ט והכל משום שמחת יו"ט דלפעמים אית בה טירחא בסעודה שלישית, עכ"ד. ומדבריו מבואר שבאמת מעיקר הדין יש חיוב לעשות סעודה ג' כמו בשבת אלא שבזה פעמים איכא טירחא לכן לא נהגו לעשות. ועי' בהגהות לרבי אברהם אזולאי (זקנו של החיד"א) על הלבוש שם (אות א') שהביא לדברי הסדר היום כנזכר שהוא ס"ל שיש חיוב של ג' סעודות ביו"ט.

ולפי"ז אין ראיה כמ"ש לעיל בשם המור וקציעה לדעת הרמב"ם שכתב שיש חיוב לעשות ג' סעודות ביו"ט כמו שבת הוא דיש ללמוד כן מענין חיוב הלחם משנה הנאמר בשבת ושמשם למדנו על יו"ט וכמ"ש הרי"ף. ולהנזכר אין בזה דמיון להשוותם בזה דכל דבר, ענין ולימוד בפני עצמו הוא. וכבר חש לכך הפרישה אות ג'. ע"ש.

ודעה שלישית מצינו והוא מה שכתב ב"כלבו" (סי' נ"ח) לאחר שהביא דעת הרמב"ם שחייב לאכול ג' סעודות ביו"ט. כתב וז"ל: ויש כתבו שהסעודה השלישית ביום טוב היא כשאוכלין תבשיל אחד לבד הראשון ואף עפ"י שאין מפסיק בה בברכת המזון ולא החמירו לעשותן רק בשבת לפי שגם בשבת לא מצאנו המצוה הזאת מבוארת בתורה רק מדקדוקי המקראות ואינן אלא אסמכתא בעלמא ודי לנו לדקדק בה בשבת משום חומרא דשבת לא ביום טוב שאנו אופין ומבשלין בו כל צרכי היום, עכ"ל. והובאו דבריו בקצירת האומר בבית יוסף כאן. ובמג"א ס"ק ה.

ולענין הלכה: מרן השו"ע פסק להדיא כדעת הרא"ש וכתב ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית. ובמג"א שם זכר ג"כ לדברי הסדר היום וה"כלבו". והעיר שמ"מ כשחל יו"ט בשבת שאין לסמוך על זה. וכדברי השו"ע פסק רבנו זלמן בשו"ע הרב כאן הלכה ג' וכן נראה דעת הגר"א כאן בביאורו שכתב שכן מבואר בירושלמי פרק בתרא ע"ש. וכן פסק הלכה למעשה בס' ברכי יוסף (אות ג') דמנהגן של ישראל תורה היא והנח להם לישראל אם אינם נביאים בנני נביאים הם, וגם על דרך האמת אין מקום ביו"ט לסעודה ג', עכ"ד. וכך נראה דעת החיי אדם כלל ק"ד אות א'.

איסור לקבוע סעודה בערב יו"ט

הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו הלכה טז כתב וז"ל: וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה. עכ"ל. ונשמעו דבריו ביתה יוסף שם. וכן פרסו בעל  המפה (רמ"א סעי' א) שאסור לאכול ממנחה ומעלה בערב יו"ט כמו בשבת שזהו מכלל הכבוד.

ולענין ערב יו"ט שחל בשבת– כתב המהרי"ל בהל' יו"ט (מנהגים אות ב) יכול לקיים סעודה שלישית בעת האוכל מעט לכבוד יו"ט, ע"כ. והו"ד בדרכי משה סי' תקכ"ט אות א. ובהגהת שו"ע סעי' א. ובמגן אברהם ס"ק ב כתב שהמהרי"ל אזיל לשיטתו דאסור לאכול בערב שבת ועי"ט ממנחה גדולה ולמעלה וסעודה שלישית אסור לאכול קודם מנחה גדולה לכן כתב דיכול לאכול אחר מנחה, אבל אנן קי"ל דמותר לאכול עד מנחה קטנה כמ"ש סי' רמ"ט א"כ יעשה סעודה ג' קודם מנחה קטנה עסי' רצ"א. ואם שכח לעשותה קודם, יעשנה אח"כ. ופשוט דסעודת מילה מותר כמ"ש סי' רמ"ט עכ"ל. אמנם עי' באלי'ה רבה כאן אות ב' ובביאור הגר"א כאן שכתבו לתמוה על המג"א שלא ראה דברי מהרי"ל בשורשם שכתב בפירוש שקאי על מנחה קטנה, דהיינו אם שכח ולא עבד קודם, יעשה אחר מנחה קטנה בפת מועט כזית אבל קודם מנחה קטנה הרשות לעשות ולאכול כמו שירצה ושכ"כ בשו"ת מהרי"ל סי' צ"ד אות ב' וע"ש עוד מה שכתב לסתור דברי מהרי"ל אהדדי ע"ש. וכדבריהם פסק המשנ"ב ס"ק ו ובשער הציון ס"ק ח.

 

אמנם מצאנו לפוסקים שכתבו שיחלק סעודת יו"ט לשניים ע"י שמברך ברכת המזון ומפסקים מעט בדברי תורה או ביציאה לחוץ וחוזרים ונוטלים ידיים וגומרים הסעודה. (ועיקר מקור לזה הוא משו"ת הרא"ש סי' כ"ב שכ"כ בשם רבותיו שהיו עושים כן. וע"ע בקיצור דברי השל"ה (עמ' קנו') ובס' שערים המצוינים בהלכה (סי' ק"ג קונטרס אחרון ס"ק ג) ובס' דרכי חיים ושלום (אות תקי"ח). ואין בזה חשש של ברכה שאינה צריכה, היות ועושה כן מחמת שחיוב מדינא לאכול סעודה שלישית. וע"ע מ"ש להאריך בענין לגרום ברכה שאינה צריכה בשבת כדי להשלים מאה ברכות. והסקנו ששפיר למיעבד הכי וא"כ ה"ה לענין יו"ט דחד דינא אית להו. ע"כ. אמנם עי' בס' כף החיים כאן אות טז' שכתב ע"פ הזוה"ק והאר"י ז"ל שאף לכתחילה יש לעשותה אחר מנחה ולפי"ז אין לחלק סעודת יו"ט לשניים ורק דיש ליזהר שלא יאכל כי אם דבר מועט כביצה מפת כדי שיהא תאב לאכול בלילה לכבוד יו"ט. ע"ש.

ולהלכה בזה נראה באופן שחל ערב יו"ט בשבת מותר לעשות סעודה שלישית אפי' אחרי מנחה קטנה, רק שלא יאכל מן הפת אלא עד כביצה, כדי שיהא תאב לאכול בלילה לכבוד יו"ט.

 

ובענין סעודת יו"ט ראשון לאחר המנחה, וכשחל בשבת-

עיין במג"א שכתב דה"ה ביו"ט ראשון יש למנוע מלקבוע סעודה מט' שעות ולמעלה [שהוא עיו"ט שני] כדי שיאכל בלילה לתיאבון והעתיקוהו האחרונים.

ובביאור הלכה (ד"ה בעיו"ט) כתב שאין דין זה ברור אחרי שבאמת העיקר הוא יו"ט ראשון דאנן בקיאין בקביעא דירחא ואף דבודאי אנו צריכין להחמיר בו מלעשות שום מלאכה וכן כל השבותין כמו ביו"ט ראשון (אם לא לצורך חולה וכדלעיל בריש סימן תצ"ו) היינו לענין עצם יו"ט כשכבר בא זמנו אבל שנחמיר מלאכול ביו"ט ראשון בעת שתאב לאכול כגון בחג השבועות שהיום גדול ונשויהו לספיקא שמא היום חול והוא עיו"ט וכדי שיאכל בלילה לתיאבון מנין לנו דבר זה: עכ"ל.

אמנם יש להעיר על דבריו ממ"ש לעיל סי' תע"א (ס"ק טז) להביא דברי המג"א ללא שום פקפוק, וכתב שיש להימנע מלקבוע סעודה ביו"ט ראשון מט' שעות ולמעלה, ושכן כתבו להלכה רבנו זלמן מלאדי בשו"ע הרב שם סעי' ב' ובכה"ח אות יד. וצ"ע. וראיתי למ"ש בשו"ת אגרותמשה ח"ג חאו"ח סי' ס"ח לאחר שהאריך לבאר ולישב דברי המג"א הנזכר והעלה שג"כ איהו ס"ל שבאמת גם לאחר זמן מנחה מותר לאכול אלא כוונתו היתה שיסדר זמני אכילתו באופן שלא יצטרך לאכול מן הנמחה ולמעלה, וכו'. ובסוף דבריו חש הגאון הנ"ל לדברי המשנ"ב סותר עצמו בפסק זה, וכתב לחלק בין יו"ט של פסח לענין אכילת מצה ביוט" השני בלילה לבין שאר ימים טובי. והוא בערב פסח שהוא איסור ממש ולא בשביל אכילת יום טוב אלא בשביל אכילת מצה, שאף אם היתה המצוה שלא ביום טוב ודאי היה נמי אסור וכגון באלו שהוצרכו לעשות פסח שני שהוא ביום חול שנמצא שהוא מדיני מצות אכילת המצה, לא כמו כל שבת ויו"ט שהוא רק מפני כבוד השבת כדאיתא בסימן רמ"ט סעיף ב' שהוא כבוד שבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ולכן אף אם נימא כקושית המ"ב דלא כהמג"א לא שייך זה אלא בכל יו"ט שני שהוא רק משום כבוד יו"ט שאינו חסרון במצות סעודת יו"ט אלא משום כבוד היום שייך להקשות דביו"ט ראשון לנו שידעינן דמחר אינו יו"ט אין להצריך לכבד היום ביו"ט את יום המחרת שאינו יו"ט וסגי להחמיר רק מחר כשיבא זמנו, אבל לענין מצה שהוא מדיני מצות המצה גם להמ"ב יש לאסור, דהא עכ"פ יצטרך לאכול מצה בלילה ובשביל זה אסור גם היום דנהי שעתה אמרינן שמחר אינו יו"ט אבל הא לא יתקיים כראוי מצות מצה שיהיה מוכרח לאכול בלילה כשיאכל עתה ומוכרחין שלא להשגיח על הסתירה ועל הזלזול כמו שלא משגחינן בשמ"ע שהוא יו"ט ויושבין בסוכה. ויהיה אסור לאכול אף כשלא סידר זמני אכילותיו ויהיה רעב ומצטער. ונמצא שלדינא לא קשה על הסתירה דבמ"ב דביו"ט ראשון בשביל סעודת יו"ט שני בלילה לא הביא הא דהמג"א שאוסר מן המנחה ולמעלה וגם הקשה עליו בבאור הלכה, ובסימן תע"א אוסר ביו"ט ראשון בפסח לאכול מן המנחה ולמעלה. עכ"ד.

אופן שודאי צריך לאכול סעודה ג'

כשמאחר בלא"ה סעודת ליל יו"ט כגון שמתחיל להכין ולבשל האוכל מאוחר – נראה ודאי שיכול וחייב לאכול סעודה ג' כשחל יו"ט ראשון בשבת היות ועי"כ עדיין יהי' תאב לאכול סעודת ליל יו"ט. וכ"כ בס' אורחות חיים ס"ק א. וכתב שכל מ"ש מהרי"ל לאסור אכילת סעודה ג' הוא בערב פסח שחל בשבת כי ממהרין לאכול בלילה. ע"ש.

חיוב פת ביו"ט

בזה מצאנו מחלוקת ראשונים ודעות חלוקות מבעלי התוספות. דהנה התוס' במס' סוכה (כז.) והרא"ש שם כתבו שאין חיוב לאכול פת[1] דווקא ויוצא בשאר דברים ושכן משמע בירושלמי שם. אמנם מדברי הגמ' ופי' התוס' במס' ברכות (דף מט:) יש להביא ראיה שיש חיוב לאכול פת, והוא מהא דאמרו דשבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל בלא פת דאם טעה ולא אמר "רצה" בשבת או יעלה ויבוא ביו"ט, חוזר לראש. ע"כ. ומוכח מינה דחיוב פת יש ביום טוב בכל הסעודות. ועי' שם בתוס' ד"ה אי בעי כו' מ"ש שם בשם ר"ח ומה דמסקי להלכה. ושכן כתב להדיא הרשב"א (ח"א סי' תרי"ד) להוכיח כן מגמ' זו שאכילת פת הוא דאורייתא דומיא דימים טובים דהיינו ראשון של פסח דכתיב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, ע"ש. וכן נראה בפשטות דעת הר"ן והריטב"א שם שחייב לאכול פת מאי דאמרי' בגמ' אי בעי לא אכיל היינו דלא אכיל אלא כביצה דלא בעי סוכה ע"ש, וכ"כ בפשיטת בשפת אמת מסכת סוכה דף כז עמוד א להביא דבריהם, ומ"מ כתב לתמוה על דבריהם כיון דהם עצמם כתבו דבלילה ראשונה דמחויב לאכול כזית כמו מצה בפסח שוב בעי סוכה כיון דתורה חייבתו בכך הוי סעודת קבע ע"ש, א"כ ה"ה אם חייב כזית וכביצה מצד סעודת יו"ט ג"כ ליהוי קבע להתחייב בסוכה וצ"ע, עכ"ד.

 

אלא שבס' ערוך השלחן סי' תקכ"ט הלכה ג' כתב שאינו מוכרח כן בדברי הר"ן ואפשר שלאו דוקא פת שמברכין עליו המוציא אלא אפיל במה שמברכין עליו מזונות סגי. וכתב להכריח כן, דהרי במצה אמרינן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות והא איכא יום הראשון ביום, ושביעי של פסח אלא ודאי דיוצאין במצה עשירה ובלילה הראשונה אין יוצאין בזה. ע"ש. ועכ"פ מהתוס' מס' ברכות שם והרשב"א ועוד מבואר שחיוב פת ביו"ט הוא אפי' מהתורה ושכן יש להוכיח במישור מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' ברכות הי"ב. ושכן פסק מרן השו"ע (סי' קפ"ח סעיף ו') שאם שכח לומר רצה חוזר לראש, ומטעם הנ"ל. וכן ראיתי למהר"ם בן חביב בספרו "יום תרועה" סו"פ ראהו ב"ד (דף כט: ד"ה תוס') שחכך בזה ורמז מדברי מרן אלו שהוא מהתורה ע"ש. ופלא שלא זכר שר דברי הרשב"א המפורשים. וכן דעת המגן אברהם סי' קכ"ט ס"ק ב שיש חיוב אכילת פת ביו"ט וכתב לציין שכן מבואר סוס"י קפח. וצ"ל שכיון למה שכתבנו לעיל. וכ"כ בס ברכי יוסף סי' קכ"ט דין ב' להוכיח ממ"ש המחבר סי' קפ"ח דאם לא הזכיר יו"ט חוזר, דחייב לאכול פת. וכן נראה הכרעת הערוך השולחן הנ"ל. אלא שבסי' תרל"ט הל' יד כתב לדייק מלשון הרמב"ם שס"ל שאין חיוב לאכול פת ביו"ט שז"ל הרמב"ם (פ"ו הל' ז'): אכילה בלילי יו"ט הראשון בסוכה חובה ואפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו מכאן ואילך רשות רצה לאכול סעודה סועד בסוכה רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה ואוכל כדין אכילת מצה בפסח עכ"ל. והנה לדבריו אין חיוב כלל לאכול פת ביו"ט לבד לילה הראשונה וגם בפ"ו מיו"ט לא הזכיר אכילת פת כלל ביו"ט אלא עונג של בשר ויין ורק בשבת פ"ל הזכיר ג' סעודות של פת ולא ביו"ט וזהו דעת התוס' והרא"ש בסוכה [כ"ז.] וכו' ע"כ. ושם מ"מ סיים והכריע שלהלכה נראה כדעת הר"ן ז"ל (שס"ל שסגי באכילת מזונות ולא צריך דווקא המוציא) ומ"מ אם שכח יעלה ויבא בברהמ"ז ביו"ט מחזירין אותו כמ"ש בסי' קפ"ח ע"ש משום דגם בברכת מעין שלש מזכירין של יו"ט. ע"כ.  ועי' בבית יוסף סי' קפ"ח שהביא לדברי הרשב"א (סוכה כז. ד"ה הא) שכתב וז"ל: ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דשבתות וימים טובים דעל כרחך אכיל מחזירין אותו הני מילי לילה הראשונה של יום טוב דוקא שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה מלילה הראשון של פסח וכו'. וכו' וזכר שאר ראשונים שכך כתבו ומהם זכר לדברי הר"ן הנ"ל (סוכה יב: מדפי הרי"ף) ומרדכי פ"ב דביצה סי' תרצ"ט וכך הבין סתימת דברי הטור שם שאין חילוק בזה בין לילה ראשון לשאר לילות. ע"ש. ויש להעיר שמדברי הבית יוסף מוכח שדעת הר"ן ברורה שחייב לאכול ללחם דוקא ולא סגי במיני מזונות שהכליל דבריו עם שיטות הראשונים שחייב פת דווקא וזה דלא כמ"ש הערוך השלחן בכמה דוכתי כנזכר.

וע"ע בשו"ת עין יצחק להגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור חלק א' או"ח סי' י"ב ובעיקר באות ד'. שיש חיוב פת דווקא.

ועי' לעיל בעניין סעודות שבת שכבר הארכנו להוכיח מגמ' ראשונים ואחרונים שיש מצוה וחיוב לאכול פת בשבת וה"ה ליו"ט, ואכמ"ל.

 

חיוב אכילת פת ביו"ט לנשים?

עי' בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן א ד"ה זולת) שכתב בתוך דבריו: וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה, י"ל דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביו"ט דהוי מצוה שהזמן גרמא. וסיים וכתב: אלא דמ"מ רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות וזריזות לקיים רוב מצות עשה שהזמן גרמא, כגון שופר סוכה לולב וכן בקידוש יו"ט והוי כקיבלו עלייהו ולזה רוצים לקיים כולו לה', ע"כ. אמנם י"ל שכ"ז להנוהגות כדעת רבנו תם שיש עניין לקיים מצות עשה שהזמן גרמא כפסק הרמ"א, אך לדעת מר"ן ושכן נהוג בקהילות ספרד שאינן מקיימות מצוות אלו כגון לולב וכיוצ"ב אין מקום להחמיר הכא. וכבר כתבנו בזה במקום אחר לברר אי יש מקום לחומרא זו לדעת מרן וצ"ב.

חיוב שמחת האישה והא על הבעל לשמחה או שהיא מחויבת לשמח עצמה?

בזה נחלקו הראשונים דעת הראב"ד פ"א מהל' חגיגה שעל הבעל מוטל החיוב לשמח את אשתו, אבל היא עצמה אינה מחויבת בזה. ועי' בכסף משנה ובלחם משנה שם שכתבו שכן נראה דעת הרמב"ם. אמנם עי' בלחם משנה הל' מעשה קורבנות פי"ד הל' יד מה שפירש בדעת הרמב"ם שהלכה כר"ז דהאשה מחוייבת בשמחה. ובס' שאגת אריה סי' ס"ונמי העלה לאחר ראיות שאשה נמי מחוייבת במצות שמחה דרגלים כאיש.ע"ש. ודבריו נזכרו בס' ברכי יוסף (ס"ק ה) בשערי תשובה שם ס"ק ד) וע"ע בס' עמודי אור (סי' ל"ב) מה שכתב להוכיח מדברי הירושלמי (חגיגה פ"א הל' ב) שיש חיוב על הנשים בשמחה.

 

אכילת פת שלא כדרך הנאתן אי יוצא ידי חובתו?

בשו"ת ויען יוסף אורח חיים סימן ש' נשאל על כך ודעת השואל הייתה לומר שיוצא ידי חובתו והוכיח כן מדברי החתם סופר (על הש"ס) גבי אכילת מצה שיוצא יד"ח אף שלא כדרך הנאתו. ע"כ. אמנם כתב ע"ז: לולא דבריהם היה נראה לענ"ד נהי דלא כתיב ביה לשון אכילה מ"מ כיון דהוא מטעם עונג ושמחה דכתיב בקרא (עיין רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הט"ז), מסתברא דבעי כדרך הנאתן דאל"כ לא הוי עונג ושמחה אף דאיכא הנאת מעיו, מ"מ עונג ושמחה לא מקרי.

 

יש לבצוע על לחם משנה ביו"ט

גרסינן בפרק כל כתבי (שבת קיז:) אמר ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב (שמות טז, כב) וכתב הרי"ף בפרק ערבי פסחים (כה:) ופירשו רבנן (סדר עולם ח"ב סי' יט) דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הווה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית (עיי' מכילתא בשלח סוף פר' ד) אלא הוה נחית בערב יו"ט זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביו"ט על תרתי ריפתא שלימתא כדמחייבין בשבת וכ"כ הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת (שם) וכן העתיקו בכלבו סי' נ"ח. וכן הוא בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' קפ"ו) ובבית יוסף אורח חיים סימן תקכ"ט. וכן פסק בשולחן ערוך (סעיף א) שחייב לבצוע על שתי ככרות. ובמשנ"ב (ס"ק ט) שעושה כן בשתי הסעודות שאוכל ביו"ט.

ובעיקר מ"ש הרי"ף הנה לאו מילתא פסיקתא היא שהלא בזה מצאנו מחלוקת בין המדרשים אם הי' יורד מן ביו"ט. דהנה בתוס' בריש מס' ביצה (ב: ד"ה והי') הביאו מדרש רבה (בראשית פרק י') שאמרו "ויברך ויקדש" ברכו במן וקדשו במן, שבשבת לא הי' יורד מן אבל ביו"ט היה יורד, ע"כ. ולעומת זו במדרש (מכילתא פ' בשלח) דרשו מהפסוק "שבת לא יהיה" (שמות ט"ז) לרבות יום הכיפורים. "לא יהיה בו"- לרבות יו"ט. שלא הי' יורד מן. ובתוס' שם העירו באמת שמהסוגיא שם משמע כהמדרש הראשון שלא הי' יורד מן ביו"ט ועי' ביאור הגר"א כאן וצ"ע.

האם צריך ב' ככרות בכל סעודה שעושה ביו"ט – ברמב"ם הנ"ל מבואר להדיא שחייב דווקא בשתי סעודות שחייב לאכול ביו"ט. אמנם עי' בס' כף החים סי' תקכ"ט אות כא שהעיר שמדברי הרמ"א לעיל סי' רצ"א סעיף ד' מבואר שאם סועד הרבה פעמים צריך לכל סעודה ב' ככרות, ע"ש.

אכילת בשר ושתיית יין בזמן הזה

בגמ' (פסחים דף קט.) תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, וכו'. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש. ע"כ.

וברמב"ם הלכות יום טוב (פרק ו הלכה יז) שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. עכ"ל.

ובבית יוסף סימן תקכ"ט כתב לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו יין דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר ונשאר בצ"ע. ובאמת במגן אברהם שם כתב שצריך לאכול גם בשר ועיין לקמן מה שהערנו בדבריו.

ובבית חדש שם כתב ליישב ולבאר דברי הרמב"ם שודאי יש עדיין שמחה ע"י אכילת בשר גם בזמן הזה והביא כמקור לכך מדברי המשנה (חולין פג.) בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשוחט וכו' בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כורחו כוכו' משום שהיו מרבין בשמחה לעשות סעודות כדפרש"י לשם אלמא דאיכא נמי שמחה בבשר אע"פ שאנן שלמים. אמנם מה שכתב להביא ראיה מגמ' שבת פ' כל כתבי שאמרו במה מענגו לשבת בבשר שמן ודגים גדולים ע"כ זה אינו נמצא בגירסת גמרא דידן אלא שם אמרו בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין. ולא מוזכר כלל עניין הבשר. (ובפרט שכבר כתבנו בעניין זה לאורך דיש ראשונים ואחרונים שס"ל שאין דין שמחה בשבת ולכן עכ"פ אין חיוב אכילה של בשר בשבת כמו הנאמר ביו"ט). וכתב דמה שאמרו בגמ' פ' ערבי פסחים שהביא הב"י צ"ל שיש שני מיני שמחה בבשר, חדא ע"י קרבן שלמים שזה עיקר השמחה הנזכר בתורה וזבחת ואכלת וגו' והשני הוא שמחת הבשר עצמו והוא הטפל משא"כ ביין השמחה הוא תמיד כמבואר בפסוק ויין ישמח לבב אנוש. ולכן אמרו בגמ' שם שאין שמחה אל ביין. ולפי"ז כתב לפרש בדעת התוס' פסחים (קט ד"ה במה) שכתבו, במה משמחן? ביין- היינו בזמן הזה, אבל בזמן בית המקדש אין שמחה אלא בבשר עכ"ל. וכתב פי' בזמן הזה עיקר שמחה ביין ובזמן בהמ"ק אין עיקר שמחה אלא בבשר ומטעמא שפירש לעיל. ובדרישה ג"כ תי' כהנ"ל והוסיף עוד בביאור העניין שבזמן שבהמ"ק הי' קיים היה שמחה בבשר שלמים אבל לא מבואר אם דוקא שלמים או הבשר עצמו ולכן בזמן שאין בהמ"ק קיים אין שמחה אלא בין דהינו דיין ודאי משמח דהא ילפינן מקרא דיין ישמח לבב אנוש אבל מסתברא דגם בשר איכא קצת שמחה אע"פ דאינו שלמים ולכן כתב הרמב"ם זין זה בתרי בבא ולא עירבם יחד אלא כתב דאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין ע"ש. איברא שב"נשמת אדם" (כלל ק"ד) כתב ג"כ ביאור זה, מ"מ כתב בדקדוק לשון הרמב"ם הנ"ל באופן אחר שבא להורות שבשר ויין שווין הן שבכל אחד עכ"פ  יש שמחה וזה דלא כדעת הב"ח והדרישה שכתבו בדעתו שיש רק קצת שמחה בבשר בזמן הזה. וע"ע בס' דעת תורה למהרש"ם (יו"ד סי' א' אות יד) להאריך להוכיח שאין שמחה בזמן הזה בבשר אלא ביין דווקא.

כשאינו יכול לקנות שניהם – בשר או יין מה עדיף?

והנפ"מ בזה באדם שאין לו אפשרות לקנות בשר ויין שניהם גם יחד כדי לשמוח ביו"ט מה עדיף? דלפי היוצא מדברי הב"ח והפרישה הי' נראה שיקנה היין שהרי בבשר יש רק קצת שמחה בזמן הזה.  וכ"ש לפסק הדעת תורה שאין שמחה בבשר בזה"ז שיקנה יין. ולפי ה"נשמת אדם" אין נפ"מ ביניהם ואדרבא הי' נראה יותר שודאי יקנה הבשר שלא רק משמחו אלא גם מענגו וזה אין ביין. ואפשר שמ"מ גם לדעת הב"ח והפרישה הי' עדיף שיקנה הבשר שיש בו מצות שמחת יו"ט וכן עונג, וכמבואר מלשונו של רמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט ובהלכה יז') שכתב, שיש מצות "שמחה" – ו"עונג" ו"כבוד" ביו"ט כמו שבת ובשו"ת רע"א בהשמטות לסי' א' הוכיח מדבריו שעונג ושמחה תרי מילי נינהו, ע"ש. וכבר הארכנו בזה מאד בעניין אי איכא שמחה בשבת עי"ש מ"ש להעיר בין היתר על דברי הגאון הנ"ל. וא"כ לפי"ז נראה שודאי יקנה בשר ולא יין שהרי מקיים תרי מילי על ידי כן "שמחה" ו"עונג".

אמנם ראיתי למ"ש הגאון ר' יצחק טייב בספרו ערך השלחן (סי' תקכ"ט סק"ב) שג"כ כתב ליישב דברי הרמב"ם שאע"פ שמוכח בגמ' סנהדרין (ע.) שיש שמחה באכילת בשר מ"מ עיקר השמחה היא בזמן הזה על היין ושכ"כ הרמב"ם בספר המצות (מצוה קנד') שבכלל ושמחת בחגך לאכול בשר ולשתות יין וכו'. ומה שיתחייב מהם יותר, שתיית היין, כי הוא יותר מיוחד בשמחה עכת"ד. א"כ עולה מדבריו להדיא דדעת הרמב"ם שיש עדיפות לקניית יין מקניית הבשר. וכ"כ באמת בספר בית שואבה (דף קס ע"א) להוציא מדברי ס' המצות הנזכר.

ובספר נהר שלום (להרב שבתאי וינטורה אב"ד ק"ק איספאלטרו סי' תקכ"ט אות א' בסופו) כתב ג"כ לבאר דברי הרמב"ם וכתב שכשם שמה שאמרו שבזמן בהמ"ק אין שמחה אלא בבשר שלמים לא באו למעט "יין" דהא כתיב ויין ישמח לבב אנוש, אלא הכוונה שעיקר השמחה בשלמי שמחה, כך מה שאמרו בזמן שאין בהמ"ק אין שמחה אלא על היין, הכוונה שעיקר השמחה היא ביין, ולעולם צריך גם אכילת בשר. ע"כ.

והנה במג"א סי' תרצ"ו (ס"ק טו) כתב שאע"פ שיש מצות שמחה ביו"ט, אין חיוב לאכול בשר אלא רק בזמן שבהמ"ק קיים. ויש לתמוה על דבריו מלשון הרמב"ם הנ"ל, שכתב שאף בזמן הזה אין שמחה אלא בבשר ויין. וכ"כ מהרש"ל בים של שלמה (פ"ב דביצה סי' ה') כדברי הרמב"ם שפשוט שאין שמחה ביו"ט אלא בבשר, אלא שבזמן בהמ"ק היו אוכלים בשר שלמים ע"ש. וכ"כ לתמוה בס' ערך השלחן על המג"א. ומלבד זה יש לי להעיר שדברי המג"א סתרי אהדדי שהלא בסי' תקכ"ט ס"ק ג כתב להעתיק דברי הרמב"ם שיש מצוה לאכול בשר גם בזמן הזה ומאידך בסי' תרצ"ו כתב שאין שמחה בבשר בזמן הזה וצ"ע. (ולפלא על הגאון הרשל"צ בס' חזון עובדיה "יום טוב" (מהל' שמחת יו"ט הערה יב) שהאריך בזה ולא שת ליבו לסתירה בדברי הרב מג"א). ובס' דרכי תשובה סי' פ"ט ס"ק יט כתב לישב דברי המג"א מפסק רמב"ם דאיהו ס"ל דלא הוי מצוה חיובית לאכול בשר, רק מצוה לכתחילה ע"ש. וכיוצא בזה כתב בנו הגאון ממונקאטש בספרו נימוקי או"ח סי' תקכ"ט שגם בזמן הזה יש מצוה לכתחילה לאכול בשר אלא שאינו מעקר החיוב, והביא סמך לאכילת בשר ביו"ט מהירושלמי (ספ"ד דמעשר שני) ע"ש. ולפלא על שרים ורוזנים שלא זכרו מדברי הר"ן (חגיגה ח.) על מה שאמרו בגמ' בשאר מיני שמחות – "שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר, אבל לא לעיכוב. ע"כ.

עי' בן איש חי פ' חיי שרה (ש"ב  הל' יא) שכן פסק שיש לשתות יין באמצע אכילת הסעודה ולברך עליו  וכו'.

שיעור שצריך לאכול

עי'  בספר "נמוקי אורח החיים" סי' תקכ"ט מ"ש בזה, והעלה שסגי אפי' באכילת כזית בשר [וכן מ"ש להסתפק באכל חצי כזית בשר והשלימו ע"י שתיית יין בחצי מכשיעור של רביעית] ע"ש.  וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' ש"נ בשם הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל. אמנם מצאתי למי שרצה[2] להוכיח שצריך לאכול בשר לשובע והוא מרש"י במס' חגיגה ז: ד"ה ישראל וז"ל: משום שמחה וכו' בשר לשובע ושם (בד"ה והכהנים) כתב: ויש להם בשר לשובע ויוצאין בהם משום שמחה. ושם (בד"ה אבל) כתב: שאין שובע אלא בבשר בהמה. ע"כ. אמנם עי' בס' חול המועד כהלכתו פ"א הערה יד' שהעיר על דבריו שאינו מוכרח מכיוון ששם מיירי בבשר קורבנות שהוא חיוב מן הדין משא"כ אכילת בר לדידן שהוא רק למצוה ואינו חובה. ע"כ.

חיוב השמחה ביו"ט דאורייתא או דרבנן?

 

עיקר שמחת יום טוב ראשון – ביום או בלילה?

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מח עמוד א תנו רבנן: "והיית אך שמח" (דברים טז) לרבות לילי יום טוב האחרון. או אינו אלא יום טוב הראשון? כשהוא אומר אך – חילק. ומה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון – שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. ע"כ. ומכאן כתב ללמוד השאגת אריה סי' ס"ח שעיקר מצות שמחת יו"ט בלילה הראשון של החג, אינה אלא מדרבנן. אלא שמדברי הרי"ף והרא"ש (פרק היה קורא טז:) כתב להוכיח שס"ל שהלילה הראשון של החג מחוייב בשמחה מן התורה. עיי"ש. אמנם צריך עיון איך יפרנסו דברי הגמ' הנזכרת שמבואר להדיא שהוא מדרבנן.

ובזה ראיתי למ"ש בשו"ת אבני נזר (סי' תכ"ג אות ט-י) ליישב שהם סוברים שלא נתמעט ליל יו"ט הראשון אלא רק מחיוב הקרבת שלמי חגיגה מערב יו"ט, אבל בזמן הזה אין שום חילק בין ליל יו"ט הראשון לשאר ימי החג. עיי"ש. וא"כ זה דלא כדברי השאגת אריה שהבין בפשטות לא כן מדברי הרי"ף והרמב"ם וכן מצינו עוד אחרונים שדחו דברי השאגת אריה כנזכר ומהם בשו"ת אבני צדק (סי' ע"ד). וכן הגר"ח מבריסק שהובאו דבריו בס' עמק ברכה (עמוד צד) ע"ש. ועוד ראיתי למ"ש בס' חזון עובדיה הלכות שמחת יו"ט הערה יב שכתב להוציא מדברי הרשב"ם מס' פסחים (קט.) ששמחת יו"ט דרבנן. היות ובגמ' שם (קח:) שתאן חי ידי יין יצא, ידי חובת חרות לא יצא, וברשב"ם שם כתב ידי יין יצא משום שמחת יו"ט, כדתניא לקמן קט. ושמחת בחגך, במה משמחו ביין. ע"כ. וכתב דנראה דר"ל משום שמחת יו"ט מדרבנן, בלילה הראשון. ע"ש.

 

האם חייבים לעשות סעודת מלוה מלכה במוצאי יו"ט?

עי' מה שכבר כתבתי בזה בענין סעודת "מלוה מלכה".


[1] אמנם יש לסתור דבריו ממה שכתב במסכת ברכות פרק ז סימן כ"ג וז"ל: הלכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם. והא דאמרי' בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל- הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו"ט. וא"ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה. וי"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב לאכול משום שמחת יו"ט ודווקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות: עכ"ל. עי' בערוך השלחן סי' תקכ"ט הלכה ג' שחש לכך וכתב שודאי אין חובה ללחם דווקא אלא סגי במיני מזונות ומה שמאידך פסק הרא"ש שצריך לחזור בשלא הזכיר יעלה ויבוא הוא מום דגם בברכת מעין שלש צריך להזכיר של יו"ט.

[2] הובא דבריו ברחון קול תורה (ניסן אייר תשכ"ז).

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *